מבוא

1. ביום 30/5/08 נסע המנוח שחאדה מוסטפא ז"ל ברכבו מסוג מאזדה שהיה נהוג בידי חברו מוסטפא אבו חמיד ז"ל, בכביש מס' 75 מכיוון כללי צומת לב המפרץ לכיוון כללי צומת יגור. בשלב מסוים התנגש הרכב בו נסעו המנוח וחברו מאחור ברכב אחר מתוצרת הונדה שהיה נהוג בידי מישל דנינו. מעוצמת ההתנגשות הסתובב רכבו של המנוח ונעצר באמצע הכביש, כשהוא עומד במאונך לכביש וחזיתו לכיוון דרום (הר הכרמל). זמן קצר לאחר מכן, הגיעה למקום משאית מסוג משא דאף שהייתה נהוגה בידי אברהם סלמה, התנגשה ברכב המאזדה, שנעמד באמצע נתיב הנסיעה ודחפה אותו עשרות מטרים קדימה. כתוצאה מכך עלה רכב המאזדה באש, ושני נוסעיו (המנוח וחברו) נהרגו במקום.
2. במועד אירוע התאונה נהג חברו של המנוח ברכב, כאשר רישיון הנהיגה שלו היה פסול, ומבלי שלרכב היה ביטוח חובה בתוקף. מאחר שהמנוח היה הבעלים של הרכב באותו זמן, אין ליורשיו (הוריו) עילת תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 ולפיכך הגישו ההורים את תביעתם דנן נגד נהג המשאית (אברהם סלמה) ונגד המבטחת שלה (הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ) בעילה נזיקית בהתאם לפקודת הנזיקין.

טענות הצדדים

1. התובעים טענו, כי נהג המשאית התרשל בכך שלא הבחין בתאונה הראשונה שהתרחשה לפניו, בין רכב המאזדה לרכב ההונדה, לא האיט את מהירות נסיעתו, והמשיך בנסיעה רגילה, על אף שהיה יכול וצריך להבחין בתאונה. התובעים מבססים את טענותיהם על עדותו של אסור תומר, אשר העיד בהודעה במשטרה, וגם בעדותו לפניי, כי הוא נסע במשאית שלו (שלא הייתה מעורבת בתאונה) מאחורי המשאית של הנתבע. בהתאם להודעה זו, הבחין תומר מרחוק באור מהבהב ולפיכך הוא האט את מהירות נסיעתו והצליח לעצור במרחק מה ממקום התאונה. לשיטת התובעים, משהבחין תומר באותם אורות מהבהבים, היה על הנתבע אף הוא להבחין בהם, להאט את מהירות הנסיעה שלו ולהימנע מהתאונה.
2. הנתבעים כפרו בטענות התובעים וטענו, כי האחריות לאירוע התאונה רובצת לפתחם של המנוח וחברו, אשר נסעו במהירות מופרזת וללא אורות וגרמו להתנגשות בין רכבם לרכב ההונדה. לטענתם, רכב המנוח נעמד באמצע נתיב נסיעתו של רכב הנתבעים ללא אורות וללא כל סימן שיכול היה להתריע מפני התאונה הראשונה. לשיטתם, בהתאם לדו"ח בוחן התנועה שנערך ע"י בוחן משטרתי מיד לאחר האירוע, התאונה הייתה בלתי נמנעת מבחינתו של הנתבע, שכן נוכח מרחק התאורה של רכבו ומרחק העצירה, הוא לא יכול היה לעצור את רכבו בטרם ההתנגשות עם רכב המאזדה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בראיות שהוגשו מטעם הצדדים, בעדויות העדים שהוזמנו על ידם, בדו"ח הבוחן שהגיע למקום וביתר המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא הוכחה אחריותו של הנתבע לאירוע התאונה, ולפיכך דין התביעה להידחות. אוסיף עוד, כי מנסיבות אירוע התאונה, כפי שהוכחו לפני, ניתן לקבוע במידה גבוהה של ודאות, כי התאונה אירעה עקב רשלנותם הבלעדית של המנוח וחברו, אשר נסעו ברכבם במהירות מופרזת שנעה בין 160 ל-180 קמ"ש, ללא אורות, מבלי לשמור מרחק מרכב ההונדה שנסע לפניהם, וגרמו להתנגשות בין רכבם לבין רכב ההונדה. כתוצאה מכך נעצר רכבו של המנוח באמצע נתיב נסיעת הנתבע ללא אורות וללא כל סימן שיכול היה להתריע מפני הימצאותו במקום. כתוצאה מכך, התנגשה המשאית ברכב המנוח, כאשר התנגשות זו הייתה בלתי נמנעת מבחינתו של נהג המשאית.
2. כאמור, התובעים מבססים את תביעתם על עדותו של תומר אסור אשר העיד, כי הוא נסע ברכבו מאחורי המשאית של הנתבע, והבחין מרחוק באור מהבהב. בהתאם לעדותו של תומר, הוא העריך כי האורות המהבהבים הם של רכב שנעמד באמצע הכביש או בשוליו, ולפיכך הוא האיט את מהירות נסיעתו ונעצר במרחק מה לפני מקום אירוע התאונה. התובעים טוענים, כי כשם שתומר הבחין באור המהבהב ונמנע מהתאונה, גם הנתבע היה אמור להבחין באור המהבהב ולהימנע מן התאונה.
3. אינני מקבל טענות אלה של הנתבעים. כפי שעולה מעדותו של תומר עצמו, בשלב מסוים, רכב הנתבע עקף אותו והמשיך בנסיעה לפניו בנתיב הימני פרק זמן מסוים, וברגע התרחשות התאונה הייתה משאיתו של הנתבע במרחק מה לפניו וקרובה יותר למקום אירוע התאונה הראשונה. על כן, העובדה שתומר הספיק לבלום ואילו הנתבע לא הספיק להימנע מן התאונה אינה מצביעה על רשלנות מצד הנתבע, שכן הנתבע היה קרוב יותר להתרחשויות.

