השתלשלות ההליכים

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים. האישום הראשון הינו בעבירת היזק במזיד לרכוש בצוותא, בכך שבתאריך 13/1/09, בצוותא עם בועז צברי (להלן- צברי), השחיר תמרורי אין כניסה בהוד השרון (רחוב מבצע קדש לאחר שתוקן מרחוב שפרינצק), באמצעות תרסיס צבע. האישום השני הינו בעבירות שידול להיזק לרכוש במזיד וסיוע להיזק לרכוש במזיד, בכך שבשלוש הזדמנויות שונות בין התאריכים 28/11/08-13/1/09, צברי ריסס את אותם תמרורים באמצעות תרסיסי צבע שמסר לו הנאשם ולאחר שהנאשם שידל אותו לעשות כן.

ביום 17/10/10 הודיעה ב"כ הנאשם דאז כי הוא כופר במיוחס לו, כאשר הנאשם אף הוסיף כי בפיו טענת הגנה מהצדק כיוון שלא נחקר אדם הנראה בדיסק המתעד את האירוע נשוא האישום הראשון (להלן- הדיסק). יצויין כי מלכתחילה כתב האישום הוגש אף כנגד צברי, אך נוכח כפירתו של הנאשם, והיותו של צברי עד מטעם התביעה כנגד הנאשם, הופרדו משפטיהם באותה ישיבה. משפטו של צברי הסתיים ביום 13/1/13 בחזרה של התביעה מכתב האישום טרם הקראה, ובעקבות זאת בוטל כתב האישום כנגדו.

בעקבות כפירת הנאשם התנהל משפט הוכחות על פני מספר ישיבות, במהלכו העידו לצד צברי גם רפ"ק עמוס צעדה, גלית הוד, נועם בן יהודה, וגד בן יהודה. מטעם הנאשם העיד הוא עצמו וכן רס"מ סיגל פלר (לאחר שהתביעה ויתרה על עדותה, וזימונה בכל זאת לעדות נתבקש על ידי הנאשם במהלך פרשת ההגנה).

יצויין כי רוב רובו של המשפט הנאשם היה מיוצג בידי עורכי דין מהסניגוריה הציבורית, נוכח הודעת התביעה לפיה יש אפשרות שתעתור לעונש מאסר בפועל ככל שיורשע. דא עקא, שביום 14/11/12, לבקשת הנאשם, שוחרר סניגורו דאז (השני כרונולוגית) מייצוג. זאת אף לאחר שבמהלך הדיון מיום 11/11/12, הנאשם ביקש בקשה דומה, נענה בחיוב, אך לבסוף נמלך בדעתו בעניין זה. יצויין כי לאורך המשפט התרשמתי כי בפועל הנאשם מנהל הגנתו בהתעלם מהסניגור, ומצפה ממנו שזה ימלא אחר הוראותיו ללא כל הפעלת שיקול דעת, ומשכך שחרור הסניגור מהייצוג לא הביא למינוי סניגור אחר במקומו. קבעתי כי את ההוראה בדבר חובת ייצוג יש לפרש פרשנות תכליתית כך שהמדובר על ייצוג ולא על עורך דין הנוכח באולם כתפאורה בלבד, וכשנאשם מעיד על עצמו שהוא מעוניין אך בתפאורה שכזו, אין כל מקום להמשיך ולמנות סניגורים לפרוטוקול בלבד. אדרבא, כאשר הנאשם בבקשתו האחרונה לשחרר הסניגור מהייצוג לא ביקש סניגור חליפי. יצויין כי ייצוגו העצמי של הנאשם החל בשלב מתקדם במשפט, לאחר שעדותו שלו כבר נסתיימה.

העד צברי

צברי מסר עדות בפני בית המשפט ביום 3/4/12 (עמ' 25-46 לפרוטוקול). בעדותו ביסס את כל האמור בכתב האישום, למעט החלק הכללי ובסייגים הבאים- בכל אירוע דובר בתמרור אחד; לא ציין תאריכים; דובר בערך בפעמיים-שלוש. כן ציין שהתמרור שריסס באירוע נשוא הדיסק הינו תמרור אין כניסה שמאחוריו על אותו עמוד יש תמרור עצור, שאותו רואים בדיסק. לדבריו, הנאשם בחר דווקא רחוב זה (מבין שלושת הרחובות שנסגרו) כיוון שהרחוב הזה קשור לרחוב של הנאשם, כאשר הנאשם היה עם צברי כדי לוודא שהוא מרסס, ואף הסתכל כל הזמן לצדדים. הוסיף שהנאשם פחד לרסס בעצמו. לדבריו, בדיסק הנאשם לא נראה בשלב של ריסוס התמרור כיוון שהיה בצד השמאלי בחלק שלא נראה בדיסק, אך לפני כן נראה בדיסק בצדדים שונים של המקום.

ביחס לאדם עם כלב הנראה בדיסק, ציין צברי כי מדובר בדייר מאחד הרחובות. הוא מכירו בפניו אך לא בשמו או בכתובתו, ואין לו קשר עימו. הדייר היה במקום, כמנהגו מידי בוקר וערב לטייל עם כלבו, ולא היה קשור למה שצברי והנאשם עשו. צברי לא החליף עימו מילה בעת שעבר שם, אלא הסתכל עליו, כשהנאשם לידו, והם המתינו שיתקדם ולא יעמוד לידם.

