ובעניין תיק 1309-02-10

נתוני רקע

1. המנוחה אביבה לוינשטיין ז"ל (להלן – "המנוחה") נפטרה ביום 7.7.07, בהיותה בת 87. עובר למותה הייתה המנוחה אלמנה וערירית. כנטען סעדו אותה מטפלות, בהיותה במצב סיעודי המצריך טיפול וסיעוד למשך 24 שעות ביממה. מאריה חדאד (להלן, גם "מאריה"), היא התובעת ב-ת.א. 1309-02-10 (להלן – "התביעה השטרית"), טיפלה בה החל משנת 00' ועד סמוך לפטירתה. בתה של מאריה, נטלי חדאד (להלן, גם "נטלי"), אף היא טיפלה במנוחה אך החל משנת 04' ועד סמוך לפטירתה.

2. לאחר פטירתה הגישה מאריה את התביעה השטרית כנגד עזבון המנוחה בגין שיק על סך 27,180 ₪ שנחתם על ידי המנוחה לפקודת מאריה ושזמן פרעונו ביום 18.9.07, דהיינו לאחר מות המנוחה. עובר למותה הניחה המנוחה אחריה שלושה אחים, שניים שהתגוררו בארצות הברית ואחד, הוא מר בן-עמי ספרלינג (להלן, גם "בן-עמי"), שהתגורר בירושלים והצעיר ממנה בכשנתיים. בן-עמי הגיש התנגדות לביצוע השיק שהתקבלה. התביעה השטרית נותבה לטיפולי.

3. במקביל, ושעה שההליכים בתביעה השטרית היו בעיצומם, הוגשה תביעתם הכספית של עזבון המנוחה ובן-עמי כנגד מאריה ונטלי (להלן – "התביעה הכספית"). בגדרה של התביעה הכספית, כשם שבגדרה של ההתנגדות לביצוע בגין התביעה השטרית, נפרסה מסכת מרמה נטענת ומתמשכת של מאריה ונטלי. נטען כי לאורך השנים עשקו, גזלו וגנבו השתיים את כספיה של המנוחה בדרכי מרמה. הדבר התחוור לבן-עמי, כנטען, לאחר מותה של המנוחה. המנוחה, בצוואתה, הורישה את עזבונה לאחֶיה, ובהם לבן-עמי. ואולם האחים המתגוררים בארה"ב הסתלקו מחלקם בצוואה באופן שבן-עמי הוכרז כיורשה היחיד. בעקבות בדיקות וחקירות שערך בן-עמי, לאחר מות המנוחה, הסתברה לו מסכת המרמה הנטענת. כתוצאה ממנה הוגשה התביעה הכספית נגד מאריה ונטלי על סך 500,000 ₪. מאריה ונטלי התגוננו בפני התביעה. התביעה הכספית נדונה בפני כב' השופטת חן-ברק ובגדרה הוגשו תצהירי עדויות ראשיות של בן-עמי, מטעם התביעה, ושל מאריה ונטלי מטעם ההגנה. כמו כן הוגש מטעם ההגנה תצהירו של מר ג'ורג' חדאד (להלן – "ג'ורג'"), בעלה של מאריה ואביה של נטלי.

4. בעקבות מסכת המרמה הנטענת אף הגיש בן-עמי תלונתו למשטרת ישראל כנגד מאריה ונטלי. מכלול חומר הראיות המשטרתי הונח בפניי כחומר ראיה. במסגרת חומר הראיות נגבתה עדותו של בן-עמי, הוא המתלונן, של מאריה ונטלי, הן החשודות, ושל פקידי שלושה סניפי הבנקים באזור הכרמל בהם ניהלה המנוחה חשבונות בנק, והם בנק לאומי, בנק הפועלים ובנק דיסקונט. וכמו כן נגבתה עדותה של גב' פרל בוקעי לופו (להלן – "לופו"), עובדת סוציאלית בעמותת "שילה", הקשורה לעיריית חיפה, ואשר ליוותה את המנוחה לאורך השנים. כמו כן כולל תיק המשטרה מכלול מסמכים בנקאיים שנערמו בחשבונות הבנקים לאורך השנים.

בסופה של דרך החליטה משטרת ישראל לסגור את התיק כנגד מאריה ונטלי וזאת מחוסר אשמה.

5. ככל שעסקינן בתביעה השטרית הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן על ידי פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק וסיכומי טענות שהוגשו בשני מחזורים. משבחנתי את חומר הראיות והטענות התוודעתי לתביעה הכספית. רשמתי כי הגם שהתביעה השטרית בשלה להכרעתי, והגם שלא נהיר לי האם פסק דיני, יהא אשר יהא, יצמיח מעשה בית-דין או פלוגתא פסוקה לעניין התביעה הכספית האמורה, סבור הייתי שראוי ששתי התביעות תאוחדנה בפניי, על מנת שתינתן הכרעה כוללת בסכסוך זה. אכן סברתי שיש לעשות כן ולא לתלות את ההכרעה בסכסוך בגין התביעה השטרית שבפניי, בגינו של שיק אחד ובודד, ולא לאורה של התביעה הכספית, הפורסת את הסכסוך במלוא היקפו. לאחר הסכמה הוגשו סיכומי טענות משלימים באופן שהתיק בשל להכרעתי הכוללת בשתי התובענות, התביעה השטרית והתביעה הכספית. לנוכח זאת אף הוריתי כי התביעה הכספית תהא "התיק המוביל" במסכת שבפניי.

הצגת המחלוקת ושיקולי-על

6. משכך ראוי להציג, ולו ב"קליפת אגוז", את גרעין המחלוקת שנפרסת לאור מכלול הנתונים שבפניי.

7. כאמור בן-עמי סבור שהמנוחה הייתה לקורבן של מאריה ונטלי. המנוחה הייתה ערירית ואלמנה, בגיל מתקדם ובמצב סיעודי שהלך והחמיר. מאריה ונטלי כאמור טיפלו בה באופן אינטנסיבי וממילא היא הייתה נתונה להשפעתן. ברי כי המנוחה הייתה אישה אמידה. היא הייתה אלמנתו של רואה חשבון שהיה אף החשב לשעבר של מספנות ישראל ושל השופרסל. היא עצמה הייתה גימלאית של הטכניון והייתה משופעת באמצעים רבים. לנוכח זאת, ובדרכי מרמה והונאה, ולאורך שנים, רוקנו השתיים את חשבונות הבנק של המנוחה.

8. מאריה ונטלי כופרות בכך בתוקף. הן מצביעות על כך שהגם שהמנוחה הייתה במצב גופני סיעודי שהצריך טיפול מתמיד בה לאורך כל שעות היממה, הרי היא הייתה צלולה, דעתנית ובמצב קוגניטיבי משביע רצון עד מאוד. אכן המנוחה הייתה ערירית הואיל, כך היא הסבירה להן, ובעלה המנוח לא היה מעוניין להביא ילדים לעולם. הן ידעו על קשר קלוש שיש לה עם אחיה שבארה"ב. היה לה קשר מתמיד עם בן-עמי שהיה פוקד ומבקר אותה אחת למספר חודשים. היחסים בינן לבין בן-עמי היו טובים ביותר. הן מצביעות על קו פרשת המים ממנו התגלעו סכסוכים בין בן-עמי לבין אחותו המנוחה ובעקבות זאת השתנה אף היחס של בן-עמי אליהן. על כך להלן. אכן בין המנוחה לבינן נקשרו יחסים חמים והיא ראתה את מאריה כבתה, ואת נטלי כנכדתה. ואולם מאריה ונטלי כופרות בתוקף בכל טענה של תרמית נטענת וסבורות שהתנהלותו של בן-עמי כלפיהן גורמת להן עוול והיא בבחינת כפיות טובה על העמל הרב שהשקיעו בסיעודה של המנוחה.

9. ואכן ברמת ההיתכנות יכול להימצא היגיון הן בגרסת האחד, הן בגרסת השתיים.

אכן, משעה שאדם קשיש, ערירי ובודד מצוי במצב סיעודי ההולך ומחמיר, בוודאי קיימת האפשרות שמצבו ינוצל לרעה על ידי המטפלים והסועדים אותו. ואכן, לא אחת, נחשפים אנו לפרשיות על פיהן נופלים קשישים אלו קורבן למטפלים המנצלים את מצב הקשיש למטרות עושק ומרמה.

ואולם, מנגד, ולו על יסוד הנחת החפות העומדת לזכותו של כל אדם, לא מן הנמנע כי בין אדם קשיש, ערירי ובודד המצוי במצב סיעודי ההולך ומחמיר, קיימת-גם-קיימת האפשרות הנוגדת, שבינו לבין המטפלים והסועדים אותו, הולכת ונרקמת מסכת מופלאה של ידידות. ודווקא לנוכח העובדה שהקשיש מוצא עצמו בודד, ולו מקרובי משפחתו, מסכת מופלאה זו של ידידות היא אמיתית, אותנטית ומשקפת מציאות כהווייתה. אכן, לשיטה זו, רק לאחר שהמנוח אינו כבר עמנו על מנת לשמוע את דברו ולהתחקות אחר רצונו, מתעוררים קרובי משפחה אלו, תוך ניצול מותו של המנוח, ומטיחים האשמות והכפשות חסרות שחר כנגד אותם מתי מעט, מטפלים וסועדים, שהיוו כל עולמו האמיתי של הקשיש, בערוב ימיו.

10. בחנתי בקפידה מכלול חומר הראיות שבפניי. אכן נמצאו לי שיקולים לחובתו של כל בעל דין במחלוקת שביניהם. בסופה של דרך, ובאורח ברור ונחרץ והגם שלא התעלמתי משיקולים מסוימים לחובתן של מאריה ונטלי, אין לי ספק שיש לאמץ את עמדתן בריבן עם בן-עמי. אביא את עיקרי שיקוליי והנמקותיי להלן.

לעניין מצבה הרפואי והנפשי של המנוחה

11. ראש לכל, משעה שנטענת טענה אודות עושק וניצול מצפה בית המשפט שהטוען לעושק זה, ייתן לכך ביסוס בחוות דעת רפואית להנחת הדעת. חוות דעת זו, כך יש להניח, ככל שהיא מוגשת לאחר מותו של העשוק הנטען, תתחקה אחר מצבו הרפואי של אותו מנוח ותנסה לדלות תובנות רפואיות אודות מצבו הנפשי שהעמיד אותו במצב של חוסר ישע נטען, לאור תיעוד רפואי שיעמוד בבסיסה.

12. בן-עמי, כאמור, הוא יורשה היחיד של המנוחה. מכלול התיעוד הרפואי ותיקיה הרפואיים של המנוחה גלוי לנגד עיניו, ומכל מקום ללא כל קושי בן-עמי יכול היה לקבלו לעיון. בן-עמי לא עשה כן. לא הונחה בפניי, איפוא, כל חוות דעת רפואית המצביעה על כך שכתוצאה ממצבה הרפואי של המנוחה נפגם כושרה הקוגניטיבי וחופש הפעולה שלה.

מנגד, כל שהונח בפניי מצביע, לכאורה, על תובנות הפוכות לחלוטין.

13. בסמוך למותה של המנוחה, ובנסיבות אותן אפרט בהמשך, הועברה המנוחה לבית הורים וינדזור שבחיפה (להלן – "בית ההורים"). הונח בפניי טופס "מידע רפואי – סיעוד" של בית ההורים מיום 20.8.06, דהיינו כשנה לפני מותה של המנוחה. ככל שעסקינן ב"מצב תפקודי", אכן מאמת הטופס האמור את מצבה הסיעודי המובהק של המנוחה. וכך, ככל שעסקינן ברחצה, הלבשה, העברות, שליטה במתן שתן ושליטה ביציאות, היא נזקקה ל"עזרה מלאה", וכן נקבע שהיא לוקה באי שליטה במתן שתן ואי שליטה במתן צואה. ואולם, שמא כ"תמונת ראי", ככל שעסקינן ב"מצב קוגניטיבי ורגשי", נרשמו האומדנים המעולים ביותר. וכך צוין כי התובעת "בהכרה מלאה", כי "מצב הרוח תקין", כי בהתנהגותה היא "משתף פעולה ורגוע" וכי בתקשורת שלה היא מוגדרת כ"מבין ומדבר ברור בשפתו". רק ככל שעסקינן בפריט של "מצב קוגניטיבי" נרשם כי יש "הפרעה קלה בהתמצאות ו/או בזיכרון לסירוגין".

14. המסמך השני שהונח לנגד עיניי הוא "סיכום מידע רפואי" שנערך על ידי ד"ר הלפרין מרדכי ביום 12.6.07, דהיינו פחות מחודש לפני מותה של המנוחה. במסמך זה מונה הרופא שורה של מחלותיה של המנוחה. הוא אינו מצביע על כל נתון המתייחס למצוקה רגשית או נפשית. ואולם בשולי המסמך הוא רושם כי "לדעתי זקוקה דחוף למינוי אפוטרופוס וסידור מוסדי". עוד אחזור למסמך זה בהמשך.

15. כבר ציינתי כי במסגרת חקירת המשטרה נגבתה עדותה של לופו אשר היא הייתה הגורם הסיעודי אשר ליווה את המנוחה לכל אורך הדרך, ולא היו עוררין על מקצועיותה והאובייקטיביות שלה. הודעתה של לופו הזימה את כל תובנותיו של בן-עמי. וכך נלמד ממנה כי הגם שהמנוחה הייתה קשישה וערירית במצב סיעודי הרי היא הייתה "צלולה ודעתנית". הגם שלופו המליצה למנוחה לא פעם על סידור במוסד או לקבלת עובדת זרה היא סירבה לכך בכל תוקף. מעדותה נלמד כי המוסד לביטוח לאומי העניק למנוחה סיוע של 8 שעות טיפול שבועיות, בעוד שהיא הייתה זקוקה לטיפול במשך 24 שעות ביממה. טיפול זה ניתן לה על ידי מאריה. ככל שעסקינן במטפלות שהעניקו טיפול באותן 8 שעות שבועיות, דרשה המנוחה, ודרישתה נענתה, כי תהיה זאת מאריה. וכך מאריה קיבלה את עיקר שכרה מן המנוחה ואת מיעוטו באמצעות עמותת "שילה", בה עבדה לופו.

לופו ממשיכה ומבהירה כי 24 שעות ביממה שהו בני משפחת חדאד במחציתה של המנוחה. מי שישן בלילות הייתה נטלי, ולעיתים אף ג'ורג'. היא מציינת כי "הבית תמיד היה מסודר ונקי, היה אוכל. אביבה הייתה תמיד מטופלת וגם מהשיחות שלי איתה הייתה מאוד מרוצה מהטיפול ומהיחס".

לופו נשאלה מפורשות האם "לפי ההתרשמות שלך, האם במהלך כל התקופה שאת טיפלת באביבה הרגשת או ראית שמאריה מנצלת את מצבה של אביבה לרעה", והיא השיבה כי "זה חלק מן הדברים שאני באה לראות, ולא התרשמתי ככה. אני שאלתי את אביבה, כי הייתה צלולה תמיד הייתה בעדה של מאריה".

ועוד היא ציינה כי בתוקף תפקידה "אני מדברת עם הקשיש ומתוך זה אני מתרשמת. כלומר אם הקשיש שוכח דברים בזמן השיחה עמו במידה ואני מתרשמת שאדם הוא אינו צלול, אז אני מפנה בדרך כלל את המשפחה לרופא המשפחה. במקרה של אביבה התרשמתי שהיא צלולה ודעתנית".

ואכן, בין השאר, הגם שלופו ידעה לציין שלעניין מצבה הסיעודי של המנוחה "הייתה לה בעיה ברגליים, לא בידיים, היא הייתה פותרת תשבצים".

לופו אף נשאלה על מערכת היחסים של המנוחה עם אחיה בן-עמי. היא ציינה כי "אני לא ראיתי את אח של אביבה אף פעם, ידוע לי שהוא גר בירושלים ומדובר באדם מבוגר. היה מקרה שפעם אח שלה התקשר הביתה ובאותו זמן אני הייתי בבית בפגישה והיא לא רצתה כל כך לדבר איתו. היא לא אמרה לי למה".

הנה-כי-כן, מצוי בפניי די חומר על מנת לקבוע את מצבה הרגשי והקוגניטיבי המניח את הדעת של המנוחה. למצער, ובדוחק, יכול שמסקנה זו משתנה שבועות ספורים לפני מותה של המנוחה, לאור המלצתו של ד"ר הלפרין. ואולם הדבר אינו גורע מעוצמת מסקנתי, לנוכח העובדה שמדובר במסכת נטענת של מרמה ועושק, ולאורך השנים.

לעניין התנהלותם הכספית של בן-עמי ושל המנוחה

16. בן-עמי מעיד על עצמו שהוא, כמוהו כגיסו בעלה של אחותו, רואה חשבון במקצועו. לפנים הוא עבד במשרד מבקר המדינה ובאגף יאח"ה של משטרת ישראל. אין עוררין כי בן-עמי הוא שאר-בשר היחיד של המנוחה בישראל. הוא מוחזק כמי שידע שהמנוחה ציוותה לו בצוואתה חלק בלתי מבוטל מעזבונה וכאמור, בסופה של דרך, הוא הוכרז כיורשה היחיד.

17. מזה שנים, ולרצונה של המנוחה, היה בן-עמי מיופה-כוח או שותף בכל חשבונותיה של המנוחה, בשלושת הבנקים האמורים, בנק לאומי, בנק דיסקונט ובנק הפועלים. כך, הגם שאין עוררין שהכספים בבנקים אלו היו קניינה המוחלט של המנוחה. משמע, בן-עמי מוחזק כמי שיודע-גם-יודע את כל ההתנהלות השוטפת בחשבונות האמורים. בנדוננו, כך הרי גרסת בן-עמי, עסקינן בשורה נרחבת של משיכות כספיות ושל שיקים לרוב, ולאורך שנים. כל אלו, כך הדעת נותנת, נעשים ומתבצעים כאשר בן-עמי אמור לדעת, ומן הסתם ידע, מה מתרחש בחשבונות האמורים.

18. ומה תשובה של בן-עמי לעניין זה? הוא רושם בסעיף 21 לתצהירו כי הגם שמשנת 00' הוא הוכנס כשותף וכמיופה-כוח לחשבונותיה של אחותו, היא המנוחה, הרי "אני מתגורר בירושלים ומפאת כבודה של אחותי ובידיעתי כי מדובר בכספה לא נגעתי בכספי החשבונות ואף לא התעניינתי בגורל הכספים אשר בחשבונות ואף אני אדם אמיד בזכות עצמי כרו"ח פנסיונר מבקר המדינה" (סעיף 21).

19. הגרסה האמורה נחזית בעיניי בלתי סבירה בעליל. אם אכן, כך על פי הטענה, מבקש בן-עמי לשמור על כבודה של אחותו ומשום כך הוא לא מתעניין כל עיקר בחשבונותיה, עדיין לא סיפק בן-עמי כל הסבר על שום מה, מעיקרא, הוא הסכים להיות שותף ומיופה-כוח בחשבונות אלו. היעלה על הדעת כי הדבר נעשה, סתם כך, לשם "קישוט"? ובל נשכח לרגע את עיסוקו של בן-עמי, כרואה חשבון בכיר. אין לי אלא להניח כי ביסוד ההחלטה המשותפת של בן-עמי ושל המנוחה לשתף את בן-עמי בחשבונותיה עמד רצון משותף של פיקוח ומודעות, שמא של מי שהוא יורש מיועד. אף לא שמעתי, למשל, כי על אותה דרך הפך בן-עמי את אחותו המנוחה לשותפה ומיופת-כוח בחשבונותיו-שלו.

לפיכך, כך נגזר הגיונית, לא אמור היה בן-עמי לערוך בדיקות וחקירות בחשבונות בנק אלו רק לאחר מותה של המנוחה. שהרי לכל אורך השנים, ומכוח זכותו-שלו, יכול היה בן-עמי לעשות כן ממילא. ככל שדבר לא היה נראה לו, הוא יכול היה, אף חייב היה, לנקוט בצעדים שונים, אף להגיש תלונה למשטרה, ולאורך כל השנים.

ואולם ככל שבדוחק אאמין לגרסתו של בן-עמי דומה שהוא פעל בקלות דעת ובחובבנות רבה שאינה הולמת כל עיקר את מעמדו כשותף ומיופה-כוח. אכן מעמד זה יוצר חובה אקטיבית לבחון ולבדוק את הנעשה בחשבונות האמורים. משלא עשה כן הוא מעמיד את מאריה ונטלי במצב בלתי נסבל. שהרי אם היה ממלא תפקידו באופן אקטיבי, הרי בזמן-אמת היה עושה בירוריו מול אחותו המנוחה, ומן הסתם היא הייתה משיבה לו את אשר משיבה. נתון זה מצביע על כך שלא בכדי כבש בן-עמי את טענותיו כנגד מאריה ונטלי, עד אשר אחותו המנוחה כבר אינה בין החיים והיא אינה יכולה להשיבו דבר דבור על אופניו.

20. כך, ככל שעסקינן בבן-עמי. כך, אף ככל שעסקינן במנוחה. כאמור בעלה של המנוחה, כמוהו כאחיה בן-עמי, אף הוא היה רואה חשבון. משפע התיעוד שבפניי מצטיירת לנגד עיניי תמונה מובהקת של המנוחה כמי שיודעת לכלכל מעשיה, בכל הנוגע לכספיה, ובאורח נוקדני ומוקפד.

21. וכך, ובאורח מקורי, נהגה המנוחה לא רק לערוך שיקים ולחתום עליהם, אלא אף לערוך ולחתום על פתקיות בכתב ידה ובחתימתה לבנקים השונים. פתקיות אלו היו מאריה ונטלי מביאות לבנקים. במרבית המקרים, כך מעידים פקידי הבנק במשטרה, הייתה המנוחה נדרשת טלפונית לאשר את דבר הפתקיות וההוראות שבהן. בפתקיות אלו, והונחו בפניי רבות כאלה, הפגינה המנוחה את דעתנותה הרבה, מעבר למה שעולה מן הרשום, למשל, בסתם שיק. וכך, באחד המקרים, מבקשת המנוחה בצד משיכה פלונית לקבל דיווח על מצב החשבון. באחד המקרים היא מבקשת לבצע העברה מחשבון בנק אחד לחשבון בנק אחר. במקרה אחד היא מבקשת "לשלם למטפלת שלי מאריה חדאד 4,000 ₪ עבורי", משמע לא כשכר אלא באופן פרטי לה עצמה. במקום אחר היא מבהירה שיש לעשות זאת "מהפק"ם". מצטיירת, איפוא, אכן תמונה של אישה דעתנית היודעת כהלכה את דרכה ורצונה, חרף המצב הסיעודי הגופני בו היא מצויה.

22. עתה, משעמדתי על העדר כל ראיה להנחת דעתי אודות מצב רגשי ונפשי המעמיד את המנוחה במצב נחות, ומשעמדתי על רקע ההתנהלות הכספית של המנוחה ובן-עמי, ראוי לעמוד, בלב שיקוליי, על גרסתן המפורטת של מאריה ונטלי, הנתמכת בגרסתו של ג'ורג', מול העדר כל מענה מפורט לגרסה זו. לכך אגיע עתה.

גרסתן המפורטת של מאריה ונטלי

23. בסעיף 8 לכתב הגנתן של מאריה ונטלי בתביעה הכספית רושם עו"ד סיוון (בא כוחן בתביעה הכספית בעוד עו"ד מטר שימש כך בתביעה השטרית) כי "בשל חומרת הטענות הקשות שמעלה התובע כנגד הנתבעות במסגרת כתב תביעתו, יפרשו הנתבעות בכתב הגנתן זה, את יריעת העובדות הרחבה, מעבר לפירוט הרגיל הבא בכתבי הגנה". ואכן פירוט עובדתי זה מובא בסעיפים 83-9 לכתב הגנה זה, ולימים הוא מופיע בתצהירי העדות של מאריה, נטלי וג'ורג'. הוא מצביע על תחנות-דרך משמעותיות בהתפתחות היחסים עם המנוחה, לרבות לעניין התגלגלות מערכת היחסים עם בן-עמי עצמו.

24. מאריה מציינת כי היא החלה עבודתה אצל המנוחה בשנת 00' ואולם בשלוש השנים האחרונות לחייה חלה החמרה במצבה הפיזי של המנוחה. כתוצאה מכך החל משנת 04' הצטרפה בתה נטלי על מנת לסייע בטיפול צמוד במנוחה למשך 24 שעות ביממה. היא מציינת כי ברבות השנים נקשרו יחסים חמים בין המנוחה לבין בני משפחתה. ברבות השנים, כאשר נהגו להתקשר למנוחה ממחלקת הרווחה ושאלו אותה האם היא מעוניינת להחליף את המטפלת שלה היא סירבה, כאשר היא מכנה את מאריה "המלאך שלי".

25. ככל שעסקינן במערכת היחסים עם בן-עמי הרי במשך השנים הראשונות שררו יחסים טובים גם בינה לבינו. וכך, "במהלך ביקוריו של התובע (הוא בן-עמי – ש.ל.) אצל המנוחה הייתי מטפלת גם בו, מכבסת ומבשלת עבורו, וקונה לו מצרכים בהם חפץ מהסופר" (סעיף 25).

ואולם, וזה העיקר, מערכת יחסים טובה זו עלתה על שרטון ומאריה מצביעה על הרקע המובהק שגרם לכך.

26. במסגרת פועלה של מאריה אצל המנוחה היא הייתה נשלחת לא אחת, אף לבנקים השונים, על מנת לבצע פעילויות כספיות שונות, הן עבור המנוחה והן בגין תשלומים שהגיעו לה או לנטלי. מאריה מציינת כי המנוחה חיה ברמת חיים גבוהה, לא חסכה מעצמה דבר ונהגה לפנק עצמה, ככל הניתן.

כבר ציינתי את נוהגה של המנוחה ליתן הוראותיה לבנקים בפתקיות. מאריה, כך המשך תצהירה, מציינת כי בשנת 05' הציעה פקידת בנק דיסקונט למנוחה לחדול משימוש בפתקיות. לנוכח זאת הציעה המנוחה כי מאריה תשמש מיופת-כוח בחשבונות הבנק שלה. ג'ורג', בעלה, התנגד לכך ככל שלא יינתן לכך אישורו של בן-עמי ומשום כך התקשרה מאריה לבן-עמי. היא מציינת כי "שיחת הטלפון שהתקיימה ביני ובין התובע היוותה נקודת מפנה חדה ביחסו של התובע לאחותו בכלל ואליי ואל נטלי בפרט והייתה בבחינת 'הקש ששבר את גב הגמל' עבורו" (סעיף 43).

