1. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שלטענת התובעת נגרמו לה בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 4.2.05.
2. התובעת, ילידת 16.6.76, נפגעה, לטענתה, בגבה בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 4.2.05. התאונה התרחשה במהלך נסיעה ביחד עם בעלה, נתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"), אשר נהג ברכב. לטענת התובעת הרכב קפץ עקב כניסתו לבור בכביש (להלן: "האירוע").
3. אין חולק כי במועד האירוע היה הרכב שבו נסעו בני הזוג מבוטח בביטוח חובה אצל נתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת").
4. הנתבעת כופרת בקרות האירוע, וגורסת כי התובעת לא נפגעה בגבה בנסיבות המתוארות על ידיה, ולכן דין התביעה להידחות.

האם האירוע הנטען התרחש?

1. התובעת מתארת את האירוע בסעיף 2 לתצהירה כדלקמן:

"ביום 4.2.05 נסעתי ברכב מ.ר. 2430606 (להלן: "הרכב") בנסיבות פרטיות, בדרך לארוחת ערב שישי אצל הוריי כאשר ברכב נהג בעלי – אור שלום. באותה תקופה התגוררנו בכפר מעש ונסענו מכפר מעש לגני תקווה. נסענו בכפר מעש ובעת שהרכב נסע בסיבוב, הרכב נכנס לתוך בור שהיה פעור בכביש כורכר והרכב קפץ. חשוב לי לציין שאין מדובר בנסיעה ישרה שכן המקום שממנו הגענו – מרח' הדרים, היה גבוה יחסית לקטע הכורכר בו היה הבור. עצם ביצוע הפניה בצירוף הבור ובצירוף הבדלי הגבהים, הוא זה שכנראה גרם לפגיעתי. בשל כך, חשתי פגיעה בגב (להלן: "התאונה"). לרכב לא נגרם נזק".

לתצהירה צרפה התובעת תמונות של מקום התאונה (נספח 1).

1. בחקירתה הנגדית הוסיפה התובעת לגבי נסיבות האירוע את הדברים הבאים:

"ש. מפנה לסעיף 2 לתצהירך. למה זה חשוב שהרכב נסע בסיבוב?

ת. המהירות שלנו הייתה איטית מאוד. יצאנו מחניה.

ש. מאיפה?

ת. מהבית שבו התגוררנו.

ש. בדיוק יצאתם מהחניה?

ת. יצאנו מהחניה להשתלב בכבישים של כפר מעש. הכבישים של כבש מעש לא תקניים לנהיגה אך זה מה שיש" (עמ' 21 שו' 32 – עמ' 22 שו' 6).

1. הנתבעת טוענת כי עדות התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין, שכן עדות הנתבע, אשר מסר בתצהירו גרסה דומה לגרסת התובעת, אינה עדות עצמאית, אלא מדובר בעדות "מפה אחד" בהיות העד בעלה של התובעת ובעל עניין בתוצאות ההליך. אני מקבלת את טענת הנתבעת כי עדות התובעת ועדות הנתבע הן "עדות אחת, שיצאה משתי פיות" (ראה: ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח' (12.6.00) בפסקה 10 לפסק דינה של השופטת דורנר, המצטטת את דברי השופט ח' כהן בע"א 761/79 פינקל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48, בעמ' 56-55). ואולם בית המשפט רשאי לסמוך על עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, ובמקרה זה עליו לפרט בפסק הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).
2. במקרה זה התרשמתי כי אף שהתובעת מעצימה עד מאוד את תוצאותיו של האירוע, אין מדובר באירוע שבדתה מליבה, וכי בני הזוג אכן נסעו במקום שבו היה שקע, שאותו כינתה התובעת "בור". גרסת התובעת כי ארעה "קפיצה" במהלך הנסיעה הועלתה כבר בעת קבלתה בבית חולים "שיבא" בתל השומר ביום 4.3.05, דהיינו חודש לאחר האירוע:

"כאבי גב שהופיעו לאחר חבלה בעת נסיעה (קפיצה)" (ראה: עמ' 106 למוצגי התובעת).

