לפני: כב' השופטת אורלי סלע - נשיאה

החלטה

1. לפני בקשה מקדמית מטעם עבד אל עזיז עלי מוסטפא (להלן – הנאשם) לביטול כתב האישום שהגישה נגדו מדינת ישראל (להלן – המאשימה) ביום 22.2.10, מחמת הגנה מן הצדק, שיהוי וסיכון כפול.

2. תמצית העובדות הצריכות לעניין –

א. ביום 28.8.06 הגישה המאשימה כתב אישום כנגד הנאשם במסגרת ת"פ 1014/06 (להלן – כתב האישום הראשון) בגין עבירה שנעברה ביום 3.4.05 במסגרתה העסיק הנאשם 3 עובדים זרים בביצוע עבודות שיפוצים בבית פרטי באשדוד.

ב. כתב האישום הראשון נמחק לאחר שהצדדים הסכימו ביניהם לחזור להליך המנהלי.

ג. ביום 22.2.10, כשלוש וחצי שנים לאחר שהוגש כתב האישום הראשון, הגישה המאשימה את כתב האישום מושא החלטה זו (להלן – כתב האישום השני) בגין עבירה שנעברה ביום 4.5.05, כחודש לאחר העבירה הראשונה, במסגרתה העסיק הנאשם 3 עובדים זרים בביצוע עבודות שיפוצים באותו מקום באשדוד (להלן – העבירה השנייה).

ד. למען שלמות התמונה, יצויין כי שני כתבי האישום הוגשו, כל אחד במועדו, לאחר שהנאשם הגיש שתי בקשות להארכת מועד להישפט במסגרת ב"ש 1050/06 ובמסגרת בש 1051/06. השופטת אנגלברג – שהם, אשר דנה בבקשות, קיבלה אותן והאריכה את המועד להישפט תוך שהיא קובעת כי המשיבה תפעל להגשת כתב אישום.

3. טענות הנאשם בתמצית –

א. שיהוי – העבירה הנטענת בוצעה בחודש מאי 2005 בעוד שכתב האישום הוגש רק בחודש פברואר 2010. מדובר בשיהוי בלתי סביר בהגשת כתב האישום עליו יש ליתן את הדעת.

ב. החלטת בית הדין בבקשה להארכת מועד להישפט ניתנה עוד ביום 9.7.06 ובפועל הוגש כתב האישום בגין האירוע הראשון עוד ביום 28.8.06 ולא ברור מדוע המאשימה לא הגישה, במסגרת אותו כתב האישום, אישום נוסף המתייחס לאירוע מחודש מאי 2005 אם ראתה צורך לפצל בין שני האירועים.

ג. מהתנהלותה של המאשימה נדמה כי מדובר באירוע אחד ו/או מעשה אחד של העסקת העובדים ולכן לא היה טעם בהגשת שני כתבי אישום נפרדים בפער זמנים של כמעט חמש שנים בין האחד לשני. אין כל הסבר סביר להתנהלותה זו של המאשימה שכן החקירה בגין האירועים הסתיימה באותה תקופה וההחלטה להגיש כתב אישום נוסף בחלוף כחמש שנים, הינה בלתי סבירה ולוקה בשיהוי ניכר.

ד. על המאשימה מוטלת החובה, באם רצונה לעשות צדק, לעשות זאת בסד זמנים סביר בכדי להמחיש את הקשר בין המעשה לבין העונש שלצידו ולא להשתהות משך תקופה ארוכה וממושכת בייחוד כאשר מדובר בתיק לא מורכב וכאשר קיימת החלטה שיפוטית שעל המאשימה לפעול להגשת כתב אישום.

ה. חומר החקירה בגין שני האירועים היה מונח לפני התביעה כבר עם הגשת כתב האישום בשנת 2006 ולכן היה זה בלתי סביר להשתהות חמש שנים בהגשת כתב האישום השני, בייחוד כאשר מדובר באותם פועלים שהועסקו על ידי אותו נאשם באותו מקום ובהפרש זמנים של חודש בין אירוע אחד לאירוע השני.

ו. כיום חלפו שמונה שנים מאז האירוע מושא כתב האישום ובנוסף לעיוות הדין שנגרם לנאשם בהגשת כתב האישום, הוא יתקשה בניהול הגנתו שכן יהיה עליו לחקור את הפקחים שרשמו דוחות פעולה משנת 2005 ולא ניתן יהיה לצפות מהם לזכור את פרטי האירוע. כמו כו יהיה קושי להזמין עדי הגנה מטעמו.

ז. השתק/הבטחה שלטונית – המאשימה הציגה בפני הנאשם מצג לפיו לא יעמוד לדין בגין האירוע מושא כתב האישום עת הגישה כתב אישום אחד בשנת 2006, במסגרתו הגיע הנאשם להסדר לחזור למסלול המנהלי ולשלם את הקנס. המאשימה לא מילאה את חובתה ולא מסרה לנאשם כי תגיש כתב אישום נוסף, והנאשם לא אמור היה לצפות שיוגש כנגדו כתב אישום נוסף בחלוף חמש שנים.

ח. המאשימה לא יידעה את הנאשם, במסגרת ההסדר אליו הגיעו, כי בכוונתה להגיש כתב אישום נוסף ולמעשה בהתנהגותה הציגה בפניו מצג לפיו ההליכים נגדו הסתיימו. לו היה הנאשם יודע כי בכוונת המאשימה להגיש כנגדו כתב אישום נוסף, לא היה מגיע להסדר בתיק הקודם ולא היה משלם קנסות גבוהים בתוספת ריבית פיגורים ומשנה את מצבו לרעה.

ט. דוקטרינת הסיכון הכפול - אין דנים אדם פעמיים בשל מעשה אחד. שני כתבי האישום עוסקים באותם עובדים ובאותו אתר בנייה, בהפרש של חודש ימים. פיצול העבירות לשני כתבי אישום נעשה בניגוד לדין. במסגרת כתב האישום הראשון חזר הנאשם למסלול המנהלי ושילם את הקנס ולפיכך אין מקום להעמידו לדין בגין כתב האישום השני.

4. טענות המאשימה בתמצית –

א. שיהוי – אמנם כנגד הנאשם הוגש כתב אישום קודם והנאשם נחקר בגין שתי העבירות, אולם חומר החקירה שנאסף בשני התיקים נאסף בנפרד ומתייחס לכל תיק בנפרד. אין בהגשת כתב האישום בגין העבירה הראשונה כדי לחייב את המאשימה להגיש את כתב האישום בתיק זה באותו מועד ובוודאי שאין זה מהווה טעם לביטולו של כתב האישום.

ב. על מנת שבית הדין ייעתר לבקשת הנאשם לבטל את כתב האישום מחמת שיהוי יש להראות כי השיהוי בהגשת כתב האישום עולה כדי פגיעה ממשית ביכולתו של הנאשם לנהל את הגנתו בפרט כאשר מדובר בכתב אישום אשר הוגש בעקבות בקשתו של הנאשם להארכת מועד להגשת בקשה להישפט.

ג. הנאשם לא הצביע על פגיעה ביכולתו להתגונן בפני האישום בשל הגשת כתב האישום בשיהוי ומקומה של טענה זו הינה בשלב הטיעונים לעונש.

ד. השתק/הבטחה שלטונית – כתב האישום הראשון ייחס לנאשם עבירה של העסקת עובדים זרים ביום 3.4.05 בלבד ולא התייחס לעבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום מושא החלטה זו.

ה. מפרוטוקול הדיון שנערך במסגרת כתב האישום הראשון עולה כי המאשימה מעולם לא הבטיחה לנאשם כי אין בכוונתה להגיש כתבי אישום נוספים כנגדו או כי כתב האישום הראשון מתייחס לשתי העבירות מושא שני כתבי האישום. לפיכך, הנאשם אינו יכול לטעון כי לא ידע שמתנהל כנגדו תיק נוסף בשעה שהגיש בקשה להישפט בגין שני הקנסות שהוטלו עליו בגין שתי הביקורות.

ו. ככל שהנאשם מבקש לטעון טענה בדבר הבטחה שלטונית, מן הראוי שיתמוך את טענותיו במסמך כלשהו מטעם המאשימה אשר ממנו אפשר ללמוד על הבטחת המאשימה שלא להגיש כתב אישום נוסף כנגדו.

ז. סיכון כפול – טענות הנאשם לעניין זה אינן נכנסות לגדר ההגדרה של סיכון כפול או לגדרו של סעיף 149 (5). סיכון כפול מתייחס למצב בו הוגש כנגד הנאשם כתב אישום בגין אותה עבירה והנאשם היה נתון לסכנת הרשעה אך העניין לא הוכרע מסיבה כלשהי.

ח. המקרה מושא כתב האישום אינו נופל לגדר סיכון כפול שכן המאשימה מעולם לא הגישה כתב אישום כננגד הנאשם בגין העבירות המיוחסות לו בכתב אישום זה, אלא בגין עבירה אחרת מיום 3.4.05. כתב האישום מושא תיק זה וכתב האישום הראשון מתייחסים לשתי ביקורות שונות בשני מועדים שונים. העובדה ששתי העבירות בוצעו על ידי הנאשם בפרק זמן קצר אינה אומרת שבהגשת כתב אישום אחד שמתייחס למועד ביצוע עבירה אחד בלבד, נשפט הנאשם פעמיים.

