בפני: כב' השופט שמואל טננבוים, סגן הנשיאה

בעניין:

המאשימה: מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד ישראל שניידרמן

נגד

הנאשם: סעדיה בן דוד יוסף

ע"י ב"כ עו"ד רוית וקס

1. בהכרעת דין מיום 13.7.15 הורשע הנאשם בעבירה של אי העמדת מגורים הולמים לשימוש חמישה עובדים זרים שהעסיק, וכן אי תשלום שכר מינימום ומסירת תלושי שכר שאינם כוללים את פרטי השכר והסכומים שנוכו לשלושה מתוך אותם עובדים, עבירות על סעיפים 1 ה', 2(ב)(4) ו-2(ב)(7)לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן – חוק עובדים זרים) ועבירה לפי סעיף 2(א) ו- 14 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז – 1987 (להלן – חוק שכר מינימום).

2. מעובדות כתב האישום עולה כי הנאשם הנו בעליו של משק חקלאי במושב בית עוזיאל. הנאשם עוסק בחקלאות, ובזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, העסיק עובדים זרים במשקו בביצוע עבודות חקלאיות.

3. טיעוני המאשימה

א. העבירות בהן הורשע הנאשם בוצעו במסגרת עיסוקו לצורך רווח כלכלי וקיימת פגיעה בזכויות בסיסיות של העובדים אשר שייכים לקבוצה חלשה מעצם טבעה. הנאשם הורשע במספר עבירות וביניהן עבירה של אי העמדת מגורים הולמים לחמישה עובדים ואי תשלום שכר מינימום לשלושה עובדים.

ב. בית הדין קבע כי העבירות כנגד עובדים זרים הינן מכת מדינה. כעבירות כלכליות, מדיניות הענישה צריכה להיות כלכלית ביסודה וחייבת להיות מרתיעה. במקרה מושא גזר דין זה העבירה של אי תשלום שכר מינימום היא עבירה כלכלית גרידא ולכן הענישה בגינה צריכה להיות כלכלית.

ג. המאשימה מבקשת לקבוע רף עונשי הנע בין 80% ל- 100% מהקנס המירבי ביחס לכל אחת מן העבירות בהן הורשע הנאשם. כאשר ביחס לעבירה של אי העמדת מגורים הולמים הקנס המירבי הינו בגובה 116,800 ₪ ; ביחס לעבירה של אי פירוט תלושי השכר הקנס המירבי הינו בגובה 58,400 ₪ וביחס לעבירה של אי תשלום שכר מינימום לשלושה עובדים למשך 12 חודשים במצטבר הקנס המירבי הוא בגובה 202,000 ₪.

ד. בית הדין מתבקש לקבוע את העונש ההולם בתוך המתחם המבוקש ובכל מקרה שלא יפחת העונש מהרף המינימלי.

ט. בית הדין מתבקש להורות לנאשם לחתום על התחייבות כספית שלא לעבור עבירות על חוק עובדים זרים וחוק שכר מינימום וזאת למשך 3 שנים ממועד מתן גזר הדין בהתאם להוראות סעיף 72 לחוק העונשין כאשר הסכומים לצד ההתחייבות יהיו בגובה 58,400 ₪ ביחס לאי פירוט בתלושי השכר 116,800 ₪, ביחס לעבירת אי העמדת מגורים הולמים ו- 226,000 ₪ ביחס לעבירה על פי חוק שכר מינימום.

טיעוני הנאשם

4. ב"כ הנאשם טענה, כי הנאשם חקלאי כבן 66 אשר מאז עלה לארץ עסק אך ורק בחקלאות. משך שנים היה בעל משק לתפארת כאשר בעשר השנים האחרונות כוחו לא עמד לו והוא נקלע לחובות כבדים. הנאשם נושא על גבו הלוואה אשר מכבידה עליו ועל המשק המשפחתי . בנוסף הצטברו לו חובות כבדים, בין היתר חוב ארנונה, דרישות תשלום למד"א ולבית החולים בגין אשפוז רעייתו, התראה מחברת חשמל לפני ניתוק ויש כנגדו תיקי הוצל"פ פתוחים ללא יכולת פריעה וכן הוטלו על חשבונו צווי עיקול. כיום מעסיק הנאשם פועל אחד בלבד ומעבד שטח הקטן פי 12 משטחי האדמות שעיבד קודם לכן. הנאשם אדם פשוט וישר, אינו יודע קרוא וכתוב.