יתרה מכך, תומר העיד בחקירתו הנגדית, כי הוא אינו יכול לדעת מה היה המרחק בין משאית הנתבע לבין האור המהבהב בו הוא הבחין, ולפיכך לא ניתן לקבוע על סמך עדות זו שהנתבע יכול היה להימנע מהתאונה.

זאת ועוד, בחקירתו הנגדית הסביר תומר, כי מיד משהבחין באור המהבהב הוא הפנה את תשומת לבו של אדם שנסע איתו ולדבריו "הוא (הנוסע) הרים את הראש, עוד לא הספיק להגיד לי משהו וזה כבר קרה". בהתאם לעדותו של תומר, כל האירוע התרחש בשניות, וההתנגשות של המשאית במאזדה אירעה מייד לאחר שהבחין באור המהבהב. גרסה זו לא זו בלבד שאינה מבססת אחריות של נהג המשאית, אלא יש בה כדי לחזק את גרסתו שהוא הופתע מרכב המאזדה.

1. משהראיתי כי העדות עליה מבססים התובעים את טענותיהם אינה מצביעה על התרשלות נהג המשאית, דין התביעה להידחות מטעם זה בלבד, שכן התובעים לא הביאו ראיות נוספות ולא הוכחו על ידם נסיבות שיש בהן כדי להטיל אחריות בנזיקין על נהג המשאית.
2. מעבר לנדרש אבחן להלן את יתר הראיות שהוגשו מטעם הצדדים ואראה, כי מראיות אלה ניתן לקבוע ברמה גבוהה של ודאות, כי נהג המשאית כלל לא התרשל, כי התאונה הייתה בלתי נמנעת מצידו, וכי האחריות לאירוע התאונה רובצת במלואה לפתחם של המנוח וחברו.
3. כאמור, התאונה נחקרה ע"י משטרת ישראל ובוחן תנועה הגיע למקום אירוע התאונה, אסף נתונים וראיות וערך דו"ח בוחן. מהדו"ח עולה, כי על סמך סימני הבלימה של רכב ההונדה בו התנגש רכב המנוח מאחור ועוצמת החבטה ברכב המזדה וההונדה, הגיע הבוחן למסקנה, כי המנוח וחברו נסעו במהירות הנעה בין 160 ל-180 קמ"ש. הבוחן חזר על מסקנה זו שבדו"ח גם בעדותו לפני, מבלי שהובאה מטעם התובעים ראיה סותרת.
4. מעדות נהג ההונדה, מר מישל דנינו, עולה כי על אף שהוא היה בקשר עין עם משאית הנתבע שנסעה מאחוריו, הוא לא הבחין ברכב המזדה מתקרב לעברו, לא הבחין באורות שלו ולטענתו הרכב נסע ללא אורות. גם לאחר אירוע התאונה ולאחר שעצר את רכבו בשולי הדרך, הוא ראה כי רכב המאזדה עומד עם חזיתו לכיוון ההר ללא אורות קדמיים וללא אורות אחוריים.

עובדה זו מסבירה מדוע המנוח וחברו התנגשו ברכב ההונדה מאחור על אף שרכב זה היה בנסיעה במהירות של כ-120 קמ"ש בהתאם לדו"ח הבוחן, מסבירה מדוע המנוח וחברו לא בלמו את רכבם לפני שהתנגשו בהונדה וכן מסבירה את עוצמת התנגשות וחומרת הנזקים שנגרמו לשני הרכבים. אילו המנוח וחברו היו נוסעים ברכב עם אורות דלוקים, לא הייתה כל סיבה שהם יתנגשו מאחור ברכב שנסע לפניהם במהירות כה גבוהה, ולא הייתה כל סיבה שלא ינסו לבלום את רכבם. ברם, מאחר שהם נסעו ללא אורות, הם לא הבחינו ברכב ההונדה והתנגשו בו מאחור.

1. ב"כ התובעים טען, כי אין לתת אימון בגרסתו של דנינו מכיוון שמדובר בעד אינטרסנט שבעדותו התגלו סתירות מהותיות הפוגעות באמינות הגרסה- להרחיק את עצמו מהאחריות לתאונה.

מדובר בטענה מופרכת. העד דנינו הוא עד אובייקטיבי שאין לו שום אינטרס בתוצאות המשפט כאן. יתרה מכך, רכבו של דנינו נפגע מאחור לאחר שרכב המנוח וחברו התנגשו בו בעוצמה רבה מאחור תוך כדי נסיעה בכביש ישר, כך שאין ולא יכולה להיות מוטלת עליו אחריות כלשהי לאירוע התאונה. על כן, הטענה שדנינו הינו עד אינטרסנט מכיוון שחשש שיועמד לדין היא טענה שאין לה יסוד. אוסיף עוד, כי לרכב המנוח לא היה ביטוח והנהג שנהג בו היה בפסילת רישיון, כך שלדנינו היה אינטרס שתיקבע אחריות של הנתבע לאירוע התאונה, שכן לרכב הנתבע היה ביטוח המכסה את הנזק שנגרם לרכבו. על כן, ניתן לומר כי עדותו של דנינו ניתנה אף בניגוד לאינטרס שלו. מכל מקום, עדותו של דננו הייתה מקובלת עליי ולא מצאתי סיבה לפקפק באמינותה.

1. המשטרה תפסה את הטכנוגרף מהמשאית בה נסע הנתבע, ומהדיסק שפוענח ע"י הבוחן עולה, כי המשאית נסעה במהירות 92 קמ"ש, קרוב למהירות המותרת במקום. עוד עולה מהדיסק, כי מהירות המשאית ברגע ההתנגשות במזדה הייתה 72 קמ"ש, עובדה המוכיחה כי נהג המשאית האט את מהירות נסיעתו לפני ההתנגשות, אך לא הצליח למנוע את התאונה. עובדות אלה פורטו, כאמור, בדו"ח הבוחן, והאחרון חזר על הדברים בחקירתו הנגדית.

זאת ועוד, בהתאם לחישובים שערך הבוחן בדו"ח ושעליהם הוא חזר בחקירתו הנגדית, נהג המשאית יכול היה לראות למרחק הנע בין 90-99 מטר, שכן הוא נסע באורות נמוכים וזאת בהתאם לעדותו, לעדות נהג ההונדה ולעדות תומר אסור. מנגד, מרחק העצירה של המשאית הוא 113 מטר, כך שגם אם נהג המשאית היה מבחין במזדה והיה מגיב בהתאם, הוא לא יכול היה למנוע את התאונה, שכן המרחק בין המשאית לבין המזדה ברגע שהנהג יכול היה להבחין במזדה קצר ממרחק העצירה.

