1. זהו פסק דין בתביעה לתשלום חוב נטען, בגין יתרת הלוואה שהעמיד התובע לנתבעת, לצורך רכישת דירה. הוחלט לקבל את התביעה, ולהלן הנימוקים.

2. ביום 9.7.99, נכרת בין הנתבעת ובין "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ, הסכם במסגרתו הותנה, כי הבנק ילווה לנתבעת סך 295,000 ₪, ההלוואה ניתנה לצורך רכישת דירה על ידי הנתבעת והובטחה באמצעות משכון שנרשם על זכויות הנתבעת בדירה.

בנק "טפחות" התמזג לתוך התובעת (אשר שמה הקודם היה בנק מזרחי המאוחד בע"מ. המיזוג הושלם בתחילת שנת 2005).

בפועל הועמדה לנתבעת הלוואה בסך 290,000 ₪ ולא 295,000 ₪ (ולעניין זה הסביר עד התובעת מר חיים זילבר כי ההבדל נבע משינויים בשיעורי דולר ארה"ב, כיוון שמחיר הדירה הוצמד למטבע זה).

אין חולק, כי מתוך סכום ההלוואה, ניתנו סך 46,200 ₪ וסך 20,000 ₪ כמענקים מותנים, לגביהם הוסכם בסעיפים 5 ו-6 להסכם, כי יהפכו למענקים מוחלטים או יפרעו לבנק, כדלקמן:

"ב. בתום שנה ממועד תחילת המענק וכן בתום כל שנה שלאחר מכן (מועד תום כל שנה כאמור, להלן: "מועד קובע"), סכום השווה לחלק ה-15 (1/15) מהסכום המקורי הנ"ל של חלק זה יהפוך למענק מוחלט, אך זאת בתנאי שעד אותו מועד קובע לא קרה "מקרה הפרה".

ג. אם לפני תום 15 שנים ממועד תחילת המענק, הבנק העמיד את מלוא יתרת ההלוואה לפירעון מיידי בהתאם לאמור בהסכם או קרה "מקרה הפרה", אזי יתרת חלק זה שטרם הפכה למענק מוחלט כאמור לעיל עד קרות אותו מקרה כאמור, תשולם לבנק ע"י הלווה, מייד עם קרות אותו מקרה, כשהיא צמודה למדד המחירים לצרכן כמפורט בהסכם על נספחיו ונושאת ריבית, המצטברת ומצטרפת לקרן בכל מועד קובע, בשיעור 2% לשנה, החל ממועד מתן חלק זה ללווה ע"י הבנק."

"מקרה הפרה" הוגדר, ביחס לכל אחד מהמענקים המותנים כ- "...מכירת הנכס, לרבות התחייבות למכרו, מבלי לגרור חלק זה".

לטענת התובעת, בחודש מרץ 2000, החלה הנתבעת לפגר בתשלומי ההלוואה, ובחודש ספטמבר 2000 חוסל חוב הפיגורים. החל בחודש פברואר 2001 שולמו לטענת התובעת, תשלומים נמוכים מגובה התשלום החודשי המוסכם, והנתבעת החלה לצבור חוב פיגורים נוסף. ביום 28.1.02 הגיעו הצדדים להסדר, במסגרתו שילמה הנתבעת מדי חודש, סכום הגבוה מהתשלום החודשי, על פי הסכם ההלוואה, במשך מספר חודשים, והקטינה את חוב הפיגורים, אלא שלא עלה בידה לעמוד בהסדר לאורך זמן, וחוב הפיגורים תפח שוב.

הנתבעת פנתה, לוועדה הבינמשרדית של משרדי השיכון והאוצר, ובהמשך, בעקבות החלטת הוועדה, הגיעה להסדר נוסף עם הבנק, במסגרתו לא חויבה ההלוואה במשך שישה חודשים רצופים, והתשלומים ששולמו בתקופה האמורה, נזקפו על חשבון חוב הפיגורים. לאחר שהנתבעת לא עמדה גם בהסדר זה, הועבר החוב לטיפול משפטי, ובהמשך שילמה התובעת, תשלומים שונים, אשר הקטינו שוב את חוב הפיגורים.