ב"כ הנאשם הוסיפה וטענה כי מצבם הבריאותי של הנאשם ושל רעייתו התדרדר מאד והם סובלים מתחלואים רבים. הנאשם חולה סוכרת וסובל ממחלות בליבו. בעברו אירוע מוחי ויש לו בעיות שמיעה קשות אך ידו אינו משגת לרכוש מכשיר שמיעה.

לדבריה, כאשר גוזר בית משפט את דינו של הנאשם, עליו לקחת בחשבון את חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה. הביקורת במשקו של הנאשם בוצעה ביום 6.6.05 , לפני למעלה מ-10 שנים. רק בשנת 2010 הוגש כתב אישום ומאז נמשך ההליך המשפטי משך 5 שנים כאשר הסיבות להימשכות ההליך נעוצות ברובן בהתנהלות המאשימה (החלפת משרדי באי כוחה 3 פעמים, הגשת כתב אישום מתוקן והגשת כתב האישום בטעות לבית הדין בבאר שבע). בעניין זה יש ליתן משקל גם להיזק הראייתי שנגרם לנאשם, נוכח חלוף הזמן.

ב"כ הנאשם הבהירה כי לנאשם אין עבר פלילי ו/או הרשעות קודמות וכן מעולם לא הורשע בעבירות אחרות, ולא היה חשוד בביצוע עבירות אחרות. עברו נקי ללא רבב. כמו כן מאז ביצוע העבירות בהן הורשע לא הוטלו עליו קנסות מנהליים נוספים ונוכח מצבו והעובדה כי הוא מעסיק כיום פועל אחד בלבד וצמצם משקו למינימום, אין חשש למעידה נוספת ולכן שיקול ההרתעה אינו קיים.

ב"כ הנאשם מפנה לגזה"ד בתיק 38717-02-10 מדינת ישראל נ' עבד אלעזיז מוסטפא, מיום 23.1.14. שם נקבע, כי יש מקום רב להתחשב בשיהוי הניכר מצד הרשות כשיקול לקולא בגזירת עונשו של הנאשם.

כמו כן היא מפנה לגזר הדין בתיק 1396/08 מדינת ישראל נ' אלכסנדר קפייב, מיום 9.2.14 על מנת לתמוך בבקשתו של הנאשם להטיל עליו עונש עבודות שירות לתועלת הציבור.

5. לטענת ב"כ הנאשם, בנסיבות מקרה זה, נוכח מצבו הכלכלי והבריאותי של הנאשם והעובדה כי הנאשם ללא עבר פלילי וללא הרשעות קודמות, על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו באופן שלא ייגזר קנס כספי על הנאשם או לחילופין יומר הקנס בעבודות שירות לתועלת הציבור.

דיון והכרעה

6. ראשית אדון בבקשת הנאשם שלא להרשיעו. הבסיס הנורמטיבי לענישה ללא הרשעה מצוי בסעיף 192 א'לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982, אשר קובע כדלקמן: "הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור".

קביעה דומה מצויה בסעיף 71א'(ב) לחוק העונשין אשר לפיו:

"מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לעניין סעיף 9 לפקודת המבחן(נוסח משולב), תשכ"ט – 1969, כדין צו מבחן".

הוראות רלוונטיות נוספות מצויות בסעיף 1 לפקודת המבחן(נוסח חדש), התשכ"ט – 1969, ובסעיף 72(ב) לחוק העונשין הקובע:

"קבע בית המשפט שנאשם ביצע עבירה אך לא הרשיעו, רשאי הוא לצוות כי הנאשם ייתן התחייבות להימנע מעבירה בתוך תקופה שיקבע בית המשפט ושלא תעלה על שנה אחת".

