1. בפניי תביעה ותביעה שכנגד, אשר עילתן התקשרות בין התובעת (להלן גם: "החברה") לבין הנתבעת – חברת תקשורת סלולרית. לטענת התובעת, התקשרה עם הנתבעת בהסכם מיום 29.7.08, לאור הבטחות נציגה של הנתבעת בשם מר מיקי חן כי:

א) הנתבעת תישא בכל הקנסות אשר יוטלו על התובעת בגין המעבר מקבלת שרותי חברת מירס לקבלת שירותי הנתבעת.

ב) כי העלויות החודשיות יוזלו באופן משמעותי.

לטענת התובעת, הבטחות התובעת הופרו שכן בעוד שהחיובים החודשיים לחברת מירס הסתכמו בסך של 5,000-6,000 ₪, הגיעו החיובים החודשיים מטעם התובעת לסכומים של 9,000-10,000 ₪. כמו כן, לא הוחזרו הקנסות כמובטח.

לאור האמור, עתרה התובעת, לחייב את הנתבעת להשיב לה קנסות למירס ולנתבעת עצמה בשווי של 54,000 ₪ וכן לחייב את הנתבעת להשיב לה את ההפרש בחיובים החודשיים ביחס לחיובי העבר לחברת מירס בסך של 70,000 ₪. בנוסף עתרה התובעת לפיצוי בגין עגמת נפש, אבדן זמן וריצות. כבר עתה אציין, כי בסיכומיה תבעה התובעת סכום גבוה יותר ביחס לגביית כפל קנסות. אולם, ברי כי מאחר שסכום זה לא נתבע בכתב התביעה, בכל מקרה לא ניתן יהיה לפסוק סכום הגבוה מהסכום הנתבע.

מאחר שבפועל ההתקשרות בין הצדדים כבר בוטלה, חזרה בה התובעת מהסעד של ביטול ההסכם.

לטענת התובעת הינה זכאית לפיצוי הכספי הנטען וזאת מאחר שהוטעתה ע"י הנתבעת וכי אלמלא המצג וההטעיות מטעמה, לא הייתה מתקשרת עם הנתבעת.

2. הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה. לטענת הנתבעת, לא הובטח לתובעת כיסוי מלא של קנסות, אלא עד לסכום של 39,000 ₪ בלבד וכן זיכוי נוסף בסכום של 5,000 ₪.

הנתבעת טענה כי נציג התובעת ידע שסכום זה לא יכסה את מלוא הקנסות ואף הסכים כי התובעת עצמה תישא בסכום הקנס מעבר לסכום שהובטח. עוד נטען כי בכל מקרה, הזיכוי הובטח בכפוף להצגת טופס ניתוק מהחברה המתחרה וכנגד מסירת חשבוניות חיוב מטעם החברה המתחרה, המעידות כי אין חיוב בגין שימוש בפועל.

הנתבעת הודתה כי חלק מהמסמכים הנדרשים לצורך הזיכוי הועברו וכנגדם ניתנו זיכויים, אולם חלק מהמסמכים לא היו ברורים והתובעת נדרשה לשלחם בשנית. לטענת הנתבעת, התובעת בחרה שלא לשלוח את המסמכים שנדרשה, אלא לבטל את ההתקשרות ולנייד את הקווים. לפיכך טענה הנתבעת לא ניתן היה להמשיך ולהעניק הזיכויים.

הנתבעת טענה כי בטרם חתמה על הסכם ההתקשרות, הוסבר לתובעת עלויות ההתקשרות וכי לא יכולה הייתה להיות הבטחה להוזלה משמעותית בעלויות שכן החיוב תלוי בהיקף השימוש שנעשה במכשירים.

הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בה עתרה לחייב את התובעת לשלם לה בגין שרותי זמן אוויר לתקופה 22.7.09-11.9.09, דמי יציאה משרות וחוב בגין יתרת ציוד, סה"כ 96,391 ₪.

דיון:

5. האם הוצגו מצגי שווא, והאם הופרו ההבטחות הנטענות, לעלויות מוזלות – לאחר עיון במסמכים ובעדויות שבפני שוכנעתי כי התובעת לא הוכיחה טענתה כאילו הוצג לה מצג שהחיובים החודשיים יהיו זולים משמעותית מחיוביה בעבר לחברת מירס. גם אם הייתה מוכחת הטענה (ולא כך היא!), לא הוכח מה היו החיובים החודשיים בהם חויבה התובעת לחברת מירס בעבר. לפיכך, בכל מקרה לא הוכח שהתובעת חויבה בסכומים הגבוהים מחיוביה לחברת מירס.

