השופט מ' בר-עם:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיאה, השופט ג' ארנברג) מיום 1.7.13 בת"א 13535-02-10, לפיו התקבלה תביעת המשיבה לתשלום דמי שכירות ולפיצוי בגין נזקים שנגרמו למושכר.

2. המשיבה רכשה מהמערערת, על דרך של מכרז, שלוש חלקות מקרקעין בעיר עפולה. מדובר בשטח שעליו הוקמו מספר מבנים ישנים ששמשו כמשרדים. המשיבה השכירה את המקרקעין למערערת (להלן – המושכר). תקופת השכירות המקורית הסתיימה בחודש נובמבר 2008. אין חולק כי המערערת המשיכה לשכור את הנכס עד לחודש נובמבר 2009. לקראת תום תקופת השכירות הודיעה המערערת, כי היא מבקשת להאריך את תקופת השכירות ב-90 ימים נוספים, עד לחודש פברואר 2010. אין אף חולק כי דמי השכירות שולמו עד לאותו מועד. במסגרת הליכי גישור והסדר דיוני, קיבלה המשיבה את החזקה במושכר רק ביום 14.7.10.

3. לטענת המשיבה, עם קבלת החזקה נמצא כי נגרמו למושכר נזקים גדולים ונהרס חלק מהמבנים. המשיבה הגישה תובענה לבית משפט קמא בגין תשלום דמי שכירות, לתקופה שממועד סיום ההסכם ועד למסירת החזקה במושכר לידיה, וכן לפיצויים בגין הנזק שנגרם למושכר. בית משפט קמא קבע כי על המערערת לשלם למשיבה דמי שכירות (בשיעור שנקבע בהסכם השכירות) עד למועד מסירת החזקה בפועל. כמו כן, חייב בית המשפט את המערערת לשלם למשיבה פיצויים בסך 485,000 ש"ח על פי שמאות מוסכמת שנערכה על ידי הצדדים. טענתה המרכזית של המערערת היא כי המשיבה מכרה את המושכר לצד ג' וייעדה מלכתחילה את המושכר להריסה, ומשכך לא נגרם לה בפועל נזק כלשהו. בהקשר זה הוסיפה וטענה כי על פי הסכם השכירות, התחייבה המשיבה לערוך ביטוח מתאים מפני נזקים שייגרמו למושכר ומשלא עשתה כן, לא היה מקום להטיל על המערערת את האחריות לשיפוי בגין הנזקים שנגרמו למושכר. לעניין דמי השכירות טענה, כי המשיבה אינה זכאית לקבל דמי שכירות עד למועד החזקה בפועל, שכן בתקופה שמחודש פברואר 2010 ועד ליום 14.7.10, התחמקה המשיבה מלקבל את החזקה בנכס.

4. בפסק דין מפורט ומנומק קבע בית משפט קמא כי הסכם השכירות הסתיים ביום 20.11.09 ומאותו מועד החזיקה המערערת במושכר שלא כדין, ומשכך עליה לשלם למשיבה את דמי השכירות עד למועד מסירת החזקה בפועל, קרי: 14.7.10. בית המשפט קבע כי בתקופה זו יעמדו דמי השכירות בשיעור שנקבע בהסכם השכירות. בעניין הנזקים שנגרמו למושכר קבע בית משפט קמא כי הצדדים הסכימו על עריכת שומה מוסכמת וכי יש בהסכמה זו כדי לחייבם באשר לשומת הנזק, ובעניין האחריות לגרימת הנזקים קיבל את טענות המשיבה, ופסק, נוכח הראיות שהובאו לפניו, כי המערערת קיבלה על עצמה את האחריות לדאוג לתקינות המושכר עד למסירתו בפועל ואף שכרה שירותי שמירה למושכר. בהקשר זה נסמך בית המשפט על עדותו של מר רבינוביץ, עד מטעם המערערת, אשר הכיר באחריות המערערת על שלמות המושכר עד למסירתו בפועל. משגובה הנזק הוסכם על הצדדים, במסגרת הסכם דיוני בהליכי גישור, קבע כי על המערערת מוטלת החובה לשלם למשיבה את סכום הנזק בשיעור עליו הוסכם בין הצדדים. לעניין מכירת המושכר, הוסיף וקבע בית המשפט, תוך שאימץ את עדותו של מנהל המשיבה, שלא נסתרה, כי כוונת המשיבה הייתה להותיר בידיה את המבנה שניזוק, להבדיל מחלקות אחרות שלגביהן הייתה כוונה מלכתחילה למכרן לצד ג'. בנסיבות אלה לא מצא מקום לפטור את המערערת מתשלום הנזק, בין היתר נוכח הפסיקה שלפיה לא מוטלת חובה על הניזוק לתקן את הנזק בפועל כדי לזכותו בפיצוי בגינו.

