התובעת רכשה מהנתבעת, במכרז, 3 חלקות באזור עפולה. מדובר בחלקות שעליהן היו מבנים שכאמור נמכרו לתובעת ולאחר מכן הושכרו על ידי התובעת לנתבעת הכל לפי תנאי המכרז.

ביום 12.5.08, לאחר כשנתיים של שכירות הודיעה הנתבעת לתובעת כי הסכם השכירות יבוא לידי סיום ביום 20.11.08 ובמועד זה תחזיר התובעת את החזקה במושכר לתובעת.

ביום 18.8.08 פנתה הנתבעת שוב לתובעת וביקשה את הסכמתה להאריך את תקופת השכירות עד סוף שנת 2008. התובעת סירבה להצעה זו והודיעה לנתבעת כי היא תהיה נכונה להאריך את תקופת השכירות רק אם זו תוארך עד סוף שנת 2009.

התובעת לא הסכימה להארכת השכירות עד סוף שנת 2009, אך הודיעה חד צדדית במכתב מיום 1.9.08 כי היא נאלצת להחזיק במושכר עד סוף שנת 2008 עקב אילוצי המשרד שהשתמש במושכר (משרד החקלאות). התובעת הודיעה שוב שהיא לא מסכימה להמשך השכירות לתקופה כה קצרה.

לאחר חלופת מכתבים בין הצדדים הודיעה הנתבעת ביום 20.11.08 כי היא תישאר במושכר שנה נוספת עד יום 20.11.09 עבור דמי שכירות שנתיים של 360,100 ₪ כולל מע"מ.

ביום 9.11.09 הודיעה הנתבעת פעם נוספת שהיא תשתמש ותחזיק במושכר 3 חודשים נוספים. הנתבעת הודיעה שהיא עושה כן בהתאם להוראות סעיף 15 להסכם השכירות אשר איפשר לה כשוכרת להחזיק במושכר 90 יום נוספים, מעבר לתקופת השכירות, אם מסיבות טכניות לא תוכל לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות דמי השכירות לתקופה המוארכת יהיו, לפי הודעת הנתבעת, כדמי השכירות לתקופת השכירות לפי משך ההחזקה הנוספת.

התובעת הודיעה לנתבעת במכתב מיום 10.11.09 כי היא לא רשאית לעשות שימוש בהוראות סעיף 15 לחוזה השכירות המקורי, שכן, בין הצדדים נכרת הסכם חדש שלפיו המושכר הושכר עד יום 20.11.09 כאשר אין אופציה להארכה נוספת של 90 יום שהיו בהסכם המקורי שתוקפו פג. מכתב זה לא זכה למענה של הנתבעת. ביום 23.11.09 שלחה התובעת מכתב נוסף בו נטען כי נכון למועד המכתב הנתבעת עושה במושכר שימוש שאינו לפי דין ואם הנתבעת לא תיצור איתה קשר תוך 3 ימים תנקוט התובעת באמצעים החוקיים.

ביום 8.2.10 הגישה התובעת תביעה בה תבעה לסלק את ידה של הנתבעת מהמושכר וכן לחייב את הנתבעת בתשלום. עוד קודם לכן ביום 10.1.10 העבירה הנתבעת לתובעת סכום של 52,967.64 ₪ עבור דמי שכירות.

לאחר הגשת התביעה נערכו ישיבות בין הצדדים כהליך גישור ובמסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה על פינוי הנכס ובדיקת מצבו של הנכס.

הנתבעת טוענת בתביעה שבפני כי החזקה בנכס המושכר הוחזרה לה ביום 14.7.10 ואז התברר כי לנכס המושכר נגרמו נזקים גדולים ובלתי הפיכים שנשומו על ידי שמאי מטעמה בסכום של 614,000 ₪ וכן נקבע כי עבודות השיקום אמורים להימשך 6 חודשים. הנתבעת הזמינה גם היא שמאות של הנזקים ולאחר ששמאות זו הושלמה נהרסו המבנים שהיו על המושכר והתובעת מכרה את 3 החלקות לצד ג'.

התובעת תובעת איפוא את הסכומים הבאים:

א. דמי שכירות ראויים לשנה מיום 20.11.09 בגין אי פינוי הנכס במועד ללא הצדקה. תקופה זו הינה מעבר לתקופה שבה הוחזק הנכס בפועל על ידי הנתבעת (הנכס כאמור הוחזר ביום 14/7/13) וזאת בשל טענות התובעת, שהנתבעת לא היתה רשאית להחזיק בנכס מעבר לתאריך 20.11.09, ולא היתה רשאית לעשות שימוש בהוראות סעיף 15 להסכם הראשון שבוטל. ובנוסף בשל התקופה שנקבעה על ידי השמאי כתקופה הדרושה לתיקון ולשיפוץ הנזקים למבנה.

ב. הוצאות וביטול זמן בשל אי מסירת החזקה במועד וכל הכרוך בכך בסך 20,000 ₪.

ג. תשלום עבור נזקי המושכר בסך 614,000 ₪ לפי השמאות. מסכומים אילו יש לנכות את הסכום ששילמה הנתבעת בסך 52,967.64 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ולפיכך הועמד סכום התביעה על 1,010,111 ₪.

