מבוא

1. המבקש, בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף קסם 10655, בעיר רמת-גן (להלן: "המבקש"), הגיש בקשה בדרך של טען ביניים, להורות לו, כיצד לנהוג בנוגע לדרישה לחילוט שתי ערבויות בנקאיות שהנפיק, וליתן הוראות לידי מי מהטוענים השונים עליו להעביר את סכומי הערבויות הבנקאיות שבידו.

המבקש הנפיק שתי ערבויות בנקאיות לבקשת הגב' כרמלה צמח (להלן: "הטוענת 6"), במסגרת הליכים משפטיים אשר התנהלו בינה למר דוד גבאי (להלן: "טוען 1"), לצורך הבטחת כל סכום אשר יגיע מהטוענת 6 למוטב בערבויות הבנקאיות, קרי, הטוען 1, בהתאם לפסק-דין ו/או צו ו/או החלטה בתיקים שניהלו ביניהם.

ערבות בנקאית אחת הונפקה ביום 30.11.06, בסך 286,224 ₪, וערבות בנקאית שנייה הונפקה ביום 14.12.06 על סך 3,075 ₪.

בימים שחלפו ממועד דרישת כתב הערבות, התקבלו אצל המבקש מספר דרישות סותרות מהטוענים השונים אשר ביקשו, כי כספי הערבות יועברו לידיהם.

טענות הצדדים

2. הטוען 1, המוטב בערבויות הבנקאיות, הגיש ביום 11.4.10 תגובה מטעמו, וטען כי מבחינה משפטית עדיפה זכותם של הטוענים 2 ו-4 על זכויות הטוענים 3 ו/או 5, וזאת כי ניתנה על-ידו המחאת זכות לטובתם, ועל-כן על המבקש להעביר את כספי הערבויות הבנקאיות לידי הטוענים 2 ו/או 4.

בדיון שנערך ביום 7.9.10 הודיע ב"כ הטוען 1, כי אין לו עניין בכספים שבנדון, וביום 4.12.12 הטוען 1 הגיש הודעה מטעמו, וטען כי אין בכוונתו לטעון במסגרת טען הביניים, ומן הדין להורות על העברת הכספים לגב' מרים נידרמן (להלן: "הטוענת 4").

לאור האמור לעיל, ביום 4.2.14 ניתנה החלטה, כי יש לראות בהודעה מטעמו כהודעת הסתלקות.

3. עו"ד עופר סטרטינר (להלן: "הטוען 2"), הגיש הודעת פרטים מטעמו, וטען כי הוא ייצג את הטוען 1 מאז שנת 2003 ועד לחודש אוקטובר 2010, בהליכים משפטיים שהתנהלו בין הטוען 1 לבין הטוענת 6.

הטוען 2 טוען, כי בשנת 2003, חתם הטוען 1 על הסכם שכר טרחה ראשון עם הטוען 2, אולם לאחר שהטוען 1 לא עמד בהתחייבותו, נחתם הסכם שכר טרחה שני במסגרתו הומחו לטוען 2 במפורש, כל הזכויות ו/או הכספים ו/או הרכוש שייפסקו לזכותו של הטוען 1 במסגרת התביעה עד למלוא גובה שכר הטרחה.

עוד טוען הטוען 2, כי בנוסף, ולשם הבטחת תשלום שכר הטרחה של הטוען 2, חתם הטוען 1 על שטר משכון (הודעת משכון), אשר נרשם ברשם המשכונות ביום 23.11.05. בשטר המשכון נקבע, כי הטוען 2 הוא בעל זכות מובטחת לקבלת כל הכספים שיתקבלו ו/או שייפסקו לטובת הטוען 1 בהליכים המשפטיים, בהתאם לשטר משכון מפורט, במסגרתו שועבדו לטובתו בין היתר, הזכויות והכספים שיפסקו לטוען 1 במסגרת תיק ה.פ 554/01.

הטוען 2 טוען, כי אף בתיק ה.פ 17413-11-10, נקבע במפורש, כי המשכון האמור תקף וחל באופן ספציפי גם על הערבויות הבנקאיות נשוא טען הביניים, וסוגיית המשכון כבר נדונה והוכרעה.

הטוען 2 טוען, כי ביום 3.8.06, ניתן פסק-דין בתובענה לטובת הטוען 1, כי הוא זכאי להשבת החנות המצויה ברחוב שנקין 48 בת"א, זכאי להשבתם של מיטלטלין שונים, זכאי לתשלום דמי שכירות בגין החנות בסך 64,000 דולר, וכן לתשלום הוצאות משפט שנפסקו לזכותו.

הטוען 1 הגיש ערעור לבית המשפט העליון באמצעות הטוען 2, וזאת בגין חלק התביעה שנדחה.