מנהל ובעל התובעת – מר מרדכי עזרא (להלן: "מר עזרא"), טען באופן כללי כי נתן אמונו בסוכן וחשב שההתקשרות עם הנתבעת תוזיל עלויות. אולם, לא יכול היה להבהיר מה היו ההתחייבויות הספציפיות ביחס לתעריפים ולא ידע להשיב בחקירתו מה התשלום החודשי שלטענתו הובטח לו כי יחויב בו ע"י הנתבעת (עמ' 8, שורות 26-27). טענתו של מר עזרא הינה למעשה טענה סתמית אשר סוכמה על ידו: "אין לי מושג איך הגיעו לסכומים אלו יש משהו לא פייר, לא הוגן". מר עזרא הודה כי לא קרא את ההסכם ואף העיד כי אינו זוכר שההבטחה הנטענת להוזלת עלויות נרשמה בהסכם וכי אף לא ציפה שתירשם (עמ' 8, שורות 13-14). הנה כי כן המדובר בטענה סתמית שמהותה – תחושת "חוסר הגינות", אך אין בכך כדי להוכיח את הטענה כי החיובים עמדו על סכומים השונים מהמוסכם או המובטח.

התובעת צרפה לתביעתה את נספח ז' – תרשומת בכתב יד שערך סוכן הנתבעת ואשר ע"פ סעיף 8 לכתב התביעה, נערך ע"י הסוכן לעניין הוזלת העלויות, כתנאי לחתימת ההסכם. אולם בחינה של תרשים זה מעלה כי גם ע"פ תרשים זה, לא יתכן כי הוצג לתובעת מצג על פיו תחויב בסכום של 3,000 ₪ לחודש (כפי שנטען ע"י מר עזרא בתחילת חקירתו עמ' 8 שורה 9). מהנספח עולה כי עבור 20 מכשירים בלבד (ולא 26 כפי שהיה בפועל ,שכן כללו דיבוריות לרכב) ישולם סך של 4,500 ₪. מובן שביחס ל-26 מכשירים, מתקבל סכום הגבוה מסכום זה. אם כן, אין כל בסיס לטענת עזרא כאילו סוכם אך על 3,000 ₪ כסכום תקרה.

אציין כי טענתו של מר עזרא בחקירתו (עמ' 8 שורה 19), כאילו נספח ז' נרשם הרבה לאחר סיום העסקה, סותרת את האמור במפורש בסעיף 8 לכתב התביעה ולא נמצאה מהימנה בעיני.

זאת ועוד, לא סבירה בעיני הטענה כי הובטח לתובעת מחיר גג לחיוב חודשי. גם אם ביחס לתשלום הקבוע או לרכיבים מסוימים, הובטחו מחירים כמצוין בהסכמים, הרי שסך החיוב החודשי הותנה במס' דקות הצריכה ובשירותים בכל חודש. מר עזרא הודה כי יש לו 20 עובדים, כי לא ביקש לנתק את סל השירותים ­הרחב אשר כלל שירותי אינטרנט, ניווט, טלויזיה דרך המכשיר וכיו"ב. מר עזרא אף הודה "אני מדבר ללא חשבון, המערכת אצלי פתוחה" (עמ' 10 שורה 21). לפיכך ברי כי סך סכומי החיוב החודשיים לא יכלו להיות מוגבלים לסכום קבוע מראש.

בעניין זה ראה גם עדות הסוכן מיקי חן אשר זומן להעיד לבקשת התובעת. המדובר בעד אשר כבר אינו עובד אצל הנתבעת ולפיכך אין לחשוש כי עדותו אינטרסנטית. הסוכן העיד כי לא התחייב שהחשבונית תעמוד על סכום מסוים כי: "זה אף פעם לא יכול להתחייב, יש השערה, זה תלוי במס' הדקות שהוא ידבר. אפשר להעריך על בסיס דפוס השימוש שהוצג ב-3 החודשים האחרונים"

הנה כי כן הנתבעת לא התחייבה לסכום חיוב מסוים. מאחר שמר עזרא הודה כי לא הגביל את סל השירותים וכי עובדיו לא הונחו להגביל את מס' דקות השיחה, לא ניתן לקבוע כי הנתבעת הפרה הבטחה לסכומי חיוב כוללים, זולים יותר.

לכל היותר המדובר בטעות בכדאיות העסקה, על פיה לאור ההשוואה לתעריפים שנהגה התובעת לשלם לחברת מירס, ולאור התעריפים כמצוין בנספח ז' לתביעה, סברה התובעת כי החיובים יוזלו. יחד עם זאת בהתאם לסעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973, טעות בכדאיות העסקה אינה מצדיקה ביטול ההסכם והתובעת לא הייתה רשאית לפיכך לבטל את ההתקשרות עם הנתבעת ולנייד את המכשירים.

אם לא די בכל האמור, הרי שהתובעת אף לא צרפה העתק מחשבוניות החיוב החודשיות שקיבלה בעבר מחברת מירס. לפיכך, ממילא לא ניתן להשוות בין 2 החיובים אצל 2 החברות בהתייחס לממוצע הצריכה החודשית אצל כל אחת להן.

לאור כל האמור אני דוחה את טענת התובעת כאילו הנתבעת הציגה מצג שווא או הפרה הבטחות ביחס למחיר החיוב החודשי.

4. ההבטחה להחזר קנסות – אין ספק כי בין הסכם המעבר (נספח 6 לתצהיר הנתבעת) לבין ההסכם שעמ' אחרון ממנו צורף לתביעה (נספח ד' ה'), קיים שוני ביחס להבטחת הנתבעת לעניין החזר הקנסות.

בעוד שבהסכם המעבר, התחייבות הנתבעת הינה לזיכוי בזמן אוויר ביחס להחזר קנסות עד לסכום מקסימלי של 39,000 ₪, הרי שבסיום ההסכם שצורף לתביעה מופיע רישום בכתב יד אשר ע"פ עדות הסוכן חן (להלן: "חן") נרשם על ידו, על פיו:

"הלקוח יקבל 30 דק' זיכוי *0.34 אג' * 12 מנויים כנגד יתרת החזר קנסות סכום החזר קנסות של מירס יהיה בגובה מסמכי החתימה מול מירס שהוצגו ע"י הלקוח ומצורפים להסכם זה. במידה ותהיה סטייה מסכום זה עד 5,000 ₪ יזוכה הלקוח מקופת ממנהל המחלקה (באישור אופיר מימון)" (הדגשה שלי ר.א).

כלומר בהסכם זה, מופיעה התחייבות להחזר "בגובה מסמכי החתימה מול מירס, מסמכים אשר בניגוד לאמור, לא צורפו להסכם ואף לא עמדו בעת החתימה בפני הצדדים (ראה עדות חן עמ' 22, שורות 28-29).

אמנם חן העיד כי סכום הקנסות לא היה אמור לעבור את הסך של 40,000 ₪ אולם בנוסף העיד במפורש: "הוא טען שגובה הקנסות יעמוד על סכום גבוה, ואנחנו טענו שיהיה נמוך על סמך המסמכים שבדקנו. היות וכך התקשרנו לאופיר מנהל המחלקה... הסכמנו שאנחנו נכסה לו את הקנסות" (הדגשה שלי ר.א).

כאמור בעת החתימה, לא עמדו בפני הצדדים מסמכי מירס ולפיכך, גם אם השערת או מחשבת הנתבעת הייתה כי סכומי החיוב לא יעלו על 40,000 ₪ ובהתאם נרשם הסכום בהסכם המעבר, הרי מהרישום בכתב יד ואף מעדות חן עולה, כי הוצג לתובעת מצג על פיו הקנסות יכוסו בהתאם למסמכי החיוב של מירס.

אמנם ההלכה היא שאדם נחשב כמי שקרא את מה שחתם עליו ולכן אינו יכול לטעון כי לא ידע על מה חתם. יחד עם זאת, במקרה דנן קיימים 2 הסכמים לעניין החזר הקנסות. סבורתני כי, יש ליתן משמעות לרישום שנעשה בכתב יד מתוך הנחה שהצדדים העניקו לו תשומת לב מיוחדת בפרט משמדובר בנתבעת שיש לה ככלל מסמכים מודפסים.

נקודת המוצא באשר לייחס בין הסכם מודפס סטנדרטי להסכם בכתב יד הוא שיש לבכר את הסכמות הצדדים המשתקפות מהכיתוב בכתב יד הואיל ולכאורה הצדדים ביקשו ליתן לו משמעות מיוחדת. ראו ע"א 802/75 שלום ו-אסתר נגר נ. יעקב מרקוס פ"ד ל (3) 29, עמ' 31 (1976):

"כידוע במקרה של סתירה בין חלק מודפס של חוזה ובין חלק הכתוב בכתב-יד, יש להעדיף את החלק הכתוב בכתב-יד, כמשקף את הכוונה האמיתית של הצדדים לחוזה" (ראו גם ע"א (י-ם) 2350/01 ווקף מחבובה אלח'אלדי נ. יוסף פואד עטא אלח'אלדי).

אמנם בהמשך, חן אישר כי הסכום המקסימלי להחזר עמד על 40,000 ₪ ואישר את האמור בהסכם המעבר. אולם כאמור, בנסיבות בהן הרישום בכתב יד והרישום בהסכם המעבר אינו זהה, אני מקבלת את טענת התובעת אשר נתמכה בעדות חן כי, מלכתחילה, הוצג מצג כאילו הקנסות יוחזרו ע"פ החיובים שהתובעת תחויב ע"י מירס, גם אם הנתבעת טעתה לסבור כי לא יעלו על 40,000 ₪. גם אם ע"פ הרישום בכתב יד ההסכמה "לספוג" את הסכום של 5,000 ₪ מעבר לסכום המקסימלי הייתה של הנתבעת ולא כטענת התובעת, הרי משבכתב היד צוין במפורש כי הסכום יהיה בהתאם למסמכי מירס, אני מקבלת את גרסת התובעת בעניין.

5. זאת ועוד, אין חולק כי הנתבעת החלה להעניק לתובעת זיכוי בגין הקנסות רק כשנה לאחר חתימת ההסכם. אמנם לצורך קבלת הזיכוי היה על התובעת להמציא לנתבעת טופס ניתוק וכן חשבוניות חיוב חודשיות. אולם, ע"פ תצהיר התובעת עצמה בסעיף 17.4: "חלק מהמסמכים אכן הועברו ע"י התובעת ונמסרו למחלקת זיכויים אצל הנתבעת אולם אז התברר כי הטפסים שהועברו ע"י התובעת אינם ברורים והתובעת נדרשה לשלוח את הטפסים בשנית". הצהרה זו עומדת בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומיה כאילו התובעת לא העבירה את המסמכים המתאימים. כאמור, הנתבעת הצהירה כי התובעת כן העבירה מסמכים אלא שלטענתה, לא היו ברורים והטענה בסיכומיה שונה מהאמור בתצהירה.

מצהיר התובעת הודה בתצהירו כי עברה שנה עד למועד אישור הזיכויים. לטענתו, היה זה מאחר והתובעת לא פעלה בהתאם להסכם המעבר.

מאחר שהנתבעת הודתה כי המסמכים הועברו ע"י התובעת כבר שנה קודם לזיכוי בפועל, אולם מאידך, לא צרפה לתצהירה, כל מכתב, או פנייה, או צילום מהמסמכים שהועברו ואשר, לטענתה, היו "לא ברורים", לא הוכיחה הנתבעת כי עמדה לה הצדקה לא לתת את הזיכויים במועד העברת המסמכים ואף לא הבהירה כלל מה כוונתה "טפסים לא ברורים". אדגיש כי עיון מעמיק בסעיף 17.4 לתצהיר התובעת (ובניגוד לסיכומיה) מעלה כי הנתבעת לא טענה כי היו חסרים מסמכים שלא הומצאו ע"י התובעת, אלא רק שהמדובר היה במסמכים לא ברורים שהתובעת נדרשה להמציא בשנית. משגם לגרסת הנתבעת הועברו ע"י התובעת המסמכים כבר שנה קודם לזיכוי, לא הרימה הנתבעת את הנטל שהועבר אליה להוכיח כי המסמכים לא היו ברורים (הגם לא ברור מה הכוונה "לא ברורים"), או כאילו פנתה לתובעת והיא סירבה להמציא את אותם מסמכים בשנית, או כאילו אלו הומצאו בשנית, רק לאחר שנה!!!