7. הסמכות לבטל הרשעה מופעלת על ידי בתי המשפט במשורה. העקרון הוא, כי אדם אשר הוכחה אשמתו בהליך פלילי – יש להרשיעו בדין. ההרשעה מהווה פועל יוצא מביצוע עבירה פלילית ומסייעת למיצוי ההליך הפלילי ותכליותיו. הקפדה על עצם ההרשעה נדרשת לצורך העברת המסר ההרתעתי הרצוי, ועל מנת "לשוות למעשה העבירה תווית של מעשה פסול בעיני החברה, שגמול עונשי בצידו" (ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין, מיום 4.9.07; להלן –עניין קליין; ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682; ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685). יפים לעניין זה דבריה של השופטת פרוקצ'יה בעניין קליין:

"חברה המבקשת להפעיל את ההליך הפלילי בדרך אפקטיבית, שוויונית והוגנת תתקשה להשלים עם גישה שיפוטית הפוטרת נאשמים, חדשות לבקרים, מהרשעה פלילית אף שאחריותם הפלילית הוכחה. שהרי ההרשעה היא הביטוי השיפוטי לאחריות הפלילית שהוכחה, ובלעדיה נותרת קביעת האחריות הפלילית חסרה את החוליה האחרונה, המוסיפה לה את המשמעות המשפטית הנורמטיבית הנדרשת".

8. בע"פ 6291-05-10 א. כפיר אחזקות נ' מדינת ישראל (פס"ד מיום 31.1.12) קבע בית הדין הארצי:

"הסמכות להורות על ביטול הרשעה אמורה להיות מופעלת במקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת (ר"ע 432/85 רומנונ'מדינת ישראל, [פורסם בנבו] מיום 21.8.85;להלן – עניין רומנו; ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337; להלן – עניין כתב; ע"פ9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל, מיום 31.12.07; עניין קליין).

נסיבות יוצאות דופן כאמור עשויות להיות נסיבות בהן "אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה" (עניין רומנו; ע"פ 3301/06 ביטי נ' מדינת ישראל, מיום 31.10.06),היינו נסיבות בהן "עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של הרשעה פלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין התועלת שתצמח לחברה ולאינטרס הציבורי מקיומה של הרשעה" (עניין קליין).

על פי ההלכה הפסוקה, קיימים שני תנאים מצטברים להימנעות מהרשעה – האחד, כי ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; השני, כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (עניין כתב). נדרש לפיכך איזון עדין, בין האינטרסים הציבוריים הרלוונטיים וביניהם הצורך בהרתעת הרבים, הוקעה חברתית ואכיפה שוויונית, לבין הנזק הצפוי לנאשם הספציפי כתוצאה מעצם ההרשעה".

ראו עוד ע"פ 57160-01-14 מדינת ישראל נ' חדוות הורים (פס"ד מיום 8.11.14 להלן – ענין חדוות הורים).

9. לא שוכנעתי כי מתקיימות במקרה זה נסיבות חריגות המצדיקות ענישה ללא הרשעה, שכן לא הוכח "פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה בהרשעה הפלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין התועלת שתצמח לחברה ולאינטרס הציבורי מקיומה של הרשעה" (עניין קליין).

מחד, יש לקחת בחשבון את חשיבותם הציבורית של חוק עובדים זרים וחוק שכר מינימום, לרבות הצורך בהטמעת הנורמות החברתיות הראויות והמסר הציבורי המתחייב מהן, המצדיק הרשעה פלילית של הנאשם. כמו כן, יש להוסיף את שיקול ההרתעה מפני ביצוע עבירות דומות, אשר על מנת שיהיה אפקטיבי, יש להעביר מסר ברור כי מעסיק שהורשע בשל עבירות לפי חוק עובדים זרים ושכר מינימום, תוטל עליו סנקציה אשר תהפוך את ההתנהגות לבלתי כדאית עבורו.

מאידך, לא שוכנעתי כי הפגיעה אשר תיגרם לנאשם כתוצאה מהרשעתו,שונה מהפגיעה שנגרמת לכל אדם אחר אשר הורשע בעבירות לפי חוק עובדים זרים וחוק שכר מינימום. מדובר לכל היותר בנזק שהנו תוצר נלווה של כל הרשעה בנסיבות דומות, ולא הובאו ראיות לקיומו של נזק יוצא דופן בנסיבות המקרה.