הטוען 2 טוען, כי ביום 11.10.06 הסכים הטוען 1 יחד עם הטוען 2, כי בשלב זה, ישולם לטוען 2 ולמשרדו רק חלק מהחוב שכר הטרחה שנצבר עד לאותו שלב לפי שעות עבודה, ואילו מועד תשלום יתרת שכר הטרחה לפי שעות עבודה כפי שנצברו עד לאותו מועד, בסך מוסכם השווה ל-35,000 דולר (כולל מע"מ), ידחה עד לאחר מתן פסד הדין בערעור שהוגש לבית המשפט העליון. כמו כן, ישולם לו שכר טרחה בסך של 5,000$+מע"מ, וכן תוספת של 5%+מע"מ מעבר ל-15% +מע"מ מכל סכום נוסף שיפסק לטובת הטוען 1 בערעור, ובתוספת כל ההוצאות שייפסקו לטובת הטוען 1 בבימ"ש העליון. תנאים אלו סוכמו בהסכם שנחתם בינו לבין הטוען 1 ביום 11.10.06.

הטוען 2 טוען, כי במסגרת ערעורה ביקשה הטוענת 6 עיכובו ביצוע של פסק הדין בתובענה. בית-משפט העליון החליט, כי ביצוע החיוב הכספי בסך של 64,000 דולר שנפסקו לחובת הטוענת 6 יעוכב בתנאי שהטוענת 6 תפקיד ערבויות בנקאיות בסכום זה בקופת בית המשפט.

לטענתו, הטוענת 6 אכן הפקידה במזכירות בית המשפט המחוזי את הערבויות הבנקאיות שנקבעו כתנאי לעיכוב הביצוע. כספי הערבויות הבנקאיות הם הכספים שבמחלוקת נשוא טען הביניים. ביום 19.7.09, ניתן פסק-הדין בערעור ובערעור הנגדי, והטוען 1 זכה כמעט בכל תביעתו.

הטוען 2 טוען, כי הינו זכאי לתשלום מוסכם בסך של 35,000 דולר שטרם שולמו לו עד היום, עבור הטיפול בהליך הראשון בבית המשפט המחוזי. לטענתו, בהתאם להסכמי שכר הטרחה שלו עם הטוען 1, סכום החוב שחב הטוען 1 למשרדו ולו בגין שעות עבודה שבוצעו ותשלומים קבועים נכון לחודש ספטמבר 2010 מסתכם בסך של 417,250 ₪ כולל מע"מ.

הטוען 2 טוען, כי בחודש ינואר 2010 הורה בית המשפט המחוזי במסגרת ה.פ 554/01 על מימוש הערבויות הבנקאיות ותשלום שלהן לטוען 2 ו/או לטוען 1.

הטוען 2 טוען, כי חוב שכר הטרחה קודם לכל החובות שחב הטוען 1 לנושיו האחרים, וכן ביום 1.4.10, חתם הטוען 1 במשרדו של הטוען 2 על מסמך התחייבות בלתי חוזרת אשר נכתב בכתב ידו, שבו אשרר הטוען 1 כמעט כל סכום חוב שכר הטרחה שאותו חב לו נכון לאותו מועד.

הטוען 2 טוען, כי אף בהודעת הפרטים של הטוען 1 הודה בהודאת בעל דין בחובו כלפי הטוען 2.

הטוען 2 טוען, כי רק ביום 5.9.10, לאחר שסיים את עבודתו עם הטוען 1 העלה לפתע הטוען 1 לראשונה טענות כנגד סכום החוב שהוא חייב לו ולמשרדו.

הטוען 2 טוען, כי הטוען 1 מבקש להבריח את כספי זכייתו אל שותפתו, הטוענת 4 באמצעות עריכת מסמכים פיקטיביים בדבר "אישור" בדיעבד של חוב פיקטיבי שאותו חב, כביכול לטוענת 4.

הטוען 2 טוען, כי ביום 11.6.12 ניתן בבית משפט השלום על-ידי כב' השופטת פלינר פסק-דין שבו נדחו אחת לאחת כל טענותיו של הטוען 1, ונקבע מפורש שהמשכון הרשום לטובתו תקף, וחל גם ביחס לערבויות נשוא טען הביניים.

הטוען 2 טוען, כי לו זכות עדיפה בכספי הזכייה בכלל ובכספי הערבויות הבנקאיות בפרט, הקודמת לזכותו של כל נושה אחר וזאת מארבעה טעמים:

א. מכוח המחאת זכות בהתאם לסעיף 1 לחוק המחאת חיובים.

ב. מכוח שעבוד רשום (משכון זכויות) ברשם המשכונות שנרשם כבר ביום 23.11.05. המשכון הרשום לטובתו חל ותקף באופן ספציפי גם ביחס לערבויות הבנקאיות.

ג. מחוק עשיית עושר ולא במשפט- תשל"ט 1979.

ד. מכוח החלטת בימ"ש המחוזי מיום 28.1.10 בדבר הגורם שאליו ישולמו הערבויות הבנקאיות, שכן המוטב בערבויות הבנקאיות הינו בית המשפט המחוזי. על-כן, חובה על המבקש לשלם את הכספים למי שבית המשפט המחוזי הורה לו לשלם, וזאת על-פי נוסח כתב הערבות עצמו.

4. בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הטוען 3") הגיש הודעת פרטים מטעמו, אולם בדיון שנערך ביום 7.9.10, הודיע הטוען 3 למבקש, כי הוא שולח הודעת הסתלקות מטען הביניים, לאחר שהגיע להסדר עם הטוען 1.

5. גב' מרים נידרמן (להלן: "הטוענת 4"), הגישה הודעת פרטים מטעמה וטענה, כי בינה לבין הטוען 1 קיימים יחסי שותפות שנוצרו מאז שנת 2004, בתחום הקמת תחנות כוח בארץ ובחו"ל.

הטוענת 4 טוענת, כי במהלך השנים ועקב נסיבות שונות, לא עמד הטוען 1 בהתחייבויותיו הכספיות כאמור בהסכם השותפות, והטוענת 4 נשאה בחלקו בשותפות, ובגין כך נוצר חוב אשר טרם שולם עד עצם היום הזה.

הטוענת 4 טוענת, כי הסכום טפח ל-1,110,967 ₪ (קרן), כאשר חוב זה נושא ריבית חודשית של 1% החל מיום 1.12.08. לטענתה, כבר במעמד חתימת ההסכם בחודש נובמבר 2006, ולצורך הבטחת תשלום החוב, המחה הטוען 1 לטובת הטוענת 4 את מלוא זכויותיו בתיק ה.פ 554/01 בבימ"ש השלום בתל-אביב.

הטוענת 4 טוענת, כי הטוען 1 הפר את התחייבויותיו לשלם לטוענת 4 את החוב. לטענתה, ביום 2.2.10, התחייב הטוען 1 לשלם את החוב שלו לטובתה, ולהבטחת התחייבותו המחה את מלוא זכויותיו בערבויות הבנקאיות לטובתה ולזכותה של הטוענת 4, כפי שנקבעו במסגרת החלטת כב' השופטת גדות מיום 28.1.10 בתיק ה.פ 554/01 בבימ"ש שלום בת"א (בש"א 117320/09).

לשם כך, טוענת הטוענת 4, כי נרשמה אצל רשם המשכונות המחאת זכות על דרך המשכון, וכן משכון על זכויותיו של הטוען 1 על-פי פסק הדין של השופטת גדות בקשר לסכומי הערבויות הבנקאיות. לטענתה, הטוען 1 הודה ואישר את החוב, ואף חתם על פירוט החוב.

6. שערי דלק - ניהול ופיתוח שותפות רשומה (להלן: "הטוענת 5"), הגישה הודעת פרטים מטעמה, וטענה כי ביום 11.2.10, הטילה הטוענת 5 עיקול צד ג' על כלל נכסי הטוען 1 שבידי המבקש, ובעקבות כך, נרשם העיקול לטובת הטוענת 5 על זכויות הטוען 1 אצל המבקש. העיקול ניתן בשל חובו של הטוען 1 כלפיה בהתאם להתחייבותו לפרוע את חובות החברה לטוענת 5 בגין הסכם ההספקה שנחתם ביניהם.

לפיכך, הטוענת 5 טוענת, כי הינה זכאית לקבל את הכספים המעוקלים באופן יחסי שבין סכום החוב בסך של 37,190 ₪, נכון ליום 11.3.10, בתיק ההוצאה לפועל שמתנהל כנגד הטוען 1 לבין סך של כל חובותיו.

7. גב' כרמלה צמח (להלן: "הטוענת 6"), הגישה הודעת פרטים מטעמה וטענה, כי סכום הערבויות נשוא טען הביניים עומד על סך 238,592 ₪ בלבד, כאשר סכום ההפרש בסך 144,452 ₪, הינו קניינה הבלעדי של הטוענת 6.

הטוענת 6 טוענת, כי הערבויות הבנקאיות נשוא הליך טען הביניים, הונפקו לבקשתה, לצורך הבטחת כל סכום אשר יגיע בהתאם לפסק דין ו/או צו ו/או החלטה בתיק ע"א 7156/01 ובתיק ה.פ 554/01 אשר התנהלו בינה ובין הטוען 1.

לטענתה, בפסק-הדין מיום 3.8.06, אשר ניתן בבית המשפט המחוזי על-ידי השופטת גדות, חויבה הטוענת 6 יחד עם ביתה בתשלום סכום השווה ל-64,000 דולר, על-פי השער היציג של הדולר במועד התשלום בפועל.

הטוענת 6 טוענת, כי כתנאי לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד להכרעה שהגישה, הופקדו הערבויות נשוא טען הביניים על-ידה. דא עקא, שכתבי הערבויות הבנקאיות הונפקו בשקלים כשהן צמודות למדד ונושאות ריבית, ובשל כך, נוצר פער משמעותי בין שווי הערבות לבין הסכום לתשלום פסק הדין אשר הינו צמוד לשער הדולר בלבד- פער בסך של 144,452 ₪.

