1. התובעת היא חברת בניה העוסקת בבניית דירות למגורים ומרכזי עסקים בישראל.

הנתבע הוא קבלן בניין שהועסק על ידי התובעת בין השנים 2000-1995 כקבלן משנה לביצוע עבודות בניה שונות בפרויקט שבנתה התובעת בעיר מודיעין (להלן: "הפרויקט"). במסגרת הפרויקט הוקמו על ידי התובעת 162 יחידות דיור במספר בניינים.

2. בין התובעת לבין הנתבע נחתמו בתקופה שבין ספטמבר 1995 לבין נובמבר 1998 שישה הסכמים לביצוע עבודות בפרויקט (שיכונו להלן: "ההסכמים"). יוער כי חלק מהעבודות שבוצעו על ידי הנתבע לא הוסדרו בהסכמים בכתב, אלא בהסכמות שהתגבשו בין הצדדים מאוחר יותר בעל-פה.

3. עניינה של התביעה בליקויים שגרם הנתבע לטענת התובעת במהלך עבודתו בפרויקט. מדובר, כפי שיובהר להלן, בליקויים משני סוגים – ליקויים הנוגעים לחיפוי האבן על גבי הבניינים בפרויקט; וליקויים שונים בדירות שנמסרו לדיירים שרכשו את הדירות בפרויקט, הנוגעים לעבודות שבוצעו לגישת התובעת על ידי הנתבע. מלכתחילה הוגשה התביעה רק בקשר עם הליקויים בדירות, ואילו נושא חיפוי האבן נוסף לתביעה במסגרת תיקון כתב התביעה ברשות בית המשפט מכוח ההחלטה מיום 13.3.2012.

התביעה הקודמת

4. הנתבע הגיש נגד התובעת תביעה במסגרת ת"א 2091/07 (להלן: "התביעה הקודמת"). עניינה של התביעה הקודמת היה בטענות הנתבע נגד התובעת בקשר עם עבודות שביצע במסגרת הפרויקט ושהתובעת לא שילמה לו לטענתו את מלוא התמורה בגינן.

בפסק הדין שניתן על ידי ביום 11.7.2011 בתביעה הקודמת (להלן: "פסק הדין מיום 11.7.2011"), נקבע כי בהתאם להסכמים בין הנתבע לתובעת כאן, היה נתבע זכאי לתשלום בגין העבודות שבוצעו על ידו בפועל. כמו כן, תביעתו לעניין זה לא התיישנה, והוא הצליח להוכיח את העבודות שביצע בפועל ושהוא לא קבל תשלום בגינן מהתובעת. עוד נקבע בפסק הדין מיום 11.7.2011 כי התובעת לא הוכיחה בתביעה הקודמת את טענת הקיזוז אותה העלתה ביחס לנזקים שנגרמו לה כביכול כתוצאה מעבודת הנתבע ועלות תיקונם. לאור האמור התקבלה תביעת הנתבע נגד התובעת במלואה.

5. התובעת הגישה ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין מיום 11.7.2011. בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 2.4.2013 נדחו טענות התובעת ביחס לשאלת התיישנות התביעה. יחד עם זאת, בנוגע להוכחת היקף העבודות שהתובע ביצע בפועל, קבע בית המשפט העליון כי זו דורשת בירור עובדתי וראייתי נוסף של בית המשפט קמא, ועל כן הוחזר הדיון לבית משפט זה לצורך עריכת בירור זה.

6. לאחר שהדיון הוחזר לבית משפט זה, הגישו הצדדים סיכומים נוספים מטעמם, בהם התייחסו לפסק דינו של בית המשפט העליון. בעקבות זאת, ניתן על ידי פסק דין נוסף ביום 8.12.2014, בו נערכה בחינה נוספת של הוכחת היקף העבודות שביצע הנתבע בפרויקט, תוך שנקבע כי על התובעת לשלם לנתבע סכום של כ- 837 אלף ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מינואר 2001.

שני ערעורים נוספים שהוגשו לבית המשפט העליון על פסק הדין מיום 8.12.2014 נדחו ביום 27.3.2016.

טענות הצדדים

טענות התובעת

7. לטענת התובעת, בינה לבין הנתבע נחתמו מספר הסכמים מכוחם התחייב הנתבע לבצע עבודות בניה שונות בפרויקט, ביניהן עבודות שלד, פיתוח, ציפוי אבן, טיח, ריצוף וצבע. לגישתה, התגלו בעבודות שביצע הנתבע בפרויקט ליקויים רבים, ולאחר שהתראות ששלחה לו התובעת בעניין לא זכו להתייחסות, היא נאלצה להפסיק את עבודתו בפרויקט ביום 6.4.2000.

ביום 4.2.2001 שלחה התובעת מכתב לנתבע בו ביקשה כי הוא יתקן ליקויים שהופיעו בבניינים בהם הוא ביצע עבודות. ביום 25.2.2001 השיב הנתבע כי הוא אינו נושא באחריות לליקויים המוזכרים במכתב התובעת, ולכן לא יתקנם.

8. התובעת טענה לשני ראשי נזק שנגרמו לה בשל עבודות הנתבע. ראש הנזק הראשון קשור לעבודות חיפוי אבן אותן ביצע הנתבע בשמונה בניינים בפרויקט, שלגישת התובעת התגלו בהן ליקויים חמורים. ראש הנזק השני קשור לליקויים שונים אחרים שהתגלו בדירות הפרויקט שמקורם בעבודות שביצע הנתבע. לטענת התובעת, ליקויים אלה תוקנו על ידיה בעלות גבוהה.

9. בכל הנוגע לעבודות חיפוי האבן, טענה התובעת כי בחודש יוני 2011 נפלה אבן מבניין ברחוב נחל צלמון 24 במודיעין. התובעת טענה כי יש לדחות את עמדת הנתבע לפיה לא נפלה כל אבן בבניין הנ"ל, והיא הצביעה על העדויות השונות שהוצגו על ידיה בנושא זה, כמו גם על דוח מכון התקנים שהוגש בעקבות נפילת האבן (שיתואר להלן).

10. לגישת התובעת, בעקבות נפילת האבן בבניין, היא ביקשה ממכון התקנים לבצע בדיקה שהעלתה כי קיימת בעיה בחיפוי האבן של הבניין. התובעת העבירה את דו"ח מכון התקנים למומחה מטעמה – מר אריה וישנגרד, אשר חיווה דעתו כי יש לבצע חיזוקים של חיפוי האבן בבניין ולבדוק את החיפוי בבניינים האחרים (חוות דעתו תכונה להלן: "חוות דעת וישנגרד").

לאור זאת, ביצע מהנדס התובעת מר אוסקר גלר (להלן: "גלר"), בדיקה של בניינים נוספים בפרויקט. בדיקה זו העלתה כי קיימים ליקויים חמורים בחיפוי האבן בשמונה בניינים בהם נעשו עבודות חיפוי על ידי הנתבע. לתובעת הסתבר כי הנתבע ביצע את עבודת חיפוי האבן בניגוד לנדרש בתקן המחייב, כאשר לא הותקנו על ידיו זוויתנים ועוגנים הדרושים לחיבור האבן לקיר. מאחר וחלק מליקויים אלה היו בטיחותיים, תיקנה אותם התובעת בעלות של 89,000 ₪ על מנת למנוע סכנת חיים.

11. החשבונית בגין ביצוע עבודות התיקון בסכום זה הייתה בידי התובעת לטענתה, אולם היא לא הוצגה על ידה לבית המשפט. זאת, לגישת התובעת, לאור התנגדותו של ב"כ הנתבע לכך במסגרת החקירות. התובעת הדגישה כי התיקון של הליקויים הבטיחותיים נעשה לאחר שבפגישות שהתקיימו בין הצדדים הודיע הנתבע כי אין בכוונתו לפעול לתיקון הליקויים הנטענים בחיפוי הבניינים, וזאת חרף העובדה שהוא ראה את דו"ח מכון התקנים בנושא. המהנדס גלר ביצע הערכה של עלות תיקון כלל הליקויים בחיפוי האבן עבור כל 8 הבניינים בהם ביצע הנתבע את העבודות הללו, וקבע כי מדובר בעלות של כ- 2 מיליון ₪ בתוספת מע"מ.

12. התובעת טענה כי יש לדחות את טענות הנתבע כאילו לא היה תקן מחייב לביצוע חיפוי האבן בתקופה הרלוונטית לביצוע העבודות. לטענתה, מפרט שפורסם על ידי מכון התקנים מהווה תקן אשר חובה לפעול על פי הוראותיו. בענייננו מפרט מכון התקנים הישראלי מפכ"מ 378 מפברואר 1994 (להלן: "מפכ"מ 378") קבע כי יש לעגן את אבני החיפוי לקיר הבניין באמצעות זוויתנים ועוגנים. מסמך נוסף המחייב את הנתבע הוא מפרט כללי לעבודות אבן משנת 1991 שהוציא משרד הביטחון. לפי מפרט זה אשר חל על הבניה בישראל, יש לקבע את אבני החיפוי בזוויתנים ובחיזוקים לרשת הפלדה. למרות הקביעות במסמכים מחייבים אלה, הנתבע לא פעל לפיהם ולא קיבע את אבני החיפוי באמצעות עוגנים כלשהם.

זאת ועוד, על פי סעיף 10(א) להסכמים שבין הצדדים התחייב הנתבע לבצע את העבודות בהתאם לקביעות ולדרישות של התקן הישראלי (ר' גם סעיף 13 להסכמים אלה). לטענת התובעת, גם מכוח סעיפים אלה היה הנתבע חייב לפעול על פי התקן בביצוע עבודות החיפוי.

