פסק-דין

1. המבקשים הגישו תביעה בהמרצת פתיחה ועתרו כי בית המשפט ייתן כנגד המשיבה מס' 1 את הצווים הבאים:

א. המחייבת את המשיבה מס' 1, תאגיד המים לחבר את נכס המבקשת למערכת המים הציבורית המנוהלת עלי ידה ולספק לה בגין נכס זה שירותי מים, בכפוף לתשלום החיוב של אגרת הנחת צינורות על פי סעיף 4 לחוק העזר לאילת (אספקת מים), התשכ"ו - 1966;

ב. צו האוסר על המשיבה מס' 1 להתנות את החיבור של הנכס למערכת המים הציבורית ואת אספקת שירותי מים בהשתת תשלומים נוספים שנדרשו למעט האגרה לעיל;

ג. צו הקובע כי התשלום שנדרש על ידי המשיבה מס' 1 מהמבקשת למעט האגרה האמורה, נדרש בחוסר סמכות והמשיבה מס' 1 אינה מוסמכת להטילו על המבקשת ועליה לבטל את הדרישה שהוטלה על המבקשת.

בשלבים ראשונים של ניהול התיק נמחקה העתירה נגד המשיבה מס' 2, הועדה המקומית לתכנון ובנייה אילת כי נטען שבמהלך ניהול התיק ניתן למבקשים היתר בנייה. הגשת ההיתר כראיה לא הותר (עמ' 115 לפרוטוקול) ולא הוכח כי בפועל ניתן היתר.

2. הרקע להגשת המרצת הפתיחה הוא הבא:

המבקשת מס' 1 היא תאגיד בבעלות המבקש מס' 2 (להלן: "המבקש"). בבעלות המבקשת זכויות במקרקעין בשטח של כ-36 דונם בתחום השיפוט של עיריית אילת, ובמרחב התכנון של הועדה המקומית לתכנון ובנייה אילת, הידוע כגוש 40070 חלקה מס' 1 (להלן: "המקרקעין"). במקרקעין מנוהל עסק הידוע כ"משק חביבה" (להלן: "משק חביבה"). לטענת בא כוח המשיבה, עו"ד גיורא אונגר, יש לדייק כי מדובר במבנה שלא כלול בשטח בנוי של העיר והוא למעשה "בלב המדבר". אבל, גם בא כוח המשיבה אינו חולק כי הנכס נמצא בתחום השיפוט של עיריית אילת וכן בתחום קבלת שירותים מתאגיד המים.

אין מחלוקת כי על המקרקעין בהם פועלת משק חביבה קיימת תוכנית מתאר מקומית משנת 1987 שמספרה 13/101/02/2 המייעדת את הנכס לשירותי תיירות והיא מתקנת תוכנית קודמת לתכנית מתאר מקומית אילת (העתק צורף כנספח א' לתצהירו של המבקש). על פי התוכנית המתקנת יעוד השטח שונה משטח לא לבניה לקביעת יעוד של שירותי תיירות, .... (ההדפסה אינה קריאה – מ' ו').

המחלוקת קמה בין הצדדים כאשר המבקשת ביקשה לבנות מרכז מבקרים במשק חביבה דבר שמצריך השקעה בתשתיות במקרקעין המצריכות היתר בניה. לצורך כך המבקשת הגישה ביום 5/5/09 בקשה לועדה המקומית לתכנון ולבניה אילת לקבלת היתר בנייה של מרכז נופש וספורט (נספח ב' לתצהיר המבקש). הבקשה אושרה במספר תנאים והרלבנטיים לתיק זה הם השגת אישור של המשיבה, תאגיד המים, ולשלם לה את התשלומים שהיא זכאית לגבות על פי דין כתוצאה ממתן ההיתר.

ככל שמדובר בסילוק שפכים, הוסכם עם הגורמים הרלוונטיים בועדה המקומית, בתאגיד, ובמשרד הבריאות על פתרון שלא יטיל על תאגיד המים להסדיר את סילוק השפכים בשלב ראשון. הוסכם כי סילוק השפכים יעשה על ידי איסוף וריכוז בנכס עצמו ועל חשבון משק חביבה, והם יסולקו על ידי המבקשת על חשבונה אל המתקן העירוני לטיפול בשפכים.

המחלוקת לגבי המים עלתה כתוצאה מתנאים שהוצבו על ידי איגוד ערים לכבאות איזור אילת שגם את הסכמתם נדרשה המבקשת להשיג. המשמעות של אותם דרישות הייתה החלפת קו המים הקיים לקו מים שקוטרו, ספיקתו, והלחץ המסופק על ידו עולים על הקיים.

תאגיד המים לא דחה את הבקשה של משק חביבה אלא העלה תנאי של קבלת התחייבות של המבקש לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בהתקנת הצנרת והנדרש על מנת לחבר את הנכס לקו החלוקה הציבורי. המבקש נדרש וחתם על התחייבות לבנות מערכת הגברת לחץ של מים ולתחזק אותה על חשבונו (נספח יג (2) לתצהיר המבקש). התחייבות זו באה בהמשך לפגישה שנערכה ביום 13/7/09 עם מהנדס המים והביוב של תאגיד המים, אינג' יגאל תבור. המבקש מסתייג מחתימה זו בתצהירו וטוען כי עשה כן תחת לחץ (סעיף 17 לתצהיר המבקש). בהמשך המבקש נדרש על ידי מנכ"ל תאגיד המים, אינג' חן סלטי גם להתחייב בכתב לשאת בכל העלויות בהנחת הצנרת והמתקנים הנדרשים לאספקת המים למתחם (מכתב מיום 28/10/09, נספח ג' לתצהירו של המבקש). בשלב זה פנה המבקש לקבלת סיוע מקצועי של עורך דין והיו חילופי מכתבים שלא שינו את התוצאה.

3. תאגיד המים אינו חולק על העובדות לעיל אך מוסיף כי המבקש חתם על חוזה פיתוח עם המנהל כאשר הוא יודע כי בסמוך למקרקעין אין תשתיות ציבוריות ובשנת 2001 הוא פנה לעיריית אילת בבקשה להנחה של קו מים לצורך השקיית עצים ובעלי חיים ותחזוקה שוטפת בקוטר של 50 מ"מ. המבקשת לקחה על עצמה את הנחת קו המים, ותחזוקתו (נספח 1 לתצהירו של אריק אשכנזי מטעם המשיבה). בנוסף באותו מסמך מיום 29/3/2011 גם הצהיר המבקש כי ידוע לו כי נכון לאותו מועד אין בשטח נשוא ההיתר כל תשתיות ובכלל זה צנרת מים וכו' ובעניין זה: "אין לי ולא תהיה לי בעתיד כל טענה כנגד הרשות המקומית ו/או הועדה המקומית".

המבקש חזר על תוכן זה שוב ביום 2/5/01 (נספח 3 לתצהירו של אריק אשכנזי). להשלמה צירפה המשיבה סיכום ישיבה באגף ההנדסה של עיריית אילת מיום 11/6/01 בה השתתפו המבקש, אינג' יגאל חבנר, מהנדס מים וביוב בעיריית אילת, ואינ' בן נתן. בסעיף 3 לסיכום מצוין כי "בשלב זה לא ידוע על תוכניות פיתוח באזור, אחרת ממה שמופיע בתכנית מתאר 101/02/2". באשר לביוב נמסרו פרטים על קו הביוב העירוני הקרוב ביותר (ברחוב מלכת שבא) וכי: "על מנת לתכנן ולבצע קו ביוב עד גבול המגרש נדרשת השקעה גדולה ולו"ז לפיתוח באזור כבישים לפי תב"ע." (נספח 4 לתצהירו של מר אשכנזי).

בא כוח המבקשים, עו"ד עפר שפיר טוען כי אין באותה התחייבות כדי לקבוע כי מכאן ועד שהרשות המקומית תפתח תשתיות ציבוריות בסמוך למקרקעין על המבקשת לשאת בכל העלויות שנדרשות על פי החלטת הועדה המקומית לתכנון ולבנייה תוך הפנייה להלכה שנקבעה בעניין- דירות יוקרה [ע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה, מר צביר גוב-ארי (טרם פורסם, 27/6/11- פורסם בנבו) (להלן: "עניין-דירות יוקרה")].

בית המשפט קבע כי החובה של הרשות המקומית לספק תשתיות ציבוריות יכולה להתבצע על ידי היזם כנגד תמורה נאותה כאשר מסכום זה ניתן לקזז את ההיטלים המגיעים לעירייה [עניין-דירות יוקרה; בג"ץ 2758/01 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים, פ"ד נח(4) 289 (2004)]. לצד זה עומדת ההלכה שנקבעה בעניין רובינשטיין כי ניתן לרפא את הפגם של אי חוקיות הדבק בגביית אגרות והיטלים על ידי הרשות ללא עיגון בחוק אם האזרח או היזם קיבלו על עצמם מרצונם חבות חוזית [ע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נו(4) 117 (2002)]. הנסיבות בעניין דירות יוקרה היו כי המערערות נדרשו בהסכם הפיתוח שהם חתמו עם מינהל מקרקעי ישראל להמציא אישור הרשויות המוסמכות בעירייה כי לא תהיינה להן תביעות כלפי ממ"י לתשלום היטל השבחה או היטלי פיתוח ביחס לשטח המיזם. דרישת הרשויות המוסמכות מהיזמים הייתה כי הם ישלמו מקדמה על חשבון היטל ההשבחה גם אם טרם הגיע מועד תשלומו על פי החוק וביחס להיטלי הפיתוח נדרשו היזמים לבצע את עבודות הפיתוח תוך קבלת פטור מחלק מהיטלי הפיתוח ועל חלק הם קיבלו הנחה. התרגום הכלכלי לכך היה חד צדדי לטובת הרשות המקומית והועדה המקומית לתכנון ולבנייה.

