מספר בקשה:1

בפני

כב' סגן הנשיאה, השופט אברהם הימן

מבקשים

מקסים קושנירנקו

נגד

משיבה

מדינת ישראל

החלטה

רקע.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה של ממש. בכתב האישום, נאמר כי בתארך 1.8.09 סמוך לשעה אחת אחר הצהריים בעיר ראשון לציון, נטל קטין קלנועית, השייכת לאחד אברהם אמינוב, (להלן יכונה "האב") בכך שדחף אותה עד לתחנת דלק ברחוב הרצל בעיר. באותה עת הבחין בנו של האב, עמיחי אמינוב (להלן – "עמיחי"), בקטין ועמו שניים נוספים, עומדים סמוך למשאבת האוויר בתחנת הדלק ועמם הייתה הקלנועית. עמיחי התקשר לאביו וסיפר לו את אשר ראה ושאלו שמא גנבו לו את הקלנועית. האב הבחין כי אכן, זו נגנבה. ואז התקשר עמיחי למשטרה ונאמר לו על ידי המשטרה לעכב את הקטין במקום. בהמשך לכך, נאמר בכתב האישום כי עמיחי ואביו, אשר נראה כי הגיע למקום אף הוא, אחזו בקטין והשכיבוהו ארצה. בהמשך לכך החל הקטין לתקוף את עמיחי בכל חלקי גופו עד כי עמיחי נחבל בידו הימינית וניגר ממנה דם.

בכתב האישום נאמר כי בהמשך למתואר לעיל, הגיע הנאשם למקום ואמר לעמיחי ולאביו, כי הקטין הוא אחיו ודחף את האב. בשלב זה הצליח הקטין להשתחרר מאחיזתו של האב ונשך אותו בחזהו בצד שמאל וגרם לו לחבלה. סמוך לאחר מכן, תקפו הקטין והנאשם את האב באגרופים. כתוצאה מכך נגרם לאב חבלות של שריטה עם דם במרפק זרוע ימין וסימנים אדומים קטנים בחזהו. בהמשך לכך, הכה הנאשם את האב בכך שסטר לו בפניו והעיף את משקפיו ואילו הקטין ניצל ההזדמנות ונמלט מהמקום.

עולה אם כן, מהמתואר בכתב האישום שהנאשם ביחד עם הקטין תקפו את האב וגרמו לו חבלות של ממש.

טענות הנאשם.

בדיון שהתקיים לפני ביום 24.9.12 טענה באת כוח הנאשם, עו''ד פינקלמן כי לנאשם טענות מקדמיות. ככל ששמעתי דברי באת כוח הנאשם, בדיון הנ''ל, מדובר בטענה המבוססת על סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ''ב – 1982 (להלן – "החוק" או "הסעיף"). כדרכי הוריתי להגיש הטענות בכתב.

ואכן, הוגשו טענות הצדדים בכתב. באת כוח הנאשם טוענת כי יש לבטל כתב האישום משני טעמים: "הגנה מן הצדק על פי העילה של אכיפה בררנית וביטול כתב אישום לפי שלא קוימה חובת היידוע הקבועה בסעיף 60 א. לחוק.

באשר לטענה כי יש לבטל כתב אישום משום "אכיפה בררנית," טוענת באת כוח הנאשם שעל פי חומר הראיות בתיק היה מקום להגיש כתב אישום נגד אחרים המעורבים באירוע, ולאו דווקא נגד הנאשם. לדבריה, כך עולה מחומר הראיות. עו''ד פינקלמן פרשה בבקשתה חומר הראיות מתוך תיק החקירה אשר לדעתה יש בו כדי לבסס טענתה.

כמו כן, טענה כאמור כי במחדל התביעה להודיע לנאשם אודות העברת חומר חקירה בעבירה של פשע לתביעה כפי הקבוע בסעיף 60 א. לחוק, יש כדי לבסס ביטול כתב אישום.

נציגת התביעה התנגדה לשתי העילות לביטול כתב האישום. באשר לטענה כי היה מקום להגיש כתב אישום כנגד אחרים, השיבה כי עניין זה דינו להתברר במשפט גופו ולעבור "כור ההיתוך של המשפט הפלילי" ולא כטענה הנסמכת על חומר חקירה או אף תשתית ראייתית גולמיים. יתירה מזו, נציגת התביעה, אף היא פרשה בטיעוניה מגוון ראיות מתיק החקירה שיש בהן כדי לדחות בקשת באת כוח הנאשם.

באשר לטענה כי התביעה חדלה מהודעה לנאשם בדבר חומר חקירה מסוג פשע שהועבר לתביעה, הרי לדבריה הדבר נובע מטעות משרדית. לפי דבריה, נשלחה לקטין, החשוד אף הוא בתיק, הודעה לפי סעיף 60 א. לחוק ונראה כי משום כך, משום טעות משרדית פשוטה לא נשלחה ההודעה גם לנאשם.

דיון והכרעה.

באשר לבקשה לביטול כתב אישום משום "ההגנה מן הצדק", דינה של טענה זו להידחות. אלא שבטרם אנמק הדחייה מצאתי להעיר הערה שבשולי ההחלטה. אכן, הדוקטרינה אומצה במשפט הישראלי בפסיקה. מרבים לאזכר בעניין זה פסק הדין בענין ע''פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל (לא מצאתי לציין מראה מקום פרסום פסק הדין בין היתר משום השימוש הרב שנעשה בפסק דין זה בבקשות הרבות רבות מדי המוגשות לבית המשפט). אציין כי בבקשות הרבות המוגשות לבית המשפט, מאז חוקק סעיף 149(10) לחוק, דואגים באי כוח הנאשמים להזכיר באותה נשימה את פסק הדין בעניין ע''פ 4855/02 בורוביץ נ' מדינת ישראל כאילו היה בפסק דין זה כדי לשנות מהדוקטרינה באופן שלאחר "שיובאה" ארצה מארצות הניכר, מותנה עד בלי הכר עד כי עברה שינוי יסודי כדי להיות כלי שגרתי לביטול כתבי אישום.

מאז חוקק הסעיף ולנוכח שטף הבקשות לביטול כתבי אישום, נדמה כי נשתנו סדרי עולם עד כי נתהפכו היוצרות וכי הגשת כתבי אישום היא החריג ואילו ביטול כתבי אישום על פי הטענה המקדמית של "הגנה מן הצדק" הוא הכלל. אני אומר דברים אלה בצער רב, לפי מספרן הרב של הבקשות לביטול כתבי אישום על פי "הגנה מן הצדק" המוגשות לפתחו של בית המשפט השכם וערב כאילו נשתכח מן הלב שטענה זו תטען ותתקבל במקרים נדירים וחריגים ביותר. המקרה שלפני דוגמא מובהקת לכך.

טענה מקדמית, היא טענה לביטול כתב אישום הנסמכת על עובדות כתב האישום כמות שהוא או על עובדות ברורות, אחרות, שאין עליהן מחלוקת. ברור הוא שלא נכון ולא מבוסס לטעון טענה מקדמית הנסמכת על חומר חקירה שיש והוא חומר ראיות גולמי. שהרי מה לו לבית המשפט, לקבוע קביעות עד כדי ביטול כתב אישום, שהוא מעשה שיפוטי דרסטי ביותר, על פי חומר חקירה שצד זה או אחר מציג ומצטט לתוך טיעוניו בכתב? נדמה כי בעת שמצא המחוקק לקבוע הדוקטרינה של ההגנה מן הצדק, בסעיף 149 (10) כטענה מקדמית, גרם לבלבול רב בקרב נאשמים וסנגוריהם. נדמה כי משראו סניגורים כי מדובר בטענה מקדמית, הרי מצאו כי ללא שקלא וטריא לטעון הטענה כטענה מקדמית. ואני שואל על פי מה יחליט בית המשפט כי מצויה לפניו אכיפה סלקטיבית? על פי הודעות כתובות של עדים כפי דבריהם נרשמו במשטרה!? לא לי פתרונים.

לפיכך אני דוחה הטענה של אכיפה בררנית. יחד עם זאת, לנוכח האמור לעיל, וראוי כי העניין יופנם על ידי סניגורים, תעמוד לנאשם הזכות לטעון הטענה לאחר שהעובדות יתבררו לפני בית המשפט ולאחר שהראיות יעברו "כור ההיתוך" המשפטי – ראייתי על ידי בית המשפט.

באת כוח הנאשם מצאה בטיעוניה בכתב לייחד מקום להעדר ראיות לצורך הרשעה (כפי כותרת סעיף 2 לבקשתה). שאלתי עצמי מה תכלית סעיף זה בכתבי הטענות. שמא סבורה באת כוח הנאשם שזה המקום והשלב הפרוצדורלי שבו בית המשפט יבחן ראיות התביעה כבסיס לכתב האישום? שמא יש בידי בית המשפט להחליט דבר וחצי דבר על פי חומר ראיות גולמי מתיק חקירה משטרתי? ודאי שלא! סבורה באת כוח הנאשם כי אין תשתית ראייתית לכתב האישום וממילא למשפט, שמן הסתם יתברר בבית המשפט , אזי תהיה לה ההזדמנות לעשות כן במהלך המשפט. לא זה המקום לדון בכך, המקום הנכון הוא במשפט גופו.

באשר לטענה של ביטול כתב האישום משום שלא קוימה החובה המוטלת על התביעה על פי סעיף 60 א. לחוק. גם בעניין זה הוגשו בעבר בקשות רבות ולאחר חקיקת הסעיף - כפטריות לאחר הגשם. ברור הוא שרוב רובם של המחדלים נבעו מטעויות משרדיות מנהליות ולאו דווקא משום התנהלות בעייתית של הרשות. סמוך לאחר שנכנס סעיף 60א. לתוקפו, הופתעו רשויות התביעה משום שהסעיף התמים והפשוט הזה הצריך הערכות אדמיניסטרטיבית לא פשוטה. בחלוף זמן, פחתו הבקשות לביטול כתבי אישום וזאת לנוכח הערכות הרשויות לשלוח מכתבים – הן ההודעות שמחויב בחוק - לחשודים בעבירות מסוג פשע.

לא מצאתי להכביר מילים אודות ההיסטוריה החקיקתית של סעיף זה. אומר אך זאת, שבמקור הליכי החקיקה הייתה הכוונה לערוך שימוע לכל אדם לפני שיוגש נגדו כתב אישום בעבירה מסוג פשע, כך משום עקרונות של צדק טבעי. אלא שהמציאות קשה הייתה מהעקרונות הנעלים והנשגבים, והרעיון נשחק בתהליך החקיקה עד כי מזכות שימוע לפני הגשת כתב אישום, הגיע החוק לכדי לבוש של "חובת יידוע" המוטלת על הרשות להודיע לחשודים כי חומר חקירה בעבירה מסוג פשע הועבר לה. אל מול חובה זו, עומדת לחשוד הזכות לטעון טיעוניו בכתב. לרשות ניתן שיקול דעת להודיע לחשוד כי מסכימה היא שיציג טיעוניו בעל פה. הנה כי כן, אין בנמצא קביעה חוקית בבחינת זכות האדם החשוד בעבירה לעומת חובת הרשות - לשימוע. טעות נפוצה בקרב סניגורים היא לטעון כי "לא קוימה זכות השימוע" טעות היא שכן אין בחוק זכות שימוע כל שיש היא "חובת יידוע" ומנגד זכות חשוד לטעון בכתב כנגד הגשת כתב אישום.

לאחר שהעמדתי דברים על דיוקים נשאלת השאלה האם יש מקום לבטל כתב אישום משום טעות משרדית של התביעה. אני סבור שאין מחדל התביעה מוביל בהכרח לביטול כתב אישום.

הטענה לביטול כתב האישום נשענת על אמירה, שאיני מקבלה, שלאחר שהוגש כתב אישום, התביעה תהיה "נעולה" בדעתה ולא תשמע הבקשה לביטול כתב האישום "בלב פתוח ונפש חפצה" (אמירה זו נפוצה אך מוטעית היא במקורות נאמר: "בלב שלם ובנפש חפצה" - דברי הימים א' כח 9, ראו הערת שוליים בהחלטת כב' השופט מודריק בעניין מדינת ישראל נגד בן רובי רונית שיאוזכר להלן) - איני מקבל תפיסה זו.

עניין יום-יומי, המוצא ביטויו כמעט מדי יום שביושבינו בדין ביום דיונים המכונה "מוקד פלילי" שבו מודיעה התביעה כי לאחר ששמעה דברי הנאשם ובאי כוחו החליטה לחזור מכתב אישום. עינינו כי רואות אין ולא כלום עם תפיסת ה"הינעלות". אני סבור שיש להחזיק רשויות התביעה בחזקת תקינותן ולא נכון להחזיקן חשודות בצרות מוחין ובשאיפה בלתי מתפשרת לפגוע באדם ולרדוף אותו עד חורמה. מהניסיון המצטבר עולה כי ככל שהתביעה תשמע אדם הטוען לחפותו, אזי תעשה זאת בלב שלם ולא נעול.

על כן, תחת אשר לבטל כתב האישום ואחר כך, ליתן לנאשם לפרוש טענותיו לפני התביעה, איני מוצא שלא ניתן לרפא הפגם בכך שהנאשם יפרוש טענותיו לפני הרשות בלי לבטל כתב האישום. אם תשתכנע התביעה לבטל כתב האישום תודיע לבית המשפט, ולא, יימשכו ההליכים ובית המשפט ישמע הראיות עד תום ויחליט בסופו של יום.

למותר לציין כי בנושא זה, קיימות החלטות סותרות של בתי המשפט המחוזיים ואין לפנינו כלל חלוט לפיו יבוטל כתב האישום שעובר להגשתו חדלה התביעה מחובתה על פי סעף 60 א. לחוק. בתמונת המצב המשפטית הנוכחית ולנוכח ההחלטות הסותרות בבתי משפט המחוזיים, נוהג אני להפנות להחלטתו המלומדת, המפורטת, רחבה ומקיפה של כב' השופט מודריק, שהוזכרה לעיל, אשר לדעתי ראוי לעיין בה כדי להעמיק חקור בשאלה שלפנינו - כוונתי להחלטה שבת''פ 40137/07 מדינת ישראל נ' בן רובי רונית (פורסם בנבו ביום 3.9.07).

אשר על כן אני דוחה הבקשה לביטול כתב האישום.

מזכירות בית המשפט תעביר עותק מהחלטה זו לבאי כוח הצדדים.