ואילו אישור המשטרה הינו מיום 5.5.05, דבר התומך בגרסת התובעת כי רק כאשר השתחררה מאשפוז בבית החולים (ביום 9.3.05) הבינה שהאירוע הינו תאונת דרכים. מכאן שבעת קבלתה ביום 4.3.05, אז מסרה אודות אירוע ה"קפיצה", לא ידעה התובעת כי האירוע הינו תאונת דרכים, ואין לומר שדבריה נועדו לבסס גרסה שתאפשר לה קבלת פיצוי כספי.

1. באשר לתמונות מקום האירוע – הנתבעת סבורה כי אין הן קבילות, הן מחמת העובדה שלא הוכח, לטענתה, מי צילם את התמונות ומתי, והן מחמת אי גילוין בגילוי המסמכים. אני סבורה כי יש לדחות את הטענה. התובעת לא הוכיחה, אומנם, מי צילם את התמונות ומתי, ואף לא הגישה את התמונות המקוריות אלא העתק שלהן. ואולם התובעת והנתבע העידו כי זהו מקום התאונה (ראה: סעיף 2 לתצהיר התובעת; עדות הנתבע בעמ' 45 שו' 20). בני הזוג התגוררו במקום האירוע והכירו אותו. על כן די בכך שבעדויותיהם זיהו את המקום המצולם כמשקף את מקום האירוע במועד התרחשותו, לצורך קבלת התמונות, אף אם לא הוכח מי צילם אותן ומתי.
2. הנתבעת מוסיפה כי התמונות אינן קבילות כראיה מאחר שהתובעת לא גילתה אותן בגילוי המסמכים מטעמה, מבלי שנתנה לכך כל הסבר. חרף זאת אני מוצאת כי יש מקום לקבל את התמונות. התמונות צורפו לתצהיר התובעת, ולא מצאתי כי לנתבעת נגרם נזק כתוצאה מכך שנחשפה להן בשלב זה ולא בשלב מוקדם יותר.

הנכות

1. ד"ר דורון נורמן, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי (להלן: "המומחה" או "ד"ר נורמן") קבע כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני.

הקשר הסיבתי בין נכותה של התובעת לבין האירוע

1. האם עלה בידיה של התובעת להוכיח שנכותה הינה תוצאה של האירוע? בשאלה זו, שהינה בעלת חשיבות מכרעת, חלוקים הצדדים. אבחן, איפוא, את הראיות בנושא זה.
2. ד"ר נורמן התייחס בחוות דעתו ובעדותו לגורם למצבה של התובעת. בחוות דעתו ציין כדלקמן:

"בהתייחס לקשר הסיבתי: לגב' לורי שלום אין אירועים קודמים על כאבי גב.

אירוע התאונה והקפיצה של הרכב מופיע בתיאור האנמנזה המופיעה בבית החולים תל השומר בתאריך 4.3.05. מאחר ומדובר בבחורה צעירה בת 28 (ביום התאונה), ייתכן מאוד כי בלטי הדיסק המשמעותיים נגרמו עקב אירוע התאונה והקפיצה של הרכב.

בבדיקתה במרפאתי נמצאה הגב' אמינה ומשתפת פעולה לאורך כל הבדיקה ולכן אני סבור כי אכן אירוע התאונה התקיים ובלטי הדיסק נגרמו עקב אירוע זה.

מדובר בשאלה משפטית:

1. אין תיעוד מיום התאונה.
2. הביקורים בתאריכים: 7.2.05, 11.2.05 ו-15.2.05 אינם מזכירים את קיומה של תאונה הדרכים.

לפיכך אני משאיר את ההחלטה, האם התקיים אירוע התאונה, לשיקול דעתו של בית המשפט".

1. בחקירתו הנגדית מסר המומחה כי פריצת דיסק הנגרמת כתוצאה מאירוע תאונתי הינה דבר נדיר מאוד:

"ת. ... כמו שהתרשמתי, התרשמתי שהתובעת היא אמינה ורצינית. גם בבדיקה היא מאוד שיתפה פעולה. אבל חסרים לי שני דברים מאוד חשובים – אחד זה שאין באמת תלונה במשך שלושה שבועות שזה קרה מהתאונה. הדבר השני זה שמאוד מאוד נדיר שפריצת דיסק קורית מתאונת דרכים. זה נדיר ביותר שדבר כזה קורה. כתבתי אישה מאוד צעירה בלי שום דבר לפני אז חשבתי שכנראה זה כך קרה. אני לא לוקח על עצמי אחריות לומר אם הייתה תאונה או לא. חולה מספר, אך היא לא סיפרה במשך שלושה שבועות.