על כן אפנה כעת לגזור את דינו של הנאשם.

10. סעיף 40ב' לחוק העונשין קובע:

"העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו (בסימן זה – העיקרון המנחה)".

המחוקק הוסיף וקבע במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין, כי על ביהמ"ש לקבוע "מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה", להתחשב לצורך כך "בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40 ט". יש להתחשב בנזק שנגרם מביצוע העבירה, הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה, מידת השליטה שלו על מעשהו וגם מצבו הכלכלי של הנאשם.

11. כמו כן, נדרש ביה"ד לקבוע את העונש המתאים לנאשם במסגרת אותו מתחם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כמפורט בסעיף 40 ( ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל מיום 05.08.13).

נבחן את שלושת שלבים במנגון גזירת העונש לפי תיקון 113.

שלב ראשון – האם מדובר באירוע אחד או כמה אירועים נפרדים

12. יש לבחון האם הנאשם הורשע בכמה עבירות, להבדיל מהרשעה בעבירה יחידה. במידה ומדובר בכמה עבירות, יש לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים.

הוראות החוק אינן כוללות הכרעה ברורה אימתי ייחשבו מספר עבירות כ"אירוע אחד", אשר לו ייקבע מתחם עונש אחד, ומתי ייחשבו מספר עבירות ל"כמה אירועים", אשר לכל אחד מהם ייקבע מתחם עונש נפרד. בסופו של יום נותר שיקול הדעת להגדרת האירוע בידי השופט האמור לשים לנגד עיניו בין היתר את עקרון ההלימה העומד ביסוד התיקון לחוק וההכרעה בעניין זה יכולה להשתנות ממקרה למקרה.

13. יש מקום שבו ייכלל בהגדרת "אירוע" כל הכרוך בהעסקת עובד מסוים, במועד מסוים, כגון עבירה של העסקת עובד ללא היתר בצירוף העסקתו ללא חוזה בכתב ובצירוף העסקתו ללא ביטוח רפואי וכל הנוגע לאותו עובד ייחשב כאירוע נפרד. ייתכן גם מקום שבו תיכלל בהגדרת "אירוע אחד" תפיסה אחת של קבוצת עובדים המועסקים ללא היתר, בעוד שאי עריכת ביטוח רפואי לאותה קבוצה תחשב לאירוע אחר והעדר עריכת חוזה בכתב לאותה קבוצת עובדים שהחלה לעבוד באותו מועד תחשב לאירוע שלישי. נראה כאמור, כי סעיף40יג לחוק מותיר את שיקול הדעת בעניין זה בידי בית המשפט, אשר יבחן כל מקרה בנסיבותיו, ויקבע מהי המסגרת המתאימה בנסיבות המקרה הספציפי.

14. במקרה שלפני, הנאשם הורשע במספר עבירות, לפי חוק עובדים זרים ולפי חוק שכר מינימום. כל העבירות נמצאו במהלך ביקורת אחת שנערכה במשקו של הנאשם, ביום 6.6.05 לפיכך מצאתי כי יש לראות בהעסקת קבוצת העובדים באותה העבודה ובאותו המועד על כל הכרוך בהעסקתם משום "אירוע אחד". כאשר חומרת הנסיבות הכרוכות בביצוע העבירה נכללות בהגדרת ה"אירוע" ותילקחנה בחשבון במסגרת קביעת מתחם הענישה לאותו האירוע.(עניין חדוות הורים).

שלב שני – קביעת מתחם ענישה

15. כאמור, מתחם הענישה ייקבע בהתאם לעקרון ההלימות, ולשם כך יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות לביצוע העבירה.

בשלב זה, רק השיקולים הקשורים לביצוע העבירה משוקללים בקביעת מתחם הענישה. נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן מובאות בחשבון בשלב זה. אלה יבואו במסגרת קביעת העונש המתאים בתוך מתחם הענישה, אך לא בקביעת המתחם עצמו.

אמות המידה אשר יסייעו לקביעת מתחם הענישה הן אלו:

• הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו.
• מדיניות הענישה המונהגת.
• נסיבות הקשורות לביצוע העבירה, כמפורט בסעיף 40ט לחוק העונשין ובהן הנזק שצפוי להיגרם מביצוע העבירה, הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה,יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה ועוד.

16. ומן הכלל אל הפרט – במסגרת קביעת מתחם הענישה, יש ליתן את הדעת כי בנסיבות דנן בהן העמיד הנאשם לרשות העובד הזר מגורים שאינם הולמים, נפגע כבוד האדם של העובד הזר. מעמדו של העובד הזר הוא מעמד חלש ופגיע הנתון פעמים רבות לחסדיו של מעסיקו. במיוחד כך בנוגע למגורים אותם מעמיד המעסיק לרשות העובד הזר, שכן לעובד הזר אין ברוב הפעמים מגורים פרטיים משלו. כן יש להביא בחשבון את העובדה כי בין הנאשם לבין העובד הזר קיימים פערי כוחות, כי העמדת המגורים הבלתי הולמים נעשתה במסגרת עסקו של הנאשם כחקלאי, וכי המניע לביצוע עבירות על החוק הוא פעמים רבות מניע כלכלי.

באשר לתכלית חוק שכר מינימום, כבר נפסק כי היא עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הבא להבטיח קיום בסיסי לכל אחד מהפרטים בחברה . בבסיס החוק עומדת תכלית סוציאלית ברורה שעניינה להגן על השכבות החלשות בחברה, ועל כן מי שלא מציית להוראות החוק, נושא בסנקציה פלילית כנקוב בו עוד בעניין זה נפסק ע"י בית הדין הארצי, כי תכלית החוק להבטיח רמת חיים מינימלית לכל עובד, וכן לצמצם את מימדי העוני בישראל (ע"ע 1054/01 אשר טוילי נ' יצחק דהרי, פד"ע לז 746).

17. יוטעם כי סעיף 40י"ג (א) לחוק העונשין, קובע כי ככל שהנאשם הורשע "בכמה עבירות המהוות אירוע אחד, יקבע מתחם עונש הולם...לאירוע כולו, ויגזור עונש כולל לכל העבירות בשל אותו אירוע".

סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו – 1985, קובע כי אין לגזור קנס שהוא נמוך מהקנס המנהלי (נכון למועד ביצוע העבירה) אלא "מנימוקים שיירשמו".

מעבר לכך ההלכה שיצאה מפי בית הדין הארצי לעבודה הינה כי נקודת המוצא צריכה להיות, למעט במקרים מיוחדים, כפל הקנס המנהלי (ע"פ 74/09מדינת ישראל נ' זיו אלון דור טכנולוגיות בע"מ, מיום 10.5.10).

18. על רקע זאת, ביחס לעבירה של אי פירוט תלושי השכר הרי שהרף המקסימלי לקנס כספי כפי שעמד בתוקפו במועד ביצוע העבירה עמד על סך של 58,400 ₪ בגין כל עבירה קרי –יש להכפיל את הסכום הנ"ל (המקסימלי) במספר העובדים, ואילו הרף הנמוך לעבירה עומד על כפל הקנס המנהלי, היינו על סך של 4,000 ₪ ביחס לכל עובד.

ביחס לעבירה של אי העמדת מגורים הולמים לעובדים הרף הגבוה עומד על סך של 116,800 ₪ ואילו הרף הנמוך בגובה של כפל הקנס המנהלי עומד על סך של 5,000 ₪ בגין כל עובד.

באשר לאי תשלום שכר מינימום בנגוד לסעיפים 2 ו-14 לחוק שכר מינימום-הקנס המנהלי ביחס ל- 12 יחידות עבירה עומד על סכום של 60,000₪. לפיכך מתחם הענישה הראוי הוא בין סכום זה ₪ לבין 50% מגובה הקנס המירבי המצטבר העומד על סך של 226,000 ₪ לכל עבירה.

19. בהתחשב בכל האמור לעיל, ובמדיניות הענישה לפיה עולה מגזרי דין שניתנו ע"י בתי דין אזוריים כמו גם בית הדין הארצי, ובשים לב לכך כי מדובר באירוע אחד, אני סבור כי מתחם העונש ההולם אמור לנוע בין 97,000 ש"ח לבין כ- 30% מהקנס המקסימלי.

שלב שלישי – גזירת עונשו של הנאשם

20. לאחר שנקבע מתחם הענישה ההולם למעשה העבירה, יש לגזור את העונש המתאים לנאשם, בתוך אותו מתחם.

לצורך כך, יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה,כאמור בסעיף 40 ג (ב) לחוק העונשין:

"בתוך מתחם העונש ההולם, יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40 יא, ואולם בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור, לפי הוראות סעיפים 40 ד ו-40 ה".

הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, מפורטות בסעיף 40 יא לחוק העונשין, ובהן:

"הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו, הפגיעה של העונש במשפחת הנאשם, הנזקים שנגרמו לנאשם כתוצאה מביצוע העבירה ומהרשעתו, נטילת אחריות של הנאשם על מעשיו וחזרתו למוטב, מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי הנזק שנגרם בשלה, שיתוף פעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק, כאשר כפירה באשמה וניהול משפט ע"י הנאשם לא ייזקפו לחובתו, התנהגות חיובית של הנאשם ותרומתו לחברה, נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה, התנהגות רשויות אכיפת החוק, חלוף הזמן מאת ביצוע העבירה, עברו הפלילי של הנאשם או העדרו".

ניתן לגזור עונש החורג ממתחם הענישה, במידה והתקיים אחד משני אלה: האחד, חריג לקולא, אם "מצא כי הנאשם השתקם או יש סיכוי של ממש שישתקם" (סעיף40 ד (א) לחוק העונשין); השני חריג לחומרה, אם "מצא כי יש חשש ממשי שהנאשם יחזור ויבצע עבירות וכי החמרה בעונשו והרחקתו מן הציבור נדרשות כדי להגן על שלום הציבור" (סעיף 40 ה' לחוק העונשין).

במקרה דנן הבאתי בחשבון, מחד את חומרת העבירות והיקף הפגיעה בזכויות העובדים הזרים ובנורמות הפגומות שאימץ הנאשם, אך מאידך הבאתי בחשבון את הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירה (לפני כ – 10 שנים) ובעיקר נוכח העובדה כי מאז העבירה לנאשם אין עבירות אחרות ומאז ביצוע העבירה לא חזר לסורו ואף אין חשש ממשי כי יבצע עבירות דומות.

הנאשם שרוי במצב בריאותי וכלכלי קשים ובעצם ההרשעה יש כדי להסב לו נזק כלכלי רב.

כמו כן הבאתי בחשבון כי הנאשם הורשע אומנם בביצוע עבירות המתייחסות חלקן לחמישה עובדים וחלקן לשלושה מתוכם, אולם לטעמי יש להתייחס להעסקת כלל העובדים כאל מקשה אחת כאשר בפועל עולה כי אין מדובר על עבריינות מועדת או סדרתית, אלא על אירוע שהתרחש לפני שנים רבות, כאשר מאז תיקן הנאשם דרכו.

בנסיבות אלה, שוכנעתי כי מוצדק לחרוג במקרה זה מהרף התחתון של מתחם הענישה, וזאת לאחר שהתרשמתי כי הנאשם חזר למוטב, ותכלית הענישה תוגשם גם בקנס אשר הוא פחות ממתחם הענישה שקבעתי.

סוף דבר

21. אשר על כן הריני גוזר על הנאשם קנס בסך 45,000 ש"ח, אשר ישולם ב-25 תשלומים שווים, החל מיום 1.12.15 ומידי ראשון לכל חודש עוקב.

22. הנאשם יחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירות נשוא כתב האישום בסכומים המפורטים בסעיף 3 ט' לעיל בגזר דין זה במשך שלוש שנים מהיום, שאם לא כן, יישא בתשלום הקנס המירבי הקבוע בחוק לעבירות אלה.

23. הנאשם יפנה למזכירות בית הדין על מנת לקבל שוברי תשלום ויחתום על התחייבות וזאת תוך 10 ימים מקבלת גזר הדין.

גזר הדין ישלח לצדדים בדואר.

ניתן היום, ט"ז חשוון תשע"ו, (29 אוקטובר 2015), בהעדר הצדדים.