לאור האמור, שוכנעתי כי התובעת הייתה רשאית לראות באי מתן הזיכויים ע"י הנתבעת במשך תקופה כה ארוכה, משום הפרה יסודית של ההסכם ולבטלו. משמדובר בקנסות בסכום כה גבוה, ניתן להניח כי חברה סבירה, לא הייתה מתקשרת בהסכם, אילו צפתה מראש כי במשך שנה לא יינתנו לה הזיכויים שהובטחו.

לאור אמור, ומשמצאתי כי עמדה לתובעת הזכות לבטל את ההסכם, אין לחייב את התובעת בעמלות יציאה.

6. יחד עם זאת, התובעת לא הוכיחה את הרכיבים הכספיים בתביעתה. התובעת עתרה לתשלום סך של 54,000 ₪ בגין קנסות ששילמה לחברת מירס. גם אם אתעלם מכך שההתחייבות הייתה לזיכוי בזמן אוויר ולא בכסף, וגם אם אדון בסכום זה כסכום נזק שנגרם לתובעת, הרי שטענות התובעת בעניין נטענו על דרך הסתם ללא כל אסמכתא.

התובעת לא טרחה לצרף את חשבוניות החיוב ממירס ואין בטענותיו של מר עזרא אשר נטענו בעל פה וללא כל מסמך תומך כדי ללמד על גובה החיוב למירס. לא הוצגה בפני ביהמ"ש כל אסמכתא לגובה הקנסות או לסכום חודשי בסך 3,500 ₪ אותו לטענת מר עזרא, נאלץ לשלם עת חזר להתקשרות עם מירס לצורך הפחתת הקנסות. המסמך היחיד שהתובעת צרפה להוכחת סכומי החיוב למירס הינו כרטסת הנהלת חשבונות.

אין בכרטסת הנהלת החשבונות שצורפה כדי להוות הוכחה לגובה התשלום בפועל. כרטסת הנהלת חשבונות היא מסמך פנימי הנערך ע"י התובעת או מי מטעמה ואין בו כדי להעיד על תשלום בפועל למירס. אם לא די באמור הרי שכרטסת הנהלת החשבונות מתייחסת לחברת "עזרא שיווק חי בע"מ" ולא לתובעת (כפי הנלמד מעדות עזרא מדובר בחברה שהחליפה את התובעת). הנה כי כן, מר עזרא נמנע מלצרף ראיות מוחשיות בדבר התשלום ששילם בפועל למירס ובעניין זה הסתפק בהצהרות בעלמא: "אני יכול להציג את כל מה ששילמתי", לפיכך אין התובעת זכאית לפיצוי בגין החזרי קנסות.

ביהמ"ש אינו רשאי לפסוק פיצוי עבור נזק שלא הוכח. אין המדובר בנזק שניתן להעריך על דרך האמדן אלא המדובר בנזק מכומת שהתובעת יכולה היתה בנקל להציג לו אסמכתאות, לו היו בידה. משלא הוצגו אסמכתאות לא ניתן לפסקו.

זאת ועוד, יש ממש גם בטענת הנתבעת בסיכומיה כי ע"פ עדות מר עזרא עולה לכאורה כי בפועל ובשל חזרתה של התובעת להיות לקוחה של מירס, לא שילמה התובעת כלל את הקנסות למירס. (עמ' 9 שורות 20-24, עמ' 10 שורות 1-6, 12-14, עמ' 12 שורות 2-3).

התובעת כאמור, נמנעה מלהציג אסמכתאות לתשלום הקנסות למירס ויש בכך אף לעמוד

כנגד גרסתה. החזקה הראייתית בדבר הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד.

"מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595.

כאמור, בכל מקרה משלא הוצגו כל אסמכתאות לתשלום הקנסות וסכומם, דין הדרישה לפיצוי בגין נזק זה להידחות.

6. לאור האמור לא הוכיחה התובעת נזקים ממשיים כתוצאה מהפרת הבטחת הנתבעת לעניין החזרי קנסות וביטול ההתקשרות.

הפיצוי היחיד אשר נותר מתביעתה של התובעת הינו לפיכך רכיב עגמת הנפש (שהרי לעניין הפרש החיובים השוטפים לא מצאתי לקבל טענתה).

ביחס לנזק בלתי ממוני כבר נקבע כי: סעיף 13 לחוק התרופות לא נועד להוות מנוף או מסווה לפסיקת פיצויים עונשיים בדיני החוזים.

