1. לפניי בקשה לחייב את קופת הפירוק של חברת ראובן חסון עבודות בנאיות וקבלניות בע"מ (בפירוק) (להלן: "החברה") בהפקדת ערובה להוצאות בסך של 1,363,600 ₪.
2. המשיב 1, הוא המנהל המיוחד של החברה, הגיש בקשה למתן הוראות נגד המבקשים, להשבת סך של 7,136,000 ₪ אשר נלקח לטענתו על ידי המבקש 1, שהיה בעל השליטה בחברה, והועבר למבקשת 2, היא בתו, וזאת בזמן שהחברה היתה חדלת פרעון.
3. המבקשים טוענים כי מדובר בהליך סרק שננקט נגדם, לאחר שהליך דומה, שננקט נגדם על ידי עובדיה של החברה, נחל כשלון חרוץ בבית הדין האזורי לעבודה. עוד הם טוענים כי קיימת חזקה לפיה יש לחייב חברה בע"מ בהפקדת ערובה להוצאות, וחזקה זו חלה בבחינת קל וחומר כאשר עסקינן בחברה שבפירוק, שקופתה ריקה, כמו במקרה הנוכחי. המבקשים טוענים כי ההליך הנוכחי לוקה בכשלים מהותיים וכי המבקש 1 הזרים לקופת החברה סך של מעל 15 מליון ₪, ומשך סך של 7.1 מליון ₪ בלבד בגין החזר הלוואת בעלים, כך שאין שחר לטענה כאילו המבקש 1 ניהל את החברה תחת מימון דק. עוד הם טוענים כי חובותיה האמיתיים של החברה מסתכמים בסך של 3,712,465 ₪ בלבד, ולא מדובר בסך של 12,000,000 ₪ כנטען על ידי המנהל המיוחד. לטענת המבקשים, יש להעמיד את הערובה על סך של 10% מסכום התביעה נגדם.
4. המנהל המיוחד מתנגד לבקשה וטוען כי מטרתה היחידה של המבקשים היא לחסום את אפשרות התביעה משום שהמבקשים יודעים היטב כי קופת הפירוק ריקה. בנוסף, ההליך שנוהל בבית הדין לעבודה איננו מחייב את המנהל המיוחד משום שהוא נוהל על ידי עובדים, ולא באספקלריה של דיני חדלות הפרעון, כפי ההליך הנוכחי. עוד מציין המנהל המיוחד כי בית הדין הארצי לעבודה קבע מפורשות שאין בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה כדי למנוע מיצוי הליכים נגד המבקשים בבית המשפט של הפירוק בכל הקשור לטענה בדבר הברחת כספים. בית הדין הארצי לעבודה אף הורה על עיכוב הליך הערעור שהתנהל בפניו, עד לאחר הכרעה בבקשתו של המנהל המיוחד נגד המבקשים.
5. הכנ"ר מצטרף לעמדתו של המנהל המיוחד וטוען כי אין חולק על העובדה שהמבקש 1 משך כספים מקופת החברה בסמוך למועד קריסתה, ולכן אין מקום לחסום את ההליך נגדו באמצעות הטלת ערובה.
6. לאחר עיון בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.
7. אכן, ישנה חזקה לפיה ראוי לחייב חברה בהפקדת ערובה להוצאות, אלא שחזקה זו ניתנת לסתירה בשני אופנים. האחד, כאשר החברה הוכיחה כי יהיה ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם תידחה התביעה; השני, אם סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה. ראה למשל רע"א 6176/09 התחלת ים אילת בע"מ נ' הרפסודה הלבנה אילת בע"מ (פורסם בנבו, 27.08.2009):

"סעיף 353א לחוק החברות קובע חזקה לפיה תחויב חברה, בהתאם לבקשה, בתשלום ערובה להבטחת הוצאות הנתבע בתביעה שהגישה. החברה יכולה לסתור את החזקה בהתקיים שני תנאים: האחד, אם הוכיחה כי יהיה ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם תידחה התביעה; השני, אם סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה (למשל, רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם, 11.2.2009))."