13. התובעת טענה עוד כי יש לדחות את טענת הנתבע כאילו היא אשמה בליקויים בכך שלא פיקחה על עבודתו באופן מספק. לטענתה היא העסיקה את הנתבע אשר הציג עצמו כקבלן מקצועי ובקיא בתחומי עבודתו. לנתבע קמה אחריות חוזית כלפי התובעת לבצע את עבודתו בטיב ואיכות, הן מכוח הדין הכללי (סעיפים 1, 2, 10 ו- 12 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"); סעיפים 2, 3, 4, ו- 7 לחוק חוזה קבלנות תשל"ד-1974 (להלן: "חוק חוזה קבלנות")); והן מכוח סעיפים שונים בהסכמים שנחתמו בין הצדדים. התובעת אינה מחויבת לפקח על הקבלן אותו בחרה. העובדה כי התובעת בחרה להעסיק מפקח נועדה על מנת להבטיח מתן מוצר טוב לרוכשי הדירות, ולא כדי להגן על הנתבע, ואין בעובדה זו כדי להשפיע על חובותיו של הנתבע כלפי התובעת. זאת ועוד, אחריותו של הנתבע כלפי התובעת מקורה גם בדיני הנזיקין, אשר לפיהם לא יכול הנתבע להעלות טענה לפיה התובעת לא פיקחה על עבודתו וכי מטעם זה רשלנותו לא נמנעה.

14. התובעת הוסיפה וטענה כי הנתבע עשה קנוניה כנגדה יחד עם מנהל הפרויקט, מר יובל אוגורינסקי (להלן: "אוגורינסקי"). מלכתחילה הגישה התובעת את התביעה דנן גם נגד מר אוגורינסקי, ואולם מכוח החלטה שהתקבלה בהליך דנן, הועברה תביעה זו לדיון לפני בית הדין לעבודה. לגישת התובעת, מחדליו של מר אוגורינסקי אין בהם כדי לשלול את אחריותו של הנתבע בגין רשלנותו בביצוע העבודות, וודאי שאין הדבר כך כאשר הנתבע ומר אוגורינסקי עוולו יחד כנגד התובעת, במסגרת אותה קנוניה.

התובעת טענה כי יש לדחות גם את טענות הנתבע בנוגע לפיקוח שנעשה על ידי שלמה לוי, מנכ"ל התובעת (להלן: "מר לוי"). תפקידו של מר לוי לא היה לפקח על עבודת הנתבע, וכאשר הוא הגיע לאתר הפרויקט - הוא עשה זאת על מנת לבחון את התקדמות העבודות ולא כדי לפקח על הנתבע ולבחון את ביצוע חיפוי האבן על ידיו. התובעת הדגישה כי מדובר בטענת "הודאה והדחה" אשר הנטל להוכחתה מוטל על הנתבע, וכן כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. כמו כן, אין יסוד לטענת הנתבע לפיה חובתה של חברת עמק אילון – החברה שביצעה פיקוח עליון על הפרויקט מטעם משרד השיכון - הייתה לפקח על הנתבע. הפיקוח של חברת עמק איילון בוצע כאמור מטעם משרד השיכון ולא מטעמה של התובעת.

15. התובעת הוסיפה וטענה כי יש לדחות גם את טענות הנתבע לפיהן הוא ביצע את עבודות החיפוי באמצעות חומרים שסופקו על ידי התובעת. התובעת הדגישה בהקשר זה כי הנתבע התחייב לבצע את העבודות בהתאם לתקן ולדין, והיא סיפקה לו את החומרים שהוא עצמו הזמין אצלה. הנתבע הוא איש המקצוע, שהיה עליו לדעת אילו חומרים נחוצים לו לצורך ביצוע עבודתו, והיה עליו לדאוג להזמין את החומרים הדרושים לשם כך.

עוד ביקשה התובעת לדחות את טענת הנתבע כאילו נציגיה נתנו הנחיות מפורשות לנתבע לבצע את העבודה בדרך בה היא בוצעה על ידיו. הנתבע לא הציג את הנחיות התובעת שיוכיחו את טענתו זו. הוא אף לא הציג כל הנחיה המשחררת אותו מחובתו לפעול על-פי דין ועל-פי החוזה בין הצדדים, לבצע את העבודות כנדרש בתקנים המחייבים. מדובר בטענת הודאה והדחה אשר הנטל להוכחתה מוטל על הנתבע – נטל שהנתבע לא עמד בו.

כמו כן, לטענת התובעת יש לדחות את טענת הנתבע כי אחריותו לעבודות הסתיימה עם ביצוע העבודה. מעבר להיות הטענה הרחבת חזית אסורה, עומדת טענה זו בסתירה לסעיפים רבים בהסכמים בין הצדדים, והיא אף מנוגדת להוראות חוק חוזה קבלנות ופקודת הנזיקין.

16. התובעת הוסיפה וטענה כי מלבד חיפוי האבן, התגלו בעבודתו של הנתבע ליקויים רבים נוספים אשר הופיעו בדירות הפרויקט. ליקויים אלה באו לידי ביטוי בעשרות פרוטוקולים של מסירת דירות, פרוטוקולי שנת בדק ומכתבי תלונה של דיירים, אשר אילצו את התובעת לתקנם בעלות גבוהה. במספר מקרים התובעת אף נאלצה לשלם סכומי כסף לדיירים שתבעו אותה בשל אותם ליקויים. כל פניות התובעת לנתבע בעניין זה לא הועילו.

לגישת התובעת, מדובר בעבודות תיקון שנמשכו תקופה ארוכה - הן מכיוון שהדירות נמסרו במועדים שונים והן לאור פרקי הזמן הממושכים עד לגילוי הליקויים השונים. על מנת לתקן את הליקויים השתמשה התובעת בקבלני משנה שונים. אחד הקבלנים האלה, הקבלן עמוס ברנס, הגיש תצהיר מטעמה של התובעת בו פורטו הליקויים בעבודת הנתבע, התיקונים שנדרשו ועלותם. למרבה הצער, קבלן זה לא יכול היה להעיד בפני בית המשפט בשל אירוע מוחי שעבר זמן קצר לפני עדותו. קבלן משנה נוסף שהגיש תצהיר מטעמה של התובעת, מר משה אמנו, הגיע לגיל פנסיה וסירב להיחקר על תצהירו. מעבר לקבלני משנה אלה, העסיקה התובעת עובדים יומיים שעברו בין דירות הפרויקט כולו ותיקנו את הליקויים, אף זאת בעלות גבוהה.

17. התובעת טוענת כי לא ניתן לתמחר את כמות החומרים שהושקעו בכל תיקון ותיקון של עבודת הנתבע בנפרד מליקויים אחרים, ואף לא את עלות שעות העבודה שנדרשו לשם כך, כיוון שמדובר בחישוב לא מעשי. לכן, שכרה התובעת את שרותיו של המהנדס מר שרגא גרניצה (להלן: "גרניצה") שעבד עבורה בעבר. מר גרניצה כימת את הנזק בשתי שיטות שהביאו לתוצאה דומה:

1. השיטה המתמטית לפיה נבדקה עלות כלל התיקונים שבוצעו בפרויקט בפועל, ומהם נגזר החלק היחסי אותו יש לייחס לנתבע. לטענת התובעת חלק זה עומד על 48% מהפרויקט.
2. שיטת האומדן, במסגרתה נבחנו כל הליקויים שהופיעו בפרוטוקולי המסירה ופרוטוקולי שנת הבדק בדירות בהן עבד הנתבע. מר גרניצה עבר על כל המסמכים הללו, והעריך את העלות הכספית של ביצוע של כל תיקון ותיקון. הערכה זו התאפשרה עקב ניסיונו הרב של מר גרניצה בתחום זה. במסגרת חישוב זה לא כלל מר גרניצה עלות תיקון ליקויים בעבודות של קבלנים אחרים שעבדו בפרויקט.

העובדה כי שתי השיטות הביאו לסכום דומה, מעידה – כך נטען - על כך שישנה קורלציה ביניהן. לעניין זה ביקשה התובעת לדחות את טענת הנתבע לפיה נפלו פגמים רבים בחישוביו של מר גרניצה. לטענתה מדובר בטענות הודאה והדחה שלא הוכחו על ידי הנתבע. בנוגע לחישוב בדרך של אומדנה, טענה התובעת כי ההלכה הפסוקה קבעה אמנם כי יש להעדיף חישוב פיצויים בדרך מפורטת. אולם, כאשר אין נתונים אובייקטיביים המאפשרים את החישוב, השימוש בדרך האומדנה הוא לגיטימי ורצוי.

18. התובעת טוענת כי יש לדחות את טענת הנתבע לפיה לא ניתנה לו אפשרות לתקן את הליקויים הנטענים בעצמו ולקחת חלק בהליכים המשפטים שנוהלו בין התובעת לדיירים. ראשית, הנתבע התחמק בזמן אמת מכל אחריות לליקויים, ולכן הוא אינו יכול לטעון כעת כי לא ניתנה לו הזדמנות לתקנם. שנית, ב"כ הנתבע ציין כי התובעת "עשתה עבודה טובה" בהדיפת תביעות הדיירים. כמו כן, מדיניות התובעת באותה עת הייתה שלא לשלוח הודעות צד ג' בתביעות הדיירים על מנת שלא להרבות בהליכים משפטיים יקרים, ועל כן לא נשלחו הודעות צד ג' לנתבע.