27. בהמשך אירוע זה ביקר בן-עמי אצל המנוחה ודומה שביום זה פרצה מריבה גדולה בינו לבין המנוחה. אכן לנוכח העובדה שבן-עמי לן בביתה של המנוחה ויכול היה להשגיח עליה, לא נשארו נטלי או ג'ורג' ללון בביתה באותו יום. ואולם מאריה מציינת כי "בוקר לאחר המריבה כאמור, הגעתי לבית המנוחה ומשלא מצאתי את התובע בדירה שאלתי את המנוחה היכן הוא וזו השיבה כי היא סילקה אותו מביתה. בניסיון לפשר בין השניים התקשרתי לתובע ושאלתי לשלומו ולפשר עזיבתו. בתגובה, התפרץ עליי התובע וצעק שאחותו משוגעת ושאני משוגעת ועוד 'פנינים' כאלה ואחרות" (סעיפים 48-47).

בנסיבות אלו החליטה מאריה לסרב להצעתה של המנוחה לשמש כמיופת-כוח בחשבונותיה.

28. או-אז, ועל רקע החרפת היחסים בין המנוחה לבין בן-עמי, שטחה מאריה את דאגותיה לגבי העתיד. במהלך שיחה שהתקיימה בינה, בין המנוחה ובין לופו היא העלתה את חששה באשר להבטחת תשלום פיצויי הפיטורין ויתר הזכויות הסוציאליות להן היא תהיה זכאית, אם חלילה תלך המנוחה לבית עולמה, לאור היחס שהשתנה מצד בן-עמי. לכן "בתום השיחה סוכם כי המנוחה תשלם לי ולנטלי פיצויי פיטורין וכן זכויות נוספות כגון דמי הבראה מדי שנה בשנה כאשר נכון למועד השיחה, תשלם לנו המנוחה את פיצויי הפיטורין להם היינו זכאיות, לכאורה, רטרואקטיבית עבור שש שנות עבודות קודמות שלי ושלוש שנות עבודה קודמות של נטלי" (סעיף 51).

לנוכח כל אלו, ולאור חישוב שנעשה, ערכה המנוחה ביום 11.6.06 המחאה לזכותה על סך 63,595 ₪ והשנייה לפקודת נטלי על סך 19,992 ₪. לשם גיוס סכום זה של כ- 84,000 ₪ הוצגה בפניי פתקית המיועדת לפקידת בנק הפועלים, בשם טובית, בה רושמת המנוחה "אודה לך אם תשחררי למאריה חדאד המטפלת שלי 80,000 ₪ עבורי והיתרה בכתב להיום". בהמשך הפתקית, ובכתב ידה של טובית, נרשם "לפי שיחה טלפונית עם הלקוחה מעוניינת בסכום הנ"ל". בהמשך, ובתאריך 11.6.06, נכתב מכתב לבנק הפועלים, בכתב ידה של טובית ועליו חתומה המנוחה, ובו היא רושמת כי "בחשבוני הנ"ל קיים פיקדון על סך 196,000 סגור ל- 180 יום עד 4.9.06. הריני מבקשת לבצע משיכה חלקית על סך 84,000... ואני מודעת שלא אקבל על סכום זה ריבית כלל. התשלום הנ"ל הכרחי לצורך תשלום פיצויים לעובדות שלי מאריה ונטלי חדאד המטפלות בי 24 שעות במסירות" (אף מסמך זה מעיד על מודעותה הפיננסית של המנוחה, אם באשר לאי זכאות לריבית ואם באשר לקיומו של פיקדון פלוני).

29. כך אף נולד השיק על סך 27,180 ₪ נשוא התביעה השטרית. שהרי בהתאם למוסכם, ובחלוף שנה נוספת, היו זכאיות מאריה ונטלי לקבל פיצויי פיטורין ודמי הבראה עבור השנה שחלפה. החישוב העלה שמדובר בסכום של 27,180 ₪, ומסמך החישוב הונח בפניי. ואולם המנוחה ביקשה ליתן שיק דחוי, לנוכח העובדה שאותה עת היה חשבונה ביתרת חובה זמנית, הואיל ותוכנית חיסכון שלה טרם השתחררה. תיעוד המוכיח זאת הוצג להנחת דעתי. וכך נולד השיק שהיה דחוי, וברי שמשנמשך לא ניתן היה להעריך שכאשר יגיע מועד פרעונו של השיק לא תהא המנוחה בין החיים.

30. עתה מגיעים אנו לנקודת זמן נוספת והיא במלחמת לבנון השנייה. מאריה מציינת כי בעת המלחמה נפגע בית הוריה. היא לקתה בחרדה ואושפזה והומלץ להרחיק אותה ממקום האזעקות. בימים אלו נאלץ לטפל במנוחה בעלה, ג'ורג'. לנוכח מצב דברים זה פנה ג'ורג' לבן-עמי והציע להביא אליו לירושלים את המנוחה, זמנית לתקופת המלחמה. הובהר לבן-עמי כי הגם שבני משפחת חדאד לא יתאכסנו אצלו אלא במקום אחר, תגיע מאריה לטפל הן במנוחה והן בו עצמו. בן-עמי סירב להצעה.

במצב דברים זה ג'ורג' פנה למשטרת ישראל, ובהתאם להצעתה למחלקת הרווחה. הומלץ להעביר את המנוחה לבית ההורים. בסופה של דרך, לאחר שהות מחוץ לחיפה בת ארבעה ימים בלבד, חזרה המשפחה לחיפה ומאז מאריה ביקרה את המנוחה מדי יום ביומו בבית ההורים. אין צריך לומר כי בן-עמי נתן הסכמתו למהלך זה. הדבר נלמד מטופס "מידע רפואי – אשפוז" של בית ההורים, בו רשום בן-עמי כ"איש קשר".

31. כאשר המנוחה שהתה בבית ההורים היא הביעה את מחאתה ואי שביעות רצונה ודרשה לחזור לביתה ולהיות מטופלת על ידי מאריה. הנהלת בית ההורים לא הסכימה לכך מבלי לקבל את אישורו של בן-עמי. משום כך, כך המשך התצהיר, "לאחר שהגיע התובע לוועדה בבית האבות על מנת לדון בבקשתה של המנוחה להשתחרר לביתה, הוחלט להיענות לבקשתה ולשחררה לביתה" (סעיף 68). וכך שבה המנוחה לביתה כשהיא חוזרת ומטופלת על ידי מאריה.

32. וכך אנו מגיעים לשלבים הסופיים של המסכת. מאריה מציינת כי "שבוע לפני מותה הגיע התובע לביתה של המנוחה, הודיע לי על סיום העסקתי בסוף אותו חודש והורה לי לחפוף בתפקיד עובדת זרה שהביא עבור המנוחה" (סעיף 77). בתגובה לכך "אמרה לי המנוחה שאסיר דאגה מליבי, כי אחרי שהתובע יסתלק, היא תסלק את העובדת הזרה ותקרא לי חזרה" (סעיף 78). אך "בהמשך אותו שבוע ניסיתי להיכנס כרגיל לבית המנוחה על מנת לטפל בה יחד עם העובדת הזרה ואולם, לתדהמתי הרבה, מנעה ממני העובדת הזרה את כניסתי לבית" (סעיף 79).

מאריה מציינת כי בדיעבד התברר לה, על ידי שכניה של המנוחה, כי לאחר שנכפתה עליה הפסקת הטיפול "הייתה המנוחה נוהגת לצעוק את שמי ולקרוא לי ללא הרף" (סעיף 81). מסתבר שתוך שבוע נפטרה המנוחה ורק בהמשך הדרך כש"הגעתי לחברת שילה על מנת לקבל את משכורתי החודשית (במסגרת ה- 8 שעות שבועיות שעבדתי אצל המנוחה), שם סיפרו לי כי המנוחה נפטרה" (סעיף 83).

33. בהמשך הדרך פנה ג'ורג' לבן-עמי וביקש את פרעונו של השיק על סך 27,180 ₪. בן-עמי סירב וציין "כי הוא לא מתכוון לשלם ושנעשה מה שאנחנו רוצים" (סעיף 86). בעקבות זאת נאלצה, כאמור, משפחת חדאד אף להתמודד עם התלונה שהוגשה למשטרה בטענות של מרמה, עושק, גניבה וזיוף.