בחודש יולי 2005, חדלה הנתבעת מלשלם, את החזרי ההלוואה, ומחודש זה לא שילמה סכום כלשהו. לפיכך, פתחה התובעת ביום 19.6.07, תיק הוצל"פ למימוש המשכון על דירת התובעת. הדירה נמכרה במסגרת הליכים אלה.

בהמשך הגישה הנתבעת באמצעות בא כוחה עו"ד סוראני, תובענה על דרך של המרצת פתיחה, במסגרתה ביקשה להצהיר, כי שטר המשכון עליו חתמה לטובת התובעת (המשיבה שם) בטל, וכי מוקנה לה זכות דיירות מוגנת בדירה [ה"פ (מח' ב"ש) 4045/09 זינאידה אמרייב נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ואח'].

התובענה האמורה נדחתה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד (שניתן ביום 25.5.10).

ערעור שהגיש ב"כ הנתבעת, עו"ד סוראני, על פסק הדין (ע"א 5417/10 זינאידה אמרייב נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ואח'), נדחה בפסק דינו של בית המשפט העליון הנכבד (מיום 13.6.11) תוך אימוץ ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, על פי הוראת תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. בקשת עו"ד סוראני בשם מרשתו, להאריך את התקופה להגשת בקשה לדיון נוסף (בש"א 5701/11- א), נדחתה גם היא.

בהמשך, הוגשה התביעה דנא, בסדר דין מקוצר, ובמסגרתה נתבעה הנתבעת לשלם, את יתרת החוב בחשבון ההלוואה, אשר הסתכמה באותה עת ב-161,646 ₪.

3. המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן (בהמשך הגישה תצהיר נוסף במסגרת הבקשה, אשר התקבל בהסכמת התובעת), במסגרתה טענה, בין היתר, כי התביעה התיישנה, וכי סכום התביעה, כולל את סכום המענק שהועמד לזכותה אשר הפך לטענתה, למענק מוחלט, היות שהתגוררה בדירה עד חודש אוגוסט 2008. כן טענה, כי סכום התביעה לא פורט, וכי לא ניתן לדעת, אם סכום התביעה חושב, תוך ניכוי הסכומים שהתקבלו אצל התובעת, לרבות תמורת מכירת הדירה במסגרת תיק ההוצל"פ.

בהחלטתו מיום 16.3.11, אשר ניתנה לאחר שמיעת סיכומי הצדדים בבקשה, ולאחר

שהתובעת וויתרה על חקירת הנתבעת, קיבל כב' הרשם (כתוארו אז) ע. כפכפי את הבקשה והתיר לנתבעת, להתגונן מפני התביעה.

ביום 30.5.12 הגישה הנתבעת (ברשות בית המשפט) כתב הגנה מתוקן, במסגרתו חזרה וטענה, כי התביעה התיישנה, וחזרה והעלתה טענותיה, בעניין המענקים המותנים. עוד טענה, כי קמה לה זכות לדיירות מוגנת בדירה, וכי על כן, היה על התובעת לגבות מרוכש הדירה "דמי מפתח". הנתבעת הוסיפה וטענה, כי התובעת לא בדקה, עובר לחתימת הסכם ההלוואה, את יכולתה של הנתבעת לפרוע את סכום ההלוואה. זאת לטענתה, נוכח הכנסותיה הנמוכות עובר לנטילת ההלוואה.

4. במסגרת תצהיר עדותו הראשית של עד התובעת מר חיים זילבר, העיד העד, כי סך 228,000 ₪, מתוך כספי ההלוואה שהעמידה התובעת לנתבעת, הגיעו "...מכספי תקציב מדינת ישראל".

בהמשך, הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות, בשל משך התקופה שחלפה, מאז הפרה הנתבעת לראשונה, את הוראות הסכם ההלוואה, ובטענות העדר זכות עמידה והעדר עילה, בשל העובדה, שחלקו הארי של סכום ההלוואה, הגיע מכספי מדינת ישראל, כפי שהובהר בתצהיר מר זילבר.

הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 4.1.13.