בד בבד, התברר כי צברי אינו זוכר חלק מהפרטים שמסר באמרתו במשטרה, ולכן זו הוגשה מכוח כלל האימוץ וסומנה ת/4. יצויין כי האמרה אינה משלימה את החסר של עדות צברי ביחס לתאריכים, מלבד אמירות כלליות שאחד האירועים היה כמספר ימים טרם גביית האמרה ביום 15/1/09. ביחס למספר הפעמים מודגש באמרה, בגרסתו הסופית של צברי, שדובר בסך הכל בשלוש פעמים, באופן דומה לאשר אמר בעדותו. יצויין כבר עתה כי חוסרים אלה לא הושלמו אף בראיות האחרות, למעט התאריך של האירוע הנצפה בדיסק, אם כי ברור מראיות אחרות (ולמעשה אף מאמרת הנאשם ת/1 ונראה שאף מעדותו), שהתמרור הוצב מספר שבועות טרם אירוע זה, וכי נעשו מעשי עקירה וריסוס ביחס לקבוצת התמרורים שהוצבה באותה עת באיזור.

הנה כי כן, המדובר בעד אשר דבריו, ודי לעניין זה בעדותו מבלי להיזקק לאמרתו, מבססים את רוב רובו של כתב האישום. דברים אלה אף מתארים סיפור הגיוני וברור, נטול סתירות, כאשר העד חזר מספר פעמים במהלך העדות על גרסתו. זאת, על אף חקירה נגדית ארוכה, של הסניגור והנאשם כאחד, אשר לא היתה קלה לכל אדם, קל וחומר לצברי שסובל מנכויות שונות, לרבות ממחלה ממארת. דא עקא שבמהלך עדותו, ובמידת מה אף בעדויות עדים אחרים, עלו מספר עניינים אשר לשיטת ההגנה יש בהם בכדי לפגום, ובאופן ניכר, במהימנותו של צברי.

העניין הראשון הינו הגדרתו של צברי כמי שסובל מפיגור קל, הגורם לו לעיתים לבלבול, ועל כן על פי הנטען, לא ניתן לסמוך על כך שדבריו משקפים את אשר אירע.

לעניין זה ייאמר תחילה כי בתחילת עדותו צברי דיבר על כך שסובל מפיגור קל, אך כשפירט זאת דיבר על קטרקט מגיל קטן, ובלשונו- "עיניים מעופפות". הוא הסביר שהפיגור הקל התבטא במגבלות בשעות עבודה, פגיעה בלימודיו, ולעיתים גרם לו להיות מבולבל, אך הוא יודע להבחין בין אמת לשקר, ולברור מילותיו כך שאומר מה שנכון ולא אומר מה שלא נכון.

בנוסף, העד צעדה, שהינו מפקד נקודת המשטרה בהוד השרון, ציין כי הוא מכיר את צברי מהעיר, ושהוא מוגבל מעט (ראו עמ' 7 לפרוטוקול).

דא עקא שאילולא דברים אלה אודות מגבלתו של צברי, לא הייתי מתרשם מהאופן שבו העיד שהוא סובל מבעיה שכלית כלשהי, ואף לא הייתי חושד בכך. לא היה בדבריו ובאופן שבו העיד, וכאמור בעדות ארוכה, בכדי לעורר כל תחושה של מוזרות או סטיה, ולו קלה, מנורמה קוגנטיבית, וזאת ביחס לציבור העדים, שרובם אינם רהוטים כציבור עורכי הדין. דברים דומים אף מסרה גובת אמרתו במשטרה, העדה סיגל פלר, שאפילו בדיעבד לא היתה מודעת למגבלתו (ראו עמ' 72 לפרוטוקול).

מה שכן ניתן היה להתרשם מעדותו שמידי פעם היו לו קשיים קלים ורגעיים בריכוז, אבל מייד היה מתמקד ומתקן עצמו. לדוגמא, כשאמר שאת אמרתו במשטרה מסר לגלית הוד אך מייד תיקן לסיגל פלר, וכן כשאמר שהנאשם הביא לו את השלטים ותיקן לצבעים. כלומר חוסר הריכוז התייחס לדמות או מונח אחר קשורים לעניין עליו שח (כך גלית הוד היא המתלוננת וסיגל פלר היא החוקרת, כך שלט, אף בלשון הנאשם, הוא התמרור, והרי הצבעים שימשו להשחרתו). מדובר בחוסר ריכוז אשר עשוי לפקוד גם אנשים ברמת משכל גבוהה ביותר, וכשהוא מייד מתוקן, אין בו בשום אופן בכדי לחרוץ מסקנה שהעד לא מתאר את הדברים כהוויתם, אלא להיפך, מקפיד, אגב בקרה עצמית, שסיפורו ישקף את אשר אירע.

במהלך המשפט אף נדרשה ההגנה לבחינת התיק הרפואי של צברי. מכיוון שדובר בבקשה להסרת חיסיון רפואי, הוריתי כי התיק יועבר אליי במעמד צד אחד. דא עקא שצברי לא קיים הוראה זו, לאחר שהבהיר כי הוא מתנגד לפגיעה כזו בפרטיותו. המאשימה, המיוצגת על ידי תביעה משטרתית, לא פעלה, במשך חודשים ארוכים, ועל אף שההגנה התריעה על כך לא אחת, לקיים פעולות אכיפה משטרתיות בעניין. רק ברגע האחרון הובא בפניי תיק המל"ל של צברי, כאשר גם זאת נעשה ללא פניה אליו. כך, הובא בפניי מידע רפואי לא שלם לבחינה האם צברי סובל מליקוי אשר משפיע על מהימנות דבריו.