הנתבעת טוענת כי אין מקום לחייבה לשלם לנתבעת דבר וזאת בשל כך שהיא פינתה את הנכס עוד בסוף חודש פברואר 2010, למעט מספר מבנים יבילים שהיתה רשאית להשאיר בנכס לפי החוזה שבין הצדדים.

התובעת היא זו שסירבה לקבל את הנכס במועד הפינוי ולפיכך היא לא זכאית לדמי שכירות לתקופה הנתבעת. הנתבעת טוענת עוד כי גם לשיטת התובעת החזקה הוחזרה לה ביום 14.7.10 לכן ברור שלא ניתן לתבוע דמי שכירות לתקופה מאוחרת יותר.

באשר לנזקים שנגרמו למבנה טוענת הנתבעת כי נזקים אילו נגרמו לאחר המועד שבו פינתה את הנכס (סוף פברואר 2010) והם נגרמו על ידי צדדי ג' ולא על ידי הנתבעת. הנזקים נגרמו בתקופה שבה התובעת סירבה לקבל את הנכס לכן עליה לשאת בתוצאות סירובה לקבל את הנכס.

הנתבעת טוענת עוד כי התובעת מכרה את הנכס לצד ג' שמלכתחילה יעד את הנכס להריסה, על מנת לבנות במקום דירות מגורים, לכן לא נגרם לתובעת נזק כלשהו ממצב הנכס, שכן, היא קיבלה מהרוכש את התמורה המלאה ולא תיקנה בפועל את הנזקים.

הנתבעת טוענת עוד כי לפי תנאי ההסכם שבין הצדדים התובעת היתה אמורה לבטח את המבנה ולו היתה עושה כן לא היו נגרמים להם נזקים כלשהם.

באשר ליתר טענות התובעת טוענת הנתבעת כי הצדדים הסכימו להאריך את הסכם השכירות לשנה מיום 20.11.08 וזאת לאחר שהתובעת סירבה להארכה קצרה של השכירות. לפיכך משהוארך תוקף ההסכם נשארה האופציה של התובעת להמשיך ולהחזיק במושכר ל- 90 יום מעבר לתקופת השכירות, לפי סעיף 15 להסכם. פנייתה של הנתבעת לתובעת ביום 9.11.10 בו הודיעה על החזקה נוספת של 90 יום נעשתה איפוא כדין בהתאם להוראות ההסכם. לפיכך היא היתה זכאית להחזיק בנכס עד יום 20.2.10 ובפועל פינתה אותו (מלבד מספר מבנים יבולים שפונו ביולי 2010 בהתאם לזכותה של הנתבעת לפי מערכת ההסכמות שבינה לבין התובעת) ביום 28.2.10.

במסגרת הראיות בתיק העיד מנהלה של התובעת. לטענתו כוונת התובעת ברכישת 3 המגרשים היתה כדלקמן:

שני מגרשים יועדו למכירה לצד ג', והמגרש שעליו המבנה היה מיועד לשימוש התובעת. רק לאחר שהתבררו הנזקים שנגרמו למבנה הוחלט למכור גם אותו לצד ג'.

מתוך עדויות הנתבעת עולה כי היה ברור לנתבעת בשלב מוקדם שמשרדי משרד החקלאות שהיו בנכס, לא יוכלו לעבור למקומם החדש במועד המתוכנן. בסופו של דבר עבר משרד החקלאות למבנה החדש למרות שאין למבנה החדש טופס 4. לטענת נציגי הנתבעת הנכס פונה בסוף חודש פברואר 2010 למעט המבנים היבילים והנזקים שנגרמו למבנה נגרמו לאחר מכן על ידי צדדי ג. הנתבעת הציבה בשעות היום, לאחר הפינוי בפברואר 2010, שומר במקום אך בשעות הלילה לא היתה שמירה. מתוך המבנה נלקחו על ידי הנתבעת המזגנים החדשים, הם לא נגנבו על ידי צדדי ג'.

בתום החקירות הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ולאחר עיון בהם מסקנותי הם כדלקמן:

א. הסכם השכירות בוטל על ידי הנתבעת במכתבה מיום 12.5.08. ההסכמה המאוחרת יותר בין הצדדים לתקופת שכירות נוספת שתחילתה ביום 20.11.08 וסיומה ביום 20.11.09 אין בה כדי ללמד על כך שהצדדים הסכימו שכל תנאי ההסכם המקורי שביניהם יוארך לתקופה זו, והדברים אמורים במיוחד לענין הוראות סעיף 15 להסכם המאפשר לנתבעת להאריך, באופן חד צדדי, את תקופת השכירות ב- 90 יום נוספים. הסכם השכירות המוארך הסתיים איפוא ביום 20.11.09 וממועד זה ואילך החזיקה הנתבעת במושכר שלא כדין ושלא בהסכמת התובעת בעלת הנכס. על הנתבעת איפוא לשלם את דמי השכירות ממועד זה ועד מועד מסירת החזקה בפועל לנתבעת, מועד שאין מחלוקת לגביו 14.7.10. כמובן שיש להפחית מדמי השכירות כל סכום ששולם על ידי הנתבעת בגין דמי השכירות לתקופה זו, דמי השכירות החודשיים לתקופה זו יהיו אילו ששולמו בתקופת השכירות שמיום 20.11.08 ועד 20.1.09. היינו, על הנתבעת לשלם לתובע דמי שכירות חודשיים ( כפי ששולמו בתקופה שמיום 20.11.08 עד 20.11.09) לתקופה שמיום 20.11.09 ועד ליום 14.7.10 בניכוי הסכומים ששולמו עבור דמי שכירות לתקופה זו. אין מקום לחיוב דמי שכירות לתקופה ארוכה יותר שכן הנכס נמכר לצד ג' ולא בוצעו תיקונים בו.