5. נוכח כל האמור, חייב בית משפט קמא את המערערת לשלם למשיבה את דמי השכירות לתקופה שמיום 20.11.09 ועד ליום 14.7.10, בשיעור דמי השכירות החוזיים, בניכוי הסכומים ששולמו בפועל ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כמו כן חייב בית המשפט את המערערת לשלם למשיבה את הסך של 485,000 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו למושכר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בית המשפט חייב את המערערת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ש"ח.

6. בערעור שלפנינו משיגה המערערת על קביעות בית משפט קמא. לטענתה, המשיבה אינה זכאית לפיצוי בגין הנזק שנגרם למבנה שבמושכר, שכן לא נגרם לה כל הפסד כספי נוכח מכירת המושכר לצד ג' (לחברת ד.א. רחמני בע"מ, על פי הסכם מכר מיום 18.4.10 – שסומן "1" במוצגי המערערת). המערערת מלינה על כך כי בית משפט קמא התעלם מאחריות המשיבה למושכר ומחובתה לערוך ביטוח, כפי שנקבע בהסכם השכירות (סעיף 9). בנוסף טוענת, כי לא היה מקום להטיל עליה את האחריות לתשלום דמי השכירות עד למועד מסירת המושכר, זאת בשל התחמקות המשיבה מקבלת החזקה במושכר.

7. מנגד, טוענת המשיבה כי המערערת סירבה לפנות את המושכר והמשיכה להחזיק בו לאחר תום התקופה החוזית ובניגוד לדין, תוך שסירבה לשלם את דמי השכירות בגין התקופה בה החזיקה במושכר עד למסירתו בפועל. המשיבה דוחה את טענת המערערת כי נמנעה לקבל את המושכר, וחזרה על טענותיה כפי שהתקבלו בבית משפט קמא, לפיהן הפצירה במערערת לקבל את החזקה במושכר, ואף התריעה כי המקום הפך לאתר ביזה חרף שמירה שהוצבה על ידי המערערת. בהקשר זה הדגישה, כי המערערת נאותה להסכים להליך גישור ובמסגרתו הוסכם על מסירת החזקה במושכר למשיבה רק ביום 14.7.10. בנסיבות אלה, טענה כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט קמא לחייב את המערערת בתשלום דמי השכירות עד למסירת המושכר לידי המשיבה ובקיזוז הסכומים ששולמו עד לאותו מועד. בעניין הנזקים שנגרמו למושכר הטעימה, כי הצדדים הסכימו, במסגרת הליכי גישור, על שומה מוסכמת בדבר שיעור הנזק שהמדינה הסבה למושכר וכי שומה זו תחייב את הצדדים. לפיכך, טענה כי בצדק דחה בית משפט קמא את ניסיונה של המערערת להתנער באופן חד צדדי מהסכמת הצדדים והאומדן המשותף של השומה. בהקשר זה הוסיפה וטענה, כי על פי ההלכה הפסוקה, הניזוק אינו חייב לתקן את נזקו כדי להיות זכאי לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו; ובאשר לחובת הביטוח הדגישה, כי המערערת הפרה את הסכם השכירות וזה פג שנתיים קודם לאירוע הנזק. לפיכך, מקום בו הנזק ארע בתקופה בה הסתיים הסכם השכירות והמערערת מחזיקה במושכר שלא כדין ולא משלמת דמי שכירות, זו אינה זכאית לסמוך על טענה העומדת לה מכוח ההסכם ועליה לשאת באחריות לנזקים שנגרמו למושכר בתקופת השכירות ועד למסירתו בפועל.