עם זאת, עדיין יש לזכור שמדובר בתיק מל"ל המלווה את צברי מילדותו, אשר מבטא את מגבלותיו שהביאו לקביעת נכותו, כך שסביר שאם היה סובל מליקוי שכלי כזה או אחר המשפיע על יכולתו לקלוט דברים או לתאר את מה שקלט, הדבר היה בא לידי ביטוי בתיק. ולא היא. שורה של חוליים נמנו בו, שאינם רלבנטים למצבו השכלי, למעט ליקוי נוירו פסיכולוגי כלשהו (כמפורט בהחלטתי בעמ' 68-69 לפרוטוקול, בה הסרתי את החיסון הרפואי באופן חלקי תוך פירוט לפרוטוקול של מידע רפואי ללא הוראה בדבר העברת מסמכים רפואיים שלמים).

על רקע כל זאת נראה שאין המדובר בפיגור המתבטא במגבלה שכלית, אלא בפיגור סביבתי על רקע הפרעות למידה שנגרמו מבעיה פיזית בעיניים, כאשר הבלבול עליו דובר מתבטא בהפרעות הריכוז הקלות שמייד מתוקנות.

אמנם בעיה פיזית כזו בעיניים עשויה לפגום במהימנות עד, אך זאת כאשר מדובר בעד אשר מעיד על דברים שראה, ואשר התרחשו בזמן קצרצר ו/או ממרחק. אולם עדותו של צברי כנגד הנאשם התבטאה מחד בתיאור ההוראות שהנאשם נתן לו, אשר מתייחס לחוש השמיעה דווקא, ומאידך בעדות ראיה לדברים שאירעו מטווח קרוב ובאופן שאינו רגעי (מסירת הצבעים, ההמתנה בצוותא במקום, בחירת שעת הכושר, אקט הריסוס). משכך, בעיה פיזית זו של צברי אף היא לא אמורה להעיב על עדותו.

על אף כל האמור, הרי שעדיין קיימת עמימות קלה, ולא מעבר לכך, שמא מידע רפואי שלא בא בפניי, עשוי היה להביא למסקנה אחרת בדבר יכולתו של צברי לקלוט עובדות רלבנטיות למשפט ו/או לתאר בפני בית המשפט באופן מלא את אשר אירע. משכך, כבר עתה ייאמר, עדותו של צברי לבדה לא יכולה לבסס את כתב האישום, ויש להידרש לראיות נוספות. עם זאת, משמדובר בעמימות קלה כאמור, הדרישה אינה לראיה שבפני עצמה מבססת את כתב האישום, אלא לראיה מסוג תוספת ראייתית, לכל היותר ברמה של סיוע.

עניין נוסף אשר לטענת ההגנה מעיב על מהימנות צברי הוא אי עקביות גרסתו במשטרה, דבר הניכר באופן ברור מאמרתו המשטרתית, ובעיקר אמורים הדברים בכך שמלכתחילה נמנע מלהזכיר את הנאשם כמי שהיה מעורב עימו במעשי העבירה, ואף מסר שמו של אדם אחר, גיסו דוד גיל, כמי שמסר לו את התרסיס.

אולם קריאת אמרתו של צברי מגלה שמדובר במקרה טיפוסי של נחקר אשר עובר בהדרגה מהכחשה של כל המיוחס לו ועד למסירת גרסתו הסופית, כאשר בכל שלב הוא תורם יותר ויותר פרטים של הגרסה. כך, תחילה צברי מכחיש באופן טוטאלי את המיוחס לו. בהמשך הוא מודה במיוחס לו אך מספר שפעל לבד. לאחר מכן אומר שריסס לבד, אך את התרסיס הביא לו דוד גיל, בלי שזה ידע למה התרסיס מיועד. רק לבסוף מגיע הסיפור שהנאשם הוא זה אשר הורה לבצע את הריסוס, הביא את התרסיס, ועמד לידו של צברי בזמן הצביעה, כאשר התרסיס שהביא דוד גיל היה קשור לדברים אחרים, לגיטימים.

הגרסה הינה אם כן גרסה מתפתחת, עד לצורתה הסופית. ייאמר כי התפתחות הגרסה מתבטאת, לצד מה שנאמר, בכך שהשלבים הראשונים הינם די לקונים, מענה קצר לשאלות נקודתיות, אך השלב האחרון מתבטא בתשובות ארוכות בהרבה ותיאור סיפורי.

בנוסף יש לזכור שעדותו של צברי בבית המשפט לא היתה מתפתחת אלא נדרשה מייד לסיפור הסופי. וזאת כאשר העדות היתה למעלה משלוש שנים לאחר מסירת האמרה, ובכל זאת אין הבדל מהותי בין הסיפור הסופי במשטרה לבין העדות.

צברי אף נתן הסבר, הן בעדותו, והן באמרתו, להסתרת הנאשם בשלבים הראשונים של התפתחות גרסתו במשטרה. לדבריו, לא היה נעים לו להפליל את הנאשם. יצויין כי דברים אלה על אי נעימות קיבלו אף עיגון ממשי בתחילת עדותו בבית המשפט עת נמנע מלדבר על הנאשם באופן ישיר, כשתיאר אותו תחילה כחבר מהשכונה, אחר כך אחד בשם פלטיאל, ורק כשנשאל מפורשות אם הוא נמצא בבית המשפט, השיב שכן (ראו עמ' 27).

