בקשה לסילוק על הסף.

המבקש טוען כי יש לסלק את התביעה שהגישה נגדו המשיבה – משום שבית משפט זה אינו הגוף בעל הסמכות העניינית לדון בה. לטענת המבקש, התביעה מצויה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. המבקש טען כי אין חולק כי מערכת היחסים בין הצדדים היתה מערכת יחסים של עובד – מעביד. הוא מוסיף כי מכתב התביעה עולה העיקר הטענות בו מתייחס להפרות נטענות (ומוכחשות) של חובות המבקש כלפי המשיבה, שבמקורן ביחסי עובד – מעביד ששררו בין הצדדים, ובמערכת יחסי האמון שחלה עליהם מכוח יחסים אלה.

עוד טען המבקש כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות והעדר עילה. המבקש הוסיף כי יש דין התביעה להידחות גם מחמת שיהוי, ויתור ומניעות.

המשיבה השיבה לבקשה. לגישתה, סמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה היא על תובענות בין עובד למעביד, למעט תוענות שעילתן בפקודת הנזיקין. לגישת המשיבה, התביעה דנן מוגשת נגד המבקש בעילות נזיקיות מובהקות – תרמית, מצג שווא, רשלנות ואף רשלנות פושעת. המשיבה טענה כי הפסיקה אליה הפנה המבקש אין בה כדי לשלול את המסקנה לפיה לבית המשפט המחוזי יש סמכות עניינית לדון בתביעה. בפסקי הדין הללו נקבע כי רק עניינים שעילתם ברורה ומובהקת ונעוצה בסכסוך שמהותו סכסוך בענייני עבודה וביחסי עובד-מעביד, אכן נתונה הסמכות לבית הדין. אולם, תביעה המושתתת על עילות מפקודת הנזיקין אינה בסמכותו הייחודית של בית הדין.

באשר לטענת ההתיישנות, טענה המשיבה כי הליקויים החמורים בחיפוי הבניינים על ידי המבקש התגלו לה רק בחודש אוגוסט 2011. לגישת המשיבה יש להאריך את תקופת ההתיישנות מכוח ס' 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, שחלים במקרה דנן.

המשיבה טענה כי אף לו היו טענות המבקש נכונות, לא היה מקום לסלק את התביעה על הסף, שכן מדובר בטענות המחייבות בירור עובדתי, שבמסגרתו יעידו העדים מטעם הצדדים. המשיבה הוסיפה שאין גם מקום לסלק את התביעה על הסף בגין טענות שיהוי, מניעות וויתור.

המבקש השיב לתגובת המשיבה. הוא טען כי התובעת עצמה הפנתה במסגרת כתב התביעה שהוגש על ידיה לחובות המבקש גם מכוח דיני החוזים. לגישת המבקש, התובעת כרכה אם כן בין העילות החוזיות לבין העילות הנזיקיות. המבקש מפנה לסעיפים שונים בכתב התביעה בהם מזכירה המשיבה את קיומו של הסכם העבודה בין הצדדים, ולגישתו עולה מכתב התביעה כי הבסיס לתביעה הוא הפרת המבקש את חובותיו על פי הסכם זה. המבקש טען כי על פי ההלכה הפסוקה, כאשר מוגשת תביעה נגד נתבע כעובד ובמסגרת חוזה העבודה עמו, והעילות הנזיקיות נטענות כעילה ביחסי עבודה, הסמכות הייחודית נתונה לבית הדין לעבודה.

המבקש התייחס גם לטענות המשיבה ביחס ליתר טענות הסף שלו, וכפר בהן.

דיון

ס' 24 לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט – 1969 קובע:

"(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –

1. בתובענות בין עובד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד, ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש)".

מאחר שאין מחלוקת בין הצדדים כי היו ביניהם יחסי עובד ומעביד, הרי השאלה שיש לבחון אותה היא האם עילת התביעה היא ביחסי עובד ומעביד, או שמא מדובר בתביעה שעילתה היא פקודת הנזיקין.

כאמור, המבקש הדגיש בבקשה את אותם סעיפים בכתב התביעה בהם צוין כי המבקש היה עובד במשיבה, כי היה ביניהם הסכם עבודה, וכי המבקש הפר את הוראותיו של הסכם זה. מנגד, המשיבה הדגישה את הסעיפים בהם היא טענה לעילות של רשלנות, תרמית ומצגי שווא – כולן עילות שמקורן בפקודת הנזיקין.

שני הצדדים הפנו את בית המשפט לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 2618/03 פי אי אס (רסטורנס סוליושנס) בע"מ נ. ליפקונסקי (פ"ד נט(3) 497). באותו ענין הוגשה תביעה נגד עובדים, שכיהנו בחברה גם כדירקטורים. בית המשפט העליון התייחס לשאלה איזו מעילות התביעה תידון בבית הדין לעבודה.

בין היתר נקבע באותו ענין כי:

"סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה אינה נקנית על פי הסעד, אלא על פי עילת התביעה בחלק מהעניינים ועל פי עילת התביעה וזהות הצדדים כאחת בחלק מהעניינים"

ובהמשך נקבע כי:

"ככל שחברת הבת טוענת לרשלנות נגד המשיבים כעובדים כעילה ביחסי עבודה, לעומת כעילה לפי פקודת הנזיקין, הסמכות הייחודית היא לבית הדין לעבודה... במידה ומדובר בעילת רשלנות לפי פקודת הנזיקין, הרי לאור לשונו החד משמעית של סעיף 24(א)(1) סיפא, הסמכות אינה לבית הדין האזורי לעבודה אלא לבית המשפט המחוזי" (ההגדשה היא שלי, ר.ר.).