1. ב"כ התובעים טען בסיכומיו, כי דו"ח הבוחן לוקה במספר היבטים. לטענתו, הדו"ח מתעלם מעדותו של תומר אסור, אשר העיד, כאמור, כי הוא הבחין באורות מהבהבים מרחוק, ולכן גם נהג המשאית יכול וצריך היה להבחין באותם אורות ולהגיב בהתאם. נטען עוד, כי הבוחן התעלם מסתירות מהותיות שהתגלו בגרסאותיו של נהג המשאית, כאשר בהודעה הראשונה טען, כי הוא הבחין במזדה לפני שהתנגש בה ובלם את רכבו, בעוד שבהודעה השניה טען, כי הבחין במזדה רק ברגע ההתנגשות. התובעים הוסיפו וטענו, כי הבוחן שגה בחישוב מרחק העצירה וחישב אותו על בסיס ההנחה השגויה שהמשאית הייתה ממשיכה לנסוע באותה מהירות (92 קמ"ש) עד העצירה.
2. לא מצאתי ממש בטענות אלה. באשר לעדותו של תומר אסור, כבר הסברתי מדוע אין בגרסה זו כדי להטיל אחריות על נהג המשאית ואין בה די כדי לקבוע שהנתבע יכול וצריך היה להבחין באור המהבהב מבעוד מועד ולהימנע מהתאונה. כפי שהוסבר קודם, הנתבע היה קרוב יותר להתרחשויות ולכן אין בעובדה שתומר בלם את רכבו ועצר אותו לפני התאונה כדי לבסס אחריות על הנתבע. על כן, אין בעובדה שהבוחן לא התייחס בדו"ח לעדותו של תומר כדי לפגום בממצאיו ובמסקנותיו של הבוחן.

באשר לסתירות בגרסאות הנתבע אכן, קיימות סתירות באשר לרגע שבו הוא הבחין במזדה והאם בלם את רכבו לפני או אחרי ההתנגשות. ברם, מדובר בסתירות שאינן מהותיות, ושאין בהן כדי לשנות מהממצאים האובייקטיביים, שאסף הבוחן מזירת האירוע ושעליהם הוא ביסס את מסקנותיו. זאת ועוד, מעדות הבוחן בחקירה נגדית, ניתן להיווכח, כי הוא יצא מנקודת הנחה שהנתבע כן הבחין במזדה לפני ההתנגשות. הנחה אשר מיטיבה, לצורך ההכרעה בשאלת החבות, עם התובעים. ברם, ובהתאם לממצאים האובייקטיביים שנאספו מהמקום, על אף שנהג המשאית הבחין במזדה ועל אף שניסה לבלום את רכבו, הוא לא יכול היה לעצור לפני ההתנגשות.

באשר לטעות בחישוב מרחק העצירה, מדובר בטענה משוללת כל יסוד. לא ברור על סמך מה ומדוע טוען ב"כ התובע שהבוחן יצא מהנחה שהרכב המשיך באותה מהירות (92 קמ"ש) עד העצירה בפועל ומניין הוא שואב נתון זה. מרחק העצירה חושב, עפ"י הכתוב בדו"ח, בהתאם לנוסחה המקובלת, ואינני רואה בעניין זה יסוד לטענות התובעים.

סוף דבר

1. לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי התאונה אירעה עקב רשלנותו של הנתבע מס' 1. נהפוך הוא, מחומר הראיות שהובא לעיוני עולה, כי התאונה הייתה בלתי נמנעת מצדו של הנתבע מס' 1, וכי האחריות לאירוע התאונה רובצת על המנוח וחברו, שנסעו במהירות מופרזת וללא אורות, וגרמו להתנגשות בין רכב המזדה ורכב ההונדה ולאחר מכן להתנגשות המשאית ברכב המזדה. בנסיבות אלו, לא מוטלת על הנתבעים אחריות לנזקים שנגרמו למנוח ולתובעים ועלן כן, דין התביעה להידחות.
2. אשר על כן, הנני מורה על דחיית התביעה. בנסיבות העניין, ונוכח התוצאות הטרגיות והמצערות של התאונה, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ד, 11 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

הוקלד ע"י קטיה סימה