גרסתו של בן-עמי

34. ציינתי לעיל כי כתב הגנתן של מאריה ונטלי היה מפורט מעל ומעבר לנדרש מכתב טענות. אין ספק כי בכך מאריה ונטלי גם השליכו כפפה משמעותית לעברו של בן-עמי, אך גם נטלו על עצמן סיכונים לרוב. שהרי גרסתן המפורטת, בחלקים משמעותיים שלה, ניתנת להפרכה בקלות יתרה, לנוכח העובדה שמעורבים בה גורמים חיצוניים שונים, כפי שיפורט להלן. ואכן בן-עמי, בכתב תשובה שהגיש לכתב ההגנה, רשם לגבי פרק עובדתי זה כי הוא "מוכחש ככל שהוא מפורש על ידי הנתבעות וכנגדו עומדות העובדות הנכונות בכתב התביעה..." (סעיף 5). וגם אם אניח שדי היה בכך, ככל שעסקינן בכתב טענות, בוודאי שלא היה די בכך, משעה שבן-עמי ערך את תצהירו. או-אז הוא חייב היה, בעליל, ליתן את גרסתו המפורטת, והעניינית, למכלול העובדות המפורטות בכתב ההגנה האמור.

עיון בתצהיר מעלה כי לא מיניה, לא מקצתיה. עד כמה שהדבר ייראה תמוה (ולאמיתו של דבר, כמסתבר, הדבר לא תמוה כל עיקר), לא טרח בן-עמי ליתן כל מענה עובדתי, ענייני וקונקרטי למכלול המסכת האמורה. אכן הדבר לא מנע ממנו, ולעיתים בלשון מתלהמת, להטיח רוב האשמות אודות עושק, גזלה וזיוף. מכלול ההתנהלות גוזר את המסקנה המתחייבת שכגודל האשמות, כך אפסות הראיות.

35. ראש לכל מצופה היה מבן-עמי ליתן מענה באשר למסכת היחסים שלו עם אחותו המנוחה, בכל השנים הרלוונטיות. לשיטתן של מאריה ונטלי, מערכת יחסים זו הייתה טובה ורגילה ובן-עמי פקד את אחותו אחת לכמה חודשים. האם בן-עמי מכחיש זאת? משעה שהוא אינו מציין דבר בעניין זה, אין לי אלא להניח שמדובר באמת כהווייתה. ולנוכח העובדה שבן-עמי מציין, אף מגדיל ומאדיר, את מצבה הסיעודי המחמיר והולך של אחותו המנוחה, נהיר לחלוטין שבביקוריו של בן-עמי אצלה הוא חייב היה לראות את מי שטיפל בה. ומשעה שבן-עמי אינו מציין דבר בעניין זה, נהיר לי שעיניו ראו, בהכרח, את מאריה, ולימים את נטלי וג'ורג'. ואם אלו הם פני הדברים הכיצד בן-עמי אינו מוסר, ולו בדל-גרסה, על אשר ראו עיניו וספגו לתודעותיו?

36. נשווה בדעתנו כי בן-עמי, כמוהו כאחיו בארה"ב, אף הוא היה מתגורר בארה"ב. נמשיך ונשווה בדעתנו כי לנוכח גילו המתקדם ומצבו הרפואי בכל השנים האמורות הוא לא יכול היה לבקר את אחותו בישראל. ורק לימים, ובעקבות פטירתה של אחותו המנוחה, הוא הגיע לארץ ורק אז התוודע למסכת הממושכת של המרמה הנטענת. או-אז, אך רק אז, הייתי קשוב לשמוע לגרסתו האפשרית שהוא לא יכול היה לשער שאחותו נפלה קורבן למסכת מרמה נמשכת בת שנים, שהרי אף הוא נפל קורבן להתרשמות שאחותו המנוחה מטופלת על ידי מטפלים הגונים וישרי-דרך. אך זה אינו מצב הדברים. בן-עמי מתגורר בארץ, בירושלים. לנוכח ביקוריו הנטענים והסבירים אצל אחותו, אחת למספר חודשים, נהיר כי הוא היה מצוי בקשר שוטף עמה. ממילא מתחייב קשר שוטף, אינהרנטי, עם הסועדים אותה, והם מאריה, ולימים אף נטלי וג'ורג'. הכיצד בן-עמי לא טורח למסור, ולו תחילת-עדות, בהקשר זה?

ודוקו: עד הנה מתמקד מבטו של בן-עמי באשר למצבה הרפואי והרגשי של אחותו המנוחה. ואולם יש למקד את המבט עתה לעבר בן-עמי עצמו. והרי הוא אינו טוען, לגבי עצמו, כי הוא היה במצב סיעודי ומשום כך אף הוא נפל קורבן למעשי המרמה של בני משפחת חדאד.

37. משמע, ככל שעסקינן בשנים הארוכות עד השלב בו מוצע למנות את מאריה כמיופת-כח בחשבונותיה של המנוחה, לא מספק בן-עמי בדל-מענה עובדתי לגרסה המפורטת עד מאוד של מאריה, נטלי וג'ורג'. אם, להתרשמותו, דברים הלכו למישרין והוא סבור היה שאחותו המנוחה זוכה לטיפול מסור ומניח את הדעת, באופן שלא אמור היה לחשוד או לחשוש, על שום מה לא אמר זאת? אם, מנגד, כבר אז החל לקנן בו החשש והחשד שאחותו היא קורבן למעשי מרמה ונוכלות של בני משפחת חדאד, הכיצד לא עשה כל מעשה? ושוב, על שום מה לא אמר אף זאת?

38. ואולם התנהלות חשודה זו של בן-עמי תופחת ומעצימה ככל שהולכת ו"מתפתחת העלילה". והרי מאריה, באופן מפורט ונוקדני, מציינת מה הוא קו פרשת המים שמסמן את השינוי הדרמטי בהתנהגותו של בן-עמי הן כלפי אחותו, והן כלפיה. היא תולה זאת בפניית בנק דיסקונט לחדול מ"נוהל הפתקיות" שמוליד את ההצעה למנות את מאריה כמיופת-כוח. על כך חייב בן-עמי ליתן מענה, זה או אחר, ולא יכול להיות לו מנוס מכך.

שהרי אם בן-עמי סבור שמדובר באירוע שלא היה ולא נברא, מה קל יותר מלהביא עדות של פקידי בנק דיסקונט אשר יזימו את סיפור המעשה של מאריה ויעידו שלא היו דברים מעולם באופן שאף פעם לא הביעו חוסר שביעות רצון מ"נוהל הפתקיות". והרי בן-עמי הוא יורשה היחיד של המנוחה, והוא כיום בעל החשבונות של המנוחה משנכנס בנעליה, וממילא הלקוח של בנק דיסקונט, שלא כמאריה.

ובהעדר מענה קונקרטי מתחייב למסכת עובדתית זו אין לי אלא לאמץ את גרסתה של מאריה. ומשאלו הם פני הדברים, וגם אם עד אותה עת, ובדוחק רב, לא אדקדק עם בן-עמי הכיצד לא ערך בדיקות ובחינות באשר למה שמתרחש בחשבונותיה של אחותו המנוחה, לא יכול להיות לכך כל הסבר, בהמשך הדרך. שהרי, כך מתחייב, כל הנורות האדומות אמורות להבהב מול פניו של בן-עמי, נזכור ונשמור רו"ח בכיר בעיסוקו. אם אכן חמתו בערה עד להשחית, לשמע הרעיון האמור, הכיצד מכאן ואילך לא ערך בדיקות ובירורים, כזכותו כל העת ללא עוררין לנוכח היותו מיופה-כוח ושותף בחשבונות המנוחה. ושמא, כך עליי להסיק, ערך-גם-ערך בדיקות ובירורים ונחה דעתו כי הכל נעשה להנחת דעתה של המנוחה, ובהעדר כל ניצול, עושק ומרמה.

39. ומכאן אנו עוברים לתחנת הזמן הבאה, על רקע מלחמת לבנון השנייה. ושוב, ובנסיבות בלתי סבירות, לא מספק בן-עמי כל מענה עובדתי לגרסה הנדונה. האם אכן הייתה אליו פנייה של ג'ורג' להעביר את אחותו אליו לירושלים, אם לאו. האם אכן הייתה יוזמה, על רקע מלחמת לבנון, להעביר את אחותו המנוחה לבית ההורים, אם לאו. והרי לא יעלה על הדעת שלבן-עמי לא תהא כל גרסה בעניין זה.

כאמור גרסתה של מאריה היא ברורה ומפורטת. ככל שאין בה ממש קל ביותר להפריך אותה לנוכח עדות ומרשמים של בית ההורים. גרסתה של מאריה אף מצביעה על כך שבבית ההורים קיימת ועדה שדנה בבקשתה של מאריה להוציאה מבית ההורים, ובהליך זה היה מעורב בן-עמי עצמו. אם הדברים חסרי שחר, ובעיקר לנוכח הנתונים הייחודיים והמפורטים בגרסה, הכיצד בן-עמי שותק ומחריש, ומכל מקום לא מביא ראיה לסתור. אין זאת אלא שהוא אינו יכול לעשות כן. הרי על עובדת שהותה של המנוחה בבית ההורים, ועל העובדה שהוא רשום בטופס הקבלה כאיש הקשר, לא יכולים להיות עוררין. שתיקתו של בן-עמי ממשיכה ומעצימה את התנהלותו הלא מחמיאה.

40. וכך אנו מגיעים לתחנת הזמן האחרונה. נהיר לי, בהעדר כל גרסה אחרת, כי בימיה האחרונים שהתה המנוחה בביתה, ולא בבית ההורים. נהיר לי, בהעדר כל התייחסות סותרת של בן-עמי, כי אכן מאריה פוטרה מעבודתה ובימיה האחרונים טופלה המנוחה על ידי עובדת זרה. ואולם חרף נתון מובהק ובלתי מוכחש זה, מעז ב"כ בן-עמי להטיח, בסיכומיו המשלימים, כי מאריה ונטלי "זנחו אותה לבסוף למות בבית אבות, ואף ללוויה שלה לא הגיעו והפסיקו כלל להתעניין בגורלה מעת שהפכה לסיעודית באופן מלא" (סעיף 6).

הדברים, בעליל, חסרי שחר, אף סרי-טעם. המנוחה לא מתה בבית ההורים, שהרי היא הוצאה מבית ההורים ומתה בביתה. והרי מאריה ונטלי לא הגיעו ללווייתה של המנוחה, רק משום שלא ידעו כל עיקר על מותה, לנוכח העובדה שפוטרו על ידי בן-עמי שאסר על העובדת הזרה להכניסן לבית המנוחה.

41. הנה-כי-כן העדר המענה המוחלט של בן-עמי לגרסתם המפורטת של מאריה, נטלי וג'ורג' מעידה על מצוקה אמיתית שלו שמכוחה, לאמיתם של דברים, לא רק שהוא אינו מוסר גרסה מפורטת משל עצמו, אף לא תיתכן כל גרסה כאמור.

שהרי, כך יכולה הייתה להיות גרסה פלונית, יכול היה בן-עמי להצהיר כי לכל אורך השנים הוא ידע-גם-ידע על עובדת קיומם של מאריה, ולימים של נטלי וג'ורג', וכל העת חשד-גם- חשד בהם. ואולם אם זאת תהא גרסתו, לא יהא אז כל מענה בפיו הכיצד, ולאורך שנים, שתק, החריש ולא עשה דבר. והרי עובדת היותו מיופה-כוח ושותף העניקה לו, בקלות רבה, את כל הכוחות והסמכויות. ואף אם לא היה מיופה-כוח ושותף, וכל העת חשד-גם-חשד, מי מנע ממנו לפנות למשטרת ישראל, לרשויות הרווחה, לבית המשפט. או-אז היה מתקיים דיון מושכל בפני רשויות בנות-סמך, אף לאחר שדברה של המנוחה היה נשמע, והיה מוחלט כאשר היה מוחלט.

ושהרי, כך יכולה להיות גרסה אלמונית נוגדת, אכן במשך כל השנים נרקמו יחסים מעולים בינו לבין מאריה, ולימים אף נטלי וג'ורג', באופן שבמשך כל השנים הוא לא חשד ולא חשש. ואולם על מנת שיציג בפניי בן-עמי גרסה כאמור הוא חייב לצלוח את המשוכה העובדתית על פיה, במהלכה של דרך, עלו היחסים על שרטון, לנוכח דרישת בנק דיסקונט להמיר את נוהל הפתקיות בייפוי-כוח שיינתן למאריה. רק לו היה צולח בן-עמי מכשול זה, ובהמשך אף צולח ונותן הסבר עובדתי ל"פרשת בית ההורים" ול"פרשת העובדת הזרה", ובאופן שיעלה בקנה אחד עם מסכת יחסים מעולים אלו, רק אז ניתן היה להצביע על מסכת יחסים טובים ונפלאים שלו עם בני משפחת חדאד, שגרמו לכך שכל השנים לא חשד ולא חשש. והרי גרסה אפשרית זו אף היא חסרת סבירות, דרך המעטה.

42. ואולם בפניי, מכל מקום, לא השמיע בן-עמי לא את הגרסה הפלונית, אף לא את הגרסה האלמונית הנוגדת, ולאמיתו של דבר לא מסר כל גרסה. תחת זאת הוא "ירה לכל הכיוונים", באופן מתלהם, גורף ולא רציני. בן-עמי, איפוא, לנוכח העדר כל גרסה פטר אותי מצמתי-הכרעה אפשריים, אילו היה מנסה, ולו בדוחק, לספק גרסה כלשהי.

טענות כמלוא החופן

43. במסגרת שלל טענותיו של בן-עמי, בהתנגדותו לתביעה השטרית, הוא אף טען טענה של זיוף, בהקשר למסמכים לרוב בהם מתנוססת חתימתה של המנוחה, וכמבואר. בהמשך הדרך חזר בו בן-עמי מטענת זיוף זו.

כך, ככל שעסקינן בתביעה השטרית. בתביעה הכספית לא חזר בו בן-עמי מטענת הזיוף ואכן היא חוזרת ונשנית בגדר טענותיו.

44. ואולם, יהא הדבר אשר יהא, בן-עמי לא התמודד, לכל אורך הדרך, עם טענתו הנכוחה של עו"ד מטר על פיה, לוגית, "אין אדם הטוען כי חתימתו זויפה, יכול לטעון, באותה נשימה, כי הוא אכן חתם, אך חתם מתוך כפיה, ניצול או מרמה!!" (סעיף 11). לנוכח זאת, וגם אילו בן-עמי בהמשך הדרך היה זונח באופן אמיתי את טענת הזיוף, הוא לא יכול היה להימלט מן הצורך ליתן הסבר הכיצד בכלל, ומעיקרא, ניתן היה מלכתחילה לטעון שתי טענות אלו, שהן לכאורה תרתי דסתרי.

שהרי, לוגית, רק מקום שהמנוחה הינה צלולה ודעתנית ולא נתונה תחת כפייה, ניצול ועושק, יש היגיון לזייף את חתימותיה. מנגד, ושוב לוגית, מקום שהמנוחה אינה צלולה ודעתנית משום שהיא נתונה תחת כפייה, ניצול ועושק, אין צורך לטרוח ולהסתכן בזיוף חתימותיה שהרי הן נחתמות על ידה, וממילא הן לא מזויפות, הגם שהן פרי של כפייה, ניצול ועושק.

איני יכול, איפוא, להשתחרר מהתרשמותי הברורה, עליה כבר הצבעתי, שבן-עמי מנסה מזלו בכל טענה וטענה, שמא תעלה הרשת המוטלת, דג זה או אחר.

45. מסיכומי הטענות המשלימים של בן-עמי ניתן ללמוד, לכאורה, כי הוא מכחיש, לא פחות ולא יותר, את עצם העובדה שמאריה ונטלי עבדו אצל המנוחה. רק כך ניתן ללמוד את המתחייב מסעיף 6 לסיכומיו בו הוא רושם כי "הנתבעות אף לא הציגו לבית המשפט כל אישור מביטוח לאומי או ממס הכנסה בכדי להראות כי כל הסכומים לעיל הם כשכר עבודה או פיצויי פיטורין כפי שניסו להעלות בעדויות סותרות האחת את השנייה, וכאשר הבינו כי טענה זו לא תעמוד להן, בחרו בטיעון מדהים שעליו הן מבקשות את הגושפנקא של בית המשפט קרי המנוחה הייתה: 'נותנת לי לבזבוזים וגם היא הייתה מבזבזת'...".

משמע, כך יש להבין, מאריה ונטלי, לשיטתו של בן-עמי כשלו מלהוכיח את עצם העובדה שהן עבדו אצל המנוחה בשכר. ומשכשלו בכך לא נותר להן אלא להימלט לטענתן האחרת אודות מתן מתנות של המנוחה להן, שמא לשם "בזבוזים".

46. האם באמת סבור בן-עמי שמאריה ונטלי לא עבדו בשכר אצל המנוחה? כאמור ציינתי את שתיקתו החשודה של בן-עמי, והעדר כל גרסה עובדתית שלו בעניין זה. לא שמעתי, למשל, כי הוא מצביע על מטפל אחר, מן הסתם בשכר, שטיפל במאריה. אף לא שמעתי גרסה מפורשת על פיה, מלכתחילה, סתם כך בבוקר לא עבות אחד התייצבו מאריה, ולימים אף נטלי, אצל המנוחה והחליטו לעבוד בהתנדבות בביתה, ובמשך 24 שעות ביממה, ובעבודת סיעוד קשה ומתישה.

אכן, אין לי ספק שהמנוחה ומאריה ונטלי חטאו בכך שתשלומי השכר ששולמו היו במזומנים, ללא דיווח וניכוי (ודומה שחטאה של המנוחה-המעבידה רב פי כמה). כך, כמקובל להוותנו במקומותינו. ואולם עצם הניסיון של בן-עמי לרמז על כך שמאריה ונטלי לא עבדו, כל עיקר, אצל המנוחה הוא מקומם בעזות המצח שלו.

47. נותרה צריכה לפנים טענת העושק שזכתה לליבון מעמיק בפסיקת בתי המשפט. אך שוב, ככל שעסקינן בתביעה השטרית הצביע עו"ד מטר על כך שטענת העושק נטענה לראשונה בסיכומי הטענות, ותוך הרחבת חזית (סעיף 13), הגם שהוא התמודד עם טענה זו. משמע, כפי שבן-עמי לא ברר בטענותיו, לצורך ושלא לצורך, הרי ככל שעסקינן בטענת העושק, הלגיטימית והצריכה לפנים, דווקא היא נשתכחה ממנו, למצער בתביעה השטרית.