19. ביחס לסעדים שנתבעו, ציינה התובעת בסיכומים כי היא החליטה לוותר על הסעד ל"צו עשה" של תיקון חיפוי האבן על ידי הנתבע ולדרוש פיצוי כספי בלבד. לטענתה, על הנתבע לשלם לה כ- 2 מיליון ₪ בגין ליקוי חיפוי האבן בצירוף מע"מ. סכום זה משקף את העלות המוערכת לביצוע עבודות החיזוק. לטענת התובעת, למרות שהיא מכרה כבר את הדירות בפרויקט (ולא ביצעה בפועל את עבודות החיזוק), היא זכאית לסעד זה כיוון שיש בו להביא לתוצאה צודקת. בנוסף זכאית התובעת לעלוּת תיקון הליקויים שגרם הנתבע בפרויקט כפי שחושב על ידי מר גרניצה (כ- 2.7-2.8 מיליון ₪), וכן לפיצוי כנגד הסכומים שנדרשה התובעת לשלם בתביעות של דיירים על ליקויים שונים (172,005 ₪). התובעת אף טוענת לנזקים שנגרמו לשמה הטוב ולמוניטין שלה בשל נפילת אבן החיפוי בבניין ברחוב נחל צלמון 24, (כאשר בכתב התביעה נטען גם לפגיעה במוניטין בשל הליקויים שהתגלו בדירות), בסכום של 300,000 ₪.

20. באשר לשאלת ההתיישנות, טענה התובעת כי יש לדחות אותה, וזאת מכוח הוראות ס' 4 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הקובע כי טענת התיישנות לא תישמע ביחס לטענת קיזוז או תביעה שכנגד שנובעת מאותן נסיבות של התובענה; כמו גם מכוח הוראות ס' 15-16 לחוק ההתיישנות. עוד נטען כי המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא המועד בו הוגשה התביעה הקודמת על ידי הנתבע, קרי בשנת 2007. מועד זו הוא מועד תחילת ההתיישנות גם ביחס לטיב העבודות שהתובעת שילמה עבורן במסגרת התביעה הקודמת. התובעת הוסיפה וציינה בהקשר זה כי בפסק הדין מיום 11.7.2011 נקבע כי טענת הקיזוז של התובעת תידון במסגרת התביעה דנן.

בנוגע לעבודת חיפוי האבן, טענה התובעת כי מדובר בליקויים שהתגלו לה רק לאחר שנפלה האבן מהבניין ברחוב נחל צלמון 24, ביום 28.6.2011. לגישתה, מדובר בליקוי נסתר, ולכן יש לראות את תקופת ההתיישנות כמתחילה באותו מועד.

21. התובעת טענה כי יש לדחות את טענות הנתבע לפיהן הראיות שהביאה אינן קבילות בהיותן עדויות שמיעה. מדובר, לטענתה, בטענה המהווה הרחבת חזית אסורה, אשר לא עלתה בשום שלב טרם הגשת הסיכומים. כמו כן, המסמכים שהוגשו על ידי התובעת הם מסמכים אותנטיים שנערכו בזמן אמת. בנוגע לטענה לפיה עדי התובעת העידו על נושאים שלא היו בידיעתם האישית, הדגישה התובעת כי מר גרניצה היה בעל ידע אודות עבודות הנתבע - בהיותו המהנדס הראשי של התובעת באותה תקופה, וכמי שסילק את הנתבע מהאתר בשל הליקויים בעבודתו. כך גם המהנדסים שפירא וגלר -שראו את עבודותיו הלקויות של הנתבע. בנוגע לאי-הצגת יומני העבודה טענה התובעת כי מסמכים אלה לא נמצאו ולכן לא הוצגו, מה גם שהטענה כי בכך נפל פגם בהתנהלות התובעת מהווה הרחבת חזית אסורה.

טענות הנתבע

22. הנתבע טען כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה, ולכן דין תביעתה להידחות. כישלון זה מתבטא קודם כל, בכישלונה של התובעת להעיד עדים רלוונטיים, כמו מנכ"ל התובעת, מר לוי, ששימש עד שנת 1998 כמהנדס ראשי של החברה. התובעת אף לא הציגה מסמכים רלוונטיים כמו יומני העבודה, אשר יכלו להוכיח מה היו העבודות שביצע הנתבע בפרויקט, כיצד בוצעו עבודות אלה, ומהם התיקונים שבוצעו מאוחר יותר, כביכול, בשל ליקויים בעבודתו.

הנתבע ציין כי בתביעה נתבעו פיצוים בגין ליקויים נטענים בעבודות שבוצעו למעלה מעשור טרם הגשת התביעה, בין השנים 2000-1995. משך כל אותה תקופה מאז תום ביצוע העבודות, לא העלתה התובעת כל טרוניה בנוגע לטיבן, מלבד מכתב יחיד מיום 4.2.2001 הנוגע לבועות צבע חוץ במספר בניינים. יחד עם זאת, התביעה דנן כלל אינה כוללת טענות הנוגעות לליקויים אלה.

23. הנתבע הוסיף כי כל העדים מטעם התובעת לא היו מעורבים בפרויקט בתקופה הרלוונטית להתקשרות בין הצדדים וביצוע העבודות, ולכן עדותם איננה קבילה. אף המסמכים עליהם מסתמכת התובעת לא נערכו על ידי המצהירים מטעמה. בהקשר זה צוינו המסמכים הנוגעים לדירות (הפרוטוקולים השונים); המסמכים של בדיקת מכון התקנים; וחוות דעת וישנגרד. מסמכים אלה אינם קבילים כראיה, בהיותם עדות שמיעה.

מנגד, טוען הנתבע, כי לא נסתרה גרסתו לפיה הוא עבד בהתאם לתוכניות שסופקו לו על ידי התובעת, תוך פיקוח הדוק הן מצד אנשי מקצוע של התובעת והן מטעם חברת עמק אילון. כמו כן, העבודות בוצעו מחומרים שסופקו לנתבע על ידי התובעת ועל דעתה. בהסכמים עם התובעת לא נקבעה תקופת אחריות בנוגע לעבודות הנתבע. זאת מאחר שסוכם בין הצדדים כי אחריות הנתבע תסתיים עם סיום ביצוע כל עבודה ספציפית, כפי שעולה גם מעדותו של מר אוגורינסקי.

24. זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה כי מפכ"מ 378 מהווה תקן מחייב ולא המלצה בלבד. לטענת הנתבע, בזמן עבודת חיפוי האבן שבוצעו על ידיו בפרויקט, לא היה כל תקן מחייב זולת בדיקת חומר האבן ביחס לספיגה. כך עולה מעדותו של מר אוגורינסקי. בנוסף נטען כי הגורמים המוניציפליים אישרו את התוכניות שהגישה להם התובעת – ואילו לא היו התוכניות תואמות את התקן, הן לא היו מאושרות.

25. הנתבע טען כי יש להטיל ספק בגרסת התובעת לפיה אכן נפלה אבן כלשהי מהבניין ברחוב נחל צלמון 24 – וזאת בלא שהאבן ניפצה את אריח הקרמיקה. הוא הוסיף כי התובעת לא צירפה בהקשר זה כל תלונה מדייר כלשהו, ואף לא העידה אף אחד מהדיירים בפרויקט ביחס לכך. כן לא הובאה כל ראיה לתיקון האבן שנפלה באמצעות קבלן.

26. הנתבע הדגיש כי התובעת לא פעלה מכוח ההסכמים בין הצדדים, שחייבו אותה לפנות לנתבע על מנת שיתקן את העבודות שבוצעו על ידיו. רק לו היה הנתבע מסרב לבצע את התיקונים בכוחות עצמו, היתה קמה לתובעת הזכות לבצע את התיקון בעצמה ולחייב בגינו את הנתבע. בפועל – כך נטען – לא פנתה התובעת לנתבע אף לא פעם אחת, ולא יידעה אותו בדבר הליקויים הנטענים או תביעות הדיירים. עובדה זו מהווה אינדיקציה נוספת לסיכום בעל-פה בין הצדדים, לפיו הנתבע לא יישא באחריות לעבודותיו לאחר שסיים לבצע אותן. אי הגשת יומני העבודה המצויים בחזקת התובעת, שמתוכם ניתן היה לראות, כביכול, שעבודת הנתבע לא בוצעה כהלכה, מעידה אף היא על כך שאין בטענות התובעת דבר. חזקה על התובעת כי ראיה זו פועלת נגדה, וכי לכן היא לא הציגה אותה לפני בית המשפט.

27. הנתבע הוסיף כי התובעת כשלה גם בהוכחת נזקיה. חישוביה של התובעת לעניין הנזקים מעורפלים ואינם מדויקים. ניסיון התובעת להסתמך על אומדן עלות הנזקים ולא על סכומים ששולמו על ידיה בפועל - דינו להידחות. הנתבע הוסיף כי בביצוע החישוב על ידי מר גרניצה נפלו טעויות שונות. עוד נטען כי חלק מהנחותיו של מר גרניצה סותרות את פסק הדין בתביעה הקודמת ביחס לכמות העבודות שביצע הנתבע. כמו כן, אין מקום לחייב את הנתבע בתיקונים חוזרים שביצעה התובעת בשל מחדליהם של קבלנים אחרים, או בגין חומרים נוספים שסיפקה לדיירים.

עוד טען הנתבע כי התובעת לא הוכיחה שהליקויים הנטענים אכן נגרמו בשל עבודתו ולא בשל הנחיותיה של התובעת או החומר שסופק לו על ידה. לעניין זה, אי זימון הקבלנים שביצעו את התיקונים, כביכול, בשל עבודת הנתבע, צריך להיזקף לחובתה. הנתבע טען כי היה על התובעת להוכיח באופן מדויק את הנזק שנגרם לטענתה על ידי הנתבע. הוא הוסיף כי קביעת פיצוי על דרך אומדנה אינה מקובלת במשפט האזרחי, בפרט כאשר התובעת יכלה להביא ראיות מספיקות להוכחת טענותיה, אך נמנעה מכך.