הטוענת 6 טוענת, כי מאחר שחבותה הינה בהתאם לחוב הפסוק בלבד, נוצר מצב שבהתאם לערבות הבנקאית, קיים הפרש בסך של 144,452 ₪, אשר הטוען 1 אינו זכאי לקבלו, ובהתאם יש לנטרלו מכל הליכי טען הביניים, ומהכספים המיועדים לתשלום על-פי פסק הדין.

לאור האמור לעיל, מבקשת הטוענת 6 להעמיד את סכום טען הביניים על סך 238,592 ₪ בלבד, ובהתאם להורות על העברת יתרת הסכום אשר אינו מיועד לתשלום פסק הדין בסך של 144,452 ₪ לידיה.

הטוענת 6 מתייחסת לזכותה על מלוא סכום הערבויות הבנקאיות, נוכח עיקול שניתן לטובתה במסגרת תביעת השיפוי אשר התנהלה בינה לטוען 1 אשר התקבלה וניתן לטובתה פסק דין המהווה חוב פסוק של הטוען 1 כלפיה. לטענתה, ביום 17.5.12, ניתן פסק-דין בתביעת השיפוי לטובתה במסגרתו חויב הטוען 1 בתשלום סך של 452,764 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, בצירוף הוצאות משפט בסך של 12,500 ₪, העולה לסך המשוער של כ-648,000 ₪.

כתב השיפוי נשוא פסק-הדין על-סך משוערך של כ-648,000 ₪ אשר ניתן לטובת הטוענת 6 אל מול סכום הערבויות הינם פרי עסקה אחת, ומכאן לטענתה זכות הקיזוז גוברת על כל זכויותיהם של יתר הטוענים, בהתאם לסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

הטוענת 6 טוענת, כי תביעת השיפוי הוגשה עוד בטרם הונפקו הערבויות נשוא הליך טען הביניים, לפיכך קיימת לה זכות קדימה על פני כל הטוענים, נוכח זכותה לקיזוז מכוח פסק דין שניתן לטובתה.

עוד טוענת הטוענת 6, כי כספי הערבויות הבנקאיות אינם ולא יכולים להיות ברי המחאה. הטוען 1 הוא שחייב לטוענת 6 כספים, לאחר שהטוענת 6 מימשה את זכות הקיזוז העומדת לה מכוח פסק הדין שניתן לטובתה בתביעת השיפוי, אשר סכומו עולה משמעותית על החוב הפסוק נשוא הערבויות.

הטוענת 6 טוענת, כי המחאת הזכויות לטוען 2 ולטוענת 4 הינן פגומות מיסודן ונועדו לשמש כצינור להברחת הכספים מנושיו של הטוען 1.

לחילופין טוענת הטוענת 6, כי ככל שקיימת לטוענים 2 ו/או 4 המחאת זכות היא אינה עומדת כזכות בעלת מעמד על אלא היא כפופה לזכויות הטוענת 6.

הטוענת 6 טוענת, כי המחאת הזכות מאת הטוען 1 לטוען 2 אינה מתייחסת לערבויות הבנקאיות, מאחר שהערבויות הבנקאיות הונפקו לאחר שהמחאת הזכות נחתמה והמשכון נרשם, לכן הטוען 2 לא יכול היה להסתמך על הערבויות.

זכותו של הטוען 2 אינה אלא זכות חוזית לקבלת כספי שכר הטרחה, לכן מימוש זכות חוזית הממושכנת חייב להיעשות באמצעות הגשת תביעה.

לחילופין, טוענת הטוענת 6, כי ככל שהמשכון תקף וחל על כספי הערבויות, הרי שהוא חל לגבי סך של 35,000 דולר בלבד, אשר מועד פירעונו טרם הגיע. המשכון אשר נוצר מהסכם השכר טרחה השני במספר, נוצר כדי להבטיח שכר טרחה בגין תביעה בבית המשפט המחוזי. לאחר הסכם זה לא הוזכר המשכון כאמצעי להבטחת שכר טרחה בהליך אחר.

8. הרצוג פוקס נאמן ושות'-משרד עורכי דין (להלן: "הטוען 7"), הגיש הודעת פרטים מטעמו וטען, כי ביום 01.01.12, ניתן פסק-דין להסכם גישור שנחתם בין הטוען 7 לטוען 1, במסגרתו התחייב הטוען 1 לשלם לטוען 7 סך של 91,205 ₪, שהינו תשלום שכר הטרחה המגיע לטוען 7 עד ליום 07.6.12. לטענתו, הטוען 1 לא עמד בהסכם, ולכן הטוען 7 הטיל עיקול על כספים המגיעים לטוען 1 המצויים ברשות המבקש. הטוען 7 מבקש להורות על חלוקה באופן יחסי.

הטוענים 1,2,4,5,6 ו-7 הגישו את סיכומיהם בכתב לתיק בית המשפט.