48. מנגד, כמדומה, טענת העושק נטענה כהלכה במסגרת הסכסוך הכולל הנדון בתביעה הכספית.

49. סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 מורה אותנו כי "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

פסיקת בתי המשפט, אף ספרות מלומדים, מצביעה על כך שעל מנת להקים עילת עושק יש צורך בהתקיימותם המצטברת של שלושה אלמנטים: ראשית, מצבו של העשוק (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון); שנית, התנהגותו של העושק (ניצול מצבו של המתקשר); שלישית, תנאי החוזה שנוצר כתוצאה מהניצול גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.

כב' השופט (כתוארו אז) ריבלין, ב-ע"א 3156/98 בן-ישי נ' וינגרטן, פ"ד נה(1) 939, מצביע על כך שהאלמנטים האמורים אינם אך מצטברים אלא הם שלובים זה בזה ככלים שלובים וקיימת תלות הדדית ביניהם –

"...כך, למשל, כאשר מתקיים היסוד השלישי, ומופר האיזון בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו, הרי 'ככל שהיחס בין הערכים נוטה יותר לרעתו של העשוק, ייטה בית המשפט לשעות יותר לשוועתו גם לגבי יסודותיה האחרים של עילת העושק' (השופט טירקל, שם [1], בעמ' 769). תנאים גרועים במיוחד עשויים לעורר חשש בדבר שלמות הרצון של המתקשר הנפגע. 'חולשה' חמורה שלו מחייבת בדיקה קפדנית של סבירות התנאים שנקבעו בהסכם. ניצול קיצוני של חולשה מטיל אף הוא צל על ההסכם ומחייב הארה קפדנית של התנאים שנכללו בו. קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשויים לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו, בהסכם, היסודות האחרים, המקימים את עילת העושק (ראו: פרידמן וכהן בספרם הנ"ל [22], בעמ' 976 ו-980; ג' שלו דיני חוזים [23], בעמ' 253). בכך אין כדי להמעיט מן הדרישה כי כל אחד מן היסודות האלה יתקיים במלוא תוקפו. קיומן של מצוקה קשה של המתקשר או 'חולשה' חמורה אחרת שלו אינן גורעות מן הצורך להצביע על קיומם של תנאים 'הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל'. תנאים חמורים במיוחד אינם מייתרים את הצורך בקיומם של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון, כשהם כבדי משקל, ואינם פוטרים את הטוען לעושק להוכיח את מודעותו של הצד האחר לחולשותיו או למצוקתו. מקום שבו אחד מיסודותיה של העילה מוצא לו ביטוי חמור במיוחד, מוקל לעתים הנטל הראייתי הרובץ על המבקש להוכיח את קיומם של היסודות האחרים, אך בכך אין כדי להמעיט מן הדרישה כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם, כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה, וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר. 'עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל כך שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין' (הנשיא שמגר בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואפרטיב המאוחד להובלה בע"מ [2], בעמ' 541). לפיכך 'הצטברות יסודותיה של עילת העושק חשובה וחיונית היא' (שלו בספרה הנ"ל [23], בעמ' 253), ואין לגרוע מן המשקל הנדרש לגבי כל אחד מהם.

המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר – וכן חוסר ניסיונו חייבים להיות כבדי משקל, 'ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון' (השופט טירקל בע"א 403/80 הנ"ל [1], בעמ' 767) 'מצוקה משמע מצב של חומרה ושקיעה, ולא אך קושי ארעי או חולף' (המשנה לנשיא (אז השופט) אלון בע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ [3], בעמ' 685). אין די בעובדה שהמתקשר נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל (השופט קדמי בע"א 4839/92 גנז נ' כץ [4], בעמ' 756)" (סעיף 7).

50. על האלמנט הראשון, דהיינו על מצבו של העשוק הנטען, כבר עמדתי לעיל, ושללתי אותו. הצבעתי על כך שלא זו בלבד שלא הובאה בפניי כל ראיה מקצועית ורפואית להנחת דעתי על מצוקה וחולשה שכלית של המנוחה שפגמו בכושר רצונה. מחומר הראיות שבפניי למדתי על דעתנותה, צלילותה ויכולותיה הקוגניטיביות משביעות הרצון, ולו בנתון למצבה הגופני הסיעודי. ניתן היה, איפוא, לסיים את הדיון כאן ועכשיו. פשיטא, מי שאיננו עשוק, רשאי לנהוג על פי שיקול דעתו, ולו בטיפשות ואווילות, ולהתקשר בהסכמים, ולו הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. ואולם לא אסתפק בבחינתו של האלמנט הראשון. בחינתם של האלמנטים השני והשלישי תהא משולבת בבחינת הגרסה העובדתית אודות תשלום השכר, וטענת "הבזבוזים" וטענות שונות נוספות. לכך אגיע עתה.

תשלום שכר ו"בזבוזים"

51. בן-עמי בא חשבון עם מאריה ונטלי לנוכח משיכות הכספים בכדי מאות אלפי שקלים, ולאורך השנים. מדו"ח של רו"ח פרופמן הוא מסיק כי הסכום הנומינאלי שנתגלה עולה לסך של 538,000 ₪. לכך יש להוסיף המחאות נוספות שנתגלו בחקירת המשטרה בסכום של 83,587 ₪, וכן רכישה בטרקלין חשמל בסכום של 5,390 ₪. משום כך קרן הגניבה הנטענת עולה לסך של 626,977 ₪ שערכם המשוערך עם ריבית עולה לסך של 1,060,476 ₪. התביעה הכספית הועמדה על סך של 500,000 ₪.

52. ואולם נשמט מבן-עמי כי שומה עליו לקחת בחשבון את העובדה הניצחת שמאריה ונטלי, במהלך כל השנים הללו, עבדו אצל המנוחה והשתכרו בגין שירות של סיעוד וטיפול מסביב לשעון, כאשר עמותת "שילה" משלמת סכום פעוט, כדי 8 שעות שבועיות.

עו"ד מטר מצביע על כך שכל אחת מן השתיים השתכרה סכום של 5,000 ₪ לחודש. מכאן הוא למד כי רק בגין 7 שנות עבודה של מאריה היא זכאית הייתה לקבל סכום של 420,000 ₪ ואילו נטלי הייתה זכאית, בגין שלוש שנות עבודה לסכום של 300,000 ₪. כך, ככל שעסקינן בתשלום שכר בלבד. בסיכומי טענותיו המשלימים מוסיף עו"ד מטר תובנות נוספות. וכך הוא מצביע על כך שתשלום השכר האמור, בגין עבודה של 24 שעות ביממה, הוא פחות משכר המינימום. והוא מוסיף ומצביע על כך שבהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, היו זכאיות כל אחת מן השתיים לתשלום של 125% בגין שתי השעות הראשונות לאחר 8 שעות עבודה, ו- 150% בגין השעות העודפות לאחר מכן. לנוכח כל אלו, כך הוא מסיק, לא זו בלבד שמאריה ונטלי לא יכלו לעשוק את המנוחה, שמא המנוחה עשקה אותן באופן שהן זכאיות להפרשי שכר מן העזבון.

כך, ככל שעסקינן בשכר בלבד. ואולם אין עוררין שמאריה ונטלי היו זכאיות לפיצויי פיטורין ולזכויות סוציאליות נוספות. והרי נהיר לחלוטין שסכום של כ- 84,000 ₪ שולם להן בגין כך והשיק נשוא התביעה השטרית אף הוא בגין כך.

53. לדברים כדורבנות אלו אין בפי בן-עמי, ולו בדל-מענה. ואולם, למרבית הפלא, דווקא נתון זה חושף שיקול אפשרי לחובתן של מאריה ונטלי. אפרוס אותו להלן.

54. כאמור משטרת ישראל חקרה את מאריה ונטלי בגין תלונתו של בן-עמי. חוקרת משטרת ישראל ראתה, במסגרת תפקידה, להטיח בכל אחת מן השתיים את החשדות של משטרת ישראל. וכך, למשל, הוטח במאריה כי "אני אומרת לך כי את ומשפחתך עזרת לאביבה בגלל שידעתם שיש לה כסף ואת ביחד עם בתך רוקנת את החשבונות של אביבה".

במענה לכך, כך התחייב, התבקש שהן מאריה והן נטלי יסבירו כי משיכת הכספים, בפשטות, הייתה אך ורק לשם תשלום שכרן, על כל הנלווה לכך. ואולם, תחת זאת, מסרה מאריה, בין השאר כי "אביבה סיפרה לי על חשבון בבנק הפועלים שהיא רוצה לתת לי כסף משם", "היא רצתה לתת לי מתנה כי הייתי נאמנה לה", "אני לא רק המטפלת, אביבה רצתה לאמץ אותי כבת", "נותנת לי לבזבוזים וגם היא הייתה מבזבזת", "היא בזבזה קנתה הרבה אוכל הכסף נשאר בארון אצלה".