לעניין טענת ההתיישנות נאמר בהחלטה: "אשר לטענת ההתיישנות סבורני כי יש לקבל טענת התובעת, לפיה זכאית היתה לזקוף תשלומים - שונים ששלמה הנתבעת, ע"ח פיגורי העבר, לפי שיקול דעתה. זאת, הן מכח הוראת סעיף 33 להסכם, והן מכח הוראת סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי). משמעות הדבר הינה, כי ניתן היה לטעון להתיישנות תביעה לחלק מסויים של החוב, רק אילו הוגשה התביעה בחלוף שבע שנים, מן המועד שבו כבר לא כוסה ע"י תשלומים מאוחרים, אלא שכאמור בס' 31 לתשובה לא חלפה תקופה של שבע שנים, בה לא שולמו סכומים ע"ח החזרי ההלוואה, ומכאן שלא התיישנה התביעה ביחס לחוב הפיגורים. לעניין תביעת יתרת ההלוואה שטרם נפרעה, הרי שמועד תחילת מירוץ ההתיישנות בגינה, הינו המועד בו הועמדה ההלוואה לפירעון מיידי, או, אילו נקבע, כי היה על התובעת להעמיד ההלוואה לפרעון קודם להעמדתה בפועל המועד בו היה עליה לעשות כן (ור' לעניין זה גם החלטת מותב זה - בבש"א 5228/06 בן חמו ואח' נ' בלמ"ש). בענייננו, נראה כי המועד המוקדם ביותר, בו ניתן היה לטעון כי ההלוואה הועמדה בפועל לפירעון מיידי, הינו מועד הגשת הבקשה למימוש משכון – 19.6.07. המועד המוקדם ביותר, לגביו ניתן היה לטעון, כי על התובעת היה להעמיד ההלוואה לפירעון מיידי, הינו המועד בו חדלה הנתבעת לחלוטין, לשלם החזרי ההלוואה - חודש יולי 2005 כאמור בס' 24 לתשובה (ואין כמובן לקבוע, על בסיס הטענות שנטענו, כי אכן חלה עליה בפועל החובה להעמיד ההלוואה לפירעון מיידי במועד זה). היות שלא חלפה תקופה של שבע שנים, מן המועד המוקדם ביותר בו ניתן היה לטעון, כי החל מירוץ ההתיישנות, ועד הגשת התביעה, הרי שעילת התביעה לא התיישנה".

טענת העדר היריבות נדחתה במסגרת ההחלטה האמורה, "...משום שעילת התביעה קמה לתובעת, ע"פ ההסכם שנכרת בין הצדדים, בו התחייבה הנתבעת להחזיר ההלוואה כמפורט שם. העובדה כי חלק מההלוואה מומן בפועל ע"י המדינה, נוגעת לעסקה שבין התובעת והמדינה, וההתחייבויות במסגרתה, ואינה גורעת מתוקף התחייבויות הנתבעת כלפי התובעת".

5. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 29.1.13 פירט ב"כ הנתבעת, לבקשת בית המשפט, את טענות ההגנה עליהן עמדה הנתבעת באותו שלב, כדלקמן:

"א. שלתובע יש תרומה רשלנית מכרעת שהעמיד הלוואה כשהיה בפניו נתון מסוים על פי תלוש השכר של הנתבעת שהיא עובדת בעבודה זמנית ועל פי התשלום החודשי הראשון, לא יכולה הייתה להמשיך לפרוע את המשכנתא.

ב.המענק. הבנק שינה את הסטטוס ממענק להלוואה. זה נהפך לחלק מהלוואה עצמה. אמת שהמענק היה מותנה. הוא מותנה בכך שהנתבעת לא תרכוש דירה אחרת ותגרור את המענק לדירה הניתנת. היות והיא פונתה מדירתה, התנאי הזה לא מתקיים והמענק נשאר עדיין מענק.

ג.לתובע שחלק מהעמדת הלוואה כלול בכסף של מדינת ישראל. למרות שנקבע שאין יריבות. הסוגיה הזאת עדיין עומדת לדיון. האם ההלוואה הועמדה באמצעות התובע על פי הסכם בינו לבין מדינת ישראל. מדוע? אנחנו צריכים לדון בכך שאם יש הרשאה שהבנק יתבע בשמה של מדינת ישראל, האם שיעורי הריביות הן לפי הנחיות מדינת ישראל.

