מבוא

1. לפני תביעת התובע, יליד 1967, לחייב את הנתבעת בגין נזקי גוף שנגרמו לו ביום 13/5/09, עקב נשיכת כלב.
2. על פי עובדות כתב התביעה התובע הינו דוור במקצועו ובנוסף הינו שחקן ומדריך כדורגל. בתאריך 13/5/09 בשעה 11:15, בעת חלוקת הדואר, נהג התובע באופנועו ברחוב ויטנברג 6 בבאר שבע וכשהתקרב לבית מס' 3 על מנת לשים את דברי הדואר בתיבה, הגיעה הנתבעת עם רכבה ופתחה את שער חצר ביתה. מיד לאחר מכן יצאה, כנטען, כלבתה מסוג אמסטף, מהחצר ובעוד התובע מתקרב בנסיעה עם אופנועו, רצה לעברו ונשכה אותו בקרסול רגל ימין והתובע נפל מהאופנוע ונחבל קשות, כטענתו.
3. הנתבעת מכחישה את עצם קרות האירוע והנזק הנטען ועל כן העידו את עדיהם.
4. מטעם התובע העיד התובע בעצמו וארבעה דוורים אשר עובדים עימו, גנית סט, צחי אלטיט, מאיר ביטון ודיטר אדריאן.

מטעם הנתבעת העידו הנתבעת וכן אימה, הגב' רבקה שולזנקו.

1. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

טענות בעלי הדין לעניין זהות הכלבה

טענות התובע

1. לטענת התובע עלה בידו להוכיח באמצעות עדותו ובאמצעות עדיו, כי הכלבה שנשכה אותו שייכת לנתבעת וכי הינה בעלת דפוס התנהגות תוקפני.
2. לטענתו התנהגות הנתבעת מיד לאחר האירוע כמוה כהודאה, כפי שיפורט להלן.
3. עוד טוען, כי הנתבעת לא שמרה על הכלבה בהתאם לסעיף 5 לתקנות להסדרת הפיקוח על כלבים, שכן כלבתה יצאה מחצר הבית ללא מחסום על פיה וכן לא דאגה לשילוט מתאים על שער החצר.
4. בעדות הנתבעת ואימה נמצאו סתירות רבות שיש בהן כדי לדחות את גרסת הנתבעת כי התובע ננשך על ידי כלב אחר שהיה במקום.
5. לנתבעת אחריות מוחלטת לנזקיו של התובע בהתאם לסעיף 41א לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) .

טענות הנתבעת מנגד

1. התובע כשל בתביעתו, משלא עלה בידו להוכיח את אחריות הנתבעת כלפיו ואת היקף הנזק שנגרם לו כטענתו, זאת בשל הסתירות הרבות שנמצאו בעדותו ובעדות עדיו.
2. התובע מבקש כי תביעתו תתקבל על בסיס עדותו בלבד, שכן אף לגרסתו, הנתבעת לא היתה עדה לאירוע הנשיכה ומשכך נטל ההוכחה והראיה הרובץ לפתחו הינו בעל משקל גדול ביותר.
3. כלבתה של הנתבעת הינה מסוג "מעורב" ולפיכך אינה בגדר מסוכנת, כהגדרת סעיף 1 לחוק הסדרת הפיקוח על הכלבים, התשס"ג-2002 (להלן: "חוק הפיקוח על הכלבים").