1. במקרה דנן מתקיימות נסיבות המצדיקות המנעות מחיוב בהפקדת ערובה.
2. ראשית לכל, ברור כי קבלת הדרישה להפקדת ערובה כאשר עסקינן בחברה שבפירוק ואשר קופתה ריקה לחלוטין, משולה לדחיית תביעתו של המנהל המיוחד על הסף. המבקשים מודעים היטב למצב דברים זה (ראה ס' 11 לבקשה), וברי איפוא כי זהו המניע העומד בבסיס הבקשה. וכפי שנפסק בת"א (מחוזי ת"א) 15387-09-09 רו"ח יום טוב בילו, מפרק הוצאת תמר חברה להפצה בע"מ נ' אוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ (פורסם בנבו, 05.06.2011) (להלן: "מפרק הוצאת תמר"):

"בנסיבות אלה, מתקבל הרושם כי יותר משהנתבעים חוששים להוצאותיהם היה ותידחה התביעה, יש להם אינטרס לחסום את התביעה בעודה באיבה באמצעות הטלת ערובה להוצאות, שהחברה לא תעמוד בה."

1. שנית, מדובר בתביעה נגד בעל שליטה אשר נטל על פי הטענה סך של 7,136,000 ₪ מקופת החברה, כהחזר הלוואת בעלים, בזמן שהחברה היתה מצוייה עמוק בתוך מצב של חדלות פרעון. משמע, לכאורה, וזו טענה אשר יש עדיין ללבן ולברר, בוצעה כאן העדפת נושים עצמית לטובת בעל השליטה, שאמור היה על פי הדין להיות במעמד של נושה נדחה, וודאי לא במעמד שבו יש לו דין קדימה על פני נושיה האחרים של החברה. ודוק: המבקשים אינם חולקים על עצם משיכת הכספים, אך טוענים כי יש להביא בחשבון הזרמת סך של כ- 15 מליון ₪ על ידי בעל השליטה, בתקופה שקדמה לקריסה. דא עקא, טענה זו מעוררת קושי שכן אם אכן הלוואת הבעלים נמשכה מקופת החברה בזמן שזו היתה חדלת פרעון, ומבלי לקבוע מסמרות, ספק אם הזרמות קודמות של בעל השליטה יכולות להוות הגנה ראוייה מפני התביעה.
2. אכן, בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעת עובדי החברה להשבת הכספים, אך היתה זו תביעת העובדים ולא תביעתו של המנהל המיוחד, והיא לא נבחנה כלל ועיקר באספקלריה של דיני חדלות הפרעון, כפי שראוי היה לעשות בהינתן העובדה שעסקינן בחברה המצוייה בהליכי פירוק. לא בכדי קבע בית הדין הארצי לעבודה כי יש לאפשר את מיצוי ההליך בבית המשפט של הפירוק, והורה על עיכוב ההליך שבפניו.
3. באשר לטרוניה של המבקשים על כך שהתביעה נגדם לוקה בדרישה לכפל פיצוי, טרוניה שיש בה ממש נוכח האופן בו נוסחו הסעדים נגדם, הרי שהמנהל המיוחד הבהיר כי לא היה בכוונתו לבקש כפל פיצוי, הן מהמבקש 1 והן מן המבקשת 2, אלא כוונתו (שלא הובעה מלכתחילה באופן בהיר כנדרש) היתה לתבוע את הפיצוי מהמבקש 1, ולחלופין, מהמבקשת 2, ולא באופן מצטבר. על כן, כשל ניסוחי זה הובהר, תוקן והוסר מן הפרק.
4. זאת ועוד. אף אם אניח כי חובותיה האמיתיים של החברה מסתכמים בסך של 3,712,465 ₪ בלבד, כנטען על ידי המבקשים, אין בכך כדי להצדיק חיוב בערובה, שכן אם אכן זהו מצב הדברים, עשוייה להשמע הטענה כי משיכת הכספים על ידי המבקשים מתוך קופת החברה היא שהביאה את החברה למצב של חדלות פרעון (שהרי הסכום שנמשך עולה על גובה סך החובות לנושים), משמע, ניתן לטעון לקיומו של קשר סיבתי לכאורי בין משיכת הסך של 7,136,000 ₪ מקופת החברה, לבין המצאותה בהליכי חדלות פרעון והעדר היכולת לפרוע את החוב בסך של 3,712,465 ₪.
5. אכן, ישנם מקרים בהם ניתן לצפות מהנושים שיעמידו כספים לצורך ניהול תביעה נגד צד שלישי. ברם, בנסיבות המקרה דנן, אין זה מעשי לצפות מן הנושים שיעמידו מימון לצורך הפקדת ערובה. חלק גדול מהנשייה היא של המוסד לביטוח לאומי, בגין תשלומים לעובדי החברה, ושאר הנושים הם נושים קטנים, שלא קיים סיכוי ממשי כי יגדילו את נזקם באמצעות השקעת כספים לשם ניהול תביעה שתוצאותיה אינן ודאיות. במקרה שלפנינו, לא קיים בנמצא נושה בנקאי שהוא בעל יכולת ומוטיבציה לממן את ניהול התביעה.
6. לבסוף, אין להתעלם מהאינטרס של נושי החברה למצות את זכות התביעה נגד המבקשים, כמקור אחד ויחיד להעשרתה של קופת הפירוק. על אינטרס זה עמד בית המשפט ברע"א 6528/14 רפיח בית החלמה בע"מ נ' משרד הבריאות מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.01.2015):