שני הצדדים אף הפנו לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט עמית) בבר"ע 1663/07 קינן נ. פוקס ויזל. באותו ענין נקבע בין היתר כי:

"לעיתים, התשתית העובדתית יכולה להוות תשתית לעילה חוזית או לעילה נזיקית ורשאי בעל הדין להחליט כיצד לנסח את תביעתו, ובכך לבחור את הערכאה בה יידון עניינו... במקרה שלפנינו התביעה נוסחה בעילות נזיקיות (לאחר שהמשיבה הודיעה כי היא מוותרת על העילות החוזיות שבה) והרכיב הנזיקי הוא הרכיב הדומיננטי. לכן... הסמכות העניינית נתונה לבית משפט השלום".

העולה מהאמור לעיל הוא כי אין די בקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים כדי לקבוע כי המחלוקות ביניהם יתבררו כולן בפני בית הדין לעבודה. כדי לבחון האם תביעה בין מעביד לבין עובד היא בסמכותו העניינית של בית הדין, יש לבחון את עילת התביעה כפי שהתובע ניסח אותה. כאשר מדובר בעילה חוזית, המבוססת על יחסי העבודה בין הצדדים – הסמכות היא לבית הדין; כאשר מדובר בעילות נזיקיות, הסמכות היא לבית המשפט. כאשר כתב התביעה מתייחס (כמו במקרה דנן) לעילות ולעניינים שונים, יש לבחון מהו הבסיס הדומיננטי לתביעה.

כמו כן, מפסק הדין בענין פי אי אס שנזכר לעיל, עולה כי טענה לרשלנות הנטענת נגד עובדים כעובדים של החברה, היא טענה שהסמכות הייחודית לדון בה היא לבית הדין. לכן, גם אם נזכרות עילות מדיני הנזיקין, יש לבחון האם הן מועלות כלפי הנתבע כעובד, שאז סמכותו העניינית של בית הדין מוסיפה לחול על הסכסוך.

במקרה דנן, פורטו עילות התביעה במסגרת ס' 19 לכתב התביעה המתוקן.

עיון באמור בסעיף זה מביא לטעמי למסקנה כי הבסיס לתביעה הוא בטענת המשיבה כי המבקש הפר את הסכם העבודה בינו לבינה. מסקנה זו עולה מהאמור בסעיף 19.1, בו מציינת המשיבה את הבסיס לטענותיה. בסעיף צוין כי:

"התובעת העסיקה את הנתבע 2. במסגרת הסכם העבודה בין הצדדים התחייב הנתבע 2 (הוא המבקש, ר.ר.) לפעול כמנהל פרויקט מיומן אשר בין יתר סמכויותיו ותפקידיו, עליו לוודא כי הקבלן המבצע את עבודות הבניה מבצע אותן בהתאם להסכמים, בהתאם לחוק, לתקנים, לכללים ולתקנות הרלוונטיים ובצורה הטובה ביותר" (ההגדשה שלי, ר.ר.).

הסעיפים הבאים מפרטים את ההפרות הנטענות של הסכם העבודה, של הההתחייבויות הנטענות של המבקש מכוחו של הסכם זה. הפרות אלה הן הפרות שונות – כמפורט בסעיף 19 : הפרות בהצגת מצגי שווא (ס' 19.2); ברמאות (ס' 19.3); או ברשלנות פושעת (ס' 19.4). אולם, וכפי שעולה מסעיפי המשנה של ס' 19, מדובר בטענות הנוגעות להפרה של התחייבויות המבקש מכו ההסכם. כך למשל בס' 19.3 צוין כי "הנתבע 2 הפר את חובותיו ואת אחריותו כלפי התובעת. הנתבע 2 רימה את התובעת כאשר הציג עצמו כמי שמבצע עבודתו, לא התריע בפני התובעת כי הנתבע 1 מבצעת (כך במקור, ר.ר.) עבודות פושעות בכל הקשור לחיפויי הבניינים...". כלומר, הטענה כי היא המבקש הפר את התחייבויותיו כעובד - כאשר ביצע מירמה כלפי המשיבה; כאשר לא עדכן אותה כפי שהיה עליו לעשות; כאשר הציג עצמו כבעל מקצוע מיומן למרות שלא היה כזה וכיו"ב.

המסקנה מכול האמור לעיל, היא כי מדובר בתביעה בין עובד למעביד, כאשר עילת התביעה העיקרית היא ביחסי עובד מעביד. לכן, הסמכות הייחודית לדון בתביעה היא לבית הדין האזורי לעבודה.

אני מורה לכן על העברת הדיון בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

בית הדין ידון ביתר טענות הצדדים – כפי שימצא לנכון.

אני מחייבת את המשיבה לשאת בהוצאות המבקש בגין הבקשה הנוכחית בסכום כולל של 3,000 ₪.

ניתנה היום, י"ח אדר תשע"ג, 28 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.