8. בדיון שלפנינו חזרו הצדדים על טענותיהם והסכימו, לנוכח הסדר הגישור, כי המחלוקת ביניהם הינה לעניין האחריות בגין הנזקים שנגרמו למושכר. בעניין זה, חזרה המערערת על טענותיה, כי לנוכח מכירת המושכר, לא נגרם למשיבה נזק ומשלא ערכה ביטוח על פי הקבוע בהסכם השכירות, אין מקום להטיל על המערערת לשאת בתשלום הנזקים למושכר.

9. לאחר שבחנו את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה, במהלך הדיון לפנינו, מצאנו כי דין הערעור להידחות.

10. המערערת מבקשת את התערבותנו בממצאי עובדה ומהימנות. על ההלכה בדבר אי-התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, חזר בית המשפט העליון פעמים רבות (למשל ע"א 2989/95 מרים קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר – בית חולים, פ"ד נא(4), 687, 695 (1997); יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, סעיף 665, בעמ' 857-856 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)), ובעיקר כאשר אלה מושתתות על עדויות שנשמעו בערכאה הראשונה (ע"א 558/96 חב' שיכון עובדים נ' רוזנטל, פ"ד נב(4), 563, 569 (1998)). אם כן, התערבות בממצאי עובדה תעשה במקרים חריגים בלבד, כגון במקום בו נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורש העניין (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח קלמן בראשי, פ"ד נב(2), 582, 594 (1998); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 668 (מהדורה עשירית, 2009)).

11. לאחר עיון בפסק הדין, בחומר הראיות שהונח לפני הערכאה הדיונית ובחינת טענות הצדדים לפנינו, לא מצאנו כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותנו בממצאי העובדה שקבע בית משפט קמא, המבוססים בעיקרם על התרשמותו מהעדויות שהובאו לפניו. כך, לא נמצא טעם ועילה מספקת להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא לעניין מודעות המערערת לאחריותה למושכר, בטרם נמסרה החזקה בו בפועל לידי המשיבה, בין היתר בשל מתן שירותי שמירה למושכר. כך גם בעניין כוונת המשיבה להותיר בידיה חלק מהמושכר (המבנה שלא ניזוק) כעולה מעדותו של מנהל המשיבה, שנמצאה מהימנה על ידי בית המשפט.

12. מכאן, יש לדחות את טענות המערערת לעניין חובתה לשאת בתשלום דמי השכירות עד למועד מסירת המושכר לידי המשיבה, כמו גם לעניין אחריותה לנזק שנגרם למושכר. הצדדים אינם חלוקים על שומת הנזק, ומכאן כי על המערערת לשאת בשיעור הנזק המוסכם. באשר לטענת המערערת לעניין העדר ביטוח, מקובלות עלינו טענות המשיבה, בעיקרי הטיעון ובדיון לפנינו, לפיהן יש לדחות את טענות המערערת מטעם דיוני ומהותי כאחד. מטעם דיוני, משטענתה נסמכת על הסכם השכירות שאותו הפרה. אכן, הפעלת זכותה הנטענת של המערערת עולה כדי חוסר תום לב ונוגדת את סעיף 39 לחוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג-1973. אמנם עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים אינה כשלעצמה בגדר פעולה נעדרת תום לב; אולם במקרה דנן הסכם השכירות הסתיים, וחרף זאת המשיכה המערערת להחזיק במושכר ללא זכות שבדין. בנסיבות אלה, ניסיון להיתלות בהסכם מהווה חוסר תום לב ( ע"א 1407/92 י.ח. ייזום השקעות בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(3) 45(1993)). מטעם מהותי, משאין לפרש את הוראות הסכם השכירות באופן המטיל אחריות על המשיבה לעשות ביטוח בגין נזקים שיגרמו למושכר על ידי השוכר, קרי, המערערת או על ידי גורם אחר שבאחריותה, בתקופה שלאחר סיום תוקפו של ההסכם.

13. סוף דבר, הערעור נדחה על כל חלקיו.

המערערת תישא בהוצאות המשיבה בערעור בסך 20,000 ש"ח.

המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"ד, 28 אפריל 2014, בהיעדר הצדדים.