28. זאת ועוד, בחישוב הנזק שביצעה התובעת נכללו כל העלויות בגין התביעות המשפטיות שהגישו דיירי הפרויקט. זאת למרות שחלק מהתביעות הוגשו בקשר עם עבודות שאותן הנתבע כלל לא ביצע. כמו כן, לטענת הנתבע קיים השתק שיפוטי בנוגע להליכים אלה, בהם טענה התובעת להתיישנות ולהעדר אחריות לנזקים הנטענים.

בנוגע להערכתו של מר גלר לגבי עלות תיקון חיפוי האבן, טען הנתבע כי מדובר בהערכה גרידא המסתמכת על מפרט טכני שערך מר וישנגרד בחוות דעתו - כאשר מר וישנגרד עצמו לא הגיע לעדות. על כן מדובר בעדות שמיעה ללא משקל ראייתי. הנתבע מדגיש כי אף בנוגע לתיקונים שהתובעת טענה שביצעה בפועל, בשווי 89,000 ₪, היא נמנעה מלהגיש כל ראיה. הוא הוסיף כי גרסתו של מר גלר בחקירתו לעניין זה תמוהה. בנוגע לנזק שנגרם לתובעת כביכול בשל פגיעה במוניטין, טוען הנתבע כי נזק זה לא הוכח ולא נתמך בראיות או בעדויות כלשהן.

29. הנתבע הפנה לעדותו של מר אוגורינסקי שכמנהל הפרויקט מטעם התובעת פיקח על עבודותיו של הנתבע בפרויקט. מעדות זו עולה כי עבודת הנתבע בוצעה בהתאם להנחיות המתכננים של התובעת, תוך פיקוח הדוק ויומיומי של גורמים רבים מטעם התובעת, וביניהם מר לוי וחברת עמק אילון. כמו כן העיד מר אוגורינסקי כי הוא היה זה שהזמין את החומרים עבור עבודת הנתבע.

30. בנוגע לשאלת ההתיישנות, טען הנתבע כי העבודות נושא התביעה הן כאלה שהסתיימו ברובן עד אפריל 1998, ומקצתן עד שנת 2000. טופס 4 ניתן לכל הבניינים בפרויקט בין השנים 2001-1998. בנוסף, כל העבודות שבוצעו על ידי הנתבע, בוצעו בהתאם להוראותיה של התובעת ובחומרים שסופקו על ידיה, תוך שהיא פיקחה על העבודות באופן הדוק. לכן ברור שאופן ביצוע חיפוי האבן אינו מהווה "ליקוי נסתר", כטענת התובעת. ככל שאכן היה ליקוי כלשהו באופן ביצוע החיפוי, היה ליקוי זה ידוע לתובעת כבר מעת ביצוע העבודות בשנת 1997. ידיעה זו של התובעת בזמן אמת נכונה גם לגבי כל יתר הליקויים הנטענים בדירות הדיירים. לכן, כל עילות התביעה התיישנו זה מכבר במועד הגשת התביעה ביום 22.2.2010. כתב התביעה המתוקן בו התווספה העילה בגין חיפוי האבן הוגש רק ביום 10.3.2012, ועל כן גם עילה זו התיישנה.

הנתבע הוסיף כי תקופת ההתיישנות היא פרק זמן של שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה. בנוגע לטענה לפיה התביעה הקודמת הביאה לעצירת מרוץ ההתיישנות, טוען הנתבע כי הדיון בתביעה דנן לא אוחד עם ההליך בתביעה הקודמת. בהתייחס לטענת התובעת לפיה יש לדחות את טענת ההתיישנות מכוח ס' 4 לחוק ההתיישנות, טען הנתבע כי יש לדחות אותה בין היתר לאור הרציונל של ס' 4 הנ"ל ומשום שהתובעת העלתה טענת התיישנות כנגד הנתבע במסגרת התביעה הקודמת. עוד טען הנתבע כי אין רלוונטיות לסעיפים 16-15 לחוק ההתיישנות בענייננו, שכן התביעה הקודמת לא נמחקה או נדחתה.

דיון

31. כפי שצוין לעיל, טענות התובעת מתייחסות בעיקרן לשני ראשי נזק - פיצוי בגין ליקויים בעבודת הנתבע בחיפוי האבן בשמונה בניינים בפרויקט; ופיצוי בגין ליקויים בעבודות הנתבע בדירות הפרויקט שתוקנו בפועל על ידי התובעת ועל חשבונה. כפי שיובהר בפירוט להלן, אני סבורה, לאור מכלול הראיות וטענות הצדדים, כי יש לדחות את התביעה על שני ראשיה.

האם התובעת זכאית לפיצוי בגין ליקויים נטענים בחיפוי האבן?

32. כאמור, התובעת טענה כי מאחד הבניינים בפרויקט נפלה אבן. לאחר מכן ביצעה התובעת לגישתה מספר תיקונים הכרחיים בחיפוי האבן בבניינים אחרים – תיקונים שנדרשו כדי למנוע סכנת חיים. אין מחלוקת כי התובעת לא ביצעה את כל התיקונים שהיה לגישתה מקום לבצעם בהתייחס לליקוי הנטען בעבודות חיפוי האבן של הנתבע.

חרף האמור, התובעת תבעה את הסכום המלא שאותו העריכה כסכום שהיה נדרש לצורך ביצוע מלוא התיקונים הנדרשים בחיפוי האבן בשמונה מבנייני הפרויקט. לגישתה, יש לחייב את הנתבע לשלם לה סכום זה, כשחבותו של הנתבע לפיצוי נובעת הן מהפרת ההסכמים בין הצדדים על ידיו והן מכוח דיני הנזיקין. כפי שיובהר להלן, התובעת לא עתרה לסעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט בהקשר זה.

33. אני סבורה כי יש לדחות את טענת התובעת, שכן היא לא טענה וודאי שלא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלשהו בגין אותם ליקויים נטענים. זאת משום שלמעט מספר תיקונים ראשוניים שהתובעת ביצעה לטענתה (ושאליהם אתייחס בהמשך), היא לא תיקנה בפועל את חיפוי האבן בבניינים שלגישתה הנתבע ביצע בהם עבודה לקויה – ועל כך אין מחלוקת.

34. התובעת טוענת כי למרות שהיא מכרה את כל דירות הפרויקט בלא שתיקנה את הליקויים הנטענים בחיפוי האבן בפועל - היא זכאית לסעד הכספי המבוקש. לגישתה, ישנם מקרים שבהם רשאי בית משפט לפסוק סעד אם ראה "שהדבר מתחייב מן הרצון לתוצאה צודקת". לעניין זה מפנה התובעת לשני פסקי דין - ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה (8.6.05)); בע"א 8854/06 חיים קורפו עו"ד נ' משה סורוצקין 20.3.2008 (פס' 75 לסיכומיה).

אינני מקבלת טענה זו של התובעת. כפי שהובהר לעיל, עילת התביעה של התובעת מבוססת על דיני החוזים ודיני הנזיקין. מושכלות יסוד בדיני החוזים ובדיני הנזיקין הם כי פיצוי ניתן על נזק, ובלא נזק אין פיצוי (ראו: סעיף 35 לפקודת הנזיקין; סעיף 10 לחוק החוזים תרופות). התובעת לא טענה כי מחדליו הנטענים של הנתבע ביחס לחיפוי האבן גרמו לה לנזק (למעט בהתייחס לסכום התיקון של 89,000 ₪ שיידון להלן), ולכן, דין טענותיה להידחות. אציין כי שני פסקי הדין אליהן מפנה התובעת אינם עוסקים בפיצוי ללא קיומו של נזק, אלא במקרים חריגים בהם יעניק בית המשפט לתובע סעד אשר לא התבקש על ידיו מפורשות.

35. התובעת לא העלתה טענה לפיה יש לפסוק לזכותה את הסכום הנתבע מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. במקרה דנן אני סבורה כי אין מקום לפסוק פיצוי כזה – הן משום שהטענה לא נטענה על ידי התובעת והן ובעיקר משום שלבית המשפט אין כל כלים לקבוע מהי ה"התעשרות" של הנתבע (אם בכלל) כתוצאה מהעובדה שהוא ביצע את חיפוי האבן באופן בו הוא עשה זאת, ולא באופן בו לגישת התובעת היה עליו לפעול. כדי לאפשר פסיקה של סעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, היה על התובעת לטעון ולהוכיח כי הנתבע "התעשר" – כלומר כי עלות ביצוע עבודות החיפוי על ידי הנתבע באופן בו הן בוצעו על ידיו בפועל, היתה נמוכה יותר מאשר עלות ביצוען לו הוא היה פועל בהתאם לשיטה הנטענת היום על ידי התובעת, וכן להוכיח את שיעור ה"התעשרות" – קרי את ההפרש בין העלויות הללו. לו היו רכיבים אלה מוכחים, היה מקום לבחון את יתר תנאי חוק עשיית עושר ולא במשפט.

36. באשר לנזקים שנגרמו לתובעת לטענתה בפועל, הרי כזכור, לטענת התובעת, התיקון היחיד שבוצע על ידיה בפועל בהקשר של חיפוי האבן, היה תיקון שנגע לאותם מקומות בהם הליקוי היווה סכנה בטיחותית. התובעת טענה כי עלות תיקון זה היתה 89,000 ₪. ואולם, התובעת לא הוכיחה את טענותיה גם בהקשר זה. היא לא הציגה כל ראיה אובייקטיבית לכך שהתיקון אכן בוצע על ידיה, וכן לא הציגה כל ראיה ביחס לסכום שהוצא על ידיה לצורך ביצוע התיקון. בכלל זה לא הציגה התובעת את החשבונית נושא הכספים שהוצאו על ידיה לטענתה בגין עבודות נטענות אלה. מובן כי חשבונית כזו – ככל שהיתה מוצגת, היתה הראיה הטובה ביותר, אותה היה על התובעת להציגה מלכתחילה במסגרת ראיותיה, כהוכחה להוצאת הסכום הנטען וכהוכחה לכך שהסכום אכן הוצא בקשר עם הליקויים הנטענים בעבודות החיפוי שהנתבע ביצע.

37. במהלך חקירתו הנגדית של מר גלר, העיד מר גלר כי נזכר ומצא חשבונית של קבלן בסך 89,000 ₪ על העבודות ה"דחופות" לתיקון חיפוי האבן, אותה קיבל במייל יום לפני חקירתו (פ/23.11.2015, עמ' 90, ש' 26-25). הסכום הזה – 89,000 ₪, לא צוין בתצהירו של מר גלר, בו הוא כלל לא טען כי התובעת ביצעה עבודות דחופות כלשהן לתיקון הליקויים בחיפוי האבן (ולא הבהיר מה פשרן את אותן עבודות "דחופות" ומה היתה הדחיפות דווקא בביצוען). אין חולק כי התובעת לא ביקשה לצרף את החשבונית הזו לחומר הראיות שלה במהלך חקירתו של מר גלר בבית המשפט או אף לאחריה, וזאת כאמור חרף העובדה שלא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בראיה רלוונטית וחשובה.

38. כלל לא ברור גם מדוע לא צירפה התובעת את החשבונית הנטענת מלכתחילה לתצהירים מטעמה. מדובר בחברה בה נערכת הנהלת חשבונות מסודרת, ולכן קיים ודאי תיעוד להוצאה של סכום לא מבוטל אשר שולם לקבלן עבור עבודות שביצע. נזכיר כי גם לטענת התובעת מדובר בהוצאה שהוצאה בחודש אוגוסט 2012 (פ/23.11.2015, עמ' 92, ש' 11-10), קרי לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן בתביעה הנוכחית, ולא לאחר ביצוע עבודות חיפוי האבן על ידי הנתבע בשנת 1997. לכן, חזקה על התובעת כי היה עליה לשמור ולתעד את ההוצאה האמורה, כדי שתוכל להוכיח את קיומה ואת הקשר שלה לעבודות שבוצעו על ידי הנתבע במסגרת התביעה.

39. כאמור, בסופו של דבר, החשבונית לא הוצגה לפני בית המשפט. ההסבר של התובעת לכך שהחשבונית לא הוצגה הוא התנגדותו של ב"כ הנתבע במהלך חקירתו של מר גלר להצגתה במסגרת החקירה. אין בידי לקבל הסבר זה.

ראשית, התובעת היתה יכולה – חרף התנגדותו של ב"כ הנתבע להגשת החשבונית, לעמוד על הגשתה, ולו היתה עושה כן – היה מקום לכך שבית המשפט יקבע האם יש מקום (לאור מכלול הנסיבות והטענות) לקבל את הראיה אם לאו.

שנית, מפרוטוקול חקירתו של מר גלר עולה כי ב"כ הנתבע לא התנגד להצגת החשבונית אלא התנגד להצגתה שלא באמצעות עורכה, תוך שהוא טוען כי לעניין זה בכוונתו לטעון בסיכומים. התובעת יכלה אם כן לעמוד על הגשת החשבונית (לו אכן היתה חשבונית כזו בידיה) ולהתמודד במסגרת הסיכומים עם טענת הנתבע (ככל שטענה כזו היתה נטענת) כי החשבונית לא הוצגה באמצעות עורכה.

40. לאור האמור לעיל, התובעת אינה יכולה להיבנות מדבריו של ב"כ הנתבע במהלך החקירה הנגדית של מר גלר. מחדלה להציג הוכחה להוצאות שהוציאה לצורך תיקון חיפוי האבן, והעדר החשבונית (או כל מסמך אחר שיהיה בו כדי להוכיח את טענת התובעת) פועל לכן לחובתה (ר' ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980); ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.07.2008)). לכן, ומשום שהחשבונית לא הוצגה ללא שניתן לכך הסבר מניח את הדעת, אני סבורה כי התובעת לא הוכיחה כי היא הוציאה סכום כלשהו לצורך תיקון חיפוי האבן שביצע הנתבע, ואין לחייב את הנתבע לפצותה על כך, בהעדר הוכחת נזק שנגרם לתובעת.

41. אני סבורה אם כן כי יש לדחות את טענות התובעת בכל הנוגע לפיצוי בגין ליקויים בחיפוי האבן שביצע הנתבע. כן יש לדחות את טענת התובעת אודות הפגיעה במוניטין שנגרמה לה בשל נפילת האבן ברח' נחל צלמון 24 או בשל הליקויים הנטענים בדירות. פגיעה כזו לא הוכחה על ידי התובעת, לא ה ובאה לה כל ראיה , ואין בעצם העלאתה במסגרת סיכומי התובעת, כדי להביא לחיוב הנתבע בראש נזק נטען זה.

האם התובעת זכאית לפיצוי בגין ליקויים בעבודת הנתבע?

42. התובעת טענה כאמור כי בעבודת הנתבע בפרויקט היו ליקויים רבים אותם היה עליו לתקן מכוח ההסכמים בינו לבין התובעת. לאחר שהנתבע סירב לתקן את הליקויים בעצמו, נאלצה התובעת – לגישתה - לבצע את התיקונים, הן באמצעות קבלני משנה והן באמצעות עובדים יומיים שעברו בין דירות הפרויקט כולו, ותיקנו את הליקויים. על כן, על הנתבע לפצות אותה בגין הוצאות שהוציאה לצורך תיקון הליקויים.

הנתבע טען לעומת זאת כי הוא אינו נושא באחריות לתיקון הליקויים לאחר תום העבודות, וזאת מכוח סיכום בעל-פה בינו לבין התובעת. כן טען הנתבע כי התובעת כלל לא פנתה אליו ב"זמן אמת", על-מנת שיתקן את הליקויים הנטענים. מעבר לכל אלה נטען כי התובעת לא עמדה בנטל שהוטל עליה, ולא הוכיחה קיומם של ליקויים כלשהם, לא הוכיחה קשר סיבתי בין הליקויים הנטענים לבין לעבודתו של הנתבע ואף לא כן את שיעור הנזק שנגרם בשל כך לתובעת.

43. אני סבורה כי יש לדחות את התביעה גם בגין נזקים נטענים אלה, באשר התובעת לא הרימה את נטל הראיה להוכיח את אחריותו של הנתבע לנזק הנטען על-ידיה כמו גם את שיעור הנזק עצמו, זאת כפי שיפורט להלן.

התובעת לא הוכיחה כי היא פנתה אל הנתבע ודרשה ממנו לתקן את הליקויים בעצמו

44. לפחות חלק מההסכמים בין הצדדים קבעו כי על התובעת לפנות אל הנתבע בדרישה שיתקן את הליקויים בעבודתו. רק אם הנתבע סירב לכך, היתה התובעת רשאית לבצע את העבודות בעצמה, ולחייב את הנתבע (ראו לדוגמא סע' 22 להסכמים מיום 29.9.1995 ומיום 15.3.1996, שצורפו כנספח 1 לכתב התביעה המתוקן). אציין כי נטל דומה לפנות לקבלן טרם ביצוע העבודות מצוי גם בסעיף 3 לחוק חוזה קבלנות, הקובע כך:

"(א) לא היו המלאכה או השירות בהתאם למוסכם (להלן - פגם), על המזמין להודיע לקבלן על הפגם זמן סביר לאחר שגילה אותו או שהיה עליו לגלותו, ואם הפגם ניתן לתיקון - לתת לקבלן הזדמנות נאותה לתקנו.

(ב) אין המזמין זכאי להסתמך על הפגם –

(1) אם לא קיים את המוטל עליו לפי סעיף קטן (א) זולת אם ידע הקבלן על הפגם;

(2) אם בא הפגם מסיבה שהמזמין אחראי לה." [ההדגשה שלי ר.ר].

45. ההסבר להסדר זה הוא ברור: הוא מאפשר לקבלן הנתבע, במקרה בו מועלות נגדו טענות ביחס לליקויים בעבודתו, לבחון ליקויים אלה בעצמו, לבחון האם הוא אכן אחראי להם, ובהנחה שכן – לתקן את הליקויים בעצמו ועל חשבונו ולא להיות חייב בעלות התיקון שבוצעה בהמשך על ידי מאן דהוא אחר. תיקון על ידי מי שביצע את העבודות עשוי להיות במקרים רבים יעיל וזול יותר מאשר תיקון על ידי גורם אחר. לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בע"א 656/99 ד"ר עדה בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ נז (5) 1 (2003) פס' 17. דברים אלה נאמרו אמנם בהקשר של היחסים בין קונה למוכר דירה, אך הם רלוונטיים גם לענייננו:

"על^-פי רוב, בידי הקבלן יכולת לתקן את אי^-ההתאמה בעלות נמוכה יותר מאשר קבלן שהוזמן במיוחד לביצוע התיקון, משום שהוא מכיר את המלאכה שביצע, ובידו להוזיל את התיקון על^-ידי ביצוע מרוכז של תיקונים בדירות אחדות באותו אתר. תיקון עצמי בידי המוכר חוסך לו לשאת במרכיב הרווח של קבלן אחר שיבצע את התיקון..."

לעניין זה ראה גם: אייל זמיר חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974 (ירושלים, תשנ"ה, בסדרה פרוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי ז"ל), סעיף 310, עמ' 502-501 (להלן: "זמיר"); בר"ע (י-ם) 684/05 דו איט מטבחים להרכבה עצמית בע"מ נ' כרמל לימור (10.7.2005) פס' 18 לפסק דינו של השופט דרורי.

46. ואולם, חרף האמור, התובעת לא הוכיחה כי היא אכן פנתה אל הנתבע ודרשה ממנו כי יתקן את הליקויים הנטענים בעבודתו, וזאת - ב"זמן אמת" ובטרם ביצעה את התיקונים בעצמה או על ידי מי מטעמה.