אם לא די באמור, הרי במקרה דנן, התביעה הינה מטעם חברה בע"מ. בעניין זה כבר נפסק כי לא ניתן לפסוק לחברה בע"מ פיצוי בגין עגמת נפש. ראה ת"א (י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ. אריה גור:

"לא דומה שמו הטוב של אדם לשמו הטוב של תאגיד. אדם, בשר ודם, זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל אותו או שהעמידו ללעג ולקלס בעיני הבריות. עוגמת נפש שכזו יכולה להיות רק למי שהוא בעל נפש. לתאגיד אין נפש ולא יכולה להיגרם לו עוגמת נפש. אדם זכאי לפיצויים בגין השפלתו בעיני הבריות גם אם לעצם הפגיעה לא הייתה תוצאה ממונית. לא כן תאגיד".

כן ראה ת"א (ב"ש) 1347/09 ישראמרין ייצור מבנים 3000 בע"מ נ. מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון:

"הבסיס למתן פיצוי בגין עגמת נפש, סבל ואי נוחות מקורו בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970, הקובע: 'גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין' העיקרון ידוע לפיו תאגיד אינו סובל עוגמת נפש, וכי רק במקרים מיוחדים הכירו בתי המשפט באפשרות לפסוק לתאגיד עגמת נפש, לדוגמא כאשר, ניתן לזהות בין חברה לאדם מסוים (א' פרוקצ'יה "דיני חברות חדשים בישראל (המכון למחקרי חקירה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר)", 45; ע"א 345/89 נאות דברת נ. נהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו(3), 350; ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה – נתניה, פ"ד נג(3) 433, 449-450".

ועוד ראה ת"א (ת"א) 165722/09 ש. נחמיאס נכסים והשקעות בע"מ נ. נעה ברזילי עו"ד:

"צודק ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כאשר הוא מציין שחברה בע"מ לא יכולה לתבוע פיצוי בגין "עוגמת נפש" ולעניין זה יפים דברי כב' השופט סולברג בת"א (י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ. גור: 'לתאגיד אין נפש ולא יכולה להיגרם לו עוגמת נפש' (מתוך סעיף 31 לפסק הדין)".

7. כאמור, משעמדה לתובעת עילה מוצדקת לבטל את ההתקשרות, לא זכאית הנתבעת לדמי היציאה בגין ביטול ההתקשרות.

יחד עם זאת, ע"פ סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970, משבוטל החוזה קמה חובת השבה הדדית.

מאחר שהנתבעת כבר השתמשה במכשירים ולא ניתן "להחזיר" את השימוש (חיובי בילינג), עליה לשאת בתשלום בגין השימוש במכשירים. יצוין כי מלבד הטענה הכללית, אשר נדחתה על ידי, בדבר חיובים יקרים מהחיובים שהתובעת סברה כי תחויב בהם, לא טענה התובעת לכל טעות בחשבוניות החיוב, או פגם בדרך החישוב עצמו. לפיכך על התובעת לשלם לתובעת את החיובים בגין דמי שימוש (ללא חיוב בדמי היציאה) לתקופה בה עשתה שימוש בשירותי הנתבעת בסך של 8,192 ₪. (ראה חשבונית ד'1- ד'3 לתצהיר התובעת).

גם ביחס לחיובים בגין ציוד, הרי מאחר שמדובר כאמור במכשירים שכבר השתמשו בהם, ברי כי השבת המכשירים שאינם עוד באריזתם המקורית ואשר כבר נעשה בהם שימוש, אינה סבירה. לפיכך על התובעת להשיב לנתבעת את שווים. התובעת לא העלתה כל טענה לעניין גובה החיוב בגין שווי הציוד. ולפיכך יש לחייב את התובעת בשווי החיוב בסכום של 32,761 ₪.

לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה וקבלת התביעה שכנגד באופן חלקי.

בהתאם, אני מחייבת את התובעת (הנתבעת שכנגד), לשלם לנתבעת (התובעת שכנגד) סך של 40,953 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום.

בנוסף, תישא התובעת בהוצאות הנתבעת, לרבות שכ"ט עו"ד, אשר בנסיבות יעמדו על סך מופחת של 2,000 ₪ בלבד.

ניתן היום, כ"ו אייר תשע"ג,6 מאי ,2013,בהעדר הצדדים.