ד. יש הסכם עם הבנק. זה שייך לסכום של מצג השווא כאשר הבנק ידע שדרכו עומדת המשכנתא והוא לא חשף בפני הנתבעת שהוא למשעה לא בעל הקניין אלא הוא זרועו של מישהו אחר. היה צריך לעשות זאת. מה שיש בהסכם שבין הבנק לנתבעת, זה שהבנק אומר שהוא בעל הקניין והוא מעמיד את הכל. בית המשפט חייב לדון בסוגיה זאת שאם היה מצג שווא אם לאו".

ב"כ התובעת הודיע במסגרת הדיון, ולאחר פירוט טענות הנתבעת כאמור, על התנגדותו להרחבת חזית, "...לרבות הטענה בדבר רשלנות של הבנק שלא נטענה בכתב ההגנה וטענת מצג השווא שלא נטענה בכתב ההגנה".

בסיכומיו, חזר ב"כ הנתבעת, על טענתו להתיישנות התביעה, עובר להגשתה.

כן טען, כי היה על התובעת לגבות מרוכש דירתה של התובעת, במסגרת הליכי מימוש המשכון, "דמי מפתח", משום שלטענתו, הייתה הנתבעת דיירת מוגנת בדירה.

ב"כ הנתבעת הוסיף וטען בסיכומיו, כי התובעת לא הוכיחה, את סכום החוב הנטען, תוך התייחסות לשיעורי הריבית, כעולה מדפי החשבון.

6. לתובעת העידו, מר חיים זילבר, מורשה חתימה במחלקת גביית משכנתאות אצל התובעת, אשר לתצהירו צורפו המסמכים הרלוונטיים עליהם הסתמכה התובעת, ומר יצחק קריספל, חוקר פרטי, אשר מסר לנתבעת מכתבים ומסמכים שונים, מטעם התובעת.

הנתבעת העידה לעצמה. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה, במהלך הדיון ביום 24.4.13.

7. כאמור, נדחו במסגרת ההחלטה מיום 4.1.13, טענות ההתיישנות והעדר היריבות, שטענה הנתבעת, מן הנימוקים שצוטטו לעיל.

נכונות טענות ב"כ התובעת בסיכומיו, לפיהן יש לדחות את שתי הטענות, משום שכל אחת מהן, מהווה הרחבת חזית. זאת, כאשר טענת העדר היריבות, לא נטענה בכתב ההגנה המתוקן שהגישה הנתבעת, ואילו טענת ההתיישנות, נטענה אומנם בכתב ההגנה המתוקן, אלא שלא נכללה בין הטענות, אותן פירט ב"כ הנתבעת במהלך הדיון ביום 29.1.13, כמצוטט לעיל.

ביום 25.2.13, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע, בע"א 16061-07-12 אמנה אבו חאמד נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, בו נדונו בין היתר, טענות דומות (בהתייחס לנסיבות דומות), אשר טען ב"כ המערערת, שהינו ב"כ הנתבעת בתיק זה. פסק הדין האמור, מהווה הלכה מנחה לענייננו.

ביחס לטענת ההתיישנות נפסק שם: "אכן, טענת המערער להתיישנות על פניה שובה את הלב, שעה שמדובר בהלוואה שנלקחה בשנת 88 והתביעה בגינה הוגשה רק בשנת 2007, אלא מאי, מדובר בפרעון הלוואה, שמועד ההתישנות נולד חדשות לבקרים והוא שבע שנים מהיום בו נולד החיוב. בענינינו לא מדובר באי תשלום ברצף, אלא באי תשלום של חיובים מסויימים, אשר לאחריהם התשלום שבוצע נזקף על חשבון חוב העבר, דבר שניתן לעשותו הן על פי סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, הקובע: "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו ומן החייב חיובים אחדים, רשאי בעת התשלום לציין את החיוב שלחשבונו יזקף הסכום, לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן" והן על סמך הסכם שבין הצדדים הקובע בסעיף 18 כי "הבנק יהיה רשאי לקבוע לפי שיקול דעתו הבלעדי, לאיזה חלק של ההלוואה יש לייחס כל סכום שהלווה ישלם לבנק...", כך שלא הייתה כל מניעה לזקוף התשלומים לגבי חוב העבר.