כך, התובעת לא הציגה כל פנייה בכתב לנתבע על מנת שיתקן את הליקויים הנטענים. הפנייה היחידה שהוצגה היא פנייה מיום 4.2.2001, בה דרשה התובעת מהנתבע לתקן בועות של צבע חוץ אשר הופיעו לאחר הגשמים בחזיתות של מספר בניינים. ואולם - ליקויים אלה אינם מהווים חלק מהנזקים הנטענים במסגרת תביעה זו. לטענת התובעת כל שאר הפניות לנתבע לתקן את הליקויים שנפלו בעבודתו נעשו בעל-פה, כאשר הנתבע סירב לתקן את הליקויים. בסיכומי התשובה מטעם התובעת היא הפנתה לראיות שהציגה בדבר הפניות שנעשו לנתבע בעל-פה.

47. בהקשר זה יש לציין קודם כל כי העובדה שהתובעת פנתה לנתבע בכתב ביום 4.2.2001 בקשר לתיקון מסוים – של בועות צבע חוץ – מעידה כשלעצמה על כך כי התובעת אכן היתה מודעת לחובתה לפנות לנתבע ולדרוש ממנו כי הוא יתקן את הליקויים שהוא אחראי להם, וכי עליה לעשות כן בכתב ובצורה מסודרת וברורה. לתובעת אין הסבר מדוע הפנייה הכתובה היחידה שלה התייחסה לליקוי האמור, ומדוע לא היו פניות נוספות ומקבילות ביחס לשורה ארוכה של ליקויים רבים אחרים שהיו לגישתה באחריותו של הנתבע, וחייבו אותה להוציא הוצאות בסכומים משמעותיים ביותר לתיקונם.

48. זאת ועוד – העובדה כי התובעת לא תבעה את הנתבע ביחס לליקוי נושא הפנייה האמורה לעיל, מעידה – כך נראה – על כך כי התובעת קיבלה את עמדת הנתבע לפיה הוא לא היה אחראי לתיקון הליקוי האמור (שאלמלא כן חזקה על התובעת כי היתה כוללת גם את רכיב התיקון האמור בין רכיבי התביעה דנן). מכאן כי הנתבע לא סירב "סתם כך" ללא סיבה לביצוע התיקון נושא הפנייה הכתובה היחידה של התובעת אליו. לא ברור אם כן מדוע לא הוסיפה התובעת ופנתה אליו בכל הנוגע לליקויים הנטענים האחרים.

49. יתר על כן, בחינת הראיות שהוצגו לפני מעלה כי התובעת אף לא הוכיחה כי פנתה לנתבע בעל-פה על מנת שיתקן את הליקויים. מסקנה זו עולה מניתוח הראיות שהציגה התובעת בהתייחס לנושא זה. כפי שצוין לעיל, הפנייה הכתובה היחידה שאליה התייחסה התובעת היא מכתבו של מר שפירא לנתבע מיום 4.2.2001, מכתב אשר עסק, כאמור, בעניין ליקוי בצבע חוץ בלבד שאינו מהווה חלק מהתביעה דנן.

50. באשר לפניות הנוספות, התובעת הפנתה לעדותו של עו"ד חובב, היועץ המשפטי של משהב, על מנת להוכיח את קיומן. אולם בתצהירו של עו"ד חובב לא נטען כי גורם כלשהו בתובעת פנה לנתבע. עו"ד חובב הפנה בתצהירו לתצהירו של המהנדס מר שפירא בהקשר זה – תצהיר בו הועלתה רק טענה ביחס למכתב שנשלח על ידיו מיום 4.2.2001, ולא טענה לפניות נוספות כלשהן בעל-פה. עוד הצהיר עו"ד חובב בתצהירו כי לאור מכתב התשובה של הנתבע למכתבו של שפירא "לא היה כל טעם בהמשך ניסיונות הקשר עימו". בהמשך מוסיף עו"ד חובב כי לא היה טעם לפנות לנתבע לצורך תיקון הליקויים עקב ריבוי התלונות שהתקבלו נגדו (פס' 8-7 לתצהירו).

כלומר מתצהירו של עו"ד חובב עולה ההפך ממה שנטען על ידי התובעת כעת: התובעת לא פנתה לנתבע (ולו גם בעל-פה) לצורך ביצוע התיקונים שכן "לא היה [בכך] כל טעם". בחקירתו הנגדית של עו"ד חובב, כאשר הוא נשאל האם פנה לנתבע בעניין התיקונים, הוא השיב כי ידע שפנו לנתבע לצורך תיקון הליקויים. אולם הוא לא פירט מי פנה, מתי היו הפניות, מה נאמר לנתבע בכל אחת מהן, מה היתה תגובת הנתבע, ומדוע כל העניינים האלה לא צוינו בתצהירו מלכתחילה.

51. התובעת הפנתה לסעיף 13 בתצהירו של מר גלר להוכחת הפנייה לנתבע. אך סעיף זה בתצהירו עוסק אך ורק בחיפוי האבן שביצע הנתבע ולא בליקויים הנטענים בדירות הפרויקט. בנוסף, מדובר בפניות לנתבע שנערכו על פי הטענה בשלב מאוחר הרבה יותר ולא לפני שנת 2011.

52. עוד הפנתה התובעת לעדותו של מר גרניצה, וטענה כי עדות זו מוכיחה את הפנייה לנתבע. אולם, בתצהירו לא טען מר גרניצה אף לא פעם אחת כי מי מעובדי התובעת פנה לנתבע ודרש כי יבצע תיקונים, מלבד אותו מכתב יחיד מיום 4.2.2001 אשר עסק כאמור בליקוי ספציפי החורג מהתביעה הנוכחית. זאת ועוד, במהלך חקירתו הנגדית טען מר גרניצה כי הוא יודע שפנו אל הנתבע לתיקון הליקויים אך בהמשך הוסיף:

"כפי שאמרתי, אני, עוד פעם, לא זוכר אחד לאחד, אבל לדעתי פנו אליו לבצע תיקונים והוא התנער מהעבודות האלה" (פ/23.11.2015, עמ' 27, ש' 22-21).

בהמשך חקירתו הוסיף מר גרניצה לעניין זה:

"העד: כנראה הוא סירב לתקן אותם.

עו"ד יולזרי: מה זאת אומרת כנראה?

העד: כנראה הוא סירב לתקן אותם.

עו"ד יולזרי: אתה פנית אליו? פניתם אליו?

העד: הם פנו אליו".

מעדותו זו של מר גרניצה ברור כי הוא עצמו לא פנה לנתבע, כי הוא לא בטוח כלל כי פנייה כזו אכן נעשתה, וכי על כל פנים אין בידיו להעיד על כל פנייה קונקרטית נוספת לנתבע בה הוא נדרש לבצע תיקון כזה או אחר.

53. סיכומה של נקודה זו - מטעם התובעת העידו מספר עדים ביחס לפניות שנעשו לנתבע לצורך תיקון הליקויים. כך, העידו מר גרניצה, המהנדס הראשי בתובעת בתקופה הרלוונטית; מר שפירא, אשר החליף את המהנדס אוגורינסקי, מנהל הפרויקט בתקופה הרלוונטית; ועו"ד חובב - היועץ המשפטי הפנימי של התובעת שעבד בה בתקופה הרלוונטית. ואולם, מלבד אותו מכתב מיום 4.2.2001, לא טען אף אחד מהעדים הללו בתצהירו או בחקירתו כי הוא עצמו פנה לנתבע (בעל פה או בכתב) ודרש ממנו לתקן את הליקויים שגרם כביכול. אף אחד מהעדים הללו לא ציין בתצהירו או חקירתו מי היה זה שפנה לגישתו לנתבע ודרש ממנו לתקן את הליקויים. אף אחד מהעדים לא הסביר מדוע לא נערכה כל פניה נוספת בכתב לנתבע בדרישה כי יתקן את הליקויים הנטענים.

במצב דברים זה, כשאף אחד מהגורמים שניהלו את הפרויקט לא פנה לנתבע, ולא ברור מי הגורם בתובעת שפנה אליו (אם בכלל היה כזה), אינני סבורה כי ניתן לקבוע כי התובעת פנתה לנתבע, על מנת שיתקן את הליקויים הנטענים בעבודתו, בטרם תיקנה אותם התובעת בעצמה.

54. נשאלת השאלה – מה משמעותה המשפטית של העדר פנייה מוקדמת לקבלן על מנת שיבצע את התיקונים הנדרשים בעבודתו. לעניין זה יש לבחון את ההסכמים בין הצדדים והן את הוראות החוק, באשר חלק מעבודות הנתבע בפרויקט נעשו, כאמור, ללא הסכם מסודר.

55. הנוסח בהסכמים לעניין זה אינו חד-משמעי. בהסכמים מיום 29.9.1995, מיום 15.3.1996 והסכם נוסף בו לא מופיע תאריך נכתב כי משהב תהיה רשאית לבצע את התיקונים במקרה וקבלן המשנה לא יעשה כן על פי דרישתה (סעיף 22):

"במקרה וטיב העבודה ו/או החומרים לא יתאים לתנאי הסכם זה, קבלן המשנה חייב לתקן את העבודה לפי דרישת משהב, במקרה ולא יעשה כן, רשאית משהב לתקן את העבודות ולנכות מהתשלומים המגיעים לקבלן המשנה את ערך עבודת התיקון..."

בהסכם נוסף לביצוע עבודות שלד בנוסח שונה, לא נכתב דבר בנושא זה, ואילו בהסכמים מיום 20.10.1998 ומיום 30.11.1998 נכתב (סעיף 14):

"הקבלן אחראי לטיב העבודה והחומרים שסופקו על ידו. משך האחריות – ע"פ הקבוע בחוק. הקבלן מתחייב לתקן על חשבונו כל קלקול ו/או פגם מיד עם קבלת הודעת החברה, והחברה רשאית לתקן כל קלקול ו/או פגם ע"ח הקבלן."