דיון בשאלת האחריות

1. לאחר קריאת עדויות הצדדים, התצהירים והמוצגים שהוגשו מטעמם, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את גרסת התובע לעצם קרות האירוע, כפי שיפורט להלן.
2. התובע הצהיר בתצהיר עדותו הראשית בעניין נסיבות האירוע, בין היתר, כך: "ביום 13/5/09 בשעה 11:15 או בסמוך לכך בעת חלוקת הדואר, נהגתי באופנוע מ.ר. 9022367 ברחוב ויטנברד 6 (רחוב הולנדי) בבאר שבע, רכבתי על האופנוע והתקרבתי לבית מס' 3 על מנת לשים את דברי הדואר בתיבה. באותה עת הגיעה הנתבעת עם רכבה ופתחה את שער חצר בביתה. מיד לאחר מכן יצא/ה כלב/ה שנראה מסוג אמסטף בריצה מהחצר ובעודי מתקרב בנסיעה עם האופנוע רצה לעברי הכלבה ונשכה אותי בקרסול רגל ימין. נפלתי מהאופנוע ונחבלתי קשות. הנתבעת נבהלה מאוד מהאירוע, לאחר שראתה שנפצעתי ונפלתי מהאופנוע, החלה לצעוק ברוסית על אמה מכיוון שזו אפשרה לכלבה לצאת מהחצר. בנוסף לכך הנתבעת רדפה אחרי הכלבה עד שהצליחה להשתלט עליה ולהכניסה לביתה....כעבור שעה לערך הגיעה הנתבעת לסניף הדואר בו אני עובד ובנוכחות העובדים במקום ביקשה שוב את סליחתי על מה שקרה ונראה היה שהייתה לחוצה מאוד מהתקרית".
3. בחקירתו הנגדית, נחקר התובע בעניין נסיבות האירוע ומסר גרסה דומה בכללותה לגרסתו בתצהיר. כן נשאל התובע האם הוא ראה את הכלב יוצא מהחצר והשיב "אני לא ראיתי את הכלב מתקרב אלי עד הנשיכה, ופתאום משהו משך אותי כשהאופנוע מונע תוך כדי תזוזה של מהירות מינימאלית של אולי 1 קמ"ש ואז נפלתי מהאופנוע ותוך כדי שאני שרוי על הרצפה, אז ראיתי את הכלב רץ לכיוון האוטו שלהם נכנס מתחת לאוטו, הנתבעת והאמא שלה מהר מהר לקחו אותו והכניסו אותו הביתה, הם יצאו אלי והביאו לי מים והתנצלו." (עמ' 6 ש' 9)
4. כאמור, התובע אינו מכחיש את העובדה, כי לא ראה את הכלב רץ לקראתו, עובדה שיש בה כדי להצביע על אמינות דבריו, אך מעיד כי ראה בוודאות את הנתבעת מכניסה את הכלב לביתה. כן הצהיר התובע כי הסיבה בגינה מסר למשרד הבריאות כתובת שגויה בהודעתו הראשונה, נבעה מהטראומה שחווה ומכאביו ולאחר שהתבררה לו הטעות, הוא תיקן את טעותו.
5. בהמשך הצהיר התובע כי כעבור זמן קצר הגיעה הנתבעת לסניף הדואר, בו הוא עובד, נכנסה ואמרה שהיא מצטערת וביקשה ממנו שלא יגיש תלונה במשטרה, בנוכחות מספר עדים שהיו במקום. (עמ' 8 ש' 18) כן הצהיר התובע כי הנתבעת התקשרה אליו מספר פעמים על מנת להתנצל ולבקש שלא יגיש תלונה.
6. לא נעלמה מעיני בית המשפט, העובדה כי עדי התובע הינם חבריו לעבודה ומקורבים אליו. עדים אלה מסרו גרסה זהה בכללותה באשר להתנהגות הנתבעת בבואה לסניף הדואר זמן קצר לאחר האירוע. העדה גנית סט העידה כי התובע הגיע לדואר כשהוא פצוע ברגלו ודיווח לה ולפקח שהוא ננשך על ידי כלב וכעבור זמן מה, הגיעה הנתבעת לדואר כשהיא נסערת וסיפרה שהיא מודעת לכך שדוור ננשך על ידי כלב והיא אמרה להם שהכלב שלה "כן ושהיא לא מבינה איך הוא יצא החוצה כי הוא בד"כ הוא סגור" (עמק 17 ש' 5).
7. העד צחי אלטיט הצהיר כי הנתבעת הגיעה לסניף הדואר, פגשה אותו וסיפרה לו על המקרה ואמרה לו "אני לא רוצה שיהיה בלגן, אני רוצה לדבר עם אבי ולהגיד לו שהוא יכול לבוא לעבודה שלי כדי לסגור את הדברים בינינו". העד חזר על גרסתו בחקירתו בבית המשפט.
8. העד ביטון מאיר הצהיר בחקירתו כי הנתבעת נכנסה לסניף הדואר, והוא זיהה אותה כבעלת הכלב שנשך את התובע, וכן אמרה שהיא מצטערת ושהכלב ברח לסבתא. כן הצהיר כי הנתבעת היתה מבוהלת ובכתה והוא הביא לה כוס מים על מנת להרגיעה.