כפי שטען הבנק והדבר לא נסתר ואף עולה מהחלטת בית משפט קמא, בבקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות, הרי שולמו 184 תשלומים מתוך 219 ולא שולמו 29 תשלומים בלבד, 184 תשלומים מביאים אותנו לשנת 2003, בעוד התביעה הוגשה בשנת 2007 ונותרו 29 תשלומים כך שהגשת התביעה ארבע שנים לאחר המועד, אין בה כדי להקים התישנות ואין להתערב בקביעת בית משפט קמא".

טענת היעדר היריבות שהועלתה באותו הליך, שונה במעט מהטענה שבענייננו, שכן באותו עניין טען ב"כ המערערת לנזק ראייתי שנגרם לו בשל אי המצאת ההסכם שבין המדינה והבנק, לעניין העמדת כספי המדינה לצורך מתן ההלוואה על ידי הבנק. בדחותו את הטענה, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד: "נראה לי שהמערערת אינה מפרשת נכונה את משמעות הנזק הראייתי. ההסכם בין הבנק למדינה למתן כספי הלוואה לא נעלם הוא חי וקיים ולכן אין כאן נזק ראייתי. יתרה מזו, המערערת חתמה על הסכם עם הבנק ותנאי ההלוואה מפורטים בהסכם זה. היא קיבלה את ההלוואה מהבנק והתחייבה להחזיר את כספי ההלוואה לבנק, לא מקור הכסף הוא שקיבע את המהות. העובדה שמדינת ישראל היא המקור הכספי, אין בה כדי לשנות ההסכם שבין המערערת לבנק והוא זה שקובע את מערכת היחסים שבין הצדדים".

בהמשך, התבקש ב"כ הנתבעת להודיע, אם הוא עומד על טענות ההתיישנות והעדר היריבות, נוכח פסק הדין האמור (החלטה מיום 3.3.13). ב"כ הנתבעת השיב, כי הוא עומד על הטענות, וחולק על נימוקי פסק הדין (הודעת ב"כ הנתבעת מיום 5.3.13). לא מצאתי בטענות שפורטו במסגרת ההודעה, כמו גם בטענות שנטענו בסיכומי הנתבעת, כל טענה שיש בה לשנות את המסקנות שפורטו לעיל, ביחס לשתי הטענות.

טענות ההתיישנות והעדר היריבות נדחות אפוא, מן הנימוקים שפורטו לעיל.

את טענת ב"כ הנתבעת, לעניין מצג שווא שהוצג לדבריו בפני הנתבע, עובר לחתימת הסכם ההלוואה, באשר התובעת לא גילתה לה, כי כספי ההלוואה מגיעים בחלקם מתקציב המדינה, יש לדחות הן משום שמדובר בהרחבת חזית אסורה, ביחס לאמור בכתב ההגנה המתוקן, והן מן הנימוקים שבגינם נדחתה, טענת העדר היריבות.

8. סבורני, כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח את סכום החוב הנטען, ולעומת זאת, הנתבעת לא הוכיחה טענתה, אשר פורטה בסיכומי ב"כ, לפיה, חוייבה ההלוואה בריבית גבוהה, מן הריבית המוסכמת.

מסמכי הבנק, לרבות דפי החשבון המשקפים את החיובים והזיכויים בגין ההלוואה, הינם רשומות מוסדיות, בהתקיים התנאים המפורטים לעניין זה בסעיף 36 לפקודת הראיות, כעולה מתצהיר עדותו הראשית של עד התובעת, מר זילבר, אשר לא נחקר לעניין זה, ומהווים, על כן, ראיה לאמיתות תוכנם (ר' לעניין זה ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז (3) 240, 255).

מעבר לאמור, מהווים מסמכי הבנק ראיה לעניין יתרת ההלוואה, התשלומים ששולמו, וחישוב הריבית, בין היתר, נוכח הוראת סעיף 12, להסכם ההלוואה, וכאשר הנתבעת לא השיגה מעולם, על סכומי החוב שפורטו במכתבי הבנק וב"כ. מכתבים אלה נמסרו לה כדין, כעולה מתצהיר מר קריספל, אשר העיד על מסירתם, ולא נחקר על דבריו אלה, בחקירתו הנגדית.

