בפני ערעור על פסק הדין שניתן ביום 20.11.2013 בתא"מ (שלום חיפה) 19852-02-10 (כב' השופטת קלמפנר-נבון).

1. עניינה של התובענה בבהמ"ש קמא היתה תאונת דרכים מיום 12.8.2008 (להלן: "התאונה").
2. טענת התובעת דשם, אופרייט ליס בע"מ, שהיא המשיבה 1 בהליך הנוכחי (להלן: "אופרייט ליס") היתה כי במועד התאונה פגע ברכב השייך לה רכב אחר, השייך לנתבע דשם, מר ג'לאל לובאני, המערער דכאן (להלן: "לובאני"). הטענה היתה כי לאחר התאונה, הרכב של לובאני ברח מהזירה אלא שהנהג ברכב של אופרייט ליס הספיק לרשום את המספר, וכך אותרה זהות לובאני. יובהר כי לא נטען שלובאני עצמו נהג ברכב בעת התאונה.
3. לובאני טען כי רכבו לא היה מעורב בתאונה, אלא שחנה בחניון בנתב"ג בעת האירוע – שעה שלובאני עצמו שהה בחו"ל. לחילופין טען לובאני, כי רכבו היה מבוטח אצל הפניקס חברה לביטוח בע"מ, הצד השלישי דשם והמשיבה 2 כאן (להלן: "הפניקס"). לכן, לטענת לובאני, אם יתברר שרכבו היה מעורב בתאונה ופגע ברכב של אופרייט ליס – אזי שעל הפניקס לשאת בחובת הפיצוי ולמצער לשפותו בגין כל חוב שיושת עליו. בהתאם נשלחה מצדו הודעה כלפי הפניקס.
4. הפניקס הכחישה את חבותה וטענה כי לובאני לא דיווח על התאונה ובכך הפר את תנאי הפוליסה. בנוסף נטען כי היות והוא עצמו אכן שהה בחו"ל – אזי שעליו למסור לה מי היה הנהג ברכב, שכן חבותה מוגבלת לנהגים מסויימים במגבלות מסויימות.
5. לאחר שמיעת ראיות ניתן פסק הדין על ידי בהמ"ש קמא ובו נקבע שהוכח ברף ההוכחה האזרחי כי רכבו של לובאני כן היה מעורב בתאונה ומכאן שעליו לפצות את אופרייט ליס בגין הנזקים לרכבה ובגין הוצאותיה – והכל בסך כולל של כ-7,200 ₪.
6. את ההודעה שנשלחה כלפי הפניקס דחה בהמ"ש קמא (עמ' 3 שורות 7-11) מחמת שני נימוקים - האחד, אי מתן הודעה להפניקס, דבר שגרם לכך שנמנעה ממנה האפשרות לברר את נסיבות האירוע; והשני, אי הוכחת זהות הנוהג ברכב, דבר שמחייב את המסקנה בדבר אי הוכחת קיום תנאי הפוליסה לגבי הזכאות לתגמולים. בהמ"ש קמא אף חייב את לובאני בתשלום הוצאות לטובת הפניקס בסך של 2,000 ₪ + מע"מ.
7. בערעור שהוגש מטעמו של לובאני הועלו טענות רבות באשר לקביעה העובדתית לפיה רכבו היה מעורב בתאונה. כמו כן הועלו טענות לגבי דחיית ההודעה כלפי הפניקס.
8. אופרייט ליס והפניקס השיבו לערעור.
9. במהלך הדיון היום הגיעו לובאני ואופרייט ליס להסכמות, בהמלצת בהמ"ש. ההסכמות באו לידי ביטוי בפסק הדין החלקי שניתן במהלך הדיון.
10. לגבי המחלוקת בין לובאני לבין הפניקס – לא הצליחו הצדדים להגיע להבנות ומכאן שיש צורך להדרש בפסק דין זה לטענותיו של לובאני באשר לדחית ההודעה ששלח להפניקס.
11. בהקשר זה ללובאני שתי טענות עיקריות (סעיפים 47-49 לעיקרי הטיעון, סעיפים 34-37 להודעת הערעור וההשלמה של הטיעון במהלך הדיון היום): ראשית, נטען כי היות ולובאני שהה בחו"ל בעת התאונה אזי שאף אם רכבו היה מעורב בתאונה – הוא לא ידע על כך ולא יכול היה להודיע להפניקס. לכן, לא היה מקום לזקוף לחובתו את אי מתן ההודעה, והתנהלות שכזו אינו יכולה להחשב כהפרה של הפוליסה. שנית, נטען כי המדובר בפוליסה שדמי הפרמיה לגביה שולמו כדין ומן הראוי היה לחייב את הפניקס, תוך לקיחה בחשבון של דמי ההשתתפות העצמית לכל היותר.
12. הפניקס טענה כי יש לדחות את הערעור, בהתבסס על נימוקיו של בהמ"ש קמא (והפניה לאסמכתא רלבנטית – סעיף 22 לעיקרי הטיעון).