ש. (לבית המשפט) אם זה קרה מהתאונה, המנגנון עליו היא מספרת מתאים?

ת. כן. ראיתי אנשים שנופלים עם גלגל לתוך בור והזעזוע של המכה עושה שבר בחוליה. ראיתי לא אחד ולא שניים כאלה, אבל פריצת דיסק זה מאוד נדיר (ההדגשות אינן במקור)" (עמ' 36 שו' 7-17).

ובהמשך:

"ש. (לבית המשפט") אם ניקח את הגורמים האפשריים למצבה של התובעת, אז אפשרות אחת היא תהליך ניווני שקורה לאורך שנים ולא מתאים לגילה.

ת. נכון. אפשרות שניה היא שהיא הלכה הביתה והרימה את המקרר ונתפס לה הגב. אני לא יודע אם היה אירוע כזה. כשבן אדם צעיר עם תהליך כל כך משמעותי שגורם לשיתוק כף רגל, בד"כ זה צריך לבוא עם איזשהו מהלך. נניח היה לה כאב גב, אז בהתחלה כואב הגב ואתה מקבל תרופות ואז זה הולך ומחמיר. יום אחד הופיע לה שיתוק בכף רגל. האירוע הזה שקרה לבן אדם מאוד צעיר מקנה לנו אפשרות לחשוב שאולי באמת זה טראומה. למרות שזה לא המהלך הרגיל של פריצת דיסק, אלא המהלך החריג. אין לי הסבר אחר למה חולה מגיעה יומיים אחרי כבר עם הקרנה לרגל שמאל. משהו מאוד ספציפי – רגל שמאל, ששם אח"כ כשיעשו לה את הסי.טי יגלו את הדיסק. הנתונים הקליניים הם לפני נתוני ההדמיה. הרבה פעמים לחולה כואב הגב, הוא הולך לעשות סי.טי, מוצא משהו ואז על הבדיקה מלבישים תיאוריה. הרבה יותר אמין זה כשחולה אומר יש לי כאב גב, מ קרין לי לרגל שמאל והוא אף פעם לא עשה סי.טי, ועכשיו יעשו לו בדיקת סי.טי ויראו את הבלט שלוחץ ברגל שמאל, עכשיו אני הרבה יותר אאמין מאשר אם יש לו את הנתון לפני. לכן למרות שאני מסכים שזה אירוע חריג, זה לא הדרך הקלאסית לפריצת דיסק וזה נדיר מאוד, אבל לא ראיתי איזשהי סיבה אחרת שזה קרה (ההדגשות אינן במקור)" (עמ' 38 שו' 3-18).

1. מדבריו אלה של המומחה עולה כי אף שנדיר שפריצת דיסק תגרם עקב טראומה, סביר שבמקרה זה ארעה פריצת הדיסק כתוצאה מטראומה. הנתבעת סבורה כי מסקנתו זו של המומחה מבוססת על הנחה שגויה שלתובעת לא היו אירועים קודמים של כאבי גב, אף שבפועל עולה מהמסמכים הרפואיים כי התובעת סבלה בעבר מכאבי גב תחתון ומעקמת. לכן, לגישת הנתבעת, מסקנת המומחה אינה יכולה לעמוד. אלא שהמומחה הסביר בעדותו כי לעקמת ולשני אירועי כאבי הגב מן העבר, שעליהם הצביעה הנתבעת, אין נפקות (ראה: עמ' 35 שו' 19-26 ועמ' 37 שו' 9-15). לפיכך אני מקבלת את עדות המומחה כי סביר שבמקרה זה נגרמה פריצת הדיסק מטראומה.
2. אלא שבכך אין די על מנת לקבוע שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה, שכן על התובעת להוכיח כי הטראומה שגרמה לפריצת הדיסק היא האירוע. במהלך עדותו הוצגו לד"ר נורמן גרסת התובעת בעדותה לגבי נסיבות האירוע, ותמונות מקום האירוע שהגישה התובעת, והוא נדרש להתייחס לאפשרות שפריצת הדיסק נגרמה בנסיבות אלה. המומחה השיב כדלקמן:

"ש. מראה לך את התמונות שהתובעת הגישה. לטענתה, זה מקום התאונה. האם זה הבור שאותו תיארת שגורם לפריצת דיסק?

ת. קשה לי לאמוד את העומק של הבור כך.

ש. זה נראה לך בכלל בור?

ת. אני לא עובד במע"צ ואני לא יודע.

ש. אם היית נכנס עם האוטו שלך למהמורה כזו, זה נראה לך בור?

ת. לא, אבל תלוי מה מהירות הנסיעה ומה עומק הבור. כל אחד מאיתנו נסע פעם במהירות ופתאום עלה על במפ. זה מבחינתי מכה. אני לא חוקר תאונות.

ש. התובעת העידה שמדובר במהירות איטית מאוד.

ת. אם מדובר במהירות איטית מאוד של יציאה מחניה וירידה לבור קטן של מספר ס"מ, זה באמת נשמע לא הגיוני שזה יגרום לפריצה. כשאני שמעתי נפלתי לבור, הבנתי שהגלגל נופל לבור ויש זעזוע משמעותי ברכב. כך הבנתי את זה (ההדגשות אינן במקור)" (עמ' 36 שו' 18-29).

ובהמשך:

"ש. התמונות של הבור לא מדברות בעד עצמן? אני מזכירה לך שהזוג הזה נסע ברכב פרטי עם 5 דלתות, רנו. זה גורם לפריצת דיסק?

ת. מאוד סביר שלא. לפי התמונות שאת מראה לי כאן ולפי המהירות האיטית שהם נסעו כפי שאת אומרת לי. מבחינתי תאונת נפילה לבור היא תאונה שאתה נוסע מהר ונופל לבור. אני לא יודע אם זה קרה שם (ההדגשה אינה במקור)" (עמ' 38 שו' 19-23).

מפאת חשיבות הדברים נעתרתי לבקשת התובעת להציג למומחה, לאחר חקירתו על ידי הנתבעת, את סעיף 2 לתצהירה, ולשאול האם זה יכול לגרום לפגיעה. המומחה השיב:

"אני לא בוחן תאונות ואין לי את היכולת לתת תשובה לגבי גודל בור או מהירות נסיעה. אמרתי שאם יש נפילה משמעותית וזעזוע משמעותי, יכול להיגרם מה שנגרם לתובעת. בהעדר ממצאים אחרים שראיתי, ולאור גילה ולאור הסיפור שמופיע בדו"ח חדר המיון של תל-השומר, אני נוטה להאמין לחולה. אני לא יכול להוכיח את זה עובדתית ואין לי כלים לזה (ההדגשה אינה במקור)" (עמ' 43 שו' 10-14).

1. מדברים אלה עולה כי עמדת המומחה היא שאין זה סביר שאירוע שנסיבותיו הן כמתואר על ידי התובעת בעדותה, דהיינו נסיעה במהירות איטית לאחר יציאה מחניה ונפילה לבור שנראה בתמונות שהגישה התובעת, הוא בגדר טראומה שיכולה לגרום לפריצת דיסק. במילותיו של המומחה, כפי שצוטטו לעיל: "אם מדובר במהירות איטית מאוד של יציאה מחניה וירידה לבור קטן של מספר ס"מ, זה באמת נשמע לא הגיוני שזה יגרום לפריצה".
2. האם חרף דברים אלה יש מקום לקבוע כי האירוע הוא זה שגרם לפריצת הדיסק בגבה של התובעת? אני סבורה שהתשובה לכך היא שלילית. ראשית, ההלכה הפסוקה קובעת כי רק בהתקיים נסיבות מיוחדות יסטה בית המשפט מחוות דעת מומחה שמונה על ידיו. וכך באו הדברים לידי ביטוי בפסיקה:

"חוות דעתו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט אינה מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון. ברם, הכלל אשר נקבע בדין הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7, (28.3.2007))" (רע"א 7301/12 ש.ב. נ' כלל - חברה לביטוח בע''מ (9.4.13)).

"הלכה פסוקה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי איננה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, אם ראה לנכון לעשות כן בנסיבות העניין (ראו ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170 (1993) (להלן: עניין רז). יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה" (ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ (28.3.07)).

"נוכח מעמדו המיוחד של המומחה כידו הארוכה של בית המשפט לעניינים שברפואה, ואף שבית המשפט חופשי לסטות מחוות דעתו, הרי שבמצב הדברים הרגיל, בית המשפט יעשה כן כחריג, במשורה ומטעמים מבוררים. זאת, להבדיל ממצב בו הערכאה הדיונית מאמצת את חוות דעתו של המומחה, גם אם לא נחקר אודותיה. אך טבעי הוא, שכאשר הערכאה הדיונית דוחה את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, היא תעשה כן, לאחר שניתנה למומחה הזדמנות להסביר ולהבהיר את חוות דעתו" (ע"א 8513/12 שלמה אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (18.3.13)).

איני מוצאת כי קיימים טעמים המצדיקים שלא לקבל את עדותו של ד"ר נורמן, שנדרשים נפילה משמעותית וזעזוע משמעותי על מנת לגרום לפריצת דיסק. נסיבות האירוע המתוארות על ידי התובעת אינן כאלה.

1. שנית, בחינת גרסתה של התובעת מעלה כי היא עצמה אינה בטוחה שהאירוע הוא שגרם לפגיעה בגבה. בסעיף 2 לתצהירה מציינת התובעת:

"עצם ביצוע הפניה בצירוף הבור ובצירוף הבדלי הגבהים, הוא זה שכנראה גרם לפגיעתי (ההדגשה אינה במקור)".

דברים דומים נאמרו גם על ידי הנתבע בסעיף 2 לתצהירו.

1. מעבר לכך, אני סבורה שיש להיזהר מלאמץ את גרסתה של התובעת ביחס לתוצאות האירוע. אומנם, כפי שציינתי לעיל, התרשמתי כי התובעת לא בדתה את האירוע מליבה, וכי הוא אומנם התרחש. ואולם התרשמתי כי התובעת מעצימה את נזקיה, ומייחסת לאירוע גם השפעות ומגבלות אשר בפועל אינם תוצאה שלו. התובעת מתארת בעדותה מצב של חוסר יכולת שלה לתפקד בבית ובעבודה עקב התאונה, לרבות חוסר יכולת לשטוף כלים, לבצע עבודות ניקיון בביתה ולטפל בילדיה. ואולם מבחינה אוביקטיבית, וכפי שקבע המומחה, נכותה הינה בשיעור של 10% בשל הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני. מצב כזה אינו מוביל לחוסר תפקוד (ראה עדות המומחה בעמ' 39 שו' 12-15). התרשמותי הינה שמבחינה סובייקטיבית התובעת מאמינה באמת ובתמים כי חוסר התפקוד שלה הוא תוצאה של האירוע. ואולם מבחינה אובייקטיבית אין לדברים בסיס. מכאן הזהירות המתחייבת, לדעתי, באימוץ גרסתה של התובעת ביחס לתוצאות האירוע, מקל וחומר כאשר בפניי עדות מומחה שלפיה גרסה זו אינה סבירה.
2. גם העובדה שהנתבעת לא הציעה כל גרסה חלופית לגבי נסיבות פגיעתה של התובעת אינה משנה את פני הדברים, שכן "ככלל, נתבע אינו אמור להוכיח באלו נסיבות נפגע התובע, ומשנמצאת גרסתו של תובע שקרית, ברגיל, די בכך כדי לדחות את התביעה" (ע"א 5179/11 א' נ' מדינת ישראל (2.5.13) בפסקה 3 לפסק הדין). לא הנתבעת היא זו שצריכה להוכיח באיזה נסיבות נפגעה התובעת. הנטל להוכיח את נסיבות הפגיעה רובץ על התובעת, ודי בכך שגרסתה מעוררת תהיות וספקות, המובילים למסקנה שלא הרימה את הנטל ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, על מנת לדחות את תביעתה.
3. מסקנתי היא שהתובעת לא הוכיחה במאזן ההסתברויות קיומו של קשר סיבתי בין מצבה לבין האירוע. משלא הוכיחה התובעת כי נגרם לה נזק גוף עקב האירוע, אין האירוע מהווה "תאונת דרכים" כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ולכן דין התביעה להידחות.

סוף דבר

1. אשר על כן אני דוחה את התביעה.
2. התובעת תשלם לנתבעת מס' 2 הוצאותיה בתביעה זו בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
3. זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט"ז אדר ב תשע"ד, 18 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.