על מנת לסתור את רישומי הבנק, היה על הנתבעת להצביע על טעות ברישום נתונים, או בעריכת החישובים (ולעניין זה ר' ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים, המוזכר לעיל, בעמ' 256). הנתבעת, לא הצביעה על טעות כאמור, ולא הגישה חוות דעת מומחה לעניין זה.

הטענה היחידה, שפורטה בסיכומי ב"כ הנתבעת לעניין חישוב סכום החוב, היתה כי שיעור הריבית שחוייב בחשבון, שונה משיעור הריבית, הנקוב בסעיף 3 לכתב התביעה. דא עקא, שיעור הריבית הנקוב בסעיף האמור (9.25% לשנה), מתייחס ליום הגשת התביעה, כאשר ברור, ששיעור ריבית הפיגורים, השתנה מעת לעת, ולעניין זה, הוסכם בסעיף 10.ד להסכם ההלוואה: "הלווה ישלם לבנק על כל סכום הפיגור... ריבית פיגורים בשיעור שהבנק יקבע ושיהיה נהוג אצלו, מפעם לפעם, על פיגורים בהלוואות מסוג ההלוואה". כאמור, לא הגישה הנתבעת חוות דעת מומחה לעניין זה, ולא הצביעה על כל טעות בחישוב הריבית, ביחס לשיעורי ריבית הפיגורים, אשר נהגו אצל התובעת, במהלך התקופה הרלוונטית.

9. מדברי עד התובעת וב"כ עולה, כי הדיון בטענה שעניינה קיזוז המענק המותנה התייתר, משום שהתובעת המשיכה לקזז מידי שנה, את החלק היחסי של המענק המותנה, מתוך יתרת החוב, וכך תנהג גם להבא, עד סיום התקופה שנקבעה בהסכם.

מעבר לצריך יאמר אפוא, כי דין הטענה להדחות לגופה, נוכח הוראותיהם החד משמעיות, של הסעיפים הרלוונטיים (סעיפים 5 ו-6), בהסכם בין הצדדים, לעניין המענק, שצוטטו לעיל.

ב"כ הנתבעת נתלה בהגדרת "מקרה הפרה" בסעיפים האמורים, וטען, כי היות שדירת הנתבעת נמכרה, במסגרת הליכים שנכפו עליה, והיא לא מכרה אותם מרצונה, הרי שלא התקיים "מקרה הפרה", ועל כן, המענק הפך למענק מוחלט. דא עקא, טענה זו של ב"כ הנתבעת, מתעלמת מן ההוראה המפורשות בס"ק 5.ג ובס"ק 6.ג בהסכם, לפיה תעמוד יתרת המענק המותנה לפירעון, ותצטרף לקרן החוב, לא רק כאשר התקיים "מקרה הפרה", אלא גם "אם לפני תום 15 שנים ממועד תחילת המענק, הבנק העמיד את מלוא יתרת ההלואה לפירעון מיידי בהתאם לאמור בהסכם...". המדובר אפוא בתנאים חלופיים, ועל כן, משהועמדה יתרת ההלוואה לפירעון מיידי, והבנק נקט בהליכים לגבייתה, חל התנאי האמור, ומאותה שעה, רשאי היה הבנק להעמיד לפירעון גם את יתרת המענק, לצד יתרות החוב בגין יתר חלקי ההלוואה.

10. יש לדחות את טענת הנתבעת, לפיה היה על התובעת, לגבות דמי מפתח, ממי שרכש את הדירה בהליכי ההוצל"פ.