13. לאחר שקילת טענות הצדדים – מסקנתי היא כי דין הערעור להדחות.
14. במישור העובדתי, אין חולק כי לובאני לא הודיע להפניקס על האירוע בסמוך להתרחשותו, אלא רק במועד שליחת ההודעה כלפיה אחרי תחילת ההליכים. לא יכול להיות גם חולק כי חובתו היתה להודיע על התאונה מיד לאחר התרחשותה – ככל שידע על ההתרחשות.
15. היות ובהמ"ש קמא קבע כי רכבו של לובאני היה מעורב בתאונה – והיות ועובדה זו משמשת כנקודת המוצא מעתה ואילך (וטוב עשה ב"כ של לובאני שחזר בו מהערעור לגבי נושא זה) - אזי שנשאלת השאלה אם יתכן שלובאני לא ידע על התאונה עד שקיבל את כתב התביעה. ולמה הכוונה ? כיון שמוסכם שלובאני שהה בחו"ל בעת הרלבנטית – קיימת אפשרות תיאורטית לפיה הוא לא ידע שמישהו אחר עשה שימוש ברכב, כאשר במהלך שימוש זה נגרמה התאונה. אם היה לובאני מוכיח שלא ידע על התאונה – ניתן היה לשקול שמא יש ממש בטענתו לפיה הוא לא הפר את תנאי הפוליסה שעה שלא דיווח על התאונה (שהרי לא ניתן לדווח על מה שלא יודעים). אלא מאי? שהיה על לובאני להעלות אפשרות זו, לטעון לגביה - ולהוכיח אותה. ניתן היה לצפות ממנו, לדוגמא, לטעון שכאשר חזר מחו"ל חיכה לו הרכב בחניון, ללא כל פגע וללא כל רמז להתרחשותה של תאונה והיה עליו לטעון (ולהוכיח) כי הוא לא ידע על התאונה. לובאני בחר להכחיש מכל וכל את האפשרות שהרכב שלו היה מעורב בתאונה והטענה היחידה שלו היתה שהרכב חיכה כל העת בחניון. שעה שגרסה זו לא התקבלה – נותר הוא ללא גרסה "חלופית", לגבי נתונים שעשויים היו לסייע לו במחלוקת למול הפניקס, לרבות נתונים לגבי ידיעתו או אי ידיעתו – וחוסר ראייתי זה פעל לחובתו. לובאני בחר "קו הגנה" חד משמעי ובלתי מתפשר ושעה שקו זה נדחה על ידי בהמ"ש קמא – התוצאה מחוייבת הדין.
16. לכן, צדק בהמ"ש קמא כאשר קיבל את טענת הפניקס לגבי אי ההודעה (וראו כי טענת אי ההודעה עלתה בכתב ההגנה של הפניקס, ללא שהוגש כתב תשובה וללא שלובאני העיד דבר או חצי דבר בהקשר זה).
17. הוא הדין לגבי שאלת זהות הנהג. אזכיר שוב שנקבע עובדתית שרכבו של לובאני היה מעורב בתאונה אבל לובאני לא היה הנהג. היות והפוליסה של הפניקס מכסה נהגים רק מגיל 30 ומעלה ובתנאים מסויימים לגבי הותק שלהם – היה צורך להוכיח מי היה הנהג ברכב, על מנת לבחון אם הכיסוי הביטוחי חל. אופרייט ליס לא הוכיחה מי נהג ברכב ולובאני לא הוכיח מי נהג ברכב. לכן, גם בהיבט הזה – צדק בהמ"ש כאשר קבע שלא הוכחה הזכאות.
18. כנגזר מכך, אין למצוא כל פסול בכך שבהמ"ש דחה את ההודעה ששלח לובאני להפניקס.
19. אשר על כן, דין הערעור לגבי היחסים שבין לובאני (המערער) לבין הפניקס (המשיבה 2) להדחות.
20. במהלך הדיון הצדדים הסכימו עקרונית לעיקרי הדברים שפורטו מעלה באשר לדחיית ההודעה כלפי הפניקס ובשלב הסופי המחלוקת העיקרית נסובה רק סביב החיוב בהוצאות (כאשר לובאני טוען שלא היה מקום לחייב אותו בהוצאות לטובת הפניקס, גם במקרה של דחיית ההודעה כלפיה).
21. אף בנקודה זו לא מצאתי כל סיבה להתערב, הן לגבי עצם החיוב והן לגבי שיעורו.
22. לכן, הערעור נדחה גם לגבי רכיב זה.
23. הואיל ובמהלך הדיון הפניקס גילתה נכונות לוותר ללובאני על ההוצאות בערעור עצמו (להבדיל מההוצאות שנפסקו ע"י בהמ"ש קמא) – מצאתי שלא לעשות הוצאות, למרות דחיית הערעור.
24. לסיכום – הערעור על כל ראשיו נדחה (לגבי אופרייט ליס בפסק הדין שניתן במהלך הדיון ולגבי הפניקס – בפסק דין משלים זה).

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ד, 23 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.