ט. הגנה מן הצדק – אמת המידה לאימוץ דוקטרינת ההגנה מן הצדק הינה התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, התנהלות מקוממת ושערורייתית בהתעמרותה בנאשם, שאין הדעת יכולה לסבול ואין תחושת הצדק האוניברסלית יכולה לעמוד מנגד באפס מעשה. אין המדובר בטענה המתקבלת כדבר שבשגרה ובנסיבות המקרה שלפנינו אין הצדקה להחלתה של דוקטרינה זו.

דיון והכרעה –

5. הוראות סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982 מעגנות את הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון ובין היתר –

"(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

במסגרת סעיף זה נטענת טענת הגנה מן הצדק שהוכרה בפסיקה והמאפשרת לבית הדין לבטל כתב אישום, כאשר הגשתו או בירורו אינם עולים בקנה אחד עם קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן.

אמת המידה לתחולת דוקטרינת הגנה מן הצדק הותוותה בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר בורוביץ, פ"ד נט (6) 776; 808-807 (להלן – פרשת בורוביץ), שם קבע בית המשפט העליון מבחן תלת שלבי –

א. בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו;

ב. בשלב השני על בית המשפט לבחון האם בקיום ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות;

ג. בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום.

בית המשפט העליון הדגיש כי – "מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". בפרשת טגר חזר וקבע בית המשפט העליון כי טענת הגנה מן הצדק היתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. (ע"פ 3672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 21.10.07)). פסיקה זו אומצה על ידי בית הדין הארצי בפרשת הום סנטר (ע"פ 14/07 מדינת ישראל נ' הום סנטר, (מיום 22.11.07)) ובפרשת עלי עלייאן (ע"פ 25249-05-10 מדינת ישראל נ' עלי עלייאן, (מיום 7.3.11)) שם נפסק –

"טענת הגנה מן הצדק הינה טענה קיצונית המתאימה למקרים מיוחדים בהם עצם קיומו של ההליך הפלילי כרוך בעיוות דין ופגיעה בתחושת הצדק עד כדי הצדקה לביטולו של כתב האישום בלי לדון בו לגופו. מעצם טיבם של דברים, קשת המקרים בהם ניתן לשקול קבלת טענת הגנה מן הצדק מוגבלת והיא תחול במצבים בהם עצם קיומו של ההליך פוגע בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך תקין ".

6. דוקטרינת הסיכון הכפול - לא מצאתי ממש בטענות הנאשם אודות דוקטרינת הסיכון הכפול. שני כתבי האישום עוסקים בשתי עבירות שבוצעו במועדים שונים ועל כן, משהמדובר בשתי עבירות שונות, אין עסקינן בסיכון כפול ודין טענה זו להידחות. הוא הדין באשר לטענת הנאשם אודות הבטחה שלטונית – לא הובאו לפניי ראיות ברורות לפיהן המאשימה הבטיחה לנאשם שלא תנקוט כנגדו בהליכים בגין העבירה השנייה ולכן דין טענה זו להידחות אף היא.

7. באשר לטענת השיהוי וההגנה מן הצדק - לא מצאתי כי יש בנסיבות האמורות כדי התנהגות שערורייתית ובלתי נסבלת של הרשות, אשר פוגעת בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך תקין. יחד עם זאת אציין כי התנהלותה של המאשימה אכן מעוררת תמיהות. המאשימה הגישה כנגד הנאשם כתב אישום בגין העבירה הראשונה עוד בשנת 2006 ואילו בגין העבירה השנייה שבוצעה כחודש לאחר מכן, הוגש כתב האישום בחלוף עוד ארבע שנים. הדברים אף תמוהים עוד יותר שעה שהנאשם נחקר בגין שתי העבירות באותו מועד, ושניים מתוך שלושת העובדים הזרים אשר הועסקו, לכאורה, על ידי הנאשם והוזכרו בכתב האישום השני, נזכרו גם בכתב האישום הראשון.

מקובלת עליי טענת הנאשם לפיה הניח כי המאשימה אינה מתכוונת לנקוט בהליכים בגין העבירה השנייה – מדובר בהנחה סבירה לאור התנהלות המאשימה.

משאלה פני הדברים ועל אף שאין המדובר בהתנהלות שערורייתית אשר עולה כדי ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, טוב היתה עושה הנאשמת אילו היתה שוקלת לבטל את ההליכים כנגד הנאשם, בשל הנסיבות שתוארו לפנינו.

יחד עם זאת, ככל שהמאשימה תבקש להמשיך בהליכים כנגד הנאשם וככל שתהיה הרשעה, יובאו נסיבות אלה בחשבון בעת מתן גזר הדין.

8. סוף דבר – הבקשה נדחית.

9. הצדדים יתייצבו לדיון הקבוע בפניי ביום 31.10.13 בשעה 12:00.

ניתנה היום, כ"ו חשון תשע"ד, (30 אוקטובר 2013), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.