טענת התובעת, מתבססת על הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, אלא שאין חולק על כך, כי הסכם המשכון, כולל וויתור על זכויות, מכוח הוראת החוק האמורה. במסגרת התובענה שהגישה בבית המשפט המחוזי (ה"פ (מח' ב"ש) 4045/09 המוזכר לעיל), תבעה הנתבעת, בין היתר, להצהיר, כי מוקנית לה זכות דיירות מוגנת בדירה. בהתייחס לטענה זו, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד: "מתברר מן המסמכים, אשר באו בפני, ואף מעדותה של המבקשת עצמה, כי בהיותה עולה חדשה דוברת שפה אזביזאנית ורוסית לוותה היא בעסקת רכישת הדירה ולקיחת ההלוואה מן הבנק על ידי חתנה, הבעל של בתה, וכן על ידי עו"ד ציפריס כאשר שניהם ליוו אותה והסבירו לה את כל מהלך העסקה לרבות חתימתה על מסמכי הבנק, שנועדו לקדם את רכישה.

אמנם, טענה המבקשת כי עורך הדין לא הסביר לה את משמעות חתימתה על הוראה בהסכם המשכתנא, לפיה מוותרת היא על ההגנות העומדות לה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב – 1972, שמשמעותן זכותה לדיירת מוגנת. אולם, גרסה זו נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס עובדתי ומבלי שטרחה להזמין לעדות את עורך דין ציפריס אשר יתמוך בגרסתה זו, העומדת בסתירה לאמור במסמכי המשכנתא עליהם חתמה המבקשת בפני עורך דין ציפריס, לפיהם הסביר לה עו"ד ציפריס, כמי שייצג אותה, את משמעות הדברים וגם את חתנה לא טרחה להביא לעדות.

אי זימונם כאמור, פועל כנגדה בפרט לנוכח ההלכה המחייבת לפיה אדם נחזה כמי שקרא והבין את המסמכים עליהם חתם...

ניתן לומר כי המבקשת לא הרימה את הנטל הכבד הרובץ לפתחה, לפיו לא קבלה הסבר אודות משמעות המסמכים עליהם חתמה אל מול הבנק לרבות הויתור על זכותה לטעון לדיירת מוגנת בדירה. נמצאת כי בפועל המבקשת לוותה בחתנה, לאורך כל הליכי רכישת הנכס וחתימה על מסמכי המשכתנא, אשר כדבריה תרגם בפניה את הדברים וכן היתה מיוצגת על ידי עורך דין, הדובר את השפה הרוסית, שפה אותה היא דוברת, בפניו חתמה על מסמכי המשכנתא, חתימה המהווה לכאורה אישור לכך כי הבינה את תוכן המסמך ונתנה הסכמתה לאמור בו" (סעיפים 12 ו-13 לפסק הדין).

הדברים נכתבו, על אף שבית המשפט המחוזי הנכבד קבע, כי הדיון בתובענה שבפניו הפך אקדמי, לאחר שמכירת הנכס הסתיימה ברישום, על שם הרוכש, "... אשר קנה זכויות בנכס בתום לב ובתמורה מכוח צווי ראש ההוצאה לפועל..." (סעיף 11 לפסק הדין), אך סבורני, כי מסקנותיו אלה של בית המשפט המחוזי הנכבד, עומדות גם בענייננו, שכן גם במסגרת התביעה דנא, נמנעה הנתבעת, מלהעיד את עו"ד ציפריס ואת חתנה. מעבר לכך, קשה לבסס ממצא עובדתי על גרסתה של הנתבעת עצמה, וזאת, לא רק משום שעדותה הייתה עדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי, אלא גם משום שהנתבעת העידה, שאיננה זוכרת כלל, את הפרטים עליהם העידה בתצהיר עדותה הראשית, וכן העידה, כי כאשר נערך התצהיר, תורגמו לה הדברים, על ידי בן משפחתה, אשר לא הסביר לה באופן מפורט ומדויק את תוכנם, אלא לדבריה הסביר לה "באופן כללי על מה מדובר בכמה מילים".