4. הנסיבות בתיק זה דומות, אבל המבקשת התבקשה בנוסף לשלם את כל ההיטלים בשלמותם. אולם לא ניתן בכך לסכם את הסוגיה המשפטית במחלוקת בהיבט המשפט הציבורי. כי לפי שיטת תאגיד המים, כל השקעה שתעשה בתשתית ציבורית שתחבר את משק חביבה עם תשתית ציבורית קיימת תהייה השקעה זמנית וקרוב לוודאי שגם לא ניתן יהיה לנצל אותה בעתיד במועד פיתוח השטח בין משק חביבה לגבול הקיים של הבנייה, כי היא לא תתאים.

מאחורי טיעון זה ישנה טענה כי המבקשת אינה יכולה להכתיב את קצב הנחת התשתיות הציבוריות והיא ידעה זאת מלכתחילה. לפיכך כאשר המבקשת בחרה לחתום עם ממ"י על הסכם פיתוח לתרגם את תוכנית המתאר המופרטת למציאות היא הייתה צריכה לקחת בחשבון כי בנוסף לעלויות הפרויקט עצמו יהיה עליה לשאת בעלויות של הנחת תשתית ציבורית שהיא ככל הנראה זמנית.

הרציונל העומד מאחורי טיעון זה הוא כי גם תאגיד המים הוא גוף ציבורי אשר מחויב לכלכל את תקציבו כדי לעמוד במחויבויות שלו כלפי כלל ציבור הצרכנים. טיעון זה נכון גם לרשות המקומית.

משק חביבה הוגדר על ידי עו"ד אונגר להיות "באמצע המדבר" אולם קיימת תוכנית בשלבים ראשוניים עוד טרם הגשה להפקדה לגבי השטח המפריד בין העיר ל"מדבר" שגם המבקש מכיר בקיומה - תוכנית גבעות אילת (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 22/5/11 מול שורה 8). עמדת המצהיר מטעם התאגיד היא כי כל השקעה בתשתית חיבור למשק חביבה על בסיס הקיים היא ניחוש של צרכי השכונה החדשה (עמ' 57-59 לפרוטוקול מיום 30/1/12). כנגד עומדת זכותה של המבקשת למקסם את רווחיה על ידי תרגום תוכנית המתאר המקומית משנת 1987 למציאות (סעיף 11 (א) לחוק החברות, תשנ"ט - 1999).

5. באי כוח המשיבה הציגו את הסוגיה המשפטית להכרעה בשאלה האם כל בעל היתר בנייה שניתן לו על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה זכאי אוטומטית לכך שנכסו יחובר בתוך זמן קצר מעת הבנייה לרשת המים והביוב ולחלופין האם לתאגיד המים וביוב כבאה בנעלי העירייה מוקנה שיקול דעת אם ומתי יבוצעו ההשקעות הנדרשות לשם החיבור כאמור.

המסגרת המשפטית לקביעת לוח הזמנים היא חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 אשר מסדירה את הליכי התכנון ותרגום תוכניות מתאר למציאות. הגוף המקומי לביצוע התכנון במרחב התכנון המקומי היא הועדה המקומית לתכנון ולבנייה שעליה גם מוטלת החובה לפקח על פיתוח הקרקע במרחב התכנון המקומי (סעיף 61 לחוק התכנון והבניה). הפיקוח על ישום חובות הועדה המקומית נעשה על ידי הועדה המחוזית לתכנון ולבניה (סעיף 28(א) לחוק התכנון והבניה). בענייננו לכאורה התוכנית החסרה מבחינת משק חביבה בשטח החוצץ היא ככל הנראה תוכנית מפורטת המיישמת תוכנית המתאר המקומית לפרטים לביצוע או תוכנית מתקנת את תוכנית המתאר המקומית – על כך לא הונחה כל תשתית ראייתית למעט העדויות לקיומה של תוכנית בשלבים התחלתיים. בסוגיה זו נחקר מר אשכנזי שהעיד שהתוכנית עבור השכונה הסמוכה לא אושרה מטעמים שלא היו ידועים לו (עמ' 58-59 לפרוטוקול מיום 30/1/12). מר אשכנזי הסביר שעד שאותה תוכנית לא תאושר לא ניתן סופית להעריך אפילו את התוואים של תשתיות המים והביוב (עמ' 59 לפרוטוקול).

בא כוח המבקשים, עו"ד שפיר, העלה גם היבט נוסף של המשפט הציבורי והוא הזכות לקבלת מים תוך הפנייה לפסיקה עדכנית. המחלוקת כאן אינה הזכות לקבלת מים שכן אין מחלוקת כי למשק חביבה מוזרמים מים, הגם בתנאים שנקבעו בשנת 2001. המחלוקת היא הזכות של המבקשת לתרגם את תוכנית המתאר המקומית למציאות.

6. השאלה שהונחה בפני ע"י באי כוח המשיבה שוב בתום שמיעת התיק היא שאלת הסמכות העניינית.

הסמכות העניינית לדון בתובענה אינה לבית המשפט לעניינים מנהליים (סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תשס"א-2000). בית משפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעתירות כנגד החלטות של רשות או גופים המנויים בתוספת הראשונה לחוק, בעניין המנוי באותה תוספת. החלטה של תאגיד מים אינו מנוי בתוספת [עתמ(חי') 59456-03-11 משאבים מתחדשים בע"מ נ' הועדה המקומית המשותפת לתכנון ובניה מתחם בז"ן (טרם פורסם, 25/9/11 – פורסם בנבו) (להלן: "עניין- משאבים")].

לאחר הגשת הסיכומים הפנה ב"כ המשיבה לפסק דין עדכני של ביהמ"ש השלום באשדוד כנגד המשיבה. שם דחה ביהמ"ש את התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית [ת.א. 31229-07-10 משה כהן נ' עין נטפים מפעלי מים וביוב אילת בע"מ (טרם פורסם, 25.7.12 – פורסם בנבו)]. ביהמ"ש, כב' השופט אריאל ברגנר דן בתביעת התובע נגד התאגיד להשבת כספים שנגבו ממנו ביתר בגין אגרות והיטלי פיתוח מים וביוב. בהסתמך על פסק דינה של כב' השופטת מיכל רובינשטיין בעניין מיתב, הוא דחה את התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית, תוך הפניית התובע להליך מנהלי.

בעניין מיתב קבע ביהמ"ש, כב' השופטת מיכל רובינשטיין, כי בחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א – 2001 קבע המחוקק מנגנון נפרד וחדש המופרד מהרשות המקומית וגם יצר מנגנון ערר וביקורת חדשים, תוך הפניה לסעד חלופי לפי סעיף 108 לחוק תאגידי מים וביוב [עתמ (ת"א) 326/07 מיתב-מים, תיעול נ' קרן פייר שותפות (טרם פורסם, 26/7/10 – פורסם בנבו)((להלן: "עניין – מיתב"]. בסיכומיו ציין בא כוח המשיבה כי המבקשים אכן פנו להליך זה לאחר הגשת המרצת הפתיחה אך ההליך נעצר מחמת מחדלי המבקשים (סעיף 41 לסיכומי עו"ד אונגר, בא כוח המשיבה).

הבקשה לצרף את פסק הדין הוגשה בימים הסמוכים להשבתת נט-המשפט ולא הוברר האם בא כוח המבקשים ראה זאת. לפיכך, הוריתי להעביר אליו את הבקשה מיד בפקס וביום האחרון לפני ההשבתה שלח עו"ד שפיר לביהמ"ש את עמדתו לפסק הדין שניתן בביהמ"ש השלום באשדוד. לטענתו, פסק הדין מוטעה מיסודו כי סעיף 108 לחוק תאגידי מים מעניק לרשות המים רק סמכות צרכנית, לברר תלונות של צרכנים על התנהלות התאגיד. אך אין לקרוא לתוך הסעיף את מה שאין בו. דהיינו, אין בו חלופה לביהמ"ש. כשהמחוקק ביקש להוציא סמכות מביהמ"ש, הוא עשה כן במפורש. זאת ועוד, נטען כי המבקשים פנו לרשות המים על פי המלצת ביהמ"ש, אך ברשות לא הובעה עמדה בפרשה.

המבקשים עתרו באמצעות ההליך של המרצת פתיחה לצווי עשה, מניעה ולהצהרה. מקורו של ההליך של המרצת פתיחה בדיני היושר האנגלים ולכן על העותר לבוא לבית המשפט בניקיון כפיים ובתום לב. לטענת ב"כ המשיבה, המבקש התחייב בעבר לא לבוא בדרישות כלכליות לעירייה לפני קום התאגיד ובחוסר תום לב הוא מנסה להכתיב תוצאה הפוכה ומאוד יקרה. כמו כן נטען, כי המבקש לא מיצה את ההליכים המנהליים העומדים לרשותו בטרם פנה לבית המשפט ועל כן אין להיעתר לעתירותיו. אין מחלוקת כי המבקש פנה למשיבה וניסה לקדם את הנדרש ואף הסכים לשאת בעלויות לא מבוטלות עד שנכח כי לא ניתן לספוג את ההפרש. נטען כי הוא לא פנה לגורם המנהלי המפקח על משיבה, לפי סעיף 108 לחוק תאגידי מים והביוב.

הבקרה השיפוטית על החלטות התאגיד עוברת דרך הבקרה של הרשות הממשלתית למים ולביוב שהוקמה לפי סעיף 124יא לחוק המים, תשי"ט-1959 (סעיפים 2, 108 לחוק תאגידי מים וביוב) וזאת בנוסף לשורה של הסדרים פרטניים בחוק תאגידי מים וביוב. הסדר מיוחד הוא תפקידו של הממונה לענייני החברות לשירותי מים וביוב, מבין עובדי הרשות (סעיף 110(א) לחוק תאגידי מים וביוב).

בנוסף להוראות האמורות נקבע בסעיף 99(א) לחוק תאגידי מים כי מועצת הרשות תקבע "אמות מידה והוראות בעניין הרמה הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה ולהבטחתם ברציפות ולאורך זמן..." וכן, מועצת הרשום גם חויבה לקבוע את "פרקי הזמן המרביים לחיבורו של נכס למערכת המים ולמערכת הביוב, ... " (סעיף 99(ב) לחוק תאגידי מים וביוב). לא הוצגו בפני כללים בנושא זה. הכללים הקיימים עוסקים בחישוב עלויות על בסיס נקודת המוצא של חיבור שאינו במחלוקת (כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), תש"ע-2009).

בעניין מיתב בחן ביהמ"ש את הסוגיה מהיבט של השימוש בועדת ערר על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) כדי לבחון את אותה סוגיה על פי חוק תאגידי מים וביוב וביהמ"ש שלל זאת.

בפני ביהמ"ש גם עמדה עמדת היועץ המשפטי לממשלה שסבר שהחוק קבע מנגנוני ביקורת ופיקוח ובירור תלונות צרכנים (עניין – מיתב).

בעניין משאבים עמדה בפני ביהמ"ש סוגיה דומה לזו שבפנינו, כאשר ההליך שננקט היה של עתירה מנהלית נגד הועדה המקומית ותאגיד המים שסירב להסתפק בערבות כתנאי להסכמת התאגיד למתן היתר. ביהמ"ש קבע בהתייחס לתאגיד שאין לו סמכות עניינית (עניין – משאבים). כב' השופטת רובינשטיין מפנה לסעיף 108 לחוק תאגידי מים וביוב לביקורת רשות המים על התנהגות תאגיד בהתייחס לתלונות צרכנים.

לא מצאתי לדחות את העתירה על בסיס הוראות סעיף 108 לחוק תאגידי מים וביוב. כי לא מצאתי בפסקי הדין מיתב ומשאבים הנחיה מפורשת להעדר סמכות עניינית של ביהמ"ש, לאור המקרים הפרטניים שנבחנו שם.

לגופם של דברים, שקלתי את עמדת התאגיד ואני מקבלת את עמדת התאגיד, שאין להטיל על קופת התאגיד את העלויות שנובעות מחמת חסר בתכנון המפורט של השטח החוצץ בין המקרקעין לשטח הבנוי הקיים (תצ"א וסימון מיקום משק חביבה- מוצג מב/1). הדרך לכאורה היא לנקוט בהליכים הנדרשים לחייב את הועדה המקומית לתכנון ולבנייה לנקוט הליכי תכנון כך שניתן ליישם את תוכנית המתאר המקומית החלה על המקרקעין ולא להכניס את התאגיד למצוקה כלכלית, שיקול שהוכר בפסיקה כרלבנטי [עת"מ 269/01 רשות הנמלים והרכבות נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, אשדוד (טרם פורסם, 23.11.01 – פורסם בנבו)].

סוף דבר

7. לפיכך, השתכנעתי, כי יש לדחות את המרצת הפתיחה בהיותה מוקדמת.

המבקשים ישלמו למשיבים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום 13 באוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.