ב. הצדדים הסכימו, במסגרת הסכם דיוני בהליכי הגישור, שתערך שומה מוסכמת של הנזקים. נראה שיש בהסכמה זו כדי לחייב את הצדדים באשר לערך הנזקים שנגרמו למבנה. באשר לאחריות על נזקים אילו, אני מקבל את טענות התובעת. מתוך העדויות עולה כי הנתבעת הבינה שעליה מוטלת האחריות לדאוג לתקינות המושכר בתקופה שמפינויו לפי טענתה ועד לתקופה שבו בוצעה החזרה בפועל של המושכר. עובדה היא כי הנתבעת שכרה שירותי שמירה לנכס. אילו סברה הנתבעת שאין עליה חובה כלשהיא בקשר למושכר, לאחר פברואר 2009 מדוע שכרה שירותי שמירה?? מתוך עדותו של מזכיר הנתבעת עולה כי המדינה סברה שהמבנים היו באחריותה כל עוד לא בוצעה החזרה בפועל של המבנים כך העיד העד מטעמה מר ינקו רבינוביץ:

"... באותו זמן הכנסנו שומר לשעות היום שישמור על המבנים כי ממול יש בית ספר. אני חשבתי שאנחנו צריכים לשים שומר כי התובעת לא קיבלה את המבנים, זה היה עדיין באחריותנו כי היה צריך לעשות את הפרוצדורה של ההעברה. אני לא יודע למה היא לא נעשתה זה לא היה באחריותי". (עמוד 22 לפרוטוקול).

היינו, הנתבעת עצמה היתה מודעת לאחריותה למבנה כל עוד לא נעשתה ירה בפועל שלו לתובעת.

ג. באשר לגובה הנזק, הצדדים הסכימו, במסגרת הסכם דיוני בגישור, שתיעשה שומה מוסכמת של הנזקים. שומה כזו אכן נעשתה והשמאים הגיעו להסכמה לפיה ערך הנזקים למבנה הוא 485,000 ₪ נכון ליום עריכת השומה המשותפת. אינני מקבל את הסבריו המאוחרים של השמאי הממשלתי לסיכום זה. ברור שכוונת הצדדים היתה הערכת הנזקים למבנה באופן שלו היו הם מתוקנים זו היתה עלות התיקון. לפיכך ככל שיקבע שעל הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקים אילו, זה סכום הנזק.

ד. מתוך עדותו של מנהל התובעת, שלא נסתרה, עולה כי כוונת התובעת היתה להותיר בידיה את המבנה שלו נגרמו הנזקים, להבדיל מ- 2 החלקות האחרות שלגביהן היתה כוונה מלכתחילה למוכרם לצד ג'. לדבריו, ההחלטה למכור גם את הנכס הזה נבעה גם בשל הנזקים שנגרמו לו. אמנם בעת המסירה היקף הנזקים לא היה ברור עדיין ואמנם התובעת לא תיקנה בפועל את הנזקים ואולם על פי הפסיקה אין צורך לתקן את הנזקים בפועל כדי לזכות בפיצוי בגין אותם נזקים.

אני מקבל איפוא את הערכת הנזקים המוסכמת של הצדדים לפי ההסכם הדיוני בגישור, כאשר אני דוחה את הסבריו המאוחרים של השמאי רוגוזין לגבי אותם נזקים ולפיכך יש לקבוע כי על הנתבעת לשללם לתובעת את אותם נזקים.

התוצאה היא איפוא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א. דמי שכירות לתקופה שמיום 20.11.09 ועד מסירת החזקה בפועל לפי ההסכם הדיוני בגישור 14.7.10, לפי דמי השכירות החודשיים ששולמו לתקופה שמיום 20.11.08 ועד 20.11.09 ובניכוי הסכומים ששילמה הנתבעת בפועל עבור דמי שכירות לתקופה זו. הסכומים יהיו צמודים ונושאי ריבית כדין מיום 14.7.10 ועד התשלום בפועל.

ב. סך של 485,000 ₪ עבור הנזקים שנגרמו למבנה כאשר סכום זה צמוד ונושא ריבית מיום ירידת השומה המוסכמת ועד התשלום בפועל.

ג. הוצאות הנתבעת עבור אגרת ביהמ"ש בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום.

ד. שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים העתק מפסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ג תמוז תשע"ג, 01 יולי 2013, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה