הקדמה

1. התובע 1 נולד ביום 15.11.06 ונפטר למרבה הצער אך ימים ספורים לאחר מכן, ביום 18.11.06 (להלן: "היילוד המנוח"). התובעים 2 ו-3 הם אמו ואביו של היילוד המנוח (להלן: "האם" ו- "האב" בהתאמה, ויחד: "ההורים"). התובעים מייחסים לנתבעת התנהגות רשלנית בכך שהצוות הרפואי אשר טיפל באם לא פעל ליילודה במועד מוקדם יותר, בעטיה, לטענתם, נפטר היילוד המנוח.

2. הנתבעת, מדינת ישראל, היא המפעילה והבעלים של בית החולים בו נולד המנוח - המרכז הרפואי ע"ש שיבא (להלן: "בית החולים"). הנתבעת סבורה כי לא הייתה כל התוויה רפואית ליילד את האם בשלב מוקדם יותר, וממילא השראת לידה מוקדמת לא היה בה כדי לשנות את התוצאה הטראגית.

3. להוכחת טענתם מסתמכים התובעים על חוות דעתו של ד"ר ב' זילברמן, מומחה בתחום נשים ומיילדות. הנתבעת מסתמכת על חוות דעתו של פרופ' א' הרמן, מומחה בתחום מיילדות וגניקולוגיה. בתום שלב ההוכחות, לאחר שהעידו לפניי ההורים ואחות האב (להלן: "הגיסה"), מומחי הצדדים, והצוות הרפואי אשר טיפל באם בביקוריה השונים בבית החולים, ולאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם, סברתי כי יש למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט. לאחר שאפשרתי לצדדים להביע עמדתם בעניין, מונה על ידי פרופ' א' אלחלל, מומחה בתחום מיילדות וגניקולוגיה (להלן גם: "המומחה מטעם בית המשפט"). הלה נתן את חוות דעתו, השיב לשאלות הבהרה ונחקר ארוכות. בעקבות מינויו ולאחר שנחקר, הגישו הצדדים סיכומי השלמה.

אקדים את המאוחר ואומר כי הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות באשר לא עלה בידי התובעים להוכיח את טענתם כי הצוות הרפואי התרשל במעקב אחר סוף ההיריון של האם ויילודה. שוכנעתי כי מותו הטראגי של היילוד ארע, כך יש להניח בסבירות גבוהה, כתוצאה מהיפרדות שליה חמורה מאוד אשר ארעה מספר דקות קודם הברדיקרדיה הפתאומית, וכי הנתונים במקרה הזה לא יכלו להעיד קודם לכן על איזשהו תהליך של היפרדות השליה אשר חייבו יילוּד מוקדם.

אפרט להלן מסקנתי זו, אך קודם לכן אסקור את הנתונים הרלוונטיים אודות הריונה של האם מושא התביעה (להלן : "ההיריון").

מהלך ההיריון

4. במהלך ההיריון הייתה האם כבת 34 שנים. היה זה הריונה הראשון אשר הושג בהפריה חוץ גופית. אין מחלוקת כי מעקב ההיריון עד שבוע 40 התנהל כשורה. על כן, אפרט להלן את שהתרחש בימי ההיריון האחרונים:

[א] ביום 7.11.06, שבוע 40+3 להיריון, ביקרה האם בקופת החולים. על פי התיעוד הרפואי נרשם "ניטור לא ראקטיבי עם האטות בודדות. פעילות רחמית קלה. עובר מצג ראש BPP 8.8". האם הופנתה לחדר מיון בית החולים.

[ב] עוד באותו היום הגיעה האם אל בית החולים, שם הודגם בבדיקת האולטרסאונד "מנח אורכי - ראש פרופיל ביופיזיקלי 8/8 כמות מים תקינה". מוניטור - "ניטור תקין וראקטיבי ללא צירים". בבדיקה וגינאלית צוואר הרחם סגור, אחורי, חלק מקדים חופשי. עובר במצג ראש, הערכת משקל קלינית - 3,200 גרם. בסיכום נרשם כי האם חשה בטוב וכי היא עדיין לא בלידה. "סטטוס עוברי תקין, חשה היטב בתנועות ללא צירים, דימום או ירידת מים". כמות המים הייתה תקינה וכך גם לחצי הדם, "ללא תלונות PET ללא חלבון בשתן". האם שוחררה והוזמנה לביקורת בחלוף יומיים.

[ג] ביום 9.11.06, שבוע 40+5 להיריון, הגיעה האם אל קופת החולים, שם בוצע ניטור שהדגים "ניטור לא ראקטיבי עם ירידה בוריאביליות וייתכן האטות משתנות ...". בהתאם, הופנתה האם שוב לחדר מיון בבית החולים.

[ד] בצהרי אותו היום הגיעה האם אל חדר מיון יולדות בבית החולים. בבדיקה וגינאלית הודגמה פתיחה 1 ס"מ, 30% מחיקה, צוואר אחורי, ראש 4-S, צירים לא סדירים. בוצע ניטור - "ניטור עם האטות משתנות בודדות וניטור סלטטורי לסרוגין". "מנח אורכי - ראש פרופיל ביופיזיקלי 8/8", כמות מי השפיר תקינה. בשעה 14:44 הוחלט על ביצוע בדיקת OXYTOCIN CHALLENGE TEST (להלן: "OCT"), תוך שצוין: "... ברקע חרדה אימהית הייתה במסגרת קבוצת חוו"ה במהלך ההריון. ... לפני יומיים והיום האטות בניטורים בקופ"ח בעטיים הופנתה לבדיקה במיון יולדות, כאן ניטור סלטטורי עם ספק האטות משתנות עקב חרדת האשה נבצע OCT לבדיקת חיוניות העובר והרזרבה השלייתית". הבדיקה הדגימה ניטור עוברי תקין וריאקטיבי ללא האטות (בדיקת ה- OCT סוכמה כשלילית). האם שוחררה מבית החולים בבוקר המחרת, 10.11.06, תוך שהוזמנה לביקורת יומיים לאחר מכן.

[ה] ביום 11.11.06, שבוע 41 להיריון, הגיעה האם אל חדר מיון יולדות. על פי התיעוד הרפואי הפניה אל בית החולים הייתה בעקבות התפתחות צירים. בבדיקה גופנית נמצאה בטן רכה, "רחם רך לפי גיל הריון ללא טונוס ורגישות". בבדיקת PS הצוואר במראה תקין וללא דימום. גם לא נצפה דימום ישן. בבדיקת PV צוואר אחורי ארוך וסגור ללא מחיקה או פתיחה, ראש ב- 4-S. באולטרסאונד נצפה עובר במצג ראש, פרופיל ביופיזיקלי 8/8, כמות המים תקינה "שליה קדמית, לא נמוכה, ללא סימני היפרדות". הערכת משקל 3,500 גרם. ניטור תקין וריאקטיבי. פעילות רחמית לא סדירה. עוד מתועד כי האם פנתה עקב "הפרשה דמית בכמות מעטה שפסקה". לסיכום צוין "עדיין לא בלידה, סטטוס עוברי תקין, חשה היטב בתנועות ללא צירים, דימום או ירידת מים". הופנתה לביקורת מוניטור ורופא מטפל ביום המחרת.

[ו] ביום 12.11.06, שבוע 41+1 להיריון, ביקרה האם בקופת החולים, שם צוין מוניטור ריאקטיבי. אין צירים. BPS תקין, כמות מים תקינה, הערכת משקל 3,500 גרם.

[ז] ביום 14.11.06, שבוע 41+3 להיריון, ביקרה האם בקופת חולים. בבדיקה מצג ראש, BPP 8/8, ניטור ריאקטיבי, פעילות רחמית לא סדירה.

[ח] ביום 15.11.06, שבוע 41+4, בשעה 10:30 התקבלה האם לחדר לידה בבית החולים למטרת ניסיון יילוּד עקב היריון עודף.

בשעה 10:38 בוצעו בדיקות שגרה.

בשעה 11:09 נערכה בדיקה וגינאלית - פתיחה 1.5, 80% מחיקה, ראש ב- S-2, צירים לא סדירים. במוניטור - ניטור תקין וריאקטיבי, פעילות רחמית לא סדירה.

בשעה 11:12 ניתנו הוראות בנוגע למתן אוקסיטוצין, לרבות הוראות בנוגע לקצב העלאת מינונו.

כמתואר בחוות דעתו של פרופ' אלחלל, בשעה 12:30 האם חוברה למוניטור ואחר כך הוחל בהזלפת אוקסיטוצין. קיים רישום של צירים סדירים ודופק עוברי תקין, ואריאבליות שמורה והאצות. נרשמו גם מספר האטות משתנות קלות מדי פעם.

בשעה 15:05 נרשם כי הניטור העוברי תקין. הצירים סדירים והוחלט על המשך פיטוצין.

בשעה 15:42 תועד כי בבדיקה וגינאלית צוואר הרחם פתוח לקצה האצבע, מחיקה של 80%, ראש בגובה 2-S. המשך פיטוצין.

בשעה 15:57 פקיעת קרומים עצמונית. המים נקיים.

בשעה 17:30 תועד כי בשעה 16:53 נקרא הרופא לחדרה של האם עקב ברדיקרדיה פתאומית, לאחר ניטור תקין. הפיטוצין הופסק. בבדיקה פתיחה של 4 ס"מ, ראש בגובה 1-S, נמושה שלפוחית מי שפיר ובנרתיק כמות גדולה של קרישי דם. האם חוברה לחמצן וניתנו נוזלים. בשעה 16:55 התקבלה החלטה על ניתוח קיסרי דחוף. בשעה 17:07, בניתוח קיסרי דחוף, בהרדמה כללית, נולד היילוד המנוח. בדו"ח הניתוח צוין: "בבדיקת השיליה ניצפתה שיליה סרקומבלטה. עם כלי דם שעוברים בקרומים. יתכן ומדובר ב- VASA PREVIA".

[ט] מדד האפגר של היילוד המנוח בדקה הראשונה היה 3, אפגר 4 בחמש דקות ואפגר 6 בעשר דקות. הוא הונשם עם אמבו והדופק התאושש מיד. בוצעו שני ניסיונות אינטובציה אשר כשלו. חיכו השסוע על היילוד המנוח הקשה ככל הנראה על צנרור הקנה דרך הפה. רופאת ילדים אשר הוזעקה ביצעה אינטובציה דרך אפו של היילוד המנוח. ליילוד המנוח הייתה פגיעה רב מערכתית אשר כללה פגיעה בתפקודי הכליות, בנשימה, במערכת הלב והכבד. הכרתו הייתה מעורפלת, פרכוסים ופגיעה במנגנון הקרישה. היילוד המנוח נפטר כאמור בהיותו בן 3 ימים.

[י] השליה נשלחה לפתולוגיה. הממצאים הפתולוגיים מצביעים על היפרדות שליה חריפה שיתכן והתרחשה יחד עם קרע של ואזה פרביה (כלי דם עוברי מקדים).

טענות התובעים ועמדת המומחה מטעמם

5. התובעים טוענים כי מדובר ב"היריון יקר" ולכן ראוי היה להביא לסיומו כבר ביום 7.11.06 או בכל מועד אחר קודם למועד היילוד בפועל. לטענתם, היה מקום לתת עדיפות לסיים את ההיריון בדרך של ניתוח קיסרי. לא זו אף זו, אף לא הוסבר לאם אודות האפשרות של ניתוח קיסרי. עוד טוענים התובעים כי הצוות הרפואי העיד כי גם במקרים בהם לא קיימת התווייה רפואית לניתוח קיסרי, מקובל לכבד את רצון האישה ולבצע ניתוח קיסרי, וכי בענייננו האם העידה כי היא ביקשה במספר הזדמנויות לסיים את ההיריון בניתוח קיסרי ובקשתה לא נענתה.

התובעים טוענים עוד כי יילוּד מוקדם יותר מזה שבוצע בפועל מתחייב גם ובעיקר בשל גורמי הסיכון שהיו בסוף ההיריון - ניטור לא תקין (הן בקופת חולים והן בבית החולים) ודימומים. לטענתם, הצוות הרפואי התרשל גם באי העמדת האם על הסיכונים בהיריון עודף (לאחר שבוע 40 ובוודאי לאחר שבוע 41 להיריון). התובעים מוסיפים וטוענים כי גם המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' הרמן, בדעה כי כבר ביום 9.11.06 היה מקום לקיים דיון בהשתתפות האם בשאלה האם יש מקום ליילדה.

6. בעניין השראת הלידה אשר בוצעה כאמור באמצעות פיטוצין, טוענים התובעים כי רופאי בית החולים וכך גם המומחה מטעם הנתבעת העידו שפיטוצין עלול לגרום לתשניק ולהיפרדות שליה, וכך ארע בפועל. על הצוות הרפואי היה לקבל את הסכמת האם בכתב לשימוש בפיטוצין זאת לאחר מתן הסברים אודות הסיכונים הכרוכים בהשראת לידה בדרך זו. לא רק שאין בנמצא מסמך המעיד על הסכמת האם, אלא הרשומות נעדרות את מינון הפיטוצין שניתן לאם. אי קבלת הסכמת האם לשימוש בפיטוצין מהווה אף פגיעה קשה באוטונומיה של ההורים.

7. בכל הנוגע לתיעוד הרפואי טוענים התובעים כי התיעוד לוקה בחסר ותומך בטענתם להתנהגות רשלנית. כך לדוגמה: באחד מן הרישומים לא צוינה סיבת ההפניה למיון; ברישום אחר לא צוין מועד השחרור ואף עולה ממנו כי האם לא נבדקה בהיותה במיון במשך 12 שעות; חלקן של התעודות הרפואיות נושאות שם של רופא אך הן אינן חתומות, ועוד.

8. עוד מפנים התובעים כתמיכה לטענותיהם לרישומים אשר נעשו על ידי שתי עובדות סוציאליות ימים ספורים לאחר הלידה, בהם צוין כי המשפחה סבורה שהצוות הרפואי התרשל בכך שלא יילד את האם מוקדם יותר. עוד בפי התובעים הטענה כי תרשימי מוניטור ובדיקות אולטרסאונד שבוצעו ביום 11.11.06 לא הומצאו עד היום. גם תיעוד התחקור שנערך לאחר הלידה, ביום 26.11.06, הועבר לתובעים רק במהלך חקירתו הנגדית של מנהל מחלקת מיילדות של בית החולים, פרופ' שיף, וזאת לאחר שנטען על ידי עדי הגנה שונים כי לא בוצע תחקיר בכתב. הנתבעת אף לא דיווחה למשרד הבריאות על נסיבות מותו של היילוד המנוח וזאת בניגוד לדין. כמו כן נטען כי התנהלותה של הנתבעת הסבה נזק ראייתי מהותי לתביעה, ויש להחיל את כלל הדבר מעיד בעד עצמו.

9. התובעים כוללים בסיכומיהם גם טענות פרטניות נגד רופאי בית החולים אשר טיפלו באם במהלך ביקוריה השונים, ועד אשר התבצע היילוּד. כך לדוגמה נטען כי ד"ר ירושלמי אשר הורה על שחרורה של האם מבית החולים ביום 9.11.06 לא היה מוסמך לעשות כן בהיותו אותה עת מתמחה לפני שלב א', וכן כי הוא לא מכיר את ההנחיות לפיהן הרה במיון יולדות צריכה להיבדק אחת לשעתיים. עוד נטען כי גם ד"ר הראל אשר שחררה את האם ביום 11.11.06 לא הייתה מוסמכת לעשות כן, וודאי כאשר האם התלוננה על הפרשה דמית. לד"ר הראל לא הייתה גם הכשירות לבצע הבדיקות אשר טענה כי ביצעה. פעולות אלו ואחרות של רופאי בית החולים עולות לטענת התובעים אף כדי הפרת חובה חקוקה של הוראות וחוזרי משרד הבריאות ושל האמור בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק זכויות החולה").

10. התובעים מבקשים להעדיף את עמדתו של המומחה מטעמם, ד"ר זילברמן, אשר גורס כי חובה היה על הצוות הרפואי לסיים את ההיריון ביילוּד יזום מוקדם מזה שנעשה בפועל, על פני עמדתו של המומחה מטעם בית המשפט שעדותו "... אינה אמת ומכל מקום הרפואה המקובלת לשיטתו אין לה ולא כלום עם הרפואה המקובלת בעולם והיא מסכנת את היולדות והילודים" (סעיף 4 לסיכומים המשלימים). עדותו של מומחה בית המשפט, כך סבורים התובעים, עומדת בניגוד לפרוטוקול היריון עודף של בית החולים הדסה משנת 2007 אשר נערך גם על ידי מומחה בית המשפט והוגש במהלך עדותו (מ/1). בכלל זה נטען כי על פי פרוטוקול זה חובה לבצע השראת לידה החל משבוע 41 גם כשמדובר בהיריון ללא כל סיכון, קל וחומר בענייננו - היריון IVF, מוניטורים לא תקינים והפרשה דמית. עוד נטען כי מומחה בית המשפט הודה בעדותו שהפרקטיקה אותה הנהיג במחלקתו אינה על פי המלצות של מספר איגודים גניקולוגיים גדולים. עוד מעלים התובעים שורה ארוכה של טענות אשר לא זכו לטעמם להתייחסותו של המומחה בחוות דעתו.

11. נזקם הנטען של התובעים כולל נזק שאינו ממון והפסד השתכרות בשנים האבודות של היילוד המנוח, וכן פיצוי בגין כאב וסבל של ההורים. בכל הנוגע לאם מבוקש אף כי ייפסק פיצוי עבור אובדן כושר השתכרותה בעבר ולעתיד.

טענות הנתבעת ועמדת המומחה מטעמה

12. הנתבעת טוענת כי ההיריון כלל לא היה היריון עודף. לפיכך, לטענתה המקורות השונים עליהם מסתמך ד"ר זילברמן בנוגע להתנהלות הנדרשת בהיריון עודף אינם רלוונטיים לענייננו. הנתבעת מסבירה כי שבוע 40 להיריון ואילך (עד שבוע 42) נקרא "post date" והוא מצריך מעקב היריון קפדני יותר ושקילת זירוז רק אם קיימות נסיבות אובייקטיביות המצדיקות לעשות כן. בענייננו, כך סבורה הנתבעת, לא היה מקום לבצע השראת לידה קודם המועד בו היא בוצעה הן מכיוון שהתנאים הצווארים של האם לא הצדיקו זאת, והן מכיוון שלא היו סימנים למצוקה עוברית או להיפרדות שליה. לעניין זה נסמכת הנתבעת על חוות דעתו של פרופ' הרמן המומחה מטעמה, לה מסכים גם המומחה מטעם בית המשפט.

13. הנתבעת טוענת כי לא ארעה כל חריגה מסטנדרט רפואי טיפולי סביר בכל הביקורים של האם בבית החולים. כך, בנוגע לטיפול ביום 9.11.06 מציינת הנתבעת כי בעטיו של רישום סלטטורי חלקי בניטור ולמרות שתנאי צוואר הרחם לא הצדיקו השראת לידה ולא הייתה מצוקה עוברית, נקט הצוות הרפואי משנה זהירות וביצע בדיקת OCT אשר הייתה תקינה. בנוגע לטיפול שקיבלה האם ביום 11.11.06, טוענת הנתבעת כי לא נמצא דימום ישן או פעיל מהנרתיק ומצוואר הרחם וכי לא היו תנאיי יילוּד. העובר היה במצב תקין ונשללה אפשרות להיפרדות שליה לאחר שהרופאה התייחסה לכל אחד מהפרמטרים המחשידים. הנתבעת סבורה כי לו היה מדובר בתחילת תהליך של היפרדות שליה, הדימום היה צפוי להימשך ולא להיעלם למשך ארבעה ימים. האם אף נבדקה ביום המחרת בקופת החולים ושם לא אוזכר דימום ונרשם כי האם חשה בטוב. גם ביום 14.11.06 נבדקה האם בקופת חולים ולא התלוננה על דימום. עוד נטען כי בחקירתו הנגדית, עת עומת ד"ר זילברמן עם העובדה שמדובר בהפרשה דמית (להבדיל מדימום), שינה הוא מעמדתו לפיה אין לשלול את האפשרות שהדימום היה ראשיתו של תהליך היפרדות שליה וצריך היה לבצע יילוּד מיידי, והשיב כי לאור ממצא זה והמוניטורים שבוצעו בקופת החולים היה מקום לאשפז את האם וליילד אותה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי גם טענתו של ד"ר זילברמן בנוגע למוניטור שלא היה תקין בשלב זה או אחר של ההיריון אינה רלוונטית ונסתרה על ידי פרופ' הרמן ובעדות חלק מן הרופאים, נוכח תוצאות בדיקת OCT שהיה תקינה. בנוגע להעדר התוויה רפואית לביצוע השראת לידה במועד מוקדם יותר סומכת הנתבעת ידיה גם על עמדתו של מומחה בית המשפט.

14. אשר לטענת התובעים לגבי ביצוע ניתוח קיסרי בשלב מוקדם יותר, טוענת הנתבעת כי לא הייתה התוויה רפואית לכך ואף לא הייתה בקשה כזו של האם, אחרת הייתה הבקשה מוצאת ביטוי בתיעוד הרפואי. עוד נטען כי טענת התובעים לפיה על צוות בית החולים היה להציע לאם ניתוח קיסרי מהווה הרחבת חזית, שכן לא בא זכרה של הטענה בכתב התביעה או בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים.

15. אשר למתן הפיטוצין סבורה הנתבעת כי אין ממש בטענת התובעים לפיה אין ברשומות תיעוד אודות הסבר אשר ניתן לאם והסכמתה לכך. הנתבעת מסבירה כי על פי חוק זכויות החולה אין צורך להחתים את האם על הסכמתה, וכן כי מובן וברור הוא שפעולה של השראת לידה אינה יכולה להתבצע בניגוד להסכמת היולדת. למען הזהירות מציינת הנתבעת כי טענה בדבר אי מתן הסבר לאם במובן של פגיעה באוטונומיה דינה להידחות גם מחמת שלא הועלתה בכתב התביעה.

16. אשר למהלך ההתנהלות בעת הלידה טוענת הנתבעת כי הצוות הרפואי התנהל באופן תקין לחלוטין - תרשים המוניטור משעה 12:30 עד שעה 16:53 היה תקין לחלוטין; הצירים היו סדירים; לא היה דימום; לא הייתה פעילות רחמית מוגברת; דופק העובר היה תקין; המים היו נקיים, וכן מרגע הופעת הברדיקרדיה הפתאומית חולץ היילוד במהירות. זאת ועוד, בכתב התביעה ובחוות הדעת הרפואית מטעם התובעים לא נטען דבר נגד התנהלות הצוות הרפואי במועד הלידה ומדובר בהרחבת חזית אסורה. הנתבעת מסתמכת על עמדתו של פרופ' הרמן כי היפרדות שליה היא אירוע חד ופתאומי, כי לא היה מקום לחשוד בהיפרדות שליה (מי שפיר נקיים, העדר שינויים בדופק העובר, ועוד), וכי זו ארעה דקות ספורות טרם הופעת הברדיקרדיה. כמו כן, אפשרות נוספת להסביר את שארע בלידה על פי הבדיקה הפתולוגית של השליה הוא דימום מואזה פרביה, אשר אף הוא מופיע בפתאומיות ולכך מסכים גם ד"ר זילברמן.

הנתבעת מוסיפה עוד בסיכומי ההשלמה מטעמה, כי התנהלות הצוות הרפואי בכל ביקורי האם בבית החולים, עולה בקנה אחד עם ניירות העמדה של האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה, של בית החולים שיבא ושל בית החולים הדסה (אשר הומצא על ידי מומחה בית המשפט) בדבר ניהול היריון שלאחר המועד, לפיהם החל משבוע 41 להיריון מבצעים מעקב הדוק יותר, וכי בשבוע זה מבצעים השראת לידה רק בתנאים צווארים המתאימים לכך.

17. עוד טוענת הנתבעת בסיכומיה כי לא מתקיים במקרה זה קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין ההתנהגות הרשלנית הנטענת לבין הנזק. לטענתה, מומחה בית המשפט הסכים עם פרופ' הרמן כי התוצאה הטראגית הייתה מתרחשת בכל מקרה, גם בהשראת לידה מוקדמת יותר.

18. אשר לנזק, סבורה הנתבעת כי הוא בגובה סמכותו של בית משפט השלום וכי התובעים עתרו לפיצוי בראשי נזק אשר אינם מוכרים בפסיקה.

המומחה מטעם בית המשפט

19. בחוות דעתו, וכפי שיפורט בהמשך, סקר בהרחבה המומחה מטעם בית המשפט את הטיפול אשר קיבלה האם בכל אחד מביקוריה בבית החולים, ועמדתו היא כי הצוות הרפואי לא התרשל בטיפול באם. לדעתו, לא הייתה הוריה לבצע השראת לידה מוקדם מהמועד בו בוצע ניתוח הקיסרי. עוד הסביר המומחה כי הריונה של האם אכן עבר את מועד הלידה הצפוי (שבוע 40) אך אין הוא בגדר היריון עודף (היריון הנמשך מעבר ל- 294 ימים שהם 42 שבועות). בהתאם לשלב ההיריון בו הייתה מצויה האם, עברה היא שורת בדיקות כמקובל, ומשהועלה ספק לגבי הניטור בוצעה גם בדיקת OCT אשר הייתה תקינה. על כן, כך מציין המומחה בחוות דעתו, "הטענה כי היה צריך לבצע השראת לידה קודם למועד בו היא בוצעה בפועל וכי ניתן למנוע את מות הילוד לו הייתה מבוצעת השראת לידה קודם לכן אינה נכונה ולא תואמת את נייר העמדה (מקור 2 ומקור 4) בנושא זה" (עמ' 12 לחוות הדעת). אשר לניתוח הקיסרי ציין המומחה בחוות דעתו כי לאור הממצאים הפתולוגיים שהתרחשו בזמן הלידה והיוו הגורם לתשניק של היילוד המנוח, ניתוח קיסרי קודם למועד בו בוצע הניתוח בפועל יכול היה למנוע את מצבו הקשה של היילוד המנוח בעת הלידה. ואולם, זו חוכמה שבדיעבד, והמומחה לא מצא הוריה שברפואה לעשות כן באף לא אחד משלבי ההיריון והבדיקות הרפואית שעברה האם.

דיון והכרעה

20. כאמור, לאחר שעיינתי בחוות הדעת הרפואיות, בעדויות השונות ובראיות אשר הונחו לפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. בחינת הטיפול הכולל שקיבלה האם בביקוריה השונים בבית החולים ועד הלידה מלמדת כי הרופאים לא חרגו מסטנדרט טיפולי סביר. בהתאם, ועל אף התוצאה הקשה, אין לקבוע כי הרופאים התרשלו במעקב ההיריון של האם.

אבחן להלן את טענת התרשלות הצוות הרפואי בשני מצבים שונים של יילוּד מוקדם:

[א] השראת לידה - האם היה מקום לבצע השראת לידה בשלב מוקדם יותר והימנעות מכך עולה כדי התרשלות.

[ב] ניתוח קיסרי - האם הייתה התוויה רפואית לבצע ניתוח קיסרי בשלב מוקדם יותר. כמו כן, בשים לב לעדות הרופאים כי הם נוטים לכבד רצונה של יולדת ולבצע ניתוח קיסרי למי שמבקשת לעשות כן, יש לבחון האם הוכח על ידי התובעים כי האם ביקשה לסיים את ההיריון בדרך של ניתוח קיסרי.

אעבור אפוא לבחון האם הייתה התוויה רפואית לביצוע השראת לידה במועד מוקדם יותר מהמועד בו הדבר נעשה בפועל.

התוויה רפואית לביצוע השראת לידה בשלב מוקדם יותר - האומנם?

21. ליבת המחלוקת הרפואית בין הצדדים והמומחים ניטשה בסוגיה זו. מסקנתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' אלחלל, היא כי לא הייתה הוריה רפואית לביצוע השראת לידה קודם בוצעה בפועל. בעניין היפרדות השליה, לגביה הכל מסכימים כי היא זו אשר גרמה בסופו של דבר לתוצאה (פרופ' אלחלל ופרופ' הרמן בדעה כי ייתכן וארע הדבר בשילוב עם קרע כלי דם עוברי מקדים - ואזה פרביה), מציין פרופ' אלחלל בחוות דעתו כי "היפרדות שיליה פתאומית זו לא היתה יכולה להיות נחזית מראש או צפויה לאור הנתונים אשר היו בידי המיילדים עד אז ולצערי הרב מקרים כאלה לא ניתנים להצלה בנתונים דומים גם בידי המיילדים בעתיד הנראה לעין, לפחות לא בכלים העומדים לרשותנו היום" (עמ' 11). בעדותו ציין פרופ' אלחלל כי מדובר בהיפרדות שליה חמורה מאוד אשר ארעה מספר דקות קודם הברדיקרדיה הפתאומית, וכי "הנתונים במקרה הזה לא יכלו להעיד קודם לכן על איזשהו תהליך של היפרדות" (עמ' 336-335).

22. רבות נכתב אודות מעמדו של המומחה האובייקטיבי אשר ממונה על ידי בית המשפט ומהווה זרועו הארוכה, ואין צורך להכביר במילים. בעניין זה אפנה לדברי כב' השופט ס' ג'ובראן בע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו (28.11.07) כי:

"בית משפט זה חזר והדגיש לא פעם את חשיבות מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הוא ידו הארוכה של בית המשפט. ישנה חשיבות רבה לעדות מומחה ממונה נטרלי, ככלי מתווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט ומאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיות, בבחינת 'אל נא תעזב אותנו...והיית לנו לעיניים' (במדבר, י, לא). המשנה אומרת 'אין מודדין אלא מן המומחה' (משנה עירובין, ה). רוצה לומר, כי מדידת התחום נעשית על ידי מומחה הבקי בתחום".

ראו גם דברי כב' השופט א' רובינשטיין בע"א 9418/04 צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי (9.4.06) כי מטבע הדברים, ומבלי חלילה לפגוע במי מהמומחים, נטיית הלב היא לזכור שחוות דעת פלונית ניתנה לבקשתו של צד להליך. "ואולם, מומחה בית המשפט מעמדו שונה, ושוב, אין זו אמירה פרסונלית אלא פונקציונאלית" (סעיף י"ב לפסק הדין). ובהמשך הסעיף כי "אין צורך להכביר מלים על חשיבותה של עדות מומחה ממונה שאינו קרוב אצל הצדדים, ושוב, מבלי לפגוע במומחים אחרים, ככלי המאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיות".

23. בענייננו, חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט מעוגנת בספרות מקצועית רפואית, בניירות העמדה של האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה ועולה בקנה אחד עם התיעוד הרפואי בנוגע לטיפול באם. המומחה השיב על שאלות הבהרה רבות ונחקר ארוכות על חוות דעתו. תשובותיו הותירי בי רושם מקצועי, ענייני ומהימן ולא ראיתי שלא לקבל את עמדתו בעניין היעדר התוויה רפואית ליילוּד מוקדם מזה שבוצע בפועל.

אפרט להלן התייחסותו של פרופ' אלחלל לטיפול שקיבלה האם בכל אחד מביקוריה השונים בבית החולים, ומדוע לדעתו לא התקיימו בכל אחד מהביקורים סימנים אשר הצדיקו יילוּד מוקדם:

[א] 7.11.06 - האם עברה בדיקה יסודית ומקיפה. לא היו סימנים המעידים על אפשרות להיפרדות שליה. לא צוין כי היה דימום. לא היה טונוס מוגבר של הרחם. לא היו צירים. הניטור העוברי ללא האטות. התנאים הצווארים לא בשלו ללידה ובשל כל אלה שוחררה האם להמשך מעקב לפי המקובל.

[ב] 9.11.06 - גם הפעם עברה האם בדיקה מיילדותית ונמצא כי תנאי הצוואר לא היו טובים להשראת לידה. באולטרסאונד ניקוד ביופיזיקלי תקין וכמות מי השפיר תקינה אף היא. במוניטור נצפו אומנם האטות משתנות בודדות וניטור סלטטורי לסירוגין, אך בין קטעים אלו ניטור העובר היה תקין. המומחה מסכים עם פרופ' הרמן כי למצב זה, בהעדר סימנים נוספים, אין משמעות בנוגע לקיפוח חמצוני של העובר.

לא זו אף זו, הצוות הרפואי החליט לבצע במועד זה OCT המהווה אתגר חמצוני לעובר. בנוגע לבדיקה זו מסביר פרופ' אלחלל כי ב- OCT חיובי - במצב שבו לאחר מחצית מהצירים מופיעות האטות מאוחרות - קיים חשד למצוקה עוברית ולכן יש להביא את ההיריון על סיומו. לעומת זאת, OCT שלילי - דופק עוברי תקין בנוכחות שלושה צירים בפרק זמן של עשר דקות - מצביע על כך שהמצב החמצוני של העובר טוב, "ובנוכחותו הסיכוי למות עובר ברחם בפרק זמן של שבוע הוא נמוך ונמצא בשיעור של 1 ל- 1000" (עמ' 8 לחוות הדעת). בניגוד לטענתו של המומחה מטעם התובעים כי המבחן לא היה מספק שכן לא הופקו שלושה צירים בטווח של עשר דקות, מציין פרופ' אלחלל כי בדק היטב את תבחין ה- OCT ומצא, בדומה לפרופ' הרמן, שני קטעים בני עשר דקות בהם שלושה צירים וניטור עוברי מצוין עם האצות. מסקנת פרופ' אלחלל היא כי מבחן ה- OCT היה תקין ולעובר לא הייתה עקא חימצונית שחייבה יילוּד.

זאת ועוד, ה- NST - תרשים הניטור הרגיל, היה תקין לחלוטין וללא האטות משך שעות רבות. בנוסף, מוצא פרופ' אלחלל ראייה לכך שהעובר לא היה בעקא חימצונית אותה העת, במוניטור הממושך שבוצע מספר ימים לאחר מכן, ביום הלידה - 15.11.06, ואשר הניטור העוברי בו היה תקין עם ואריאבליות תקינה והאצות.

[ג] 11.11.06 - בביקור זה שוב לא היה מקום לדעת פרופ' אלחלל לבצע השראת לידה, שכן הבדיקה לא הראתה סימנים קליניים להיפרדות שליה, לא היו סימנים לעקא חימצונית של העובר והתנאים הצווארים לא היו טובים לביצוע השראת לידה. ד"ר זילברמן רואה בהפרשה הדמית שפסקה ובצירים שהיו לאם, בעטיים הגיעה אל בית החולים, כמעוררים חשד להיפרדות שליה. ואולם, פרופ' אלחלל מסביר בחוות דעתו ש"העובדה כי הטונוס הרחמי היה תקין, הצירים לא היו תכופים וצפופים, הדמם כלל לא נצפה בצואר או בלדן והמדדים החיוניים של האם והעובר היו תקינים" מעידה ככל הנראה על כך כי אותה הפרשה דמית לא נבעה עקב היפרדות שליה (עמ' 9 לחוות הדעת). פרופ' אלחלל מעריך כי ההפרשה הדמית הייתה עקב SHOW (צניחת הפקק הרירי מצוואר הרחם) או כתוצאה מבדיקה לדנית שבוצעה לאם אך יומיים קודם לכן.

[ד] 15.11.06 - במועד זה הוחלט על השראת לידה. הניטור עד השעה 16:53 (אז הופיעה ברדיקרדיה פתאומית) היה תקין עם ואריאבליות תקינה והאצות, וממילא אין מחלוקת בין מומחי הצדדים, כך מציין פרופ' אלחלל בחוות דעתו, כי הניטור היה תקין ולא חייב התערבות.

24. כל האמור לעיל, מלמדנו כי הטיפול הרפואי שקיבלה האם הלם סטנדרט טיפולי סביר ולא הייתה התוויה רפואית שהצדיקה או חייבה יילוד מוקדם יותר.

25. אשר לטענת התובעים כי היה זה "היריון עודף", הסביר פרופ' אלחלל בחוות דעתו ובעדותו כי על פי נייר העמדה מס' 3 של האיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה - "ניהול הריון שלאחר המועד", "היריון עודף" (post term) מוגדר כהיריון הנמשך מעבר ל- 294 ימים (42 שבועות). ההיריון מושא תביעה זו לא היה "היריון עודף", אלא היריון אשר עבר את מועד הלידה הצפוי - שבוע 40 (post date). בהיות הריונה של האם לאחר מועד הלידה הצפוי, עברה היא "כמקובל שורת בדיקות הכוללות ניטור העובר, בדיקות על קול לפרופיל ביופיסיקלי הכוללות ניטור ומדדים המעידים על חיוניות העובר ברחם ובדיקות דופלר של זרימות העובר". זאת ועוד, משהועלה ספק לגבי הניטור בוצעה גם בדיקת תגר - OCT אשר הייתה תקינה. על כן, הטענה כי היה מקום לבצע השראת לידה במועד מוקדם יותר רק בשל השלב בו היה מצוי ההיריון אינה נכונה ואינה תואמת את ניירות העמדה בעניין זה (עמ' 12 לחוות הדעת).

26. הנה כי כן, סקירתו המקיפה של פרופ' אלחלל עקב בצד אגודל את הטיפול שקיבלה האם בביקוריה השונים בבית החולים מלמדנו כאמור כי הצוות הרפואי לא חרג מסטנדרט טיפולי סביר.

במילים אחרות, עמדתו של פרופ' אלחלל שוללת את טענתם המרכזית של התובעים כי בהיריון עודף, בהינתן "עדויות אובייקטיביות למהלך לא תקין (מוניטורים חוזרים חשודים בקהילה ובבית החולים) ואנמנזה של דימום נרתיקי - חובת הצוות הרפואי הייתה לסיים ההיריון ביילוד יזום, מוקדם משנעשה בפועל" (עמ' 11 לחוות דעתו של ד"ר זילברמן).

ראשית, כאמור, לא מדובר במקרה זה בהיריון עודף, אלא בהיריון שלאחר המועד אשר לבדו וכשלעצמו אינו מחייב השראת לידה.

שנית, האם עברה שורת בדיקות על פי המתחייב ממועד ההיריון ולא הודגמה כל עקא חימצונית לעובר - לא על פי בדיקת ה- OCTולא על פי הניטור הממושך שבוצע בעת השראת הלידה ועד אשר ארעה הברדיקרדיה הפתאומית. בנוסף, תקינותה של בדיקת ה- OCT וה- NST התקין לאורך שעות רבות יש בהם כדי לבטל את החשד מהמוניטור שהיה קודם לכן (עדותו של פרופ' אלחלל בעמ' 327 ו- 330).

שלישית, אותו דימום נרתיקי אינו אלא הפרשה דמית אשר פסקה עוד קודם הגיעה האם אל בית החולים ביום 11.11.06 ונגרמה ככל הנראה מצניחת הפקק הרירי מצוואר הרחם או כתוצאה מבדיקה לדנית שעברה האם בביקורה הקודם בבית החולים (עמ' 9 לחוות דעתו של פרופ' אלחלל, וכן עדותו בעמ' 346). עוד יש להדגיש את דברי המומחה כי להפרשה דמית זו אין קשר להיפרדות השליה, אחרת ניתן היה לצפות להתדרדרות גדולה יותר של המצב ולא למוניטור תקין ועובר חיוני ב- 15.11.06 (עדותו של פרופ' אלחלל בעמ' 349).

מכל האמור מתבקשת המסקנה כי לא הייתה התוויה רפואית לבצע את השראת הלידה בשלב מוקדם יותר.

עתה אעבור לבחון טענתם של התובעים בנוגע למתן הפיטוצין.

מתן פיטוצין

27. התובעים טוענים כאמור בסיכומיהם כי לא ניתנה הסכמתם לשימוש בפיטוצין ולא הוסברו להם הסיכונים הכרוכים בכך - גרימת סבל עוברי והיפרדות שליה כפי שארע בענייננו. טענה זו הועלתה הן בנוגע לעילת עוולת הרשלנות - "אי מתן ההסברים ובחירה במתן פיטוצין ללא יידוע התובעת וללא הסכמתה מהווה הפרת חובת הזהירות ...", והן בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה (סעיפים 13 ו- 32).

אין בידי לקבל את הטענה על כל היבטיה.

מעדותה של האם יש ללמוד כי היא זו אשר ביקשה את השראת הלידה מן הרופאים:

"ת: וגם את הקיסרי הזה אחרי צעקות הסכימו לעשות לי זירוז

ש: בסעיף 14 [לתצהיר - י' ו'] את אומרת שההחלטה על הלידה הייתה על ידי פרופ' ברקאי ואני לא ראיתי שזה רשום בתיק. לפי התיק זה ד"ר ברוורמן?

ת: אנחנו דיברנו עם עליזה ועליזה דיברה עם ברקאי וברקאי אישר לנו לבוא לזירוז, הוא אישר את הזירוז, ברקאי אישר את הזירוז".

(עמ' 39, שו' 12-8. ההדגשות שלי - י' ו')

דברים ברורים אלה, המדברים בעדם, מלמדים כי האם הייתה בסוד העניינים ואף ביקשה את השראת הלידה. לפיכך, יש לדחות את הטענה כי מתן הפיטוצין נעשה בניגוד להסכמתה. דבריה של האם אף מתיישבים היטב עם עמדת הנתבעת כי מובן מאליו הוא שמתן הפיטוצין ניתן בידיעתה ובהסכמתה של האם.

28. למעלה מן הצורך אעיר כי ממילא לא מתקיים במקרה זה קשר סיבתי בין אי קבלת הסכמת האם, כביכול, לבין השימוש בסופו של דבר בפיטוצין, שכן האם לא טענה, ונראה כי לא בכדי, כי לו היו מיידעים אותה אודות השימוש בפיטוצין היא לא הייתה נותנת הסכמתה לכך. אוסיף עוד כי טענת האם בנוגע לפיטוצין אינה מתיישבת אף עם עמדתו של המומחה הרפואי מטעמה אשר הביע דעתו כי התרשלות הרופאים באה לידי ביטוי דווקא באי ביצוע השראת לידה בשלב מוקדם יותר, ובציינו בנוגע למהלך הלידה כי "השריית הלידה בפיטוצין הינה מקובלת וסבירה לאור מצב הצוואר שבו החלה האישה את תהליך הלידה" (עמ' 10 לחוות דעתו).

29. נותרה אפוא הטענה כי האם לא קיבלה הסבר אודות השימוש בפיטוצין, דבר המהווה פגיעה באוטונומיה. על פניו, דין הטענה להידחות שכן משעה שהאם היא זו אשר ביקשה את השראת לידה כמובהר לעיל, ממילא נשמט הבסיס מטענתה. יתרה מכך, טענה זו כלל לא בא זכרה בכתב התביעה ומדובר בהרחבת חזית אסורה. אף במסגרת הסיכומים לא כללו התובעים עתירה לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, אף שהטענה הועלתה על ידם באופן כללי בפרק הדיון בחבות.

30. אוסיף עוד בנוגע לפיטוצין, והגם שהטענה לא נכללה בכתב התביעה ובחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים, את הדברים הבאים: אומנם מינון גבוה של פיטוצין יתר על המידה עלול לגרום להיפרדות שליה (ראו עדות פרופ' אלחלל בעמ' 401-399), אך בענייננו לא הוכח כי המינון היה גבוה. ד"ר ברוורמן נתן ביום 15.11.06 בשעה 11:12 הוראה על מתן מינון לפיטוצין, לרבות בהתייחס לקצב העלאתו. בהמשך, והגם שהרופאים פעלו שלא כראוי עת נכתב על ידם בשעה שבדקו את האם - "המשך פיטוצין" מבלי שצוין מינון הפיטוצין (עדותו של פרופ' אלחלל בעמ' 389-388), הרי שאין בכך כדי ללמד כי המינון אשר ניתן לאם היה גבוה יתר על המידה. בעניין זה ראו עדותו של פרופ' אלחלל לפיה יש לצפות כי מינון גבוה של פיטוצין יבוא לידי ביטוי בצירים צפופים ברישומי המוניטור, בעוד שבענייננו לא נראו במוניטור צירים צפופים, אלא היו הם סבירים לגמרי עד אשר ארעה אותה ברדיקרדיה פתאומית ולכן סביר להניח כי גם במקרה זה המינון לא היה גבוה יתר על המידה (עמ' 402-399).

31. סיכומו של דבר - לא הוכחה התרשלות גם בכל הנוגע לשימוש בפיטוצין.

אעבור עתה לבחון האם הייתה התוויה לסיים את ההיריון מוקדם יותר בניתוח קיסרי, כטענת האם.

האם הייתה התוויה רפואית לביצוע ניתוח קיסרי?

32. כאמור, התובעים טוענים כי "מאחר ומדובר בהיריון יקר הייתה חובה לסיים את ההיריון כבר ביום 7.11.06 וזאת גם אם לא קיימים כל גורמי סיכון. לטענת התובעים, היה ראוי לסיים את ההיריון, כמו כל היריון יקר, בניתוח קיסרי שכן גם במקרה של סיבוכים בלידה, בניתוח קיסרי, להבדיל מלידה נרתיקית, הסיכונים לעובר קטנים יותר למרות אי הנוחות לתובעת. לפחות הייתה חובה ליידע את התובעת באפשרות זו ..." (עמ' 4 לסיכומים).

עיון בחוות דעתו של ד"ר זילברמן מלמד כי חוות הדעת אינה כוללת עמדה מפורשת לפיה הייתה התוויה רפואית לביצוע ניתוח קיסרי. יתר על כן, אחת השאלות המרכזיות הנדונות בחוות דעתו של ד"ר זילברמן, עליה השיב הוא בחיוב, היא "האם הייתה אינדיקציה להשריית לידה מוקדמת יותר?" - ודוק, השראת לידה ולא ניתוח קיסרי. משטענת התובעים - טענה שברפואה - אינה מעוגנת בחוות דעתו של המומחה מטעמם, אין לה על מה לסמוך ודינה להידחות.

לא זו אף זו, בחוות דעתו הביע פרופ' אלחלל דעה פוזיטיבית לפיה במהלך ההיריון, ועד אשר בוצע הניתוח הקיסרי בפועל, לא הייתה התוויה רפואית לביצוע ניתוח זה. ראו חוות דעתו, שם נכתב כי "לא מצאתי באף שלב של המהלך הרפואי והבדיקות הרפואיות הורייה רפואית לביצוע ניתוח קיסרי קודם למועד בו הוא בוצע בפועל (בשל המצב החריף שנוצר). כלומר איני מוצא סטייה מהפרקטיקה הרפואית המקובלת במקרים אלה בכך שלא בוצע ניתוח קיסרי קודם להתפתחות המצב החריף מאחר שלא הייתה אינדיקציה רפואית לבצעו קודם לכן" (עמ' 12). פרופ' אלחלל נותר איתן בעמדתו זו גם במהלך עדותו (עמ' 328-327).

33. מהאמור עולה כי לא הייתה התוויה רפואית לביצוע ניתוח קיסרי קודם ביצועו בפועל.

נותר אפוא לבחון האם עלה בידי התובעים להוכיח טענתם כי האם ביקשה מהצוות הרפואי לסיים את ההיריון בניתוח קיסרי, ובקשתה סורבה.

האם הוכחה בקשת האם מהצוות הרפואי כי יבוצע ניתוח קיסרי?

34. ההורים טוענים כאמור כי הם ביקשו מהצוות הרפואי ליילד את האם בניתוח קיסרי, וכי על הצוות הרפואי היה להיעתר לבקשתם. לטענתם, הם וכך גם הגיסה ביקשו במספר הזדמנויות מהצוות הרפואי לסיים את ההיריון בניתוח קיסרי. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי לו אכן הייתה עולה בקשה כזו היא הייתה נענית בשים לב למדיניות בית החולים, למרות העדר התוויה רפואית לכך.

35. שוכנעתי כי דין טענת ההורים להידחות, שכן לא הובאו כל תימוכין לטענתם ואף ניתן לומר כי מחומר הראיות מתקבלת תמונה שונה.

אקדים ואציין כי אין חולק, וכפי שציינה הנתבעת בסיכומיה כי "בית החולים 'שיבא' ידוע כמי שנענה בדרך כלל לבקשה של יולדת לבצע ניתוח קיסרי (כמובן בהעדר הורית נגד רפואית לעשות כן)" (עמ' 9). אכן, בעניין זה העיד ד"ר ישראל הנדלר אשר טיפל באם ביום 9.11.06, בנוגע לשאלה האִם האֵם ביקשה לעבור ניתוח קיסרי, כי "אם היא היתה מבקשת ניתוח קיסרי, הייתי מתעד את זה. נשים שמבקשות ניתוח קיסרי אנחנו מנתחים אותן. ..." (עמ' 151, שו' 2-1). ד"ר ברוורמן אשר בדק את האם ביום 15.11.06 והורה לקבל אותה ליילוּד ומתן פיטוצין, נשאל בעדותו "האם נכון שכשאשה מבקשת ניתוח קיסרי בבית החולים שלכם, אתם מבצעים את הניתוח על פי בקשתה, גם כשאין צורך רפואי". תשובתו היא כי "נכון. זכותה לבקש" (עמ' 166, שו' 24-22). דברים ברוח זו נמסרו גם מפיו של ד"ר כהן אשר בדק את האם ביום 15.11.06 (עמ' 195). לאור האמור, הדעת נותנת כי בקשה זו של ההורים, לו הייתה מועלית, הייתה נענית ולמצער הייתה מקבלת ביטוי בכתובים.

36. לא זו אף זו, וזה העיקר, האם העידה נחרצות כי במסגרת תיק קופת החולים, שם נוהל מעקב הריונה, תועדה בקשתה לסיים את ההיריון בניתוח קיסרי, תוך שהטיחה בנתבעת כי היא דאגה להעלים את תיק קופת החולים. האם אף העידה כי את רצונה לעבור ניתוח קיסרי שטחה היא גם לפני הפסיכולוגית שלה. אביא להלן את עדותה של האם:

"עו"ד לוין: ... בסעיף 9 את אומרת שביקשת מהצוות [בבית החולים - י' ו'] להתאשפז לצורך לידה בניתוח קיסרי?

ת: נכון, ביקשתי אלף פעם

ש: את מודעת לזה שבשום מקום בתיק לא כתובה הבקשה שלך?

ת: אני לא יודעת בתיק שלכם איפה לא כתוב כי אני בכל ביקור אצל הרופא שלי ובתל-השומר במיון ביקשתי קיסרי והתחננתי לקיסרי ...

...

ש: זה לא עניין פשוט אבל בכ"ז הם [בית החולים - י' ו'] החליטו שאם יולדת מבקשת, הם מתחשבים בבקשה ואז כשיולדת מבקשת הם רושמים את זה,

ת: זה מרגיז אותי כי זה שקרים, זה פשוט שקרים. אני גם הייתי אצל פסיכולוגית ואמרתי אני כל כך רוצה קיסרי והם לא מאשרים לי וזה מופיע לכם בתיקים, אתם פשוט מסלפים את האמת.

ש: וגם בקופ"ח ביקשת את זה?

ת: כן

ש: אבל גם בקופ"ח זה לא מופיע, אז כל הרופאים קשרו נגדך קשר?

ת: את התיק של הרופא מקופ"ח אתם העלמתם. הוא רשם שם היולדת מבקשת קיסרי. כל התיק העלמתם ואני ביקשתי מהרופא אצלכם כל פעם במיון קיסרי, קיסרי, קיסרי ולא אישרתם. אז לא לסלף"

(עמ' 36, שו' 14 - עמ' 27, שו' 11)

אם אכן תועדו בקשותיה של האם לסיים את ההיריון בניתוח קיסרי אצל רופא קופת החולים, אצל הפסיכולוגית או אצל גורם אחר, כטענתה, ראוי היה שהתובעים יגישו רישום המעיד על כך. הימנעותם מלעשות כן מלמדת כי בניגוד לנטען על ידי האם, ככל הנראה הדברים מעולם לא מצאו ביטוי בכתובים אצל גורמים אשר כלל אינם בעלי עניין בתביעה זו. אוסיף כי טענת האם לפיה הנתבעת העלימה את רישומי קופת החולים נטענה בעלמא ודינה להידחות על הסף, ולו מהטעם שמסמכים אלה כלל אינם בשליטתה של הנתבעת.

37. אעיר כי גם ברישום של העובדות הסוציאליות המתעד את מפגשן עם ההורים (במפגש השני נכחה גם הגיסה) ביום בו נפטר היילוד וביום המחרת עליו נסמכים התובעים, אין כדי ללמד שמי מהם ביקש כי היילוּד יתבצע באמצעות ניתוח קיסרי, ויכול שאף ההיפך הוא הנכון. בדו"ח העובדת הסוציאלית הגב' א. מיום 18.11.06 נכתב "למש' יש תחושה שהטיפול לפני הלידה היה לקוי ולא ילדו אותה בזמן וזה מקור הבעיה. לטענתם באו מס' פעמים אך נשלחו הביתה". בדו"ח העובדת הסוציאלית, הגב' ב. מיום 19.11.06 נכתב "... [האב] מדבר על הרשלנות, שלדבריו, גרמה לכך, שהלידה התבצעה מאוחר מדי, ועל כן התינוק נולד במצוקה קשה. ... [האב] מראה את קלסר התיק הרפואי של אשתו, המלא במסמכים המעידים, לדבריו, על הגעתם התכופה אל בית החולים בשבוע שקדם ללידה". הנה כי כן, בשני דוחות אשר נכתבו על ידי שתי עובדות סוציאליות שונות, ואשר כללו כל אחד מהם פירוט מה אודות הקורה עם ההורים וטענותיהם בנוגע לטיפול בבית החולים, לא בא זכרה של הטענה כי מי מההורים ביקש בשלב כלשהו שההיריון יבוא על סיומו בניתוח קיסרי.

38. לסיכום - בהביאי בחשבון את העדויות והראיות השונות או העדרן, אתקשה לקבוע כי התובעים הוכיחו ברמה הנדרשת את טענתם לפיה ביקשו הם כי ההיריון יסתיים בניתוח קיסרי.

לפיכך, משלא הייתה התוויה רפואית לניתוח קיסרי, ומשלא הוכח שההורים ביקשו כי יבוצע הניתוח, מתחייבת המסקנה כי רופאי בית החולים לא התרשלו עת לא הקדימו את ביצוע הניתוח הקיסרי.

39. בפי התובעים טענות נוספות, חלקן אף פורטו לעיל, אך לא מצאתי בהן ממש. כך לדוגמא לא נעלמה מעיני הטענה כי הצוות הרפואי התרשל בטיפול ביילוד המנוח בדקות הראשונות לחייו, וכי זו נודעה לתובעים אך במהלך ניהול ההוכחות, עת הוגש תיעוד פגישת התחקור מיום 26.11.06 ועל כן לא יכלו הם לכלול טענה זו בכתב תביעתם.

דין הטענה להידחות, שכן שוכנעתי כי התובעים היו מודעים לפחות לחלק מהפעולות הרשלניות לטעמם עוד בעת הגשת כתב תביעתם. ראו בעניין זה חוות דעתו של ד"ר זילברמן אשר צורפה לכתב התביעה, בה ציין המומחה כי על פי התיעוד הרפואי רופאי הילדים התקשו בביצוע אינטובציה בשל החך השסוע של היילוד וכי ההחייאה נמשכה זמן רב. עוד הוסיף המומחה כי את שארע לאחר הלידה והשפעתו על מצב היילוד מחייבת התייחסות נפרדת של פרינאטולוג / רופא ילדים (עמ' 5 ו- 12-11). על אף האמור התובעים לא התכבדו והגישו חוות דעת רפואית מתאימה. יתרה מכך, אף אם במהלך ניהול ההליך, ובעת הגשת תיעוד פגישת התחקור (בשנת 2014), נודעו לתובעים עובדות חדשות נוספות, היה עליהם להגיש בקשה לתיקון התביעה וצירוף חוות דעת רפואית מתאימה. משלא עשו כן, אין לטענותיהם שברפואה על מה לסמוך ודינן כאמור להידחות.

הוא הדין אף עם יתר טענות התובעים המפורטות בין היתר בסעיף 9 לעיל, כמו לדוגמא הטענה כי ד"ר ירושלמי אשר הורה על שחרורה של האם מבית החולים ביום 9.11.06 לא היה מוסמך לשחררה. טענות אלה, כמו גם אחרות, נטענו בעלמא ללא כל תימוכין, ומכל מקום, גם אם יש בהן או בחלקן ממש, הרי שנוכח כל האמור לעיל, אין בכך כדי להשליך על התוצאה המצערת שהתרחשה.

סוף דבר

40. מסקנתי היא אפוא כי התובעים לא הוכיחו כי הצוות הרפואי התרשל בניהול מעקב ההיריון והליך הלידה. כאמור, לא הייתה התוויה רפואית ליילוד מוקדם יותר, לא בדרך של השראת לידה ולא בניתוח קיסרי.

לפיכך, דין התביעה להידחות.

41. התביעה נדחית.

בנסיבות, לא אעשה צו להוצאות.

פסק הדין מותר בפרסום למעט כל פרט מזהה של התובעים.

ניתן היום, כ"ג אדר תשע"ז, 21 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.