9. העד דיטר אדריאן העיד כי הוא מחלק דואר, בין היתר, באזור רחוב מגורי הנתבעת ונשאל איך היתה מגיבה הכלבה ברחוב זה כשהוא היה מגיע והשיב "כשהייתי מגיע אם אופנוע לבית הזה, ברח' ויטנברג 6 היה כלב עצבני, קופץ על הגדר, תוקפני. אני לא מחלק שם דואר כל יום..." (עמ' 20 ש' 12). כן הצהיר כי הוא לא ראה שלט על שער החצר והכלבה היתה קופצנית וכועסת כשהוא היה מתקרב לשער.
10. מנגד, הצהירה הנתבעת בתצהיר עדותה הראשית, בין היתר, כי כלבתה מאוד נוחה ונעימה ומעולם לא תקפה איש ואדם זר, היא ומשפחתה דואגים לה שלא תצא משער החצר ללא ליווי, בין היתר בשל החשש לשלומה ופגיעתה על ידי כלבים אחרים המשוטטים ברחוב ומכוניות נוסעות.
11. בנוגע לנסיבות האירוע, הצהירה הנתבעת :"ביום 13/5/09 בשעה 11:30 לערך, חזרתי הביתה מקניות, החניתי את רכבי בסמוך לביתי וכשיצאתי מהרכב בכדי לפרוק את השקיות, הבחנתי בתובע כשהוא יושב על הרצפה, ברחוב בו מצוי ביתי. היה נראה כי התובע אינו בקו הבריאות, ניגשתי אליו מאחר והיה נראה כאילו הוא סובל מהתקף לב או משהו דומה. דרשתי לשלום התובע ושאלתי אותו אם הכל בסדר, התובע השיב כי הוא דוור וזמן קצר קודם לכן, כלב נשך אותו ברגל...אימי הבחינה כי חזרתי מקניות ויצאה, כמנהגה, לעזור לי עם השקיות, כשהיא מלווה במרי ואוחזת ברצועה אליה קשורה מרי...כשהבחנתי באימי, כאמור, קראתי לה להביא מים. אימי נכנסה לבית וחזרה עם מים, כשהיא מותירה את מרי בחצר וסוגרת אחריה את השער".
12. בהמשך הצהירה הנתבעת כי היא קראה לאמה שתביא מים לתובע והיא אכן נכנסה חזרה לבית, כשהיא משאירה את הכלבה בחצר וסוגרת אחריה את השער, והביאה לתובע מים.
13. עוד הצהירה הנתבעת כי כשעה וחצי לאחר האירוע, היא נסעה לקופת חולים מכבי על מנת להביא תרופות לאימה, ובדרך החליטה לעצור בסניף הדואר על מנת לדרוש בשלומו של הדוור שננשך מהכלב ואולם לאחר שנכנסה לסניף הדואר, החלה סביבה התקהלות של עובדים, שחלקם התנפלו עליה ולכן היא בכתה והיתה נסערת.
14. בחקירתה הנגדית, חזרה הנתבעת על גרסתה בכללותה.
15. לא מצאתי לדחות את גרסת התובע, אך בשל העובדה כי לא ראה את הכלבה מגיעה מכיוון ביתה של הנתבעת, שכן גם הנתבעת וגם אימה העידו כי היה להם נוהג, כשהנתבעת חוזרת מקניות, שאימה יוצאת עם הכלבה, על מנת לשים בפיה שקית משקיות הקניות, כדי שתסייע להן בסחיבת הקניות ונראה כי גם הפעם יצאה הכלבה מחצר הבית, לכיוון מכוניתה של הנתבעת וכשראתה את התובע, רצה לעברו ונשכה אותו.
16. זאת ועוד, חיזוק משמעותי נוסף, מצאתי בהתנהגות הנתבעת לאחר האירוע. בעובדה שהנתבעת הגיעה לסניף הדואר, על מנת לראות את התובע ולדרוש בשלומו ונראה כי אין מדובר בפעולה טבעית של אדם אשר אלמלא היה מעורב בדרך כלשהי, בפציעתו, היה פועל בדרך דומה.
17. על פי תיאור האירוע והתנהגות הנתבעת לאחר מכן, נראה כי הנתבעת ביקשה לנסות ולקבל את הסכמתו של התובע, להגיע להסדר כלשהו, שייטיב עימו, מבלי שכלבתה תילקח ממנה ומבלי שתחשוש מתביעה כלשהי מהתובע.
18. אמנם, טענה הנתבעת כי סניף הדואר היה בדרכה לקופת החולים ולכן החליטה להיכנס ולשאול לשלומו של התובע ואולם מעדויות התובע ועדיו, שלא מצאתי סתירה בעדותם, עולה כי הנתבעת היתה נסערת ונרגשת בעקבות האירוע ולכן נראה כי הגיעה למקום במכוון ולא כבדרך אגב.

בנוסף לאמור, עצם עדותה כי היתה נסערת משהגיעה לסניף דואר, עת החלה סביבה התקהלות הרי שאף עובדה זו יש בה כדי להעיד על נסיבות המפגש עם חבריו של התובע וכדי חיזוק לגרסתו וגרסת חבריו לדבריה בפניהם ולאירוע הנטען שקדם לכך.

1. מכל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את גרסת התובע לאירוע, לפיה ננשך ע"י כלבתה של הנתבעת.

רשלנות הנתבעת

1. פקודת הנזיקין, בסעיפים 41א­-41ג, קובעת כלהלן:

בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן — הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים.

1. חובתה של הנתבעת כמי שמחזיקה ברשותה כלב, לדאוג כי הוא לא יהיה ברשות הרבים ללא רצועה וליווי.
2. סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נ"ח) קובע כי בעליו של הכלב או המחזיק בו דרך קבע אחראי לכל נזק גוף שנגרם על ידי הכלב, גם אם לא היתה רשלנות במעשיו, קרי קיומה של אחריות מוחלטת. ראה עא 2432/08 לוסיאן גלרטר נ' דבורה גוגנהיים, פורסם באתר נבו, "אין מחלוקת, והדבר עולה במפורש מלשון סעיף 41א לפקודת הנזיקין, כי האחריות שהוטלה על בעלי כלבים היא אחריות שאינה תלויה בהתרשלותו של בעל הכלב ("...ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות של הבעלים").
3. לפיכך, משקבעתי כי התובע ננשך ע"י כלבת הנתבעת כאשר שהתה מחוץ לחצר הבית, הרי שקמה החובה על הנתבעת לפצותו על נזקיו.

דיון בשאלת הנזק

1. התובע טען כי בעקבות פציעתו, הוא נאלץ להיעדר מעבודתו למשך 25 ימים ומאז האירוע הוא סובל מכאבים בקרסול רגל ימין וממגבלה בתנועה, מצלקת מכוערת ומכאיבה ומכאבים בכתף ימין ולפיכך עתר לפצותו בסכום בסך- 50,000 ₪ בגין כאב וסבל ואובדן הנאות החיים.
2. כן טען בסיכומיו כי עובר לאירוע נהג לשחק כדורגל ואף נחתם חוזה עם קבוצת צעירי בית"ר באר שבע, לעונת המשחקים 2009/2010 למשך 10 חודשים והיה אמור להשתכר 1,500 ₪ לחודש, חוזה שאמור היה להתחדש בכל שנה, במשך 3 שנים נוספות לפחות, כטענתו ובעקבות פציעתו נאלץ לחדול מכך. לטענו עקב האמור נגרם לו הפסד הפסד השתכרות לעבר בסך- 45,000 ₪ וכן נגרמו לו הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים בעבר בסך- 2,000 ₪. יצוין כי בכתב התביעה עתר התובע להחזר הוצאות בסך- 300 ₪.
3. מנגד, טענה הנתבעת כי התובע כלל לא הוכיח את נזקיו, קל וחומר עת לא הוגשה חוות דעת רפואית להוכחת טענותיו לנזקי גוף, לא הוכיח כי בפועל נגרמו לו הפסדי שכר לעבר והוצאות רפואיות וכן לא ביסס טענותיו לעניין כאב וסבל בהיקף הנטען על ידו.
4. אכן חרף כל טענותיו, התובע לא הוגשה כל חוות דעת רפואית להוכחת נזקי הגוף של ממש, להם טוען כנדרש, קל וחומר תולדה של נכות כלשהיא, בין אם זמנית ובין אם צמיתה ולפיכך יש לקבוע כי אלה לא הוכחו כלל ועיקר.
5. באשר להפסדי השכר להם טוען התובע בגין כך שנאלץ להפסיק לשחק כדורגל, הגיש התובע לראיותיו, את ההסכם עליו חתם, ממנו עולה כי הקבוצה התחייבה "לשלם 1,500 ₪ לשחקן אבי חיון עבור הוצאות בכל חודש. ההתחייבות היא למשך 10 חודשים. ההתחייבות היא לעונת המשחקים 2009/10".
6. בחקירתו הנגדית נשאל התובע לגבי הסכם זה והשיב "מאחר ואני עובד בדואר, המשכורת שלנו לא מספיקה וכחלק כתוספת, מפרנס ארבעה ילדים, בין היתר אני משחק כדורגל, שיחקתי ולשלם הוצאות בכל חודש בגלל תיאום מס, כדי לא לעשות תיאום מס, אם אקבל תלוש על סך 1,500 ₪ לא ישאר לי שום דבר ולכן התשלום מוגדר כהחזר הוצאות כל חודש, זה לא משחק זה הוצאות שאני צריך לקבל. אני מציג קבלות של דלק, פלאפון, גם לאימונים גם למשחקים, דברים שקשורים לקבוצה" . (עמ' 9 ש' 24)
7. מעדותו של התובע בעצמו עולה כי החוזה שנחתם הינו בגין הוצאות שהיה נדרש להוציא בפועל ומשלא נגרמו לו הוצאות בפועל, הרי שאינו זכאי לפיצוי ולפיכך לא מצאתי מקום לפצותו בגין ראש נזק זה. אף דרישתו של התובע לפיצוי בגין 3 שנים, אין לה כל תמיכה בראיה כלשהי, שכן הוא אישר בעדותו כי מדובר בהסכם שנחתם לעשרה חודשים בלבד ויתכן והיה מוארך לשלוש שנים, מידי שנה, אך אין כל התחייבות לכך.
8. באשר לכאב וסבל , מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי אשר ישקף את העובדה כי התובע נאלץ להיעדר מעבודתו למשך 25 ימים, בגינם ניצל ימי מחלה ואת העובדה כי נאלץ להפסיק לשחק כדורגל באותה שנה וכן בגין הטיפול הרפואי לו נדרש כתוצאה מנשיכת הכלבה, אך ממנו החלים לחלוטין, לכאורה, אשר על כן יעמוד הפיצוי על סך- 25,000 ₪.
9. באשר להוצאות רפואיות, הרי שמדובר בראש נזק הדורש ראיות ממשיות ומאלה לא הומצאו על ידי התובע, לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובע סך- 25,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, כאשר על הסכום האמור, יתווספו החזר מחצית אגרת בית משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כפי סכומה בהתאם לסכום התובענה על פי כתב התביעה המתוקן, וזאת החל ממועד תשלומה ועד לתשלום בפועל. בנוסף תישא הנתבעת בתשלום שכ"ט עו"ד בשיעור 23.60% כולל מע"מ מסכום הפיצוי דלעיל, אשר ישולם אף הוא בתוך 30 יום , שאם לא כן ישאו הסכומים האמורים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הינתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לידי ב"כ הצדדים בדואר רשום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ו' טבת תשע"ה, 28 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.