56. התוצאה של העדר פנייה מוקדמת לקבלן הקבועה בסעיף 3 לחוק חוזה קבלנות היא כי "אין המזמין זכאי להסתמך על הפגם". פירוש הדבר הוא שלילת כל התרופות שהיו עומדות למזמין בשל הפרת החוזה המתבטאת בפגם. יחד עם זאת, נראה כי החוק אינו שולל את הסתמכות המזמין על העובדות המהוות את הפגם כבסיס לעילות נזיקיות אותן הוא יכול להעלות כנגד הקבלן (זמיר, עמ' 513).

56. לאור נוסח ההסכמים שאינו נותן תשובה חד משמעית לתוצאות העדר הפנייה המוקדמת לנתבע, ולאור העובדה כי עילות התביעה הנטענות על ידי התובעת הן חוזיות ונזיקיות (כאשר לפי חוק חוזה קבלנות העדר פניה מוקדמת מגביל, על פני הדברים, רק עילה חוזית), ההשלכה של העדר פנייה מוקדמת לנתבע על התביעה שבפנינו אינה ברורה. העדר פנייה עשוי להביא בנסיבות המתאימות לשלילה מוחלטת של הזכות לפיצוי; הוא עשוי להביא להפחתת גובה הפיצוי; והוא עשוי בנסיבות מתאימות להיות חסר השפעה. יחד עם זאת אוסיף ואציין למעלה מן הצורך, כי לטעמי, כל עוד לא מוכח על ידי התובעת קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות העדר פנייה לנתבע, העובדה שהתובעת לא פנתה לקבלן בדרישה לתקן את הליקויים צריכה להשליך על זכותה של התובעת לפיצוי (בין אם על עצם הזכות ובין אם על שיעור הפיצוי). על-כל-פנים ומשמצאתי, כפי שיתואר להלן, כי התובעת כשלה בהוכחת הקשר הסיבתי והנזק שכביכול גרם לה הנתבע, אין מקום להכריע בשאלת משמעותה של העדר פניה מוקדמת לנתבע בתביעה זו, והאם היה בה כדי לשלול מהתובעת את זכותה לפיצוי או להקטין את סכום הפיצוי שלו היא היתה זכאית.

עוד יצוין בהקשר זה כי טענת התובעת לפיה היא ביצעה עבודות בעלות של מעל 1.5 מיליון ₪ לצורך תיקון הליקויים שנפלו בעבודות הנתבע (ראו פס' 25 לתצהיר מר גרניצה), בלי שפנתה אל הנתבע בכתב בעניין זה ולו פעם אחת, היא בלשון המעטה תמוהה ביותר. בעובדה זו יש כדי להשליך על עוצמת טענות התובעת בהתייחס לאחריותו של הנתבע לליקויים הנטענים.

לא הוכח הקשר הסיבתי בין הליקויים הנטענים לבין הנזק

57. אני סבורה כי התובעת לא הוכיחה - באופן שדי בו כדי להרים את הנטל שהוטל עליה - את הקשר הסיבתי בין הליקויים הנטענים על ידיה לבין עבודתו של הנתבע, והיא גם לא הוכיחה את שיעורו של הנזק הנטען שהליקויים בעבודות הנתבע גרמו לה. כפי שהובהר לעיל, חישוב הנזק שנערך על-ידי התובעת אינו מבוסס על המחיר שהיא שילמה בפועל בגין תיקון ליקויים שלטענתה גרם הנתבע, אלא על חישוב תיאורטי של הסכום אותו הייתה משלמת עבור תיקון כל ליקוי שהופיע בפרוטוקולי המסירה, פרוטוקולי שנת הבדק ומכתבי תלונה של הדיירים בפרויקט. הקשיים בדרך חישוב זו הם רבים, ונפרט את חלקם.

58. ראשית, לא הוכח כי כל הליקויים אשר צוינו באותם פרוטוקולים אליהם הפנתה התובעת, אכן היו קיימים ואכן תוקנו על ידי התובעת. לעניין זה מורכב פרוטוקול המסירה מטענות שמעלים דיירי הבניין בהתייחס לליקויים שהם סבורים שקיימים בממכר ביום מסירת הדירה או בתום שנת הבדק. ואולם, עצם ציון הליקויים הללו על ידי הדיירים איננו מחייב כמובן את המסקנה לפיה מדובר בליקויים שאכן היו קיימים בדירות, ושתוקנו במלואם על ידי התובעת.

יצוין לעניין זה כי התובעת – שהיתה מודעת ככל הנראה לקושי הזה, אכן הגישה מלכתחילה שני תצהירים של קבלני משנה אשר לטענתה עבדו עבורה בתיקון הליקויים שהופיעו בדירות הפרויקט. עדותם הייתה יכולה אולי לאפשר בחינה של טענת התובעת ביחס לתיקון בפועל של ליקויים שהופיעו בפרוטוקולים של מסירת הדירות או בפרוטוקולים של שנת הבדק. אולם, המצהירים הללו לא התייצבו למתן עדות בבית המשפט. לטענת התובעת, אחד מהם נפגע למרבה הצער מאירוע מוחי ואילו השני, על פי הודעת התובעת, סירב להגיע להעיד (אף שניתן היה כמובן להורות לו להתייצב לעדות בהוראת בית המשפט). בהעדרה של חקירה נגדית, המשקל שיש לייחס לתצהירים הוא נמוך מאוד, במיוחד לאור חשיבותם להוכחת הקשר הסיבתי הנטען על ידי התובעת (ראו: בש"פ 5620/09 ראובן קורולקר נ' מדינת ישראל (16.8.2009), פס' 19 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). על כן, לא הוכח על ידי התובעת כי הליקויים אכן היו קיימים, לא כי הם תוקנו ואף לא כי מדובר בליקויים שנגרמו בשל איכות העבודה של הנתבע. גם מסיבה זו, לא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש לצורך קבלת התביעה.

59. שנית, לא ברור כיצד יכול היה מר גרניצה לאמוד את עלות התיקון של כל ליקוי המופיע בפרוטוקול המסירה או שנת הבדק המנוסח במספר מילים מצומצם, בלא לראות בפועל את הדירה בה מדובר. כך למשל, לא ברור איך ניתן לקבוע מהי עלות התיקון של הערות המופיעות בפרוטוקולים השונים, כגון: "גמר קרמיקה בשירותים", "תיקוני סיוד כללי בדירה" או של "רובע ברצפת אמבטיה". כמה חומרים נדרשים לתיקונים אלה? כמה שעות עבודה? לא ברור באיזה אופן ניתן להעריך את עלות התיקונים כפי שהם נוסחו, בלא שנטען כי מר גרניצה ראה בפועל את מצב הדירה ביחס לכל אחד ואחד מהם. לא יכולה להיות מחלוקת כי כל אחד מהתיקונים הללו יכול להיות בהיקפים שונים, המחייבים עלויות שונות. אין אם כן בסיס להנחה כי אופן ההערכה של מר גרניצה משקף את העלות ולו גם המשוערת של תיקונים אלה בפועל.

60. בהקשר זה יש להדגיש כי הסיבה בשלה נאלצה התובעת לעשות שימוש בדרך זו של חישוב הנזק, נובעת כולה מהתנהלותה של התובעת.

התובעת טענה כאמור כי היא פנתה לנתבע על מנת שיתקן את הליקויים שגרם, ומשהוא סירב לעשות זאת - היא נאלצה לתקנם בעצמה. סירוב נטען זה היה ברור וידוע לתובעת לכל המאוחר בשנת 2001, עת נשלח מכתב התשובה של הנתבע ביום 25.2.2001. במועד זה הנתבע לכל הדעות כבר לא היה נוכח באתר, והתובעת היתה מודעת לכך כי היא נדרשת – לשיטתה – לבצע במקום הנתבע תיקונים שהאחריות לביצועם חלה על הנתבע בהיותם נובעים מעבודה לקויה שלו.

61. התובעת ידעה אם כן בבירור כבר במועד בו היא נדרשה לבצע את התיקונים (לטענתה כאמור משום שהנתבע סירב לבצעם בעצמו), כי היא מבצעת תיקונים שלגישתה נובעים מעבודה לקויה של הנתבע, במקומו. לו היתה התובעת סבורה כי היא זכאית לשיפוי מצד הנתבע בגין תיקונים אלה (כפי שהיא טוענת כעת בתביעתה), היה עליה – במועד ביצוע התיקונים – לדאוג לתיעוד ולרישום מסודר של כל התיקונים הכרוכים לגישתה באחריות הנתבע, תוך גיבוי טענותיה באסמכתאות. יובהר כי חרף טענת התובעת בהקשר זה, לא היה קושי בגיבוי טענות התובעת באסמכתאות ולו גם חלקיות – כגון צילום של הדירות לפני ביצוע התיקון ולאחר מכן; עריכה מסודרת של חשבוניות של הקבלנים שביצעו את התיקונים תוך פירוט העבודות שהם ביצעו והתשלום שקיבלו עבור כל עבודה ועבודה; ופירוט מסודר ביומני עבודה שהיה על התובעת לערוך ולשמור – בהתייחס לכל אותם תיקונים שבוצעו על ידי צוותים מטעמה.

התובעת לא נקטה באף לא אחד מהצעדים הללו, ואין לה להלין אלא על עצמה בקשר ל"נזק הראייתי" שנגרם לה כתוצאה מכך. אין לחייב את הנתבע לשאת בנזקים בסכומים לא ברורים הנובעים מהערכות ואומדנות כלליות, רק משום שהתובעת כשלה לאורך כל הדרך לתעד את העבודות שהיא ביצעה, את עלותן ואת הקשר שלהן לליקויים הנטענים בעבודות שבוצעו על ידי הנתבע בפרויקט.