צברי אף הסביר בעדותו בבית המשפט מדוע כשהסתיר את זהות הנאשם דיבר על דוד גיל. לדבריו, הדבר נבע מבלבול רגעי שהיה קשור בניסיונו לגונן על הנאשם (ראו עמ' 36 ו-37 לפרוטוקול). הדבר עולה בקנה אחד עם עיתוי הזכרת דוד גיל באמרה, כך שמסירת התרסיס על ידו לא נשזרת מלכתחילה בהודאת צברי כי ביצע את הריסוס, אלא במענה לשאלה ישירה מי נתן לצברי את התרסיס, או אז ברור שלצברי לא היה זמן לחשוב על התשובה, ולכן הזכיר אדם אחר במקום הנאשם, עליו היה מעוניין עדיין לגונן. וברור מההמשך שדווקא דוד גיל הוזכר במענה השקרי, כי הוא אכן הביא תרסיס לצברי, אך למטרות אחרות, ועל כן צפוי שיעלה באופן אסוציאטיבי במוחו של צברי כשנשאל על זהות מביא התרסיס. ולבסוף יש לזכור שדוד גיל הוזכר על ידי צברי רק בהקשר של מסירת התרסיס, ומסר שדוד גיל לא ידע למה מיועד התרסיס, כך שקיים מרחק שמיים וארץ בין המיוחס לדוד גיל לבין המיוחס לבסוף לנאשם, ועל כן יש לדחות מכל וכל את טענות הנאשם כאילו צברי ייחס לנאשם את מה שדוד גיל עשה כביכול.

צברי אף הסביר מה גרם לו לבסוף להפסיק לגונן על הנאשם, כך שיספר את מעורבותו. הדברים אמורים בכך שהחוקרת העדה פלר אמרה לו שהיא יודעת מי עמד לידו, ושרואים את זה בדיסק, כאשר בשלב זה טרם ראה את הדיסק (ראו בעיקר עמ' 35-37 לפרוטוקול). המדובר אם כן באקט ידוע של אמירת אמת על ידי נחקר כאשר מובא בפניו דבר קיומה של ראיה ברורה הנוגדת את גרסתו.

אמנם העדה פלר מסרה בעדותה שצברי שינה גרסתו לאחר שצפה בדיסק, אך לא ידעה להצביע על השלב באמרה שבו זה מתועד, גם לאחר עיון במזכר שערכה ת/5. ניכר היה שלא מעידה מזיכרון אקט גביית האמרה אלא מניסיון לשחזרו אגב קריאת האמרה, כשמאז גבייתה ועד מסירת עדותה עברו כארבע שנים, במהלכן מן הסתם, בתפקידה כשוטרת, גבתה אמרתו לא מעטות. לעומת זאת צברי חווה אמרה אחת, ולכן זכרונו טוב יותר, מה עוד שעיון בסוף האמרה מגלה שהצפיה בדיסק היתה בסוף גביית האמרה, לאחר שסיפר את כל הסיפור, ומשכך ברור כי סיפר את הסיפור טרם צפייתו בדיסק, כפי שטען בעדותו.

נוכח כל אלה, ברור שאופן מסירת הגרסה במשטרה על ידי צברי לא מערערת כהוא זה ממהימנות עדותו, אלא במידת מה אף מחזקת מהימנות זו.

נוסף על האמור עד כה, ההגנה טענה כי המדינה הגיעה להבנה עם צברי לפיה תמורת אי מיצוי ההליכים כנגדו, תינתן עדותו כנגד הנאשם.

ראשית ייאמר כי הסכמים מסוג זה אינם הסכמים הפוסלים עדות עד, אלא מביאים אותה לגדר עדות עד מדינה, מה שמביא לכך כי לא ניתן להשתית על העדות לבדה הרשעה, אלא שיש מקום לתוספת ראייתית מסוג סיוע (ס' 54א לפקודת הראיות). אולם, כפי שנראה להלן, לא כך היה במקרה זה.

ראשית, הסכם מסוג זה אינו נעשה ללא יידוע בית המשפט, כאשר התביעה נוהגת כבשגרה ליידע את בית המשפט על דבר קיומו טרם עדותו העד. משהדבר לא נעשה טרם עדותו של צברי, ברור שהסכם כזה לא היה. הסכם כזה אף נעשה על ידי התביעה, ולא על ידי חוקרת או חוקר משטרתי, כאשר בעדותו (עמ' 34 לפרוטוקול), צברי שלל את הטענה שהתביעה הבטיחה לו שתסגור את התיק כנגדו, ונושא הסכם עד מדינה כלל לא עלה ברחל בתך הקטנה בחקירתו הנגדית הארוכה.

מעבר לכך, ההגנה נסמכת עובדתית על אמירה בדברי העד צברי (בתחילת עמ' 35 לפרוטוקול), לפיה במהלך גביית אמרתו המשטרתית, העדה פלר אמרה לו שתעזור לו, שיספר את הסיפור האמיתי והיא תוציא אותו מזה כי יודעת שלא מתעסק עם דברים כאלה. אולם בהמשך (תחילת עמ' 43 לפרוטוקול), הבהיר כי לא אמרה לו שתוציא אותו, אלא שתעזור לו. לכאורה המדובר כאן בסתירה, אך כזכור העד צברי מתאפיין כמי אשר לפעמים לוקה בבעיית ריכוז קלה, המביאה לאי דיוק בדבריו, והדבר מתוקן על ידו לאחר מכן. על רקע זאת נראה שהאמירה שתוציא אותו נאמרה על רקע זה, ובהזדמנות שצברי נדרש לזה שוב, תיקן את דבריו, ואין לייחס לה משמעות. אדרבא, כאשר אף באמירה הראשונה לעיל צברי הזכיר את המונח תוציא אותו, רק לאחר שאמר שאמרה לו שתעזור לו, משמע המונח עזרה הוא העיקר.

יתר על כן, העדה פלר אף היא שללה שאמרה לצברי ש"תוציא אותו מהעבירה", ומעולם לא עושה כך כי אין לה סמכות לעשות כן. בעניין המינוח עזרה, לא נשאלה העדה, וכך נותרים אנו עם דברי צברי בעניין זה, שהינם כלליים ואינם מתפרשים כהקלה כזו או אחרת דווקא בהליכים כנגד צברי.

בעדותה של העדה פלר אף אישרה זו את טענת הנאשם לפיה אחיו של צברי, רוני, פועל בסיוע למשטרה, כאשר הובהר שהוא מתנדב. אולם מעבר להפרחת ענין זה לחלל האוויר על ידי הנאשם, ואישורה של העדה זאת, הדבר לא פותח בחקירתה הנגדית, ואף לא בראיות נוספות במשפט (לרבות זימונו של רוני צברי לעדות בה היה מעומת עם הטענה). ואם טוען הנאשם, ולו ברמז, שזו העילה לאי מיצוי ההליכים כנגד צברי, תשאל השאלה מדוע צברי, על אף "ייחוסו", הועמד לדין מלכתחילה. כל זאת מעבר לכך שברמזים קונספירטיבים לא ניתן לסתור את חזקת תקינות המנהל, אשר עדיין שרירה וקיימת במחוזותינו, גם ביחס למשטרה ולתביעה.

לצד כל זאת יש להזכיר שאכן כתב האישום כנגד צברי בוטל בסופו של דבר, ואולם ברור מסיכומי התביעה כי הדבר נבע ממצבו הרפואי הלא פשוט של צברי, שעלה אף במשפטו שלו, ודי להזכיר לשם כך את היותו לוקה במחלה ממארת, נוסף על שלל בעיות רפואיות אחרות שאף הן לבדן הביאו לאחוזי נכות גבוהים (ראו דברי צברי בתחילת עדותו). יש לזכור שהעבירות שיוחסו לנאשם ולצברי אינן חמורות יחסית, ועל כן ביטול כתב אישום בגין עבירות כאלה כנגד אדם עם בעיות רפואיות כאלה, עולה לחלוטין עם מדיניות ציבורית ראויה, ואין בינו לבין מסירת עדות כזו או אחרת דבר.

עוד יש לומר כי אילו צודק היה הנאשם בטענתו כי ביטול כתב האישום נבע מעדותו של צברי כנגד הנאשם, הרי שהתביעה לא היתה ממתינה זמן כה רב עד הביטול. הביטול נעשה כארבע שנים לאחר מסירת עדותו של צברי במשטרה, מה עוד שאילו מסירת עדותו במשטרה היה העילה לביטול, מלכתחילה לא היה מוגש כתב אישום. ואילו היה מקשה הנאשם ואומר שמסירת העדות בבית המשפט היא העילה לביטול, הרי שגם אז יש להצביע על פער זמנים גדול, של כמעט שנה, בין העדות לביטול. יתר על כן, טענה חליפית כזו היתה מנתקת את הקשר בין מינוח העזרה בחקירה המשטרתית לבין הביטול.

הנה כי כן, אין כל בסיס לטענת הנאשם לפיה עדותו של צברי נמסרה על רקע הבטחה כזו או אחרת לאי מיצוי ההליכים כנגדו, שהניבה בסופו של דבר את ביטול כתב האישום. כל הבטחה לא היתה, וביטול כתב האישום נבע מסיבות ענייניות שאין כל קשר בינן לבין העדות של צברי.

העולה מן המקובץ הוא כי מהימנות עדותו של צברי נותרה בעינה, אף לאחר שלל הטענות שהביא הנאשם בעניין זה, ונותרה אך ורק עמימות קלה, הנובעת מאי הבאת המידע הרפואי השלם בעניין צברי, שתוצאת העמימות הקלה הינה אך ורק שעדות זו מצריכה תוספת ראייתית בכדי להשתית עליה ממצאים. כפי שנראה להלן, הרבה מעבר לכך הובא בפניי, והדברים אמורים בעניין הדיסק.

הדיסק

אין מחלוקת כי הדיסק משקף את אשר אירע באירוע נשוא האישום הראשון, הכל לפי הנראה מהמקום בו עמדה המצלמה. משכך, אין צורך להידרש לנסיבות הצבת המצלמה, העתקת תוצריה לדיסק, ומסירת הדיסק, עליהם הרחיבו העדים נועם בן יהודה וגד בן יהודה.

צפייה בדיסק מגלה כי הנאשם נראה בו לראשונה בשעה 20:10, כאשר הוא מגיע מצד שמאל, ונעלם בהמשך צד זה, אך לאחר מספר שניות חוצה את איזור התמרור משמאל לימין, כשהוא מדבר בטלפון סלולרי.