מעבר לאמור, בפסק דינו האמור של בית המשפט המחוזי הנכבד, נקבע: "נמצא כי המבקשת עזבה את הדירה מרצונה כשבוע ימים לאחר שהבנק פנה אליה בדרישה לפנות את הדירה. הפינוי המהיר של הדירה, מעיד אף הוא, כאלף עדים, כי המבקשת הבינה את משמעות עסקת השעבוד והבינה כי בהעדר כיסוי החוב לבנק, תילקח ממנה הדירה. משמעות נטישת הדירה הינה כי המבקשת ויתרה על ההגנות על פי חוק הגנת הדייר, שכן, דייר הנוטש בית מגוריו, גם אם עשה כן בתום לב או בחוסר הבנת הדברים, אינו זכאי להגנת חוקי הגנת הדייר. חוקי הגנת הדייר, פורשים הגנתם על עוד הדייר מחזיק בדירה וגר בה בפועל. (ראה ע.א 683/82 דב דויטש נ.פרל). בנטישתה זו את הדירה, ויתרה בפועל על כל טענה מכח חוק הגנת הדייר" (סעיף 14 לפסק הדין).

ממצא עובדתי זה, לפיו עזבה הנתבעת את הדירה מרצונה, מקים השתק פלוגתא לענייננו, ומכאן, כי הנתבעת ויתרה, על כל זכות שעמדה לה, על פי חוק הגנת הדייר, גם בהתנהגותה.

יתרה מזאת, טענה זו של הנתבעת לענייננו, הינה למעשה טענת קיזוז, שכן ב"כ הנתבעת סבור כי על התובעת היה לקזז מסכום התביעה את דמי המפתח שהיה עליהם לטענתו, לגבות מהרוכש, אלא שאותו סכום, לא פורט בכתב ההגנה, או בתצהיר הנתבעת, ולא הונחה בפני בית המשפט, תשתית לחישובו.

11. סבורני, כי יש לדחות גם את טענת הנתבעת, לפיה פטורה הנתבעת מתשלום החוב, בשל התרשלות התובעת, בעת העמדת ההלוואה. כאמור לעיל, טענה הנתבעת, כי לא היה מקום ליתן לה הלוואה, שכן על התובעת היה לדעת, שלא תוכל לעמוד בהחזרים, עקב מצבה הכלכלי.

אקדים ואעיר, כי יש לטעמי קושי, בכך שאדם בגיר, מתכחש לחובתו להחזיר הלוואה שנטל, בטענה כזו. מה עוד, שהנתבעת הודתה בחקירתה, כי ידעה, עובר למתן ההלוואה, כי יהיה עליה להחזירה, וכאשר - כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, בה"פ 4045/09 - לוותה באותו שלב הן ע"י חתנה, והן ע"י עו"ד, ועל כן, יש לראותה כמי שהייתה מודעת, לכל התנאים הרלוונטיים.

גרסתה של הנתבעת, כפי שפורטה בתצהירה, הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין, גם לעניין זה, כאשר לא פרסה בפני בית המשפט, את מלוא הנתונים לעניין הכנסותיה והוצאותיה בתקופה הרלוונטית. כאמור לעיל, קשה לבסס ממצא עובדתי, על עדותה, באשר מחקירתה עולה, כי האמור בתצהירה הוסבר לה באופן כללי בלבד, ולא יכולה הייתה לאשר בחקירתה את הפרטים שפורטו במסגרתו. יתרה מזאת, הוכח, כי במהלך כשש שנים, מאז קיבלה את ההלוואה, ועד שחדלה לשלמה, שילמה הנתבעת את ההחזרים, אם כי לעיתים צברה פיגורים, אשר כוסו בהמשך כאמור לעיל, ובמסגרת הסדרי חוב אף שילמה סכומים גדולים מסכום ההחזר החודשי, ע"פ ההסכם. עובדות אלה עומדות, על פני הדברים, בסתירה לטענת הנתבעת, כי היה על התובעת לצפות, בעת העמדת ההלוואה, כי הנתבעת תתקשה להחזירה. כנלמד ממסמכי התובעת, ניתנה ההלוואה , על בסיס הנתונים שמסרה הנתבעת לתובעת, עובר לחתימת ההסכם. סבורני, כי לא הוכח שהתובעת התרשלה, או כי נפל פגם בכריתת החוזה, במצב הדברים האמור.

12. טענותיה של הנתבעת נדחו, ועל כן התביעה מתקבלת. ב"כ התובעת רשאי להגיש פסיקתא לחתימה, בצירוף פירוט הוצאות המשפט שנגרמו לתובעת. שכר טרחת עו"ד בגין התביעה יעמוד על 15,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ג, 28 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.