זוהי החלטה, בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענות התיישנות והעדר עילה. הוחלט לדחות את הבקשה ולהלן הנימוקים.

התביעה הוגשה בגין יתרת חוב בהלוואה שנטלה הנתבעת מהתובעת, ואשר הובטחה במשכון על דירת מגורים. התביעה הוגשה בגין יתרת חוב שנותרה, לאחר מכירת הדירה בהליכי הוצל"פ.

לטענת הנתבעת התיישנה התביעה עובר להגשתה, משום שהתביעה הוגשה למעלה משבע שנים, לאחר שהחלה לפגר בתשלומי ההחזרי ההלואה, ועל כן יש לדחות התביעה על הסף. לחילופין טענה כי יש למחוק את התביעה על הסף, משום שחלק הארי של ההלוואה מומן ע"י המדינה, ולפיכך לטענתה, אין לה יריבות עם התובעת.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, סבורני כי יש לדחות את הבקשה, כמפורט להלן.

אשר לטענת ההתיישנות - סבורני כי יש לקבל טענת התובעת, לפיה זכאית היתה לזקוף תשלומים שונים ששלמה הנתבעת, ע"ח פיגורי העבר, לפי שיקול דעתה. זאת, הן מכח הוראת סעיף 13 להסכם, והן מכח הוראת סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי). משמעות הדבר הינה, כי ניתן היה לטעון להתיישנות תביעה לחלק מסויים של החוב, רק אם הוגשה התביעה בחלוף שבע שנים מן המועד שבו כבר לא כוסה ע"י תשלומים מאוחרים, אלא שכאמור בס' 16 לתשובה – לא חלפה תקופה של שבע שנים, בה לא שולמו סכומים ע"ח החזרי ההלוואה, ומכאן שלא התיישנה התביעה ביחס לחוב הפיגורים.

לעניין תביעת יתרת ההלוואה שטרם נפרעה, הרי שמועד תחילת מירוץ ההתיישנות בגינה, הינו המועד בו הועמדה ההלוואה לפירעון מיידי, או - אילו נקבע, כי היה על התובעת להעמיד ההלוואה לפרעון קודם להעמדתה בפועל - המועד בו היה עליה לעשות כן (ור' לעניין זה גם החלטת מותב זה בבש"א 5228/06 בן חמו ואח' נ' בלמ"ש). בענייננו, נראה כי המועד המוקדם ביותר, בו ניתן היה לטעון כי ההלוואה הועמדה בפועל לפירעון מיידי, הינו מועד הגשת הבקשה למימוש משכון – 19.6.07. המועד המוקדם ביותר, לגביו ניתן היה לטעון כי על התובעת היה להעמיד ההלוואה לפירעון מיידי, הינו המועד בו חדלה הנתבעת לחלוטין לשלם החזרי ההלוואה - חודש יולי 2005 כאמור בס' 24 לתשובה (ואין כמובן לקבוע על בסיס הטענות שנטענו, כי אכן חלה עליה בפועל החובה להעמיד ההלוואה לפירעון מיידי במועד זה). היות שלא חלפה תקופה של שבע שנים, מן המועד המוקדם ביותר בו ניתן היה לטעון, כי החל מירץ ההתיישנות, ועד הגשת התביעה, הרי שעילת התביעה לא התיישנה.

אשר לטענת העדר היריבות, הרי שיש לדחותה, משום שעילת התביעה קמה לתובעת, מתוך ההסכם שנכרת בין הצדדים, בו התחייבה הנתבעת להחזיר ההלוואה כמפורט שם. העובדה כי חלק מן ההלוואה מומן בפועל ע"י המדינה, נוגעת לעסקה שבין התובעת והמדינה, וההתחייבויות במסגרתה,

ואינה גורעת מתוקף התחייבות הנתבעת כלפי התובעת.

הבקשה נדחית אפוא.

הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בגין התשובה לבקשה, בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ניתנה היום, כ"ב טבת תשע"ג, 04 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.