1. בשנים 1998 - 2004 עבדו הנאשמות במעון "לב חם", שנמצא בנהריה, רח' קישון 6 (להלן: "המעון").

המעון שימש כגן ובית ספר לילדים בגילאים 3 עד 12, שסבלו ממגבלות פיזיות, שכליות ונפשיות קשות, לרבות פיגור, אוטיזם, שיתוק מוחין, עיוורון, מגבלות בתנועה ובתקשורת ועוד.

הטיפול בילדים ששהו במעון נעשה בשתי קבוצות, האחת של ילדים סיעודיים ומוגבלים לחלוטין בתנועה (להלן: "קבוצה א' ") והשניה של ילדים סיעודיים ומוגבלים מעט פחות (להלן: "קבוצה ב' ").

הנאשמות עבדו בקבוצה ב'. נאשמת 1 עבדה כרכזת, כגננת וכמורה ונאשמות 2 ו- 3 עבדו כמטפלות וכסייעות לנאשמת 1.

2. לטענת המאשימה, כעולה מכתב האישום שהוגש נגד הנאשמות בתיק שבפניי, במהלך התקופה שמשנת 1998 ועד להפסקת עבודתן בחודש נובמבר 2004, נהגו הנאשמות באלימות כלפי חלק מהילדים בהן טיפלו, כמתואר בכתב האישום. לכן הוגש נגדן כתב האישום שבפניי, בו מיוחס להן ביצוע עבירות לפי סעיפים 368 ב. (א) סייפא + 29 ו- 379 + 382 (ב) (2) + 29 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

על פי הנטען בכתב האישום, אלימותה של נאשמת 1 היתה כלפי הקטינות לינה ג' (שעל פי העדויות סבלה מפיגור ומקשיים בהליכה ובאכילה) דביר ק' (שעל פי העדויות סבלה מפיגור קשה, היתה היפר אקטיבית, מרביצה, נושכת ומושכת בשערות לילדים אחרים במעון), אור – תמר ב' (שסבלה מעיוורון ומפיגור התפתחותי), ליאור ח' (שהיה ילד אוטיסט) ומרים ח' (שסבלה מנכות פיזית קשה והלכה על הברכיים בלבד), אלימותה של נאשמת 2 היתה כלפי הקטינות דביר ואור תמר ואלימותה של נאשמת 3 היתה כלפי הקטינה דביר.

עוד נטען בכתב האישום כי חלק ממעשי האלימות נעשו ע"י הנאשמות בצוותא חדא וכי אף אחת מהנאשמות לא מנעה ולא ניסתה למנוע את מעשי האלימות שבוצעו ע"י הנאשמות האחרות, בנוכחותן ובידיעתן.

עוד נטען בכתב האישום, כי בחלק ממעשי האלימות שבוצעו ע"י הנאשמות, נגרמו לקטינים חבלות של ממש, כתוצאה ממעשי האלימות.

3. הנאשמות כפרו, באמצעות סניגוריהן, במיוחס להן בכתב האישום וטענו כי אוכלוסיית הילדים במעון, שהיתה מיוחדת וסבלה, כאמור, ממגבלות פיזיות, שכליות ונפשיות קשות, דרשה, בהתאם להכשרה המקצועית שקיבלו הנאשמות ובהתאם לספרות המקצועית, טיפול מיוחד וטיפול זה נראה מהצד, לעין בלתי מקצועית, כעבירה פלילית.

חלק ממעשי האלימות שיוחסו להן הכחישו הנאשמות לחלוטין ולגבי חלק אחר, שלא הוכחש, הן טענו שהן נהגו כפי שנהגו כחלק מהטיפול המקצועי שנדרש לגבי אותם ילדים שהוזכרו בכתב האישום. הכל כמפורט בתשובות המפורטות שהוגשו ע"י הסניגורים.

4. לאור הכפירה, הביאו הצדדים את עדיהם ואת שאר ראיותיהם.

מטעם המאשימה העידו עשרה עדים, כמפורט להלן: ע.ת. 1 - הגב' מירי בוזגלו (להלן: "מירי"), אמה של אור תמר, ששימשה במועד הרלבנטי לכתב האישום כיו"ר ועד ההורים של ילדי המעון; ע.ת. 2 - רס"ר מירה דיין (להלן: "מירה"), חוקרת מתחנת המשטרה בנהריה, שהיתה החוקרת האחראית על ניהול החקירה המשטרתית בתיק זה; ע.ת. 3 – גב' נעמה לוי (להלן: "נעמה"), שבתקופה 1/9/04 - 30/08/05 עבדה במעון כבת שרות לאומי; ע.ת. 4 - גב' אורלי בוקריס (להלן: "אורלי"), שבשנים 2001 - 2004 עבדה כסייעת בקבוצה ב'; ע.ת. 5 – גב' רונית עמרן (להלן: "רונית"), שבמועדים הרלבנטים לכתב האישום, עבדה כמורה של קבוצה א'; ע.ת. 6 – גב' רותי אלימלך (להלן: "גב' אלימלך"), שבמועדים הרלבנטיים לכתב האישום עבדה במעון ובשנת 2004 עבדה כסייעת של רונית, בקבוצה א'; ע.ת. 7 – גב' הילה מלכיאלי – חנסב (להלן: "הילה"), שעבדה במעון מ- 1/9/04 עד 30/08/05 כבת שרות לאומי; ע.ת. 8 – גב' לילך הלוי (להלן: "לילך"), שעבדה במעון בשנים 1998 - 2000, כבת שרות לאומי; ע.ת. 9 – מר דני כהן (להלן: "דני"), רפלקסולוג בהכשרתו, שבשנת 2004 עבד במעון פעמיים בשבוע (בימים ב' ו- ה', בין השעות 14.00 – 17.00) וע.ת. 10 - אופירה זעירא (להלן: "אופירה"), מרפאה בעיסוק בהכשרתה, שבמועדים הרלבנטיים לכתב האישום עבדה במעון פעמיים בשבוע (בין השעות 08.00 - 13.00).

כן הוגשו מטעם המאשימה 20 מסמכים, שסומנו ת/1 עד ת/20.

מטעם ההגנה העידו 17 עדים, כמפורט להלן: שלשת הנאשמות; ע.ה. 4 – גב' אווה וולף (להלן: "אווה") שבשנים 1999, 2000 היתה סטודנטית לחינוך מיוחד באורנים ובמשך שנה עבדה עבודה מעשית במעון, פעמיים בשבוע, מהבוקר עד הצהריים, בצמוד לנאשמת 1, שהיתה המדריכה שלה; ע.ה. 5 - גב' רות שיין (להלן: "רות"), שבנה אסף, הסובל מפיגור פסיכומוטוריקה קשה מלידה, שהה במעון במשך קרוב ל- 10 שנים, מגיל ארבע ובמשך רב התקופה היא שימשה כיו"ר ועד ההורים; ע.ה. 6 – גב' טטיאנה חנין (להלן :"טטיאנה"), אמה של הקטינה מרים ח', שבמשך 11 שנה (משנת 1993 עד 2004) היתה במעון, בקבוצה ב'; ע.ה. 7 - גב' רות פולק (להלן: "גב' פולק"), שבתה מאיה שהתה במעון מגיל שנתיים וחצי עד גיל 6; ע.ה. 8 - מר אחמד ג'רחי (להלן: "אחמד"), אביה של הקטינה לינה ג', ששהתה במעון במשך 6 שנים; ע.ה. 9 – גב' יעל בר (להלן: "יעל"), שבחודש 10/2004 עבדה במעון, פעמיים בשבוע, כל פעם שעתיים, בטיפול בעזרת בעלי חיים; ע.ה. 10 - דר' בתיה לברו (להלן: "בתיה"), רופאה במקצועה, שמשנת 1999 ואילך עובדת כרופאת המעון, תחילה פעם בשבוע ומשנת 2004, פעמיים בשבוע; ע.ה. 11 – גב' ילנה אקסנטון (להלן: "ילנה"), אחות במקצועה, שעבדה במעון משנת 1999, שלש – ארבע פעמים בשבוע, שלש שעות ביום; ע.ה. 12 – הגב' יפעת בן שלמה (להלן: "יפעת"), שעבדה במעון בשנים 2000 , 2001 כבת שרות לאומי; ע.ה. 13 – הגב' מרינה קרלשטיין (להלן: "מרינה"), קלינאית תקשורת בהכשרתה, שעבדה במעון בשנים 1996 - 2000, פעמיים בשבוע; ע.ה. 14 – הגב' אסתר בן טולילה (להלן: "אסתר"), שעבדה כיועצת חינוכית של המעון והגיעה למעון פעם בשבוע, למשך כ- 6 שעות (מהבוקר עד הצהריים); ע.ה. 15 – הגב' נירה אטינגר (להלן: "נירה"), פסיכוטרפיסטית בהכשרתה, שעבדה במעון מ- 1/9/03 פעמיים בשבוע (בימים א' ו- ג'), 5 שעות כל יום (מ- 08.00 עד 13.00); ע.ה. 16 – הגב' אלה שרביט (להלן: "אלה"), קלינאית תקשורת בהכשרתה, שעבדה במעון משנת 2000, פעמיים בשבוע (בימים ב' ו-ה') וע.ה. 17 – גב' מירב בוהדנה (להלן: "מירב"), שבשנת 2000 / 1999 למדה באורנים במסלול לחינוך מיוחד ועבדה במשך שנה יום בשבוע (ביום ד') במעון ונאשמת 1 היתה המורה המלווה שלה.

כן הוגשו מטעם ההגנה 30 מסמכים, שסומנו נ/1 – נ/30.

5. ביום 25/10/12 ניתנה הכרעת הדין, בה זיכיתי את הנאשמות, מחמת הספק, מהעבירות שיוחסו להן בכתב האישום, תוך שציינתי כי הנימוקים לזיכוי יינתנו בשלב מאוחר יותר ויישלחו לצדדים בדואר.

להלן הנימוקים להחלטתי לזכות את הנאשמות מחמת הספק:

א. החקירה המשטרתית, שהביאה להגשת כתב האישום בתיק זה, החלה בעקבות תלונתה של מירי, שהוגשה ביום 1/11/04. כפי שציינה מירי בתלונתה (מוצג נ/2), ביום 31/10/04 בבוקר, הגיעו אליה, למקום עבודתה בביה"ח בנהריה, שתי בנות השרות הלאומי, נעמה והילה, כשהן נסערות מאוד ואמרו לה, בגדול, "שהמטפלות ורכזת המעון מתעללות בילדים והדבר בא לידי ביטוי באלימות פיזית ומילולית" (עמ' 1, שורות 7 עד 13 להודעתה, נ/2) וכן מסרו לה שני מכתבים, שנכתבו ביום 31/10/04, כל אחד ע"י אחת מבנות השרות הלאומי, בו הן מספרות את כל מה שהן ראו במעון (נ/2, עמ' 2, שורות 5 עד 9) [המכתבים הוגשו כראיות וסומנו נ/6 (מכתבה של נעמה) ות/20 (מכתבה של הילה)].

נעמה והילה סיפרו, הן בהודעותיהן במשטרה והן בעדויותיהן בפניי, כי מה ששבר את גב הגמל, מבחינתן, והביאן להתלונן באוזניה של מירי הוא אירוע שהתרחש במעון ביום ב', 25/10/04, במהלכו, לטענתן, נאשמת 1, זרקה / העיפה את אור תמר בחוזקה על הכסא ולאחר מכן נתנה לה מכה חזקה על היד בעידודה של נאשמת 2, שאמרה לה "תני לה, תני לה, אולי היא תירגע".

עפ"י גירסתה של נעמה, אירוע זה קרה במהלך שיעור של המרפאה בעזרת חיות, יעל ונכחו בו נאשמות 1 ו- 2, נעמה , יעל והילה. עפ"י גירסתה של הילה, אירוע זה קרה במפגש הבוקר עם קלינאית התקשורת, אלה ונכחו בו נאשמות 1 ו- 2, אלה, הילה ואורלי.

אם לא די בסתירות המהותיות שהתגלו בין גירסאותיהן של נעמה ושל הילה (בשאלת נוכחותן של נעמה ו/או של יעל ו/או אלה), הרי שגם יעל וגם אלה, שהעידו כעדות הגנה, הכחישו את התרחשותו של אירוע כזה. (ראה הודעותיהן, מוצגים נ/27 ונ/30 וכן עדויותיהן בעמ' 202 – 203, 227 – 230 לפרוטוקול) יעל אף אמרה, בעדותה בפניי, כי במהלך עבודתה עם הנאשמת לא היתה אף פעם עדה להתנהגות אלימה כלפי הילדים במעון.

כלום יעלה על הדעת, שב- 25/10/07 אירע אירוע חריג, אלים, כלפי אחד מילדי המעון, בנוכחות יעל או בנוכחות אלה, ואירוע זה נעלם מעיניהן? האם אין בכך כדי לעורר ספק סביר?

ב. בפנייתן למירי דיווחו נעמה והילה על התנהגות אלימה כלפי אור תמר ודביר בלבד. במהלך החקירה המשטרתית שהתנהלה בעקבות תלונתה של מירי, עלו מקרים נוספים של אלימות מצד הנאשמות או מי מהן, כלפי ילדים נוספים, ולא רק כלפי אור תמר ודביר. מטעם ההגנה העידו לא מעט עדות שעבדו במעון במהלך השנים, לרבות בתקופות הרלבנטיות לכתב האישום, כמו אווה, יעל, בתיה, ילנה, יפעת, מרינה, אסתר, נירה, אלה ומירב. עפ"י עדויותיהן, אף אחת מהן לא ראתה התנהגות חריגה, אלימה, מצד הנאשמות או מי מהן כלפי מי מהילדים במעון. האם אין בכך כדי לעורר ספק סביר?

ראוי לזכור שמדובר בעדות, שלכאורה אין להן כל סיבה לשקר. ב"כ המאשימה, שהיתה ערה לכך, ניסתה להסביר את העובדה שעדות אלה לא ראו שום התנהגות חריגה, אלימה, מצד הנאשמות בכך "שהנאשמות לא נהגו באלימות ליד אנשי הטיפול החיצוניים, שהגיעו למעון לפרקי זמן קצרים פעם פעמיים בשבוע". אמנם אנשי הצוות הפרא רפואי – יעל, בתיה, ילנה, מרינה, אסתר , נירה ואלה – לא נמצאו במעון יום יום, אולם הן לא עבדו באותם ימים, כך שמעשית ברב ימי השבוע נכחו, לסירוגין, לפחות חלק מהן. אם לא די בכך, אל לנו לשכוח שלא נטען, גם לא על ידי המאשימה, כי הנאשמות הינן אלימות מטבען, וכי הן נהגו באלימות לשם "הכיף", אלא שהן נהגו כך בשל הקושי להתמודד עם הילדים המטופלים במעון, ו"חוסר הסבלנות בחלק מהמקרים כלפי חלק מהילדות הבעייתיות יותר" (ראה דברי ב"כ המאשימה בפתח חקירתה הנגדית של נאשמת 1). היינו, גם לטענת המאשימה מדובר בהתנהגות אלימה ספונטנית, שבאה כתוצאה מאיבוד עשתונות בשל התנהגות בעייתית, כזו או אחרת, של מי מהילדים. אם אמנם כך, נוכחותם של אנשי הצוות הפרא הרפואי לא היה אמור להשפיע. כאשר אדם "מאבד עשתונות", ומגיב באופן ספונטני הוא אינו בודק מי נוכח במקום, לפני שהוא מגיב.

ג. שמענו עדויות של מספר הורים לילדים במעון – רות, אמו של אסף, טטיאנה, אמה של מרים ח', רות, אמה של מאיה, ומר אחמד ג'רחי, אביה של לינה ג' – שבפיהם היו רק דברי שבח באשר לטיפול שהעניקו הנאשמות לילדיהם, עת אלה שהו במעון.

בהקשר זה ראוי לציין במיוחד את דברי מר אחמד ג'רחי שאמר כי אם נאשמת 1 היתה מתייחסת לא בסדר אל בתו, הבת לא היתה אוהבת אותה ומחבקת אותה, כפי שהיה בפועל. לדבריו (עמ' 200 לפרוטוקול) "אם מורה מתנהגת עם לינה לא יפה, לינה לא תתקרב אליה, היא תברח".

ד. בעדויות עדי התביעה התגלו לא מעט סתירות, חלקן מהותיות, כמפורט בסיכומיו של עו"ד מיכאל כרמל (להלן: "עו"ד כרמל"), סניגורן של נאשמות 1 ו- 3, ואין צורך שאחזור עליהן כאן.

אמנם אין בסתירות הנ"ל כדי להביא לקביעה שאין ליתן אמון בעדויותיהם של כל עדי התביעה – וכאן המקום לציין שלפחות חלקם, כמו נעמה והילה, השאירו עליי רושם אמין, אולם אין להוציא מכלל אפשרות שבשל חוסר נסיונן בעבודה עם ילדים בעייתיים, כמו אלה שטופלו במעון, הן ראו צל הרים כהרים – אולם אני סבור שיש בהן, במצטבר, כדי להטיל ספק סביר.

6. אינני יכול לסיים מבלי למתוח ביקורת על השתלחותו של עו"ד כרמל, בסיכומיו, בחוקרת מירה. לא היה מקום לאמירה כי מדובר ב"עדה שכל מטרת החקירה שלה היתה מציאת ראיות מפלילות נגד הנאשמות ולא ירידה לחקר האמת... ברור כי החקירה בתיק זה התנהלה באופן חד צדדי".

אמנם התגלו מחדלי חקירה - ומנסיוני בן למעלה מ- 20 שנה על כס השיפוט אני יכול לאמר שמעטים התיקים הפליליים שהתנהלו בפניי ושלא התגלו בהם מחדלי חקירה – אולם אין בכך כדי להצדיק ההשתלחות הנ"ל. אין ספק בעיניי שמירה פעלה לחקר האמת ללא משוא פנים וללא כל דעה קדומה כנגד מי מהנאשמות, על פי מיטב הבנתה.

אני מצפה שעו"ד כרמל ימצא דרך להתנצל בפני מירה.

7. כפי שנאמר בע"פ. 347/88, דמיאניוק נ. מדינת ישראל (פורסם בפד"י כרך מז', חלק רביעי, החל מעמ' 221, בעמ' 644):

"על פי תפיסותינו המשפטיות והחברתיות, איננו שוקלים הרשעה בדין או זיכוי רק על פי נטיית מאזן ההסתברות לטובת צד אחד. המשמעויות של הרשעה בדין פלילי הן, בדרך כל, חמורות יותר מן הזכייה או ההפסד בהתדיינות אזרחית. לכן נקבעו במשפט הפלילי קריטריונים ייחודיים ומחמירים בעניין חובת ההוכחה ומידתה.

אין הרשעה בדין אלא אם כן הוסרו כל הספקות הסבירים. אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים..." (ההדגשה שלי – מ.א).

לכן, לאור האמור בסעיף 5 דלעיל, החלטתי לזכות את הנאשמות מחמת הספק, הגם שאינני יכול לשלול את האפשרות כי היו מקרים בהם הנאשמות נהגו כלפי חלק מהילדים שטופלו במעון באלימות שחרגה מהטיפול המיוחד אותו נדרשים לתת כאשר מדובר בילדים כמו אלה שטופלו במעון.

ניתנה היום, ח' כסלו תשע"ג, 22 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.

למזכירות: נא לשלוח העתק לבאי כח הצדדים.