62. שלישית, אין מקום לקבל את צורת חישוב הנזק החלופית אותה מציעה התובעת המפורטת בתצהירו של המהנדס מר גרניצה. כאמור, בהתאם לשיטת חישוב זו, אמד מר גרניצה את הנזק כאחוז מסוים מהסך הכולל של הסכומים אותם הוציאה התובעת בפועל על תיקון כלל הליקויים בדירות הפרויקט. אחוז אחריותו של הנתבע נקבע בהתבסס על אחוז חלקו של הנתבע בכלל עבודות הפרויקט. לטענת התובעת, הנתבע עבד ב 60% מדירות הפרויקט וביצע 80% מסך כל העבודות שבוצעו בבניינים בהם עבד. על כן, מבקשת התובעת לייחס לו אחריות ל- 48% מעלות התיקונים בכל הפרויקט (פס' 29 לתצהירו של המהנדס גרניצה).

63. אינני סבורה כי יש לקבל את אופן החישוב הזה של התובעת, ממספר טעמים. התובעת ייחסה לנתבע 80% מהעבודות שבוצעו בכל דירה בה עבד בהתבסס, על פי תצהיר גרניצה, על טענותיו של הנתבע עצמו (פס' 29 לתצהיר). יחד עם זאת, לא מצאתי מקום כלשהו במסגרת תביעה זו בו טוען הנתבע כי ביצע 80% מהעבודות בכל דירה בה עבד. למעשה בתצהירו של הנתבע הוא מציין כך (פס' 18):

"כל העבודות שביצעתי נמדדו בכמויות ואינני יודע ואין גם כל אפשרות לדעת, כיצד זה מתבטא באחוזים ביחס למלוא הפרויקט, מפני כשמודדים כמויות – ובכל סוגי בנין הן, כמובן, שונות – לא ניתן כלל לגזור את מה שבוצע, כאחוז מסה"כ הפרויקט."

זאת ועוד – וזה העיקר: הייחוס של 80% מהעבודות בכל דירה לנתבע, אינו משקף כמובן בהכרח את הליקויים שתוקנו על ידי התובעת. אין זה ברור מדוע יש להניח כי חלקו היחסי של הנתבע בכלל התיקונים שבוצעו בפרויקט הוא בדיוק כשיעור חלקו היחסי בכלל העבודות. יתכן כי התובעת ביצעה תיקונים משמעותיים ביותר רק ביחס לקבלן משנה אחר או מספר קבלני משנה אחרים, ועל כל פנים אין כל בסיס להנחה השרירותית לפיה חלקו של כל קבלן משנה בליקויים היה חופף לחלקו הכולל בפרויקט.

לא הוצגה חוות דעת מומחה ביחס לנזק הנטען

64. מעבר לכל האמור לעיל, התובעת לא הגישה חוות דעת מומחה מטעמה להוכחת חישוב הנזק שנגרם לה. תצהירו של מר גרניצה - שהיה כאמור המהנדס הראשי בתובעת בתקופה הרלוונטית לתביעה, איננו חוות דעת מומחה ואף אינו ערוך ומוצג ככזה. בחלק מתצהירו מעיד גרניצה על דברים הידועים לו מידיעה אישית על ההתרחשויות. בחלק אחר הוא מעיד על החישוב שערך לצורך תביעה זו, במסגרתו הוא אמד את הנזק הנטען שגרם הנתבע לתובעת. המסקנות של מר גרניצה בתצהירו מפרוטוקולי המסירה והבדק של הפרויקט אותם בחן לצורך אומדן הנזק בתביעה זו, אינן עדות מידיעה אישית שלו, אלא הן "עדות סברה". מאחר שמר גרניצה לא הגיש חוות דעת מומחה מטעמו, מסקנות אלה אינן יכולות להתקבל כראייה לאמיתות תוכנן, ואין להן משקל ראייתי (ר' לענין זה: יעקב קדמי על הראיות חלק שני, 757-754 (מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע-2009) (להלן: "קדמי").

65. זאת ועוד, אף לו ניתן היה לראות את חלקו השני של תצהירו של מר גרניצה כ"חוות דעת מומחה" – היה קושי רב בקבלת חוות דעת כזו מצד מי שהיה בעצמו מעורב באירועים בהם עוסקת התביעה, מי שהעיד כי הוא זה שהביא לסילוק הנתבע מהפרויקט בשל עבודתו הלקויה. לו היה מדובר בחוות דעת מומחה, הרי ה"מומחה" האמור הוא עד מעוניין, וחוות דעתו נגועה לכן על פני הדברים בחוסר אובייקטיביות (קדמי, עמ' 784). לעניין זה יפה קביעתו של בית המשפט העליון בע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (20.10.2010), פס' 147 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית:

"אכן, קשר שיש למומחה עם מי מבעלי הדין לא מונע מבעל הדין להגיש חוות דעת של אותו מומחה, ובית המשפט יתחשב בקשרי המומחה ובעל הדין בבואו לבחון את משקלה של חוות הדעת. אף אין מניעה כי המומחה יעיד על עובדות שקלט אישית כעד ראיה (אליהו הרנון דיני ראיות ב 298 (1977)). לא כך כאשר המומחה מעורב מטעמו של בעל הדין בהתרחשות האירועים מושא חוות הדעת, שאז, מטבע הדברים קשה להפריד בין עדותו כמומחה לעדותו כעד לגבי התנהלותו באותו עניין..." (ר' גם ת"א (ת"א) 2334/06 משק כרמי – ייצור ושיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' יעדים לשיווק (1972) בע"מ (11.11.2009), פס' 12 להחלטת כב' השופט א' אורנשטיין (כתוארו אז)).

66. לפיכך, גם לו הייתי מקבלת את חישוב הנזק שנערך על ידי מר גרניצה כ"חוות דעת מומחה", המשקל הראייתי שניתן היה לייחס ל"חוות דעת" זו היה נמוך מאוד. זאת לאור היותו של מר גרניצה נגוע בחוסר אובייקטיביות בשל מעורבותו האקטיבית באירועים נושא התביעה, ובפרט בסכסוך שפרץ בין הצדדים. לכן נראה כי לא היה די בתצהירו של מר גרניצה – גם לו היה מדובר בחוות דעת מומחה - כדי להרים את הנטל שהוטל על התובעת ולהוכיח את שיעור הנזק שרשלנותו הנטענת של הנתבע גרמה לה.

67. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי אין מקום לקבל את טענות התובעת ביחס לחיוב הנתבע לשלם לה פיצויים בגין ליקויים שנפלו בעבודתו בדירות הפרויקט, אותם היא נאלצה לשיטתה לתקן בעצמה במקומו.

68. באשר לטענה לפיה על הנתבע לשאת ב"חלקו היחסי" בסכומים שנפסקו כנגד משהב בתביעות שניהלו נגדה דיירים, אני מוצאת כי יש לדחות גם טענה זו, בין היתר לאור הנימוקים שצוינו בפסק דין זה לעיל. בכלל זה יש לציין את העובדה כי אין מקום לחייב את הנתבע לשאת דווקא בחלקו היחסי הנטען בפרויקט (48%) כאשר התביעות התנהלו בנוגע לליקויים ספציפיים שהתגלו בדירות. אין ספק כי חלק מהליקויים נושא התביעות אינם נוגעים לעבודות שביצע הנתבע. כלל לא ברור קיומו של קשר סיבתי בין עבודות הנתבע – בטיח, עבודות שלד, ריצוף, צבע ועוד, לבין הסכומים שנאלצה התובעת לשלם לדיירים אשר תבעו אותה על ליקויים שונים שנגרמו להם.

69. התובעת לא קישרה בין הליקויים שנטענו על ידי הדיירים לבין עבודות הנתבע, ולא עמדה לכן בחובתה להוכיח קשר סיבתי בין העבודות שהוא ביצע לבין הנזק לו היא טוענת. מעבר לכך, התובעת לא הגישה נגד הנתבע הודעות צד ג' באף לא אחת מהתביעות שהוגשו נגדה על ידי הדיירים. בכך היא לא אפשרה לו לבחון את הטענות הללו, לנסות להעלות טענות הגנה משלו – הן כנגד תביעות הדיירים לגופן והן כנגד האחריות המיוחסת לנתבע בגינן. גם בהקשר זה, האחריות לכך שלא הוגשו הודעות צד ג', היא אחריותה של התובעת, אשר ציינה כי היא העדיפה בזמן אמת שלא להגיש תביעת צד ג' כנגד הנתבע כ"שיקול מדיניות"(פס' 6 לתצהירו של עו"ד חובב. לאור מכלול האמור לעיל, אין אם כן מקום לחייב את הנתבע בתשלומים שנשאה התובעת בקשר עם תביעות אלה.

שאלת ההתיישנות

70. כפי שצוין לעיל, בין הצדדים התעוררה מחלוקת ביחס לשאלה האם רשאית התובעת להעלות נגד הנתבע את הטענות נושא התביעה, לאור פרק הזמן שחלף מאז סיום עבודתו של הנתבע בפרויקט ועד להגשת כתב התביעה, פרק זמן העולה לכאורה על תקופת ההתיישנות בת 7 שנים. הצדדים התייחסו בהקשר זה בעיקר לסעיף 4 לחוק ההתיישנות ולפרשנותו. משקבעתי שדין התביעה להידחות לגופה על שני ראשיה, אין אני מוצאת מקום להכריע בשאלת ההתיישנות.

סוף דבר

71. לאור כל האמור אני דוחה את התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורכי דינו בסכום כולל של 50,0000 ₪.

ניתן היום, כ"ח אב תשע"ו, 01 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.