דיון והכרעה

10. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בהודעות הפרטים על נספחיהן, וסיכומי הצדדים, אני קובעת, כי הטוען 2 הינו בעל קדימה כנושה מובטח, ועל-כן זכותו לקבלת כספי הערבויות הבנקאיות גוברת על זכויותיהם של הטוענים האחרים בתיק.

במקרה דנן, המחלוקת בין הטוענים הינה לעניין סדר הנשייה בין הטוענים השונים, כאשר עיקר המחלוקת היא בין הטוען 2 לבין הטוענת 4 לבין הטוענת 6 כאשר לטובת הטוענים 2 ו-4 המחאת זכות אשר נרשמה ברשם המשכונות, ולטובת טוענת 6 פסק-דין וזכות קיזוז.

לפיכך, על-מנת להכריע בשאלה זכותו של מי גוברת, קם הצורך להכריע בסוגיית תקפות המחאת הזכות של הטוען 2 מול תקפות המחאת הזכות של הטוענת 4, וזאת מול זכותה של טוענת 6.

הטוענים 1 ו-3 הודיעו, כאמור, על הסתלקותם מהטענות, ואילו לטוענים 5 ו-7 זכויות של מעקלים, שהן זכויות של נושים רגילים.

לאחר בחינת הראיות בתיק, הכולל את המסמכים שצורפו לכתב הטענות, ולאחר שמיעת העדויות והתרשמות בית-המשפט מהן, הנני קובעת, כי המחאת הזכות לטובת הטוען 2 הינה תקפה משפטית ונרשמה כדין, ואילו המחאת הזכות לטובת הטוענת 4 חסרת תוקף משפטי, מאחר שנעשתה למראית עין בלבד, ועל-כן הינה פסולה.

זה המקום להבהיר, כי המשכון לטובת הטוענת 4 נרשם ביום 2.2.10, ואילו המשכון של הטוען 2 נרשם ביום 23.11.05, על-כן ממילא זכותו של הטוען 2 קודמת בזמן, וגוברת על זכותה של הטוענת 4. אולם, גם לגופו של עניין, גוברת זכותו של טוען 2.

על-מנת להכריע בתקפותה של המחאת זכות, הרי יש לבחון האם אכן קיים חוב מוכח ומוצק לטוען 1 כלפי הטוענת 4, וזאת באמצעות הראיות והעדויות שהובאו לפני בית-המשפט.

הטוענת 4 טענה, כי הטוען 1 שקיים יחסי שותפות עמה, לא עמד בהתחייבויותיו הכספיות בהתאם להסכם השותפות ביניהם, ולטענתה נשאה בחלקו של הטוען 1 בשותפות, ובגין כך נוצר החוב כלפיה, בסכום כולל של 1,313,749 ש"ח.

מעיון בהודעת הפרטים מטעמה עולה, כי המסמכים שצירפה הטוענת 4 הם: הסכם השותפות מיום 26.11.06, מכתב הודאה של הטוען 1, כי הוא מאשר לה כי חב לה כספים, הודעה על המחאת הזכות שנרשמה ברשם המשכונות, ושטר המשכון. מלבד מסמכים אלו, שאינם מציגים ומוכיחים ממה נבע החוב וכיצד חישבה את סכומו, הטוענת 4 לא צירפה ולו בדל של ראיה המצביעה על חוב כלשהו שחב הטוען 1 לטוענת 4.

יתרה מכך, מעיון בעדותה של הטוענת 4 עולה, כי הסבריה להעדר ראיות להוכחת החוב כלפיה, מעלה תמיהות בנוגע להתנהלותה כנושה:

"ש. היית צריכה להציג לבית המשפט את כל ההוכחות שיש לך

שאכן הוצאת הוצאות ושהחוב שאת טוענת הוא חוב אמיתי, ובמקום

זה אנו מקבלים מכתב שנעשה ב – 01/10 שלא צורף אליו שום נספח.

איך את מסבירה התנהגות כזו?

ת. מה שאתה אומר טריויאלי זה טריויאלי לעורכי דין, ולא לי, שכל

החיים שאני כמעט נשואה 50 שנה, ואם אצטרך להתגרש ולהביא קבלות,

זה יהיה לי קשה. אני מאמינה בטוען 1, הוא אדם אמין ולא תפסתי אותו

בשקר אחד. זה שהוא לארג', שהיה לו הוא נתן לכל האנשים. הוא הגיע

למצב לא טוב. לא מצאתי לנכון לרשום כל דבר. אחרי שנתיים עבודה ביחד, עשינו הסכם. לא מצאתי לנכון לעשות לו רשימה כל חמש דקות או

כל שנה כי לא היה לזה שום ערך לבזבז על זה זמן. מה שהעוה"ד שלי ביקש סימוכין, הוצאתי נסיעות, הסכם שכירות שהיה לנו. את הפקסים לא הבאתי ממנהל החשבונות. אני יכולה ללכת אליו. הסתכלתי על הדוחות וראיתי את הסכומים. אפשר להוציא את זה".

(ראו: פרוטוקול מיום 7.3.13 עמוד 36 שורות 16-25).

אלא, שלהודעת הפרטים או בדיון לא הציגה טוענת 4 מסמכים המאמתים קיומו של חוב, וגובהו של חוב. כמו כן, העידה הטוענת 4, כי העבירה סכום של שני מיליון שקלים, אולם לא צירפה ראיות להוכחת טענתה זו:

"ש. את נלחמת על 66 אלף ₪ לקבל. מאיפה היה לך שני מיליון להעביר?

ת. זה מהכסף שהיה לי בחסכונות. אני יכולה להגיד בדיוק איך זה הולך...".

(ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 עמוד 45 שורות 1-2).

ובהמשך:

"ש. צרפת לנספח ב' לתצהירך מכתב, סעיף 4 למכתב, את כותבת שיש חוב בגין תשלומים, כרטיס אשראי ושיקים. מציג לך את נספח ב' שלך.

מדוע לא צרפת אותו למכתב לתצהירך?

ת. אני נתתי הכול לעוה"ד. מה שהוא הגיש לא בדקתי".

(ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 בעמוד 40 שורות 13-15).

וכן:

"ש. בסעיף 6 אני מצטט... הסתכלתי בתצהירך ולא מצאתי את נספח ד'?

ת. מסרתי את הכול עו"ד."

(ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 בעמוד 40 שורות 23-24).

ועוד:

"ש. למה לא צירפת איזשהי אסמכתא שהעברת כספים מחסכונות שלך,

הלוואות שלך. למה אין נייר שצורף לתצהיר שלך שמראה העברה כספית

כזו או אחרת מהכספים שלך לגבאי?

ת. אני העברתי רשימה מדויקת לעו"ד ג'אבר. אני לא יודעת למה הוא לא צרף".

(ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 עמוד 45 שורות 7-9).

כפי שניתן להיווכח מתשובותיה של הטוענת 4 לעיל, היה עליה לצרף להודעת הפרטים מסמכים חשובים ורלוונטיים להוכחת החוב כלפיה כגון: קבלות, חשבוניות, דפי חשבון בנק, דוחות כספיים, ועוד. תשובותיה של הטוענת 4, כי מסרה את כל המסמכים לעורך דינה הינו ניסיון נלוז להטיל את האשמה על גורם אחר כאחראי להגשת המסמכים הרלוונטיים והמהותיים להוכחת החוב, והתנהלותה זו אינה תומכת בגרסתה, ואיננה מוכיחה את החוב לו היא טוענת.

כמו כן, מעיון במכתבה מיום 28.1.10, בו הטוענת 4 מפרטת את דרישת החוב, עולה, כי היא אינה מצרפת את הנספחים שבהם לכאורה כתוב שחור על גבי לבן שישנם חובות (נספח ב'), וחלק בהפסד (נספח ג').

בעניין זה, נקבעה הלכה פסוקה לפיה, הימנעות בעל דין מהבאת ראיה רלבנטית ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר הרי היא פועלת לרעתו (י' קדמי על הראיות (חלק שני, תשס"ד) ע' 657-660).

מעיון בעדותה של הטוענת 4 לעניין העדר האסמכתאות לחוב הקיים עולה כי תשובותיה והסבריה מתחמקים, אינם מניחים את הדעת ואינם יכולים להוות נימוק ראוי להעדרם של ראיות להוכחת החוב הנטען על-ידיה. על הטוענת 4 היה להציג לפני בית-המשפט ראיות של ממש מהנהלת חשבונות בעניין קיומו של חוב של הטוען 1 לטוענת 4, ודבר זה לא נעשה. לפני בית-המשפט לא הוצגו ראיות מספקות, כי אכן קיים חוב של הטוען 1 לטוענת 4, ממתי קיים החוב ומהו שיעורו.

לא זו אף זו, מעיון בעדותה של הטוענת 4 עולה, כי לאורך כל עדותה הרבתה לומר, כי היא אינה זוכרת, ועל-כן, תשובות מסוג זה, פוגעות ומכרסמות אף הן באמינות גרסתה, במיוחד לנוכח העדר אסמכתאות בכתב.

כמו כן, ישנה סתירה מהותית עובדתית שעלתה מחקירתה, בכל הנוגע למערכת יחסי השותפות בינה לבין הטוען 1, שכן בתצהיר שצורף להודעת הפרטים מטעמה, טענה הטוענת 4, כי קיימים יחסי שותפות בינה לבין הטוען 1 עוד משנת 2003, ואף בעדותה העידה, כי הם שותפים (ראו: פרוטוקול מיום 7.3.13 עמוד 30 שורות 23-25), אולם בעדותה מיום 19.12.13 חזרה בה והעידה, כי כלל לא הייתה שותפה שלו:

"ש. את שותפה שלו?

ת. אני לא שותפה שלו, אני לא שותפה שלו בכל העסקים שלו".

(ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 עמוד 43 שורות 5-6)

ובהמשך:

"ת. שותפות לא היה. היה שיתוף פעולה ב-2004".

(ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 עמוד 48 שורה 25).

וכן:

"ת. לא הייתה שותפות עשיתי הכול לבד"...

(ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 עמוד 51 שורה 13).

מן התשובות של הטוענת 4 לעיל עולה, כי אף סתירה זו מכרסמת ופוגעת בגרסתה לעניין היחסים בינה לבין הטוען 1.

תמיכה נוספת לכך שהמחאת הזכות שניתנה לטובת הטוענת 4 הינה למראית עין, עולה מעדותה בכל הנוגע להתנהלות שלה כנושה שהחוב כלפיה עומד על מעל מיליון שקלים. הטוענת 4 העידה, כי מימנה את הטוען 1 למשך תקופה ארוכה, ללא שבדקה את עברו, ללא שבדקה את מצבו הכלכלי, מבלי לבקש ממנו ערבויות, כאשר הטוען 1 לווה ממנה סכום לא מבוטל, ולא השיב לה את הכספים:

"ש. המימון שממנת את דוד תמקמי על ציר הזמן?

ת. מ-2004 עד 2009,2010. זה הזמנים שהוצאתי עליו כספים

מעבודות שלי ומחסכונות שלי..."

(ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 עמוד 57 שורות 1-2).

וכן:

"ש. מ-2004 עד 2013, 9 שנים את ממנת אותו בלי שאת רואה אגורה.

איך זה נראה לך הגיוני?

ת. זה נראה לי הגיוני. אולי ללקוחה שלך זה לא נראה הגיוני".

(ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 עמוד 51 שורות 14-15).

ובהמשך:

"ש. מישהו שעושה עסקים הוא צריך לעשות התחשבנות פעם בריבעון?

ת. לא עשיתי, ידעתי מה מצבו מבחינה כספית. אמרתי שלא ראיתי כאן

להתחיל להתחשבן בזמן שאין לו מאיפה להציע.

ש. מה הקשר בין לעשות חשבון לבין זה שאין לו מה להחזיר?

ת. אני לא עשיתי, וטעיתי."

(ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 בעמוד 52 שורות 20-24).

וכן:

"ש. את לא ביקשת ערבויות כאשר התחלת לממן אותו?

ת. לא."

(ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 בעמוד 53 שורות 5-6).

לא זו אף זו, הטוענת 4 אף העידה לפני בית-המשפט, כי בהליך שהתנהל בבית המשפט בנתניה בין השנים 200-2009 העידה, כי מצבה הכלכלי לא היה טוב (ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 עמוד 44 שורות 18-19), ובהמשך העידה, כי גם כיום מצבה הכלכלי קשה (ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 עמוד 44 שורות 28-29), וכי בעלה היה בהליכי פשיטת רגל (ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 עמוד 46 שורות 5-8), לפיכך לא ברור כיצד ומאין היה לטוענת 4 סכום כה גבוה ליתן לטוען 1, ובוודאי שאין זה סביר והגיוני, כי הטוענת 4 במצב כלכלי כה קשה, תוותר על זכותה לגבות מהטוען 1 את כספיה כפי שניתן לראות בעדותה שלהלן:

"ש. החוב הולך ותופח, לא שלחת לו דרישה במשך 6 שנים

שהחוב הולך ותופח?

ת. לא".

(ראו: פרוטוקול מיום 7.3.13 עמוד 35 שורות 11-12).

מן האמור עולה, כי אין ספק, כי התנהלותה של הטוענת 4 הינה בלתי סבירה ואינה מתקבלת על הדעת, שכן שעה שהטוען 1 חב לה סכום כה עצום במשך שנים ארוכות, היא מוותרת על זכותה לדרוש כלפיו את החוב ולפעול כנגדו.

כמו כן, מעיון בעדותה של הטוענת 4 עולה, כי גם החשבון של החוב שטוענת 4 טוענת לו איננו מדויק, ולא נעשו שם ההפחתות הנדרשות:

"ש. גבאי העביר אליך או לשותפות סכומים כלשהם?

ת. חלק מהתשלומים שהוא קיבל בזמנו על החנות...

ש. כמה הסכום?

ת. לא זוכרת אולי 10,000 ₪".

(ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 בעמוד 42 שורות 1-2).

וכן:

"ש. שנשאלת קודם על סכום החובות והוא אמר לך שהוא

חייב לך 2 מיליון ₪, האם הפחתת 250 אלף דולר?

ת. לא הפחתתי שום דבר".

(ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 בעמוד 54 שורות 16-18).

בנוסף, מעיון בעדותה של הטוענת 4 עולה, כי הרעיון לרישום המחאת הזכות כמשכון היה של הטוען 1, וזאת בהתאם להודאה של הטוענת 4:

"ש. כשרשמת את המשכון, ידעת שיש לו פסק דין לטובתו?

ת. כל הזמן היו פסקי דין לטובתו. לא זוכרת. אני לא יודעת על

איזה פסק דין את מדברת. בסופו של דבר הוא עשה משכון, שעבוד.

כל מה שאמר לי חתמתי".

(ראו: פרוטוקול מיום 19.12.13 עמוד 53 שורות 13-15).

לאור האמור לעיל, עולה כי המשפט האחרון של הטוענת 4 אומר הכול. לכל אורך עדותה של הטוענת 4 גרסתה לא הייתה אמינה והסבריה אינם מניחים את הדעת, בלתי ראויים, ומתחמקים.

הטוענת 4 לא הביאה כל ראיה לחוב שקיים לכאורה כלפיה, והיא לא זוכרת את הפרטים והסכומים שטוען 1 שילם לה. לטוענת 4 אין צל של ראיה ואף לא אסמכתא כלשהיא לא לחוב עצמו, ולא לגובה החוב. הטוענת 4 לא סיפקה פרטים לגבי טיב ההתקשרות שלה עם הטוען 1, ובפרט לגבי גובה החוב הנטען כלפיה לא בעדות בעל-פה, לא בתצהיר, ולא באסמכתא כלשהיא.

אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אין מנוס מן המסקנה, כי המחאת הזכות שנרשמה לטובת הטוענת 4 היא המחאת זכות שנעשתה למראית עין, ואין מאחוריה כל חוב אמיתי, או לכל הפחות, אין מאחוריה כל חוב שהוכח בראיות, ולו מינימליות.

משנקבע, כי המחאת הזכות של הטוענת 4 הינה למראית עין, הרי שהנושה היחיד המובטח בתיק דנן הינו הטוען 2.

הטוענת 6 טענה לזכות קיזוז שקיימת לה, מכוח פסק-דין של בית-המשפט, אולם הזכות לקיזוז הינה זכות חוזית אובליגטורית, ואיננה עולה כדי זכות בדין קדימה.

לטוענות 5 ו-7 עומדת לטובת כל אחת מהן צו עיקול, ולכן הן במעמד של נושה רגיל, ואינן בעלות דין קדימה. לעניין טענת הטוענת 5, כי המחאת הזכות נדחית מפני צו העיקול של הטוענת 5 מכוח חוב פסוק אשר נפתח נגד הטוען 1 עוד ביום 19.7.1988, הרי שטענה זו דינה להידחות שכן בפועל צו העיקול נרשם רק בשנת 2010, ומכאן שצו העיקול הינו מאוחר להמחאת הזכות שניתנה לטובת הטוען 2, ולכן צו העיקול אינו קודם להמחאת הזכות.

הטוען 3 הסתלק מטען הביניים בהתאם להודעת המבקש מיום 7.9.10.

כמו כן, בהתאם להודעת טוען 1 ולהחלטה מיום 4.2.14 הודעתו של הטוען 1 תיחשב כהודעת הסתלקות מטען הביניים, ועל-כן כתבי בי- הדין שהגיש הטוען 1 הוגשו שלא כדין, ומכאן שאין מעמד לסיכומיו.

זה המקום להבהיר, כי הוכח לפני בית-המשפט, כי מדובר בהמחאת זכות שנעשתה כדין ובעלת תוקף משפטי. הטוען 2 הינו נושה מובטח ראשון של הטוען 1 לאור המשכון הרשום לזכותו מאז שנת 2005, והמחאת הזכות לטובתו מאז שנת 2004.

מעמדו של המשכון לטובת הטוען 2 כבר נקבע והוכרע בתיק ה.פ 17413-11-10 בו ניתן פסק דין חלוט ונקבע בסעיף 27-34 לפסק הדין, כי המשכון הרשום לזכות הטוען 2 שריר קיים ותקף, וחל במפורש על כל כספי הערבויות הבנקאיות נשוא התביעה ללא שום מגבלה, והטוען 2 זכאי להיפרע מהן את כל הסכומים להם הוא טוען.

מעבר לכך, הוכחת החוב של הטוען 1 כלפי הטוען 2 נתמכה במסמכים רבים בהם הסכמי שכר הטרחה, חשבונות עסקה שכללו את החוב ואת פירוט שעות העבודה, מה גם שהטוען 1 לא עתר לחקירת הטוען 2 בעניין גובה שכר טרחתו.

סיכום

11. אשר על כן, הטוען 2 הינו נושה מובטח בעל דין קדימה, הגובר על שאר הטוענים בתיק דנן, ועל המבקש להעביר את כספי הערבויות לטוען 2.

הטוענת 6 טענה, כי הסכום על-פי פסק-הדין עומד על סך 64,000 דולר, בעוד שסכום הערבויות צמוד למדד, ועל-כן נוצר פער כספי, ואת הפער האמור יש להעביר אליה.

אין מקום לקבל טענה זו.

הערבויות הופקדו בשקלים, כשהן צמודות למדד ונושאות ריבית כחוק, ועל-כן, יש להורות על העברתן של הערבויות, על פירותיהם, כפי שנוספו במשך התקופה.

הואיל וכספי הערבויות הופקדו בקופת בית-המשפט, המזכירות תעביר את הכספים לטוען 2 החל מיום 15.12.14.

בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, י"ז חשוון תשע"ה, 10 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.