"עם זאת, כאשר מדובר בתביעה המוגשת על ידי חברה בפירוק, קיים אינטרס חשוב נוסף שיש להביאו במניין השיקולים. מדובר באינטרס החורג מן האינטרס הרגיל שיש לחברה פעילה בגביית חובותיה וכוונתי לאינטרס העומד ביסוד הליך הפירוק כולו והוא - אינטרס הנושים המשוועים לכך שכספים המגיעים לחברה ימצאו את דרכם אל קופת הפירוק וישמשו לפירעון ולו מקצת חובותיה של החברה כלפיהם. אינטרס זה מן הראוי, אפוא, כי יובא אף הוא בחשבון על ידי בית המשפט בבואו להחליט בבקשה להטלת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע בתביעה שהגישה החברה שבפירוק. אכן, אין מדובר בשיקול המאפיל על כל יתר השיקולים אך מדובר בשיקול אשר בהחלט מן הראוי ליתן עליו את הדעת בהקשר זה."

אכן, באותה פרשה חוייבה קופת הפירוק בהפקדת ערובה בסך 25,000 ₪, אך זאת משום שבית המשפט לא התרשם כי ישנם סיכויי הצלחה טובים לתביעה, ואילו בעניננו אין ספק שהתביעה נגד המבקשים מעוררת אכן שאלות נכבדות המצריכות ליבון עובדתי ומשפטי, וודאי שלא ניתן לקבוע כי מדובר בתביעה חסרת סיכוי על פניה. כך גם יש ליתן משקל לעובדה שאין עסקינן בתביעה נגד צד שלישי, אלא מדובר בתביעה נגד בעל שליטה בחברה, אשר עצם משיכותיו מן החברה אינן שנויות במחלוקת. בתביעות מסוג זה נגד בעלי שליטה שמשכו כספים מן החברה קודם לקריסתה, יש להמנע מיצירת חסם מלאכותי באמצעות הטלת ערובה להוצאות שברור כי לא ניתן לעמוד בה, אלא אם על פני הדברים נהיר כי מדובר בתביעה שסיכויי הצלחתה קלושים.