בהמשך, בשעה 20:12:40, הנאשם וצברי מגיעים מימין, הנאשם עובר לשמאל ונעלם מהמסך, כאשר צברי נשאר ליד התמרור ומסתכל עליו. לאחר מכן צברי זז שמאלה, ממשיך להסתכל על התמרור, ואז נעלם מהמסך. לאחר כמה שניות הוא מופיע משמאל, נעמד ומסתכל על התמרור, ואז מופיע אותו דייר עם כלבו, שנע לאיטו שמאלה. צברי מלווה אותו במבטו, ולאחר מכן צועד לכיוון שלו. אותו דייר נראה אדיש לצברי ומרוכז בכלבו, ומתחיל לאיטו להעלם מהמסך. צברי שוב מסתכל עליו, ולאחר שהדייר נעלם, צברי מסתובב לכיוון התמרור תוך שהוא מוציא מיכל ריסוס. אותו דייר מופיע לזמן קצר שוב בפינה השמאלית עם כלבו (עליו הוא מסתכל), ולאחר מכן שוב נעלם, כאשר כל אותה עת צברי עם גבו אליו, והוא מרסס את התמרור (האחורי של העמוד, שלא נראה). צברי ממשיך בריסוס גם שניות ארוכות אחרי שהדייר נעלם, כאשר אין שינוי בין התנהלותו כשהדייר מאחוריו לבין כשזה כבר מזמן לא שם. לאחר זמן, צברי מפסיק את הריסוס, והולך שמאלה. לאחר כדקה הנאשם עובר כהרף עין בחלק השמאלי, וקצת אחרי זה צברי נע אחריו, וזאת בערך בשעה 20:16.

יצויין כי חזותו של הנאשם ניכרת בבירור בכל המקומות והזמנים שבהם תואר לעיל, ואף העד צברי והעד סעדה זיהו אותו בכל אלה. העד סעדה אף ציין כי כיוון התנועה של הנאשם בשעה 20:10 לעיל, משמאל לימין, הינו מכיוון רח' גולומב (הוא מקום מגורי הנאשם), לכיוון רחוב מבצע קדש.

העולה מהדיסק, כפי שפורט לעיל, מסלק את העמימות הקלה שנותרה בדברי העד צברי, כך שברור שתיאר בעדותו את הדברים כהוויתם, ולא קיים כל ספק שמא תיאר תיאור פגום נוכח קושי רפואי כזה או אחר. כפי שנראה להלן, עדות הנאשם לא רק שלא יצרה בקיאים במסקנה זו, אלא אף חיזקה אותה.

עדות הנאשם

הנאשם העיד ביום 11/11/12 (על פני עמ' 55-65 לפרוטוקול).

לדבריו, בעקבות ההחלטה של עיריית הוד השרון להפוך את הרחובות שפרינצק ומבצע קדש לחד סיטריים, ניהל מאבק חוקי בשם התושבים לביטול ההחלטה. לפיכך פנה לעדה גלית הוד, ועימו עצומה חתומה על ידי התושבים (דברים אלה אושרו על ידי עדה זו בעדותה), ואף פנה לעיתונות. בד בבד, היו תושבים, אותם כינה פושטקים וברברים, שפירקו או צבעו את השלטים, ופעילות זו הוגדרה על ידו כפוגרומים אך גם כהפגנה, מחאה. הוא ראה אנשים עושים כן, אך אינו מעוניין לומר מיהם כיוון שהם אנשים מסוכנים.

כשנשאל ביחס לצברי, מסר תחילה כי הם מכירים על רקע תפילה באותו בית כנסת, וכן מכיוון שהנאשם גנן, התקשורת ביניהם הינה על עבודות ומכונות גינון. בהמשך, כשנשאל מדוע צברי מעיד נגדו, תיאר את בעיות המהימנות, מנקודת מבטו, בעדות צברי והדגיש שצברי שינה גרסתו במשטרה כיוון שהבין שמפליל את גיסו ואז החליט ל"הפיל את התיק" על הנאשם, בהיותו זה שארגן את ההפגנה.

באשר לנראה בדיסק, מסר בחקירתו הראשית כי עבר במקום, כמנהגו כל ערב, בחזרה מהכולל שנמצא כ-50 מ' משם. פגש את צברי בדרך, ודיברו, כולל על מכונות הגינון. בנוסף צברי ביקש ממנו שיסייע לו לצבוע, אך הנאשם סירב. ייתכן שבעת הצביעה הנאשם הטיל את מימיו. בהמשך, נשאל על ידי הסניגור, האם ומדוע הלך שוב ושוב במקום, אך למרות שהשאלה נפסלה מסר שעוד בדרכו לכולל עבר במקום. לדבריו, היה בכולל כ-7 דקות בלבד, וזאת כיוון שהרב חלה. עבר בדרכו לכולל וממנו באיזור התמרור, כיוון שזו הדרך הכי קצרה בין הכולל לביתו, זמן של כ-3 דקות.

גרסה זו של הנאשם מעלה מספר תמיהות.

ראשית, אם נזקק להטיל את מימיו, מדוע עשה כן באיזור התמרור, ולא בכולל? ואם נזקק לפעילותו הטבעית רק לאחר שיצא מהכולל, מדוע לא המתין עד להגעה בביתו? הרי כל הדרך בין הכולל לבית הינה כ-3 דקות, כך שניתן בקלות להתאפק ולנהוג מנהג תרבות בפעילות זו חלף ביצועה בפרהסיה.

יצויין כי כשנדרש הנאשם לקושי זה, לא התמודד עימו אלא הסיט את הדיון לתיאור הכשלים לשיטתו בגרסת צברי, כמו גם המצאות הדייר עם הכלב במקום.

שנית, הגרסה לא עולה בקנה אחד עם הנראה בדיסק. אמנם תחילה נראה הנאשם שם לבדו, ומכיוון ביתו ברחוב גולומב, אך תחילה זו הינה פעמיים ביניהן יש קיטוע של מספר שניות. נוסף על כך, מאז ועד שהוא חולף על התמרור בכיוון הנגדי, הפעם עם צברי, לא חולפות שבע דקות, אלא שתיים. והוא לא נראה מדבר עם צברי, אלא שניהם עוברים יחדיו, ואז צברי נשאר במקום, כאשר מאז עוברות עוד כארבע דקות, במהלכן מתרחשת הצביעה, כאשר כדקה לאחר מכן שוב הנאשם וצברי נראים עוברים במקום כשצברי אחר הנאשם. אף כשנדרש הנאשם לקושי זה, התחמק בהסיטו את הדיון למהימנות צברי מחד והדייר עם הכלב מאידך.