55. ואולם, לכאורה, לאור ניתוחו המרשים של עו"ד מטר, לא זו בלבד שדומה שיש הצדקה מוחלטת למכלול המשיכות, ושמא יש מקום לתבוע את עזבון המנוחה אף בגין הפרשי שכר, לא נותר כסף לשם מתן "מתנות" ו"בזבוזים".

56. גמרתי בדעתי כי הגם שנתון זה מטיל צל על גרסתן של מאריה ונטלי, הוא איננו מאפיל על עוצמת השיקולים לחובתו של בן-עמי ולזכותן, כפי שהראיתי עד הנה.

לטעמי ניתן היה לשקול לפנים את התביעה הכספית של בן-עמי, אילו היא הייתה מוגשת באופן צנוע ומקצועי יותר. דווקא מבן-עמי, כאמור רו"ח, ודווקא מרו"ח פרופמן, שהוא הסתייע בשירותיו, מצפה הייתי, אולי, שיגישו חוות דעת אשר תפלח כהלכה במכלול משיכת הכספים, שאיננה מוכחשת, את זכאותן של מאריה ונטלי לתשלום שכרן ומכלול הזכויות הסוציאליות כמתחייב על פי דין. שמא, לנוכח חוות דעת זו, הייתה נותרת יתרה כלשהי, בלתי מוסברת בתשלום שכר וזכויות סוציאליות. לחישובו של עו"ד מטר, לכאורה לא יכולה להיות יתרה כאמור. אין בדעתי לקבוע מסמרות בעניין זה, ושמא יכולה הייתה להימצא יתרה לחובתן של מאריה ונטלי, ומן הסתם היא הייתה נמוכה. ואולם, כאמור, בן-עמי בחר "ללכת בגדולות", ללא כל בחינה ואבחנה, משל מאריה ונטלי, לאורך כל השנים הסכימו להתנדב ולעבוד ללא שכר.

57. אכן, אמת ניתנת להיאמר, כי גם לו כך הייתה נערכת תביעתו של בן-עמי, הרי מבלי לקבוע מסמרות דומה שאף אז הייתי דוחה אותה. יתרה נמוכה כאמור, ככל שהייתה נגלית לנגד עיניי, הייתה מקבלת לטעמי הסבר מתקבל על הדעת בדמות "מתנות" ו"בזבוזים", שהעניקה המנוחה לשתיים. כך, שמא לאור הקשרים האמיצים האמיתיים שנקשרו בין השתיים. שמא, לכאורה, לאור השכר הצנוע שהסכימו השתיים לקבל, הגם שהעניק להן, מן הסתם, ביטחון סוציאלי ויציבות לאורך השנים. או-אז, ולנוכח העובדה שבמשקפי עילת העושק לא נמצאה ראיה על כך שהמנוחה הייתה בבחינת "עשוק", הרי סכומים נמוכים אלו של "מתנות" ו"בזבוזים", אינם לטעמי "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". הגם שלכאורה, ובהינתן שהמנוחה לא הייתה בבחינת עשוק, היא הייתה רשאית לכאורה ליתן "מתנות" ו"בזבוזים" גם אם הם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.

58. עתה, משנדרשתי לעיקרי שיקוליי והנמקותיי בדעתי להתעכב, בקצרה, על שני נושאים נוספים, שלא ניתנה עליהם הדעת במידה מספקת על ידי בעלי הדין.

לעניין צוואה נוספת? ואפוטרופסות?

59. בסעיף 12 לתצהיר התנגדותו של בן-עמי בתביעה השטרית הוא רושם כי "המשיבה (היא מאריה – ש.ל.) ניסתה אף להונות גם אותי ולהרחיקני מאחותי, תוך כדי ניסיון לקבל את דירת המנוחה באמצעות צוואה ו/או מתנה לעצמה ובימים אלה אף נושא זה נחקר".

מעבר לאמירה סתמית זו, סתם בן-עמי ובהמשך הדרך לא הביא כל ראיה. מן החומר שבפניי עולה כי ההליך לקיום צוואתה של המנוחה, ובעקבות זאת הכרזתו של בן-עמי כיורשה היחיד, היה ללא כל התנגדות של מאן דהוא, ולרבות מאריה ונטלי. אין צריך לומר כי אילו הייתה נפרסת בפניי מסכת מפורטת יותר, בהקשר זה, יכול שהדבר היה מזין את שיקול דעתי, אם לכאן אם לשם.

60. משמע, בסופה של דרך אף נתון זה מעצים את מסקנותיי עד הנה. שהרי עולה בעליל מכך שלא נפגמה מעולם צלילות דעתה של המנוחה, אף לא נעשה כל ניסיון פסול מצידה של מאריה לקבל חלק מירושתה של המנוחה. וגם אם הוברר לי שבשנים האחרונות דומה שהתקררו היחסים בין בן-עמי למנוחה, שמא על רקע האפשרות להעניק ייפוי-כוח למאריה בחשבונותיה של המנוחה, הדבר לא שינה מרצונה של המנוחה באשר להנחלת עזבונה, בין אחיה לרבות בן-עמי. אילו הייתה המנוחה נתונה להשפעה בלתי הוגנת, שמא הייתי מתוודע לשינוי צוואתה של המנוחה, ומובן שבית המשפט אמור היה להכריע האם השינוי נעשה כדין או שלא כדין.

גם העובדה שמאריה, כזכור, סירבה לשמש מיופת-כח בחשבונות המנוחה מזימה את הטענה האפשרית אודות ניצול וכפייה מצד מאריה ונטלי.

61. הנתון השני מוליך אותי להמלצתו של ד"ר הלפרין, כזכור כחודש לפני מותה של המנוחה, בין השאר למנות לה אפוטרופוס. מסעיף 76 לתצהירה של מאריה למדתי כי "מינוי התובע כאפוטרופוס למנוחה נתן לו את ההזדמנות המושלמת לה חיכה – להוציא אותי מחייה, להשתלט עליה ועל רכושה".

ואולם, חרף הנתון האמור, לא שזפה עיני מעולם כל כתב בי-דין לעניינה של אפוטרופסות זו. מצפה הייתי, אם אכן בן-עמי מונה כאפוטרופוס למנוחה, שאתוודע לפסק דין של בית משפט מוסמך בעניין זה, על הנמקותיו האפשריות, ועל החומר שעמד בפני בית המשפט. בעיקר מצפה הייתי שבן-עמי יסתמך על נתון זה, שאולי יכול היה להשליך על מצבה של המנוחה, אף בתקופה שקדמה למינוי זה. משעה שבן-עמי אינו מספק כל מידע בעניין זה אין לי אלא להניח שלמנוחה לא מונה, ולו בימיה האחרונים, כל אפוטרופוס. שמא אמירתה של מאריה נבעה מאמירה סתמית של בן-עמי, שלא היה מאחוריה ולא כלום, ושמא כתוצאה מחוסר הבנה. כשלעצמי, ולנוכח הנתונים שבפניי, אין לי אלא לקבוע שבכל זמן מן הזמנים לא הייתה המנוחה פסולת-דין.

סוף דבר

62. לנוכח הנתונים האמורים ידן של מאריה ונטלי על העליונה, הן בתביעה השטרית והן בתביעה הכספית. לעת פסיקת ההוצאות יש לזקוף לחובתו של בן-עמי את מכלול התנהלותו, שיש בה ניסיון נפסד להכפיש ולהאשים את השתיים, על לא עוול בכפן וללא כל יסוד באופן שהן נאלצו להתמודד עם תלונה חמורה במשטרת ישראל, שאף היא לא מצאה בה ממש, וכל זאת לאחר שנים של טיפול וסיעוד מלאי מסירות ורגש. על זאת ייאמר, במרירות רבה, אכן זו עבודה וזה שכרה.

63. לפיכך הנני דוחה את ההתנגדות לביצוע שטר ומורה על המשך הליכי הוצל"פ בתיק הוצל"פ מס' 02-09059-09-2 בחיפה. עוד הנני מאשר את העיקול ברישום שניתן על פי החלטתה מיום 28.3.12 של השופטת חן-ברק באשר לנכס של בן-עמי הידוע כגוש 30163 חלקה 51/11. הנני מחייב את המתנגד-החייב לשלם שכר טרחת עורך דין לתובעת-הזוכה בסך 9,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובעת-הזוכה תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מירוץ המועדים האמור. הליכי הוצל"פ מבצעיים יינקטו, במידת הצורך, ככל שלא ישולם מלוא החוב הפסוק המתחייב בתיק ההוצל"פ ולאור פסק דין זה, בתוך התקופה הנ"ל.

הנני דוחה את התביעה ב-ת.א. 19563-01-11. הנני מחייב את התובעים שם, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעות שם שכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ הנתבעות תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מירוץ המועדים האמור.

64. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' אב תשע"ג, 14 יולי 2013, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא