<#2#>

נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד אביעד כ"ץ

הנאשם וב"כ עו"ד דורון שטרן סנגוריה ציבורית

<#3#>

הכרעת דין

הדיון מתורגם לשפה האמהרית על ידי מתורגמנית בית המשפט גב' יפה מקונן

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין); והסגת גבול – עבירה לפי סעיף 447 (א)(2) לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום בתאריך 6.5.09 בשעות הבוקר נכנס הנאשם למשרדי מפעל הפיס ברחוב אליעזר בראשון לציון (להלן: "המשרד") כשברשותו כרטיס זכיה של מפעל הפיס ושקית שבתוכה פטיש.

הנאשם דרש מהעובדים במקום לממש את זכייתו ולקבל סכום הזכיה במזומן. כשנמסר לנאשם כי יקבל את סכום הזכיה בצ'ק, הוציא את הפטיש מהשקית והחל לנפנף עם הפטיש באוויר.

הנאשם סירב לעזוב את המקום, לאחר שנתבקש לעשות כן ע"י מנהל המשרד מר אריאל פלס, ואמר לפקידה שישבה במשרד שלא תסתכל על המצלמה כי הוא ישבור אותה.

בנסיבות הללו הוזעקה למקום המשטרה. משהגיעו השוטרים גל בלומפלד ורועי סלם למשרד, דרשו מהנאשם להזדהות ולעזוב את המקום. הנאשם סירב, נעצר ונכבל ע"י השוטרים, ורק אז הוצא החוצה.

בישיבת המענה ביום 22.10.12 כפר הנאשם, באמצעות בא כוחו, במיוחס לו.

הנאשם הודה כי הגיע למשרדי מפעל הפיס כדי לממש זכייתו, וכי נשא עמו שקית ובתוכה פטיש, אשר רכש זמן קצר קודם לכן.

במשרד סירבו לבקשתו לפדות את הזכיה בכסף מזומן והסבירו לו כי בהתאם לנוהלים צ'ק בשווי הזכיה יישלח לביתו. בשל חוסר הבנה ו"קצר" בתקשורת מחמת קשיי שפה, התקשה הנאשם להבין ולקבל את ההסבר, ובנסיבות הללו התנהג באופן מוזר וסירב לעזוב את המקום עד אשר הוזמנה משטרה, אך הוא לא איים ולא התכוון לאיים, בשום צורה ואופן.

על חלק מהעובדות כאמור, לא נתגלעה מחלוקת בין הצדדים, בעיקר אלה העומדות ברקע הדברים.

מוסכם כי ביום המקרה הגיע הנאשם למשרדי מפעל הפיס על מנת לממש זכיה ונכנס למקום כדין ובאין מפריע.

לית מאן דפליג כי בקשת הנאשם לממש את הזכיה במזומן סורבה, ונמסר לנאשם כי ישלח צ'ק לביתו, וכי הדבר היה לצנינים בעיני הנאשם, אשר סבר כי מן הדין שכספי הזכיה יועברו לידו לאלתר ובמזומן. בנסיבות הללו סירב לעזוב את המקום, ועמד בסירובו זה עד אשר הגיעו למקום שוטרים שבסופו של דבר עצרו אותו, לאחר שסירב למסור את פרטיו וסירב לעיכובו.

גדר המחלוקת הינו עובדתי – משפטי. הפן העובדתי נסוב סביב האיומים, ועניינו בשאלת אופיים של המעשים וטיבם של הדברים שהשמיע הנאשם. ההיו אלה איומים הן בהתנהגות – על דרך נפנוף בפטיש מלווה במלמולים מטרידים, והן בדיבור – על דרך אמירה כי ישבור את המצלמה במקום – כגרסת התביעה; או שמא רק ניסיון של הנאשם, שלא הבין ולא הובן כהלכה, לתקשר עם עובדי המקום על מנת שיתאפשר לו לקבל את כספי זכייתו כדין.

הפן המשפטי בכל הנוגע לעבירת הסגת הגבול כמו גם לעבירת האיומים נוגע לשאלה האם הוכח היסוד הנפשי הנדרש לגיבוש עבירות אלו.

פרשת התביעה

במסגרת פרשת התביעה העידו הגב' דורית אמיתי והשוטר רס"ל רועי סלם. לתיק בית המשפט הוגשו, בהסכמה, המוצגים הבאים:

• דו"ח פעולה של השוטר רועי סלם מיום 6.5.09 – ת/1.
• מזכר מאת השוטר ניר ששון מיום 7.5.09 – ת/2.
• דו"ח המעצר של הנאשם מיום 6.5.09 – ת/3.
• מזכר מאת השוטרת עידית אקשוטי מיום 12.5.09 – ת/4.
• אמרת נאשם מיום 6.5.09 שעה 13.29 – ת/5.
• אמרת נאשם מיום 6.5.09 שעה 14.38 – ת/6.

עדות הגב' דורית אמיתי

בעדותה בבית המשפט מסרה הגב' דורית אמיתי (להלן: דורית) כי במועד הרלוונטי לכתב האישום, כמו גם היום, שימשה כמנהלת הדרכה במשרדי המשווק המורשה של מפעל הפיס ברח' אליעזר בראשון לציון.

לדבריה בבוקר יום 6.5.09, עת ישבה בחדרה, בחלקו האחורי של המשרד, נשמעו קולות "לא רגועים" מהדלפק. משכך, יצאה לכיוון הדלפק, הבחינה במספר עובדות המשרד בסמוך לדלפק ובנאשם כשהוא מחזיק פטיש בידו והולך הלוך ושוב במצב "בלתי מפוענח" (כך כלשונה – עמ' 9 לפרוטו' שו 13-14).

העדה תיארה כי טון הדיבור של הנאשם היה גבוה, כי נראה עצבני ולא מרוצה, וכי שידר מסר שעד שלא יקבל את מבוקשו לא ישקוט.

העדה הוסיפה כי הנאשם הגיע לממש כספי זכיה, וכי משהוסבר לו הנוהל כי לא ניתן להעביר הכסף במזומן אלא רק בשיק, סירב לקבל זאת, התרגז והתנהג באופן המתואר על ידה לעיל' ונופף בידו עם הפטיש לעבר מנהלת המשרד.

העדה תיארה כי הנאשם הלך באי שקט הלוך ושוב על הדלפק שמצידו השני ישבו הפקידות, כשהוא מחזיק את הפטיש בידו, מנופף בו וממלמל משהו כמו "על הראש שלך", כשהתנהלותו כולה מלמדת אי שביעות רצון, והוא מסרב בנחרצות לעזוב את המקום.

בנסיבות האלה הזעיקה העדה את המשטרה למקום – שכן לדבריה חששה מפני הצעד הבא של הנאשם, אשר מבחינתה היה בלתי צפוי, לא רגוע ולא מפוענח.

בשלב מסויים אחת הפקידות הרימה את מבטה לכיוון התקרה, תנועה שפורשה ע"י העדה, בזמן אמת, כטקטיקה של אותה פקידה לגרום לנאשם לחשוב כי במקום מותקנות מצלמות המתעדות את מעשיו (חרף העובדה כי במקום לא היו מצלמות) והנאשם בתגובה אמר לאותה הפקידה לא להסתכל למצלמה, שאם לא כן ישבור אותה, וזאת כשהוא ממשיך ומתנהג באופן לא רגוע.

עדות השוטר רס"ל רועי סלם

במועד הרלוונטי לכתב האישום שימש השוטר בתוקף תפקידו כסייר בתחנת ראשון לציון, והגיע למשרדי מפעל הפיס בעקבות דווח כי אדם שנמצא שם משתולל. דו"ח הפעולה שכתב השוטר אודות הטיפול באירוע ת/1 הוגש לביהמ"ש בהסכמה, חלף עדותו הראשית.

מדו"ח הפעולה (ת/1) עולה כי השוטר הגיע למקום, שם חבר למודיע – מר אריאל פלס – מנהל המקום, אשר מסר לו כי אדם שנמצא במשרד משתולל עם פטיש ולא מוכן לעזוב את המקום. השוטר נכנס למשרדים ושם הבחין בנאשם שמסר לו ששמו משה נצ'ו, אך סירב למסור כל פרט זיהוי נוסף. הנאשם נשאל אודות פרטי זהותו כגון, מס' תעודת הזהות, כתובת מגורים, תאריך לידה, שם אביו – ועל כל אלה השיב כי אינו זוכר.

השוטר ביקש מהנאשם לצאת מהמקום, אך הוא סרב.

עוד מציין השוטר כי הנאשם החזיק בידו פטיש וסירב למסור אותו לידיו.

הנאשם מסר לשוטר כי זכה בסכום של 5,000 ₪, אך מוכנים לשלם לו רק בצ'ק ולא במזומן.

מר אריאל פלס שנכח במקום מסר לשוטר כי מלכתחילה היה הפטיש בתוך השקית, אך בהמשך הנאשם הוציאו מהשקית ונופף בו בידיו אך לא איים.

השוטר מציין כי הנאשם סירב לבקשת הפקידות ומר פלס לעזוב את המקום, וסרב לעזוב גם לבקשת השוטר.

בנסיבות הללו, הודיע השוטר לנאשם שמעשיו עולים כדי עבירה פלילית וביקש ממנו להתלוות אליו לתחנה. הנאשם עמד בסירובו והודיע לשוטר כי אינו עוזב את המקום, ואינו מתכוון להתלוות אליו. נוכח סירובו של הנאשם לעיכוב הודיע השוטר לנאשם על מעצרו, אזק את ידיו והובילו לניידת ללא התנגדות מצד הנאשם בשלב זה.

ממזכר השוטר ניר ששון מיום 7.5.09 (ת/2) עולה כי שוחח עם מר אריאל פלס, והאחרון מסר לו כי לא נכח במקום בעת האירוע וכי במקום אין מצלמות. כמו כן מסר מר פלס את פרטי עדות הראיה לאירוע.

ממזכר השוטרת עידית אקושטי מיום 12.5.09 (ת/4) עולה כי ביום 10.5.09 הגיעה השוטרת למשרדי מפעל הפיס, שם פגשה את העובדות אשר היו עדות לאירוע. אף אחת מהעדות לא היתה מעוניינת לשתף פעולה ולמסור עדות, תוך שטענו כי אינן מעוניינות שיקרה משהו רע לנאשם.

פרשת הגנה

במסגרת פרשת ההגנה העיד הנאשם בלבד.

עדות הנאשם

בעדותו בבית המשפט תיאר הנאשם כי הגיע למקום על מנת לממש זכיה בשווי 5,000 ₪. זאת לאחר שנמסר לו, בדוכן בו רכש את הכרטיס הזוכה, כי ניתן לקבל את כספי הזכיה במזומן באותו המשרד.

לדבריו כשהגיע למקום ביקש את כספי הזכיה ומעבר לכך לא עשה מאום. הנאשם טען כי לא הובן כהלכה ע"י הפקידות, בשלב מסויים הלך לשתות מים וכשחזר גילה כי הוזמנה משטרה למקום.

אשר לפטיש – טען כי מדובר בפטיש קטן שרכש באותו היום לצרכים ביתיים.

לדבריו בכל מהלך הארוע הפטיש היה אך ורק בתוך השקית ולא יצא ממנה ובוודאי שלא נעשה בו כל שימוש על ידו.

הנאשם טען כי לא הרים את קולו, לא איים, ולא עשה כל שימוש בפטיש – אלא אך ורק ביקש לקבל את הכסף שמגיע לו כדין ולעזוב. אלא שלמרבה הצער הובן שלא כהלכה, מחמת קשיי שפה ותקשורת.

כשהגיעה המשטרה למקום, הוא מסר לשוטר כי הוא מבקש את כספי הזכיה והשוטר הוציא אותו בכח מהמקום.

הנאשם אישר בחקירתו הנגדית כי סירב לענות לשוטר ולמסור לו פרטים מזהים כאלה ואחרים וטען כי "בגלל השאלות הרבות והחוזרות העדפתי לא לענות" (פרוטו' עמ' 21 שו' 18).

דיון והכרעה

עבירת האיומים

לאחר ששמעתי את עדויות העדים, שקלתי מהימנותם על פי דבריהם, והתרשמתי מהם, עת העידו על דוכן העדים, ולאחר שעיינתי בראיות הנוספות שהוגשו לתיק בית המשפט, מצאתי להעדיף באופן ברור את גרסת עדי התביעה על גרסת הנאשם, בכל הנוגע לתיאור העובדתי של האירוע.

כאמור לא היתה מחלוקת כי הנאשם הגיע למקום ודרש לממש זכיה על דרך תשלום במזומן. עוד לא היתה מחלוקת כי בקשתו סורבה ונמסר לו כי כספי הזכיה יועברו אליו בצ'ק וכי הדבר לא נשא חן בעיניו ולא הניח את דעתו. בנסיבות הללו סירב לעזוב את המקום, חרף בקשות חוזרות ונשנות, עד אשר נעצר ע"י המשטרה. כמו כן הוסכם כי הנאשם הגיע למקום כשהוא נושא בידיו שקית בתוכה היה פטיש.

השאלה אם הנאשם עשה שימוש בפטיש ובאיזה אופן, ואם השמיע אמירות מאיימות היא השנויה במחלוקת.

בענין זה ראיתי לסמוך על עדויות עדי התביעה, ובעיקרם על עדותה של דורית, לה נמצאו תימוכין בעדות השוטר, המאששת ומחזקת אותה, כדי יצירת תמונה ראייתית שלמה ומבוססת, ולהעדיף אותה ללא סייג ובבירור על פני עדותו המכחישה והמתממת של הנאשם.

אומר מיד כי הנני נותנת אמון מלא בעדותה הפשוטה העניינית והברורה של דורית שלא נסתרה. בכנותה והקפדתה על שחזור העובדות כהוויתן הותירה העדה רושם חיובי על בית המשפט, והאפשרות כי בעדותה בבית המשפט העצימה את האירוע והחמירה אותו כדי לטפול אשמת שווא על הנאשם, אינה סבירה בעיני. חרף חלוף הזמן ומגבלות הזכרון האנושי, תיארה דורית את כל שלבי האירוע מתחילתו ועד סופו, צעד אחר צעד, תוך התייחסות קונקרטית לפרטיו, הן אלה העומדים בלב האירוע והן הניצבים בשוליו.

ב"כ הנאשם ביקש לדחות את גרסתה של דורית ולקבוע שאינה אמינה. את מאמציו עיגן בהבדלים, שלטעמו קיימים בין גרסת העדה במשטרה (נ/1) לבין גרסתה בבית המשפט, כמו גם בעובדה כי עובדתית הסתבר כי במשרדים לא היו כלל מצלמות ולפיכך לא ברור טיבו של האיום שלדבריה הושמע ע"י הנאשם בנוגע למצלמות.

בחנתי טענות אלו ולא מצאתי כי יש בהן כדי לקעקע את גרסת המתלוננת, להעמיד בספק את אמינותה או להטיל דופי במהימנות עדותה.

כשלעצמי אינני סבורה כי יש בהבדלים הדקים, בין עדותה של דורית בבית המשפט לבין גרסתה במשטרה (נ/1), משום סתירות היורדות לשורש עדותה ופוגמות במהימנות גרסתה.

ואבאר, ב"כ המשיב טען כי בעוד בבית המשפט תיארה העדה נפנוף בפטיש – שהוא מעשה מאיים מובהק, בעדותה במשטרה (נ/1) דיברה אך ורק על אחיזה בפטיש, שהוא מעשה אולי תמוה, לא ברור ופסול אך לא בהכרח מאיים.

מעיון בנ/1 עולה כי אכן עת מסרה העדה גרסתה במשטרה לא השתמשה בביטוי "נפנף", יחד עם זאת מסרה תיאור מפורט של מעשי הנאשם:

"....הוא הוציא את הפטיש ואחז אותו ביד והתנועע עם הפטיש על הדלפק, הוא כל הזמן פיזר מילים מאיימות לקבלה, זה בראש שלך" (נ/1 שו' 11-14).

בחקירתה הראשית בבית המשפט מסרה העדה את אותו התיאור בדיוק:

".....ראיתי את האדון מחזיק פטיש ביד והולך לא רגוע במין מצב כזה שהוא בלתי מפוענח מבחינתי, מה יהיה הצעד הבא שהוא יעשה עם הפטיש" (פרוטו' עמ' 9 שו' 12-14).

רק כשנשאלה בהמשך מפורשות ע"י ב"כ המאשימה: "באיזה אופן הוא החזיק את הפטיש, מה הוא עשה עם הפטיש?" השיבה: "הוא נופף עם הפטיש לעבר מנהלת המשרד", (פרוטו' עמ' 9 שו' 22-23).

מהשוואת הגרסאות עולה כי לא קיימת כל סתירה, ובוודאי לא כזו היורדת לשורש העדות, בין הגרסאות.

בעדותה בבית המשפט מסרה העדה מלכתחילה, בדיוק את אותו תיאור שמסרה במשטרה.

השימוש של העדה בביטוי "נפנף" בא רק במענה לשאלה ספציפית שנשאלה במהלך חקירתה הנגדית שביקשה לחדד את טיב האחיזה. בנסיבות הללו לא מן הנמנע כי לו חקירתה במשטרה היתה ממצה יותר והיא היתה נשאלת לגבי טיב האחיזה בפטיש, היתה מפרטת זאת, בדיוק כפי שעשתה בבית המשפט.

מכל מקום, גם אם דקדוק בנוסח התבטאויותיה של העדה בענין זה היה מוביל למסקנה כי קיים הבדל בין גרסאותיה, אינני סבורה כי יש בדבר כדי סתירה הפוגעת במהימנות גרסתה.

העדה עמדה נחרצות על גרסתה ותיארה באופן ציורי ומוחשי כיצד הנאשם עשה שימוש בפטיש, ותוך שאחז בו התהלך הלוך ושוב כשהוא עצבני ובלתי צפוי ומלמל "זה בראש שלך".

כאן המקום לציין כי עת נשאלה העדה בחקירה נגדית אודות ההבדלים בגרסתה השיבה באופן מיידי וספונטני: "אני בפירוש נבוכה, אני סיפרתי את הסיפור לבית המשפט מנקודת המבט שלי ונצמדתי לאמת. אני לא מבינה על מה אתה מנסה להכשיל אותי, על איזה דקויות" (פרוטו' עמ' 11 שו' 31-32).

ובהמשך הוסיפה: "אין לי ענין באיש. לא אכפת לי מה יהיו התוצאות של ההליך. אני פעלתי כפי שפעלתי. הגעתי לכאן ומסרתי את האמת שלי כפי שהצטיירה בעיניים שלי וההחלטה היא בידי בית המשפט" (פרוטו' עמ' 13 שו' 24-25).

דומני שהאמירות החד משמעיות הללו שנמסרו באופן ספונטני ונחרץ מדברות בעד עצמן.

דברים אלה אף עולים בקנה אחד עם הדברים שמסרה המתלוננת לשוטר עת נחקרה: "אני רוצה לבקש לציין שאיני מעוניינת להתעמת עם החשוד, או שתמשיכו בהליכים פליליים, אני רק מבקשת שיוזהר ויורחק מהמקום" (נ/1 עמ' 2 שו' 4-6).

ללמדך כי אין מדובר בעדה המעוניינת להזיק לנאשם, או לטפול עליו אשמת שווא, אין לה כל ענין בנאשם ובתוצאות ההליך ועדותה במשטרה ובבית המשפט נמסרה רק מתוך אותה חובה אזרחית ומוסרית המוטלת עליה.

אשר לעדותה בנוגע לאיום המילולי שהשמיע הנאשם הנוגע לשבירת המצלמות, העדה אישרה כי אכן במקום לא היו מצלמות במועד האירוע, אך הסבירה כי פירשה בזמן אמת, את המבט אותו הפנתה הפקידה לתקרה, כטקטיקה בה נהגה על מנת לגרום לנאשם לחשוד בקיומן של מצלמות. ואכן הנאשם הגיב למעשה באופן מותאם ואמר לפקידה שלא להסתכל כי הוא ישבור את המצלמות. בחקירתה הנגדית נשאלה העדה בענין זה וחידדה כי זו היתה הפרשנות שלה ורק שלה, להתנהלותה של הפקידה.

הסברה זה של העדה הינו הגיוני ומניח את הדעת כמו גם מספק הסבר סביר לאמירה אותה השמיע הנאשם בנוגע למצלמה. אמירה אשר באה, ככל הנראה, על רקע אותה תחושה ופרשנות זהה שנתן גם הנאשם עצמו לאופן בו נהגה הפקידה בהרימה את ראשה ועיניה לעבר התקרה.

מכל המקובץ עולה כי לאחר ששקלתי את הדברים, אינני מוצאת בנקודות עליהן הצביע ב"כ הנאשם כדי להעמיד בספק את אמינות העדה או להטיל דופי במהימנות עדותה.

אשוב ואציין כי עדותה של דורית בפני היתה פשוטה, קצרה, עניינית וישירה, ונכרה נחרצותה כשתיארה את השתלשלות העניינים במעמד המפגש בינה לבין הנאשם.

לפיכך הנני רואה לתת אמון מלא בעדותה.

עדותה של דורית נתמכת ומחוזקת בעדות השוטר סלם, אשר העיד על הלך רוחו של הנאשם, על העובדה שהחזיק בפטיש בידו וסירב למסור לו אותו, סירב לענות לשאלות וסירב לעזוב את המקום ולהתלוות לשוטר, עד אשר נעצר, נכבל והוצא מהמקום. תיאור המשכו של הארוע, כמפורט, תואר על ידו באופן דומה לתיאור המתלוננת, תוך ציון אותם פרטים בהשתלשלות הארוע ותוך התרשמות זהה מהלך רוחו של הנאשם.

אל מול עדותה האמינה של דורית, המחוזקת בעדות השוטר, כפי שפורט לעיל', עומדת לה לבדה עדותו המגמתית המתממת והלא אמינה של הנאשם.

הנאשם לא הותיר בי רושם חיובי וגרסתו לא עוררה בי אמון.

הנאשם, בניסיונו הברור להרחיק את עצמו ממעשה הצבוע בגוון פלילי, טען בנחרצות כי לא הוציא כלל את הפטיש מתוך השקית. דא עקא שגרסתו זו נסתרת על פניה, הן מעדות דורית והן מעדות השוטר סלם – שתיאר כי כשהגיע למקום הבחין בנאשם כשהוא אוחז בפטיש ואף סירב לבקשת השוטר למסור לו את הפטיש. בענין זה יצויין כי השוטר לא נשאל כלל בחקירה נגדית בענין זה ולו שאלה אחת, ולא עומת עם גרסת הנאשם לפיה הפטיש היה בשקית. נהפוך הוא, העד התבקש לאשר בחקירתו הנגדית כי הנאשם החזיק בפטיש, וכי הפטיש נלקח על ידו מידי הנאשם, כמו גם נשאל העד פרטים בנוגע לסוג הפטיש וגודלו (ר' פרוטו' עמ' 17 שו' 7-12).

מודע לקושי שבגרסת הנאשם, ניסה ב"כ הנאשם, בכשרונו הרב, "לעדן" את הדברים ועימת את המתלוננת רק עם הטענה כי הנאשם אחז בפטיש, מבלי שעשה בו שימוש כלשהו, וגם בסיכומיו שב והדגיש כי הנאשם לכל היותר אחז בפטיש.

דא עקא כי גרסת הנאשם עצמו הינה כי לא הוציא את הפטיש מהשקית ועל גרסתו זו עמד נחרצות. גרסה זו עומדת לו לרועץ ומקשה על היכולת ליתן אמון בגרסתו.

מכל מקום, התמונה המצטיירת מהראיות שהוצגו אינה מותירה ספק כי הנאשם נתמלא חימה עת הסתבר לו כי לא יוכל לממש זכייתו באופן מיידי ובמזומן. טעון ברגשות כעס ותסכול אלו, הוציא את הפטיש מהשקית, אחז בו ונופף עימו כשהוא הולך הלוך ושוב על הדלפק במשרד וממלמל "זה בראש שלך".

על הלך רוחו הסוער והנרגן ניתן ללמוד גם מעדות השוטר לפיה הוא סירב לעזוב המקום, סירב לענות לשאלות בנוגע לפרטי זהותו, סירב למסור לידיו את הפטיש וסירב להתלוות אליו.

משכך יש להזקק לשאלה האם מהווה התנהגותו של הנאשם איומים במשמעות החוק.

עבירת האיומים מוגדרת בסעיף 192 לחוק העונשין הקובע לאמור:

"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים".

כבכל עבירה, שני יסודות לעבירת האיומים; היסוד האחד הוא יסוד המעשה, "האיום", כהגדרת הסעיף: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא... וכו'"; היסוד האחר הוא היסוד הנפשי – "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו".

מבחנם של שני היסודות האמורים מוכתב על פי האינטרס החברתי עליו ביקש המחוקק להגן בעבירת האיומים, והוא מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן.

בשורה של פסקי דין, שהמנחה בהם הוא ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל נקבע כי אינטרס החברה הוא להגן על שורה של ערכים שבהם שלוות נפשו של הפרט, בטחונו וחירות פעולתו מפני מעשה הפחדה והקנטה שלא כדין.

בהתאם לכך, נבחן מעשה ה"איום" על פי תוכנו והשפעתו על המאויים; צריך שהאיום המדובר יהיה רציני וממשי, להבדיל מאיום סרק שאין מאחוריו כוונת מימוש; ואשר להשפעתו על המאוים, זו נבחנת באמות מידה אובייקטיביות, לפי הערכת האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול הנסיבות של כל מקרה (שם, בפיסקה 8 בפסק דינו של השופט גולדברג).

או, כדברי השופט ברנזון, בע"פ 499/72 אל שעבי נ' מדינת ישראל:

"המבחן לקיומו של איום היא מידת ההשפעה שיכולה להיות לדברים על אדם רגיל, ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו נאמרו הדברים".

אשר ליסוד הנפשי, המתבטא "בכוונה להפחידו או להקניטו"; משמעותו היא שהמאיים הציב לנגד עיניו את המטרה והיעד של הפחדה והקנטה; כלומר – היסוד הנפשי מתקיים מקום שלמאיים הייתה שאיפה להשגת היעד הזה, או, שהייתה לו מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב איומו.

בשני המקרים, פוגע המאיים בערכים חברתיים המוגנים על ידי העבירה של איומים – השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפרט.

בחנתי את דברי הנאשם באמת מידה אובייקטיבית. לטעמי, האופן בו התנהל הנאשם, הוצאת הפטיש מהשקית, אחיזתו בפטיש, הנפנוף בו תוך השמעת המילים "זה בראש שלך", הליכתו חזור ושוב אל מול הדלפק, הסירוב לעזוב את המקום ודרישתו הנחרצת לקבל המגיע לו כאן ועכשיו ויהי מה, יש בהם כדי לטעת בלב אדם סביר פחד מפניו של הנאשם.

האיום בא לידי ביטוי בהתנהגותו של הנאשם וכפי שהטיבה לתאר זאת עדת התביעה "...היתה אווירה שראיתי אותה, בעיניים שלי זה נראה מאיים. ראיתי פטיש, ראיתי אדם מנופף בפטיש, ראיתי אי שקט...." (פרוטו' עמ' 12 שו' 9-10).

עדת התביעה אף נשאלה מפורשות שמא במועד הארוע לא חשה מאויימת, ולא ראתה בהתנהגותו של הנאשם התנהגות מאיימת והשיבה: "הייתי מזמינה משטרה אם לא הייתי רואה בזה איום?" (פרוטו' עמ' 13 שו' 3). וכן: "בזמן אמת היו לי את התחושות שהיו לי, הרגשתי שהמצב לא נרגע, שיש אי שקט, שאנחנו לא מצליחים להביא אותו למצב נח, שהרגשתי שזה לא הולך להגמר באופן אחר והחלטתי להזמין את המשטרה" (פרוטו' עמ' 13 שו' 8-10).

התנהגותו של הנאשם באה בגדר התנהגות מאיימת מתמשכת, אשר לא יכול להיות ספק כי יש בה כדי לנטוע בלב אדם סביר פחד או חרדה, והיא אכן נטעה פחד בלב העדה דורית שמבחינתה התנהגות הנאשם היתה בלתי צפויה ובלתי מפוענחת, מה שגרם לה בסופו של דבר להזעיק את המשטרה.

אשר לכוונה של הנאשם – מצאתי כי התקיימה בנאשם לכל הפחות הידיעה כי קיימת אפשרות ממשית, ברמה גבוהה של הסתברות כי מעשיו יטילו על השומעים פחד ויכול ויביאו אותם להעתר לדרישתו. עצם האקט של הוצאת הפטיש מהשקית, אחיזה בו ומלמול המילים "זה בראש שלך" מלמדת על כוונת הנאשם.

שכן אם לנאשם לא היתה כל כוונה, מה לו כי יבחר להוציא את הפטיש מהשקית דווקא בעיתוי זה?!

דומה כי גם הנאשם עצמו השכיל להבין, שעצם הוצאת הפטיש מהשקית מצביעה על הכוונה שעמדה מאחורי מעשיו, ולפיכך בחר באותה גרסה מתממת, שנדחתה על ידי מכל וכל, לפיה כלל לא הוציא את הפטיש מהשקית.

מכל המקובץ עולה כי מעשיו של הנאשם עולים באופן חד משמעי כדי עבירת איומים.

עבירת הסגת גבול

השאלה הנשאלת בענייננו הינה האם מסירובו של הנאשם לעזוב את המשרדים, חרף שנדרש לכך, מתגבשת עבירת הסגת גבול.

בעבירת הסגת גבול לפי סעיף 447 לחוק העונשין, קיימות שתי חלופות בסיסיות; האחת מפורטת בסעיף (א)(1) ועניינה "בכניסה לתוך או על פני נכס המוחזק על ידי אחר". והשניה, המוגדרת בסעיף (א)(2) דנה ב"השארות בנכס".

בענייננו אין מחלוקת כי הנאשם נכנס לנכס – למשרד, כדין, כניסה שהינה חוקית לכל הדעות.

החלק הרלבנטי הינו מהרגע בו נדרש ע"י עובדי המקום בראשונה והשוטר באחרונה, לעזוב את המקום ועמד בסירובו, עד אשר נעצר, נאזק והוצא מהמקום.

ניתן לומר כי הוכח בפני שהנאשם נשאר במשרדים ללא הצדקה בדין ובניגוד לרצונו של "המחזיק".

באשר ל"החזקה" בעת הרלוונטית היו עובדי המשרד ובהם עדת התביעה דורית, בעלי החזקה והסמכות להורות לנאשם לעזוב את המקום (לענין זה ראה פסיקת בית המשפט בע"פ 204/50 מד"י נ' בוכולד, שם נקבע כי לענין החזקה הפיזית, די אפילו ב"החזקתם" של שומרים במקום שגבולו הוסג).

באשר ליסוד הנפשי, דורש הסעיף "ידיעה ברמה גבוהה של הסתברות". אין בהכרח צורך בחפץ מצד הנאשם בתוצאה האסורה.

לענין זה נקבע בע"פ 151/52 מד"י נ' קיפניס:

"...הלכה פסוקה היא שעצם כניסתו של אדם לרשותו של אחר בלי הסכמתו ובניגוד לרצונו, עשויה בדרך כלל להרגיזו...".

דומה כי לא יכול להיות חולק כי הנאשם היה מודע (לכל הפחות) לאי הנוחות שגורמת התנהגותו, נוכח הדרישה המפורשת של הנוכחים במקום כי יעזוב את המקום, ויפנה לאפיקים המקובלים לפתרון הבעיה שלטעמו התעוררה.

זאת ועוד, מדו"ח הפעולה של השוטר סלם ת/1 עולה כי השוטר יידע את הנאשם מפורשות כי הוא עובר על החוק בעצם השארותו במקום, והנאשם עמד על סירובו לצאת עד אשר נעצר והוצא מהמקום.

מן המקובץ עולה כי גם יסודות עבירת הסגת הגבול מתקיימים בענייננו.

לפיכך, אני קובעת כי התביעה הוכיחה, מעבר לכל ספק סביר את העובדות הנטענות בכתב האישום ואת ההאשמות המיוחסות לנאשם, ולפיכך הנני מרשיעה אותו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בשולי פסק הדין מוצאת אני לדחות את בקשת התביעה בסיכומיה להרשיע את הנאשם גם בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו – מכוח הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982, להרשיע בעבירה על פי הוראות חיקוק שלא נטענו בכתב האישום, זאת הגם שהעובדות, הן אלו שהועלו בכתב האישום והן אלו שנתגלו בזמן המשפט, מבססות עבירת הפרעה לשוטר, וניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפניהן.

בהתאם להלכה שנשתרשה, מדובר בסמכות שיש להפעילה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, ואינני סבורה כי המקרה דנן בא בגדר אותם מקרים חריגים.

נהפוך הוא, נסיבות המקרה שבפנינו מלמדות כי העובדות "החדשות" אשר לכאורה "נתגלו" היו ידועות עוד בשלב החקירה, עובר להכנת כתב האישום והגשתו לבית המשפט, וברובן אף פורטו בכתב האישום גופו.

לפיכך, מן הנטען בכתב האישום עשוי היה הנאשם להניח, כי התביעה נמנתה וגמרה לבקש את הרשעתו רק בעבירות איומים והסגת גבול, ושאילו ביקשה להאשימו בעבירות אחרות, על יסוד חלק אחר של התשתית העובדתית הנטענת היה בידה לעשות כן.

עלינו לזכור כי ככלל, על המשפט להתנהל בגבולות הטיעון העובדתי שבכתב האישום, שמטרתו, כידוע, היא להעמיד את הנאשם – בבירור, מראש ובמפורש – על גרסתה הנטענת של התביעה למען ידע מה מבקשים להוכיח נגדו, במה יבקשו להרשיעו, ומפני מה מצופה להתגונן. סעיף 184 אינו מיועד להפר את הכלל, אלא לענות על מצבים מיוחדים חריגים ויוצאים מן הכלל, וזה אינו המקרה שבפנינו.

<#4#>

ניתנה והודעה היום י"ח כסלו תשע"ג, 02/12/2012 במעמד הנוכחים.

ב"כ המאשימה טוען לעונש:

הנאשם יליד 1953- נעדר עבר פלילי.

הודה והורשע על פי כתב האישום לאחר ניהול הוכחות.

המאשימה תעתור למאסר על תנאי וקנס. לטעמנו מדובר באירוע חמור שבו התנהגות בוטה ואגרסיבית במקום בו מיועד לתת שירות מהלכת אימים על תושבים במקום תוך שימוש בכלי אשר עלול לשמש כנשק.

גם התבטאויותיו במקום כפי שתוארו על ידי העדה יש בהם כדי לחזק את התחושה של הנוכחים במקום.

לטעמנו עבירות כאלה כפי שמתוארות מתחם העונש הראוי בגינן נע בין מאסר על תנאי למאסר בפועל בן מס' חודשים אשר אפשר שירוצה בעבודות שירות.

לטעמנו מקרה זה ונסיבותיו האישיות של הנאשם העובדה כי הינו נכה ומכלכל מס' ילדים, וכיוון שאין לו הסתבכויות קודמות עם החוק, ניתן להסתפק ברף התחתון של הענישה אך לצד זאת יש צורך להשית עליו איזה סנקציה אפקטיבית שיש בה כדי להרתיעו ועל כן המאשימה תעתור לצד הענישה הצופה פני עתיד קנס שאינו ברף הגבוה במיוחד של סכום של עד 1,500 ₪ שייתכן ויחולק לתשלומים.

לטעמנו בסכום זה יש כדי לתת הלימה ראויה לפגיעה באינטרס הציבורי מחד ולשקף את חומרת מעשיו.

מכל האמור לעיל נבקש לגזור על הנאשם מאסר על תנאי וקנס כספי.

ב"כ הנאשם טוען לעונש:

אבקש מבית המשפט לכבד את ההסכמה ברכיב העונשי של המאסר המותנה עליו הסכימו הצדדים. אני סבור כי בכל צורה ואופן זהו רכיב הענישה המתאים והראוי במקרה כזה. מלכתחילה בתיק הזה לא עתרה המאשימה למאסר. לא הודיעה על כך שיש אפשרות שתעתור למאסר, אין הודעה כזו בכתב האישום וגם לא היתה הודעה כזו במהלך הדיונים. התביעה ראתה שהתיק הזה מקסימום ראוי לענישה צופה פני עתיד. גם לא נסתר מבית המשפט שהיה פה הסדר שלמעשה הוצג לבית ה משפט, הסדר טיעון שהרכיבים שלו היו מאסר על תנאי והתחייבות.

אני רואה טעם לפגם בכך שהתביעה היום מציגה פן שונה של דברים ומדברים על מתחם ענישה. יכול להיות שבעבירות איומים רגילות זה מתחם הענישה אבל לא בתיק הזה שמלכתחילה אף אחד לא חשב שהוא מתאים למאסר.

זה נכון לומר בתיק שאין בו הודעה לעתירה על מאסר.

בתיק הזה הדברים נאמרים רק כדי להעצים את הטיעונים לענין הקנס.

מדובר בתיק משנת 2009 ואם בסופו של דבר אחד מהערכים המוגנים צריך להיות הנזק שנגרם לציבור, אין מחלוקת שזה מקרה נקודתי.

בית המשפט הכריע כפי שהכריע אבל מדובר באדם ללא עבר, אף פעם לא היה מעורב במעשה פלילי, עלה לארץ בשנת 1996. היום הוא מגדל עדיין בבית 7 ילדים. לפחות חמישה מהם נתמכים על שולחנו, לא עובדים ותחת לגיל צבא. הוא נכה בשיעור 75% . חי מקצבת ביטוח לאומי. מציג אישור.

אני חושב שקנס במקרה הזה לא יהיה האלמנט הזה שבלעדיו אין על מנת שהאיש ירגיש את נחת זרועו של בית המשפט. קנס בוודאי יכביד עליו ועל משפחתו מאוד. ההכנסה של המשפחה מאוד מצומצמת. האישה גם לא עובדת.

אני לא חושב שזה האלמנט שילמד אותו לקח.

מעבר לדברים הללו לא היו פה נזקים בפועל. שמענו מהעדה שהעידה, אף אחד לא רצה שייגרם לו נזק, רצו שיבין שהוא צריך ללכת משם. היום הוא בוודאי מבין שהוא לא צריך לחזור על התנהגות כזו.

אני חושב שדי בעונש צופה פני עתיד ובכל ההליך הפלילי ובהרשעה גם אם הוא אדם מבוגר, עדיין זו הרשעה פלילית לכל דבר וענין.

העתירה שלנו להתחייבות באם בית המשפט מחליט להטיל קנס, אבקש שיהיה ברף הנמוך, כזה שלא יכביד מעבר לנדרש וכמובן שיהיה בתשלומים כדי שיוכל לעמוד בהם.

לאור כל האמור אבקש להסתפק בעונש צופה פני עתיד, מאסר על תנאי וחתימה על התחייבות.

הנאשם:

בגלל הנכות שלי הרגל שלי קצרה 3 ס"מ ומשרד הבריאות נותן לי נעל מתאימה כדי שאורך הרגליים יהיה שווה.

איזה כח יש לי לאיים על מישהו? אני בקושי הולך. יש לי רכב מביטוח לאומי שעוזרים לי בגלל שיש לי נכות גבוה.

<#5#>

החלטה

נדחה למתן גזר דין ליום 13.12.12 שעה 08.30.

הנאשם מוזהר כי עליו להתייצב למועד שנקבע.

המזכירות תזמן מתורגמן לשפה האמהרית למועד שנקבע.

<#6#>

ניתנה והודעה היום י"ח כסלו תשע"ג, 02/12/2012 במעמד הנוכחים.