יתר על כן, בהמשך עדותו, במהלך החקירה הנגדית, שינה גרסתו. עתה מסר שפגש את צברי בדרכו לכולל, ואז צברי אמר לו שמתכוון לצבוע, כאשר בזמן שהנאשם חזר מהכולל, ולאחר שהטיל מימיו, ראה את צברי מתחיל בצביעה, ואז הנאשם נע לביתו. אך הגרסה הראשונית היתה שאת צברי פגש רק בדרך חזרה מהכולל, או אז הציע לנאשם לחבור אליו לצביעה, ושהצביעה בוצעה בזמן שהנאשם הטיל מימיו.

עוד ייאמר כי באמרותיו המשטרתיות (ת/1, ת/2- הוגשו באמצעות הגובה שלהם העד צעדה), הנאשם לא הפליל את צברי בצביעת התמרורים על אף שנשאל במפורש אם שידל אותו וסייע בידו בצביעה. זאת למרות שלפי גרסתו ראה אותו במו עיניו עושה כן. הוא אף נשאל באמרותיו מפורשות אם הוא יודע מי צובע את השלטים, והסתפק בתשובה כי מדובר באנשים שהוא לא מעוניין למסור את שמם. הנאשם הסביר בעדותו במשפט שהוא חושש מאותם אנשים שהם מסוכנים, אך דברים אלה בוודאי שלא יכולים להתייחס לצברי. אדרבא, כאשר בסוף חקירתו הראשית הנאשם אמר שראה את צברי צובע אף מעבר לאירוע נשוא הדיסק, ביחד עם אנשים מסוכנים, ולא היתה מניעה להפלילו אף בכך, תוך ציון שעל האחרים, מהם הוא חושש, הוא לא מעוניין לדבר. מסתבר כי גם בסוגיה זו, הנאשם לא מסר הסבר כשנדרש לכך (בחקירה החוזרת) אלא הרבה להתחמק.

עוד יצויין כי באמרה ת/2 אף הנאשם מגדיל לעשות עת מעלה הוא כי גרסה שלישית (אם כי כרונולוגית ראשונה מבין השלוש) באשר לאירוע שתועד בדיסק, כשהוא אומר שאת צברי פגש במקום רק כשהיה בדרכו לכולל, או אז דיבר איתו. זאת כאשר בחקירתו הראשית אמר שפגש את צברי ודיבר איתו רק כשחזר מהכולל, ובחקירה הנגדית מסר שפגש בו גם בדרך לכולל וגם בחזרה.

נוכח כל הפגמים שתוארו במהימנות גרסת הנאשם, יש לדחות מכל וכל את הסבריו של הנאשם לנוכחות הנגלית לעין בזירת האירוע המתועדת בדיסק. נותרים אנו עם הסבר אחד לנוכחותו של הנאשם בזירת העבירה, והוא ההסבר הניתן על ידי צברי. יוצא איפה שהפגמים שבגרסת הנאשם, הביאו אף לחיזוק נוסף של גרסתו של צברי.

על כך יש להוסיף כי הנאשם לא שלל בעדותו את העובדה שהתמרורים הפריעו לו ולאחרים, וניהל מאבק ציבורי כנגדם בהעמידו עצמו בראש המתנגדים. לצד זאת הנאשם ביקש בעדותו להצביע על כך שמיצה התנגדותו במאבק הציבורי, אך כישלון גרסתו ביחס לנראה בדיסק מלמד על כך שהיה קשר בין התנגדותו של הנאשם לתמרורים לבין הפגיעה בתמרור נשוא כתב האישום, והרי עוד חיזוק לדברי צברי, והפעם בכך שהוא מסר בעדותו שהנאשם בחר דווקא את התמרור במקום נשוא כתב האישום, בשל הקשר בינו לרחוב של הנאשם. למעלה מהנדרש יצויין כי הוכחת הקשר בין ההתנגדות לתמרורים לבין המעשים כנגד התמרור, מצביעה על כך שלא בכדי הכתיר הנאשם בסיכומיו את פעולותיו כנגד התמרורים במונח "מלחמה".

מראיות לעובדות ומעובדות לאשמה

העולה מן המקובץ הוא שמלכתחילה מהימנותם של דברי צברי היתה גבוהה, כאשר שילובם עם ראיות נוספות, בעיקר הדיסק וכישלון גרסת הנאשם להסביר הנראה בדיסק בדרך אחרת מאשר דברי עד צברי, מביא לביסוסו של כתב האישום.

ודוק, אמנם ביחס לאירועים שאינם מתועדים בדיסק אין כל ראיה מלבד דברי צברי. אולם, המדובר בשרשרת אירועים דומים במהותם, סמוכים במועדיהם, והעיקר, נובעים מאותו מניע. לפיכך, הסרת העמימות הקלה שהיתה תחילה ביחס לעדות צברי, כשהדבר נעשה באמצעות הדיסק וכישלון גרסת הנאשם, מלמדת על כך שבהערכתה הסופית של עדות צברי, היא כזו אשר מאפשרת הסתמכות עליה גם ביחס לאירועים שאינם מתועדים בדיסק.

עם זאת, ברור מגרסת צברי שמלבד האירוע המתועד בדיסק, שזכרו בא באישום הראשון, היו שני אירועים נוספים. על כן האישום השני הוכח ביחס לשני אירועים נוספים ולא כשלושה כפי שנאמר בו. בנוסף, טווח מועדי שני אירועים אלה, שעל פי כתב האישום מתחיל ביום 28/11/08, אף הוא לא הוכח, אם כי הוכח כי הטווח הינו של מספר שבועות עד ליום 13/1/09, הוא תאריך האירוע נשוא האישום הראשון. בנוסף, העד צברי הבהיר כי בכל שלושת המקרים דובר באותו תמרור, להבדלי ממספר תמרורים, כנטען בכתב האישום.

טוען הנאשם כי אי חקירתם של דוד גיל והתושב עם הכלב הינם בגדר מחדלי חקירה. ולא היא.

דוד גיל לא הוזכר מלכתחילה על ידי צברי כמי שהיה מעורב באירוע מלבד הספקת התרסיס ללא כל ידיעה מצידו בדבר הייעוד שלהם על פי כוונת צברי. והעיקר, אזכורו של דוד גיל על ידי צברי התברר כניסיון שווא מצידו להסתיר את מעורבות הנאשם, ומשכך כאשר דברי צברי ביחס לנאשם נמצאו מהימנים, ואף הובהר כי דוד גיל דווקא עלה אסוציאטיבית נוכח הספקת תרסיס ממנו לצברי למעשה לגיטימי, אין כל תועלת לחקירת דוד גיל, ומשכך העדרה אינו מביא לכל סדק בעוצמת הראיות כנגד הנאשם.

התושב עם הכלב נראה אמנם בדיסק, אך ברור שאין כל קשר בין מופעו שם לבין האירוע. אדרבא, כאשר ניכר בצברי שהוא ממתין שאותו תושב יחלוף, ורק אז צברי מתפנה לריסוס התמרור. אמנם תושב זה מגיח מאחורי צברי בעת הריסוס, אך צברי לא מודע לכך, ואותו תושב מצידו מרוכז בכלבו וכלל לא שם ליבו לנעשה על ידי צברי. משכך, לא היה כל מקום באיתורו וחקירתו, לא כמעורב אפשרי בעבירה, ואף לא כעד אפשרי לה. לפיכך, העדר כל פעולות לאיתורו וחקירתו אף הוא לא מביא לכרסום בעוצמת הראיות כנגד הנאשם.

הנה כי כן, ואך ורק בכפוף לסייגים הקלים שצויינו באשר למספר האירועים, טווח מועדיהם, ושדובר בתמרור אחד, כתב האישום הוכח בחלקו העובדתי. אין צורך להכביר מילים על כך שמי אשר משדל אחר לרסס תמרור, ונותן לו את אמצעי הריסוס, הינו משדל ומסייע לעבירה של היזק לרכוש במזיד הנעשית על ידי אחר ברססו את התמרור. כאשר כל אלה נלווים אף בנוכחות בעת הריסוס, לאחר הגעה בצוותא לזירת העבירה, הדברים עולים כדי ביצוע בצוותא של עבירת ההיזק לרכוש במזיד. משכך, על פניו כתב האישום הוכח אף בחלקו המשפטי.

אולם בפי הנאשם אף טענת הגנה מהצדק, אשר לשיטתו מונעת את הרשעתו. הדברים מתבססים על כך שקיימת לשיטתו אכיפה בררנית בינו לבין צברי, כך שבעוד הנאשם מועמד לדין, ומתבקש מיצוי ההליכים עימו על דרך הרשעתו, הרי שצברי יוצא פטור בלא כלום, לאחר שכתב האישום כנגדו בוטל.

ואולם, כבר ראינו שלא בכדי בוטל כתב האישום כנגד צברי, אלא מסיבות רפואיות שאיש לא היה מאחל לעצמו, שלא הצדיקו מיצוי הליכים בעבירות שאינן מהחמורות. עוד ראינו כי גם צברי הועמד לדין מלכתחילה, אף באותו כתב אישום עם הנאשם, עד להפרדת המשפטים כדי שצברי יעיד כנגד הנאשם. גם לאחר שמשפטיהם הופרדו, המשפט של צברי המשיך להתנהל, עד ששוכנעה התביעה לבטל את כתב האישום כנגדו, וזאת כשלוש שנים לאחר הגשת כתב האישום.

על רקע זאת לא מדובר באכיפה בררנית, אלא בהבחנה עניינית בין שונים. גם הבחנה זו באה רק לאחר כשלוש שנים, שעד אז היתה אכיפה שווה, כך ששניהם הועמדו לדין. אין לגזור גזירה שווה בין צברי לבין הנאשם, ולו נוכח ההבדל התהומי במצבם הבריאותי, ומשכך ביטול כתב האישום בעניינו של צברי אינו צריך לגרור את ביטול כתב האישום בעניינו של הנאשם.

לפיכך, אני דוחה את טענת ההגנה המצדק של הנאשם, ועל כן משהוכחה אשמתו, יש להרשיעו.

סיכום

סוף דבר, הנאשם מורשע במיוחס לו בכתב האישום, וזאת בסייגים הקלים הבאים:

א. כל מעשי הריסוס להם אחראי הנאשם נעשו ביחס לאותו תמרור.

ב. האישום השני מתייחס לשני מקרים.

ג. טווח המועדים שבאישום השני הינו במהלך מספר שבועות שקדמו ליום 13/1/09.

ניתנה היום, י"ט אייר תשע"ג, 29 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.