וכפי שנפסק בענין מפרק הוצאת תמר:

"מאידך, החיוב בערובה להוצאות לעולם אינו נעשה בלא להפעיל שיקול דעת של כלל נסיבות הענין, וישנן נסיבות חריגות אשר בעטיין ראוי שלא לחייב חברה בערובה להוצאות, גם כאשר ברור כי החברה לא תוכל בסופו של יום לשלם את הוצאות המשפט, היה ותביעתה תידחה. המקרה הקלאסי בו יימנע בית המשפט מחיוב כזה הוא כאשר נטענת בכתב התביעה טענה בעלת משקל, לפיה הנתבעים הם שגרמו לחברה להגיע למצב של העדר יכולת כלכלית."

1. בשולי הדברים אציין כי אין יסוד להנחה כאילו קיים "כלל אצבע" לפיו ערובה להוצאות צריכה לעמוד על 10% מסכום התביעה. ערובה להוצאות כשמה כן היא. היא נועדה להבטיח הוצאות, באופן מלא או חלקי, ולכן אין מקום לגזור את גובהה מסכום התביעה, אלא מהסכום הצפוי של חיוב בהוצאות משפט במקרה שהתביעה תידחה. במקרה דנן, ברור שגם אם התביעה תידחה, הוצאות המשפט שתיפסקנה לא תתקרבנה לסכום הערובה המבוקש כאן. ראה ת"א (כלכלית ) 15200-05-11 מאיה פרישר נ' מטלות טכנולוגיות (1997) בע"מ (פורסם בנבו, 12.09.2011):

"יחד עם זאת, אין כל הצדקה להטלת ערובה כה גבוהה כמבוקש על ידי הנתבעת. המבחן הראוי איננו מבחן טכני, קרי, הכפלת סכום התביעה באחוז מסוים, אלא מהו שיעור ההוצאות שניתן לצפות כי בית המשפט ישית על התובעת היה ותביעתה תידחה."

ראה גם ת"א (מחוזי ת"א) 14658-10-10 מליבו ישראל בע"מ נ' חברת נתיבי אילון בע"מ (פורסם בנבו, 18.05.2012):

"למעלה מהצורך אציין כי אף אם היה צורך להשית על התובעת ערובה להוצאות, לא היה מקום לגזור את גובה הערובה באחוזים מתוך סכום התביעה. ... 'ככלל, לא ראוי לקבוע את סכום הערובה כנגזרת משווי הענין שבמחלוקת, שכן הערובה נועדה להבטיח תשלום הוצאות משפט, הא ותו לא. היא לא נועדה ליצור חסם מלאכותי בפני תובעים. יש לזכור כי גובהן של הוצאות המשפט איננו נגזר בהכרח מסכום התביעה, אלא ממורכבות ההליך, ולא תמיד ישנה התאמה מלאה בין סכום התביעה לבין מורכבות ההליך. אכן, במקרה דנן דומה כי מדובר בהליך מורכב למדיי ... אך הסיכוי כי בסופו של דבר יושתו על התובעות הוצאות בסכום של 1,250,000 ₪ במקרה שהתביעה תידחה, הוא קלוש למדיי. יש איפוא לקבוע סכום שיש בו כדי לאזן בין הצורך ליצור בטוחה הולמת להוצאות הנתבעות (גם אם לא בהכרח בטוחה מלאה), לבין הצורך שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני התובעות באמצעות הטלת ערבון מופרז שעלול למנוע את ברור התביעה.' ... בנסיבות הענין, דומה כי הדרישה לערובה בסכום עתק של 978,500 ₪ היא מופרזת על פניה, שכן ככל שהתביעה אכן תידחה, סביר להניח שסכום ההוצאות שיושת על התובעת יהיה נמוך הרבה יותר, הגם שמדובר בתביעה מורכבת למדי."

1. אשר על כן, הבקשה נדחית.
2. המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ד שבט תשע"ט, 30 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.