צד ג' אילון חברה לביטוח בע"מ

1. בפני תביעת שיבוב שהגישה התובעת כנגד הנתבעים בגין תשלומים ששילמה למבוטחה (להלן: "לוי", או "המבוטח"), בגין נזקים שנגמרו לרכבו מסוג שברולט (להלן: "הרכב המבוטח"), כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 30.9.07.

המדובר בתאונת שרשרת כאשר רכב המבוטח היה שני בשיירה כשרכב מסוג פולסווגן, שהיה שלישי בשיירה (להלן: "הרכב השלישי"), ואשר היה רשום בבעלות נתבע 1 ונהוג על ידי נתבע 2, פגע ברכב המבוטח. בהתאם לחוות דעת שמאי התובעת הוערכו הנזקים שנגרמו לרכב המבוטח בסך של 34,666 ₪.

2. בכתב ההגנה טען בעל הרכב השלישי, כי דין התביעה כנגדו להידחות בהעדר יריבות , שכן

כבעלים בלבד אינו אחראי לתאונה שביצע אחר. עוד טענו הנתבעים כי הרכב המבוטח פגע תחילה ברכב שהיה מלפניו ורק אז פגע הרכב השלישי ברכב המבוטח.

הנתבעים שלחו הודעת צד ג' כנגד חברת הביטוח (להלן: "צד ג') אשר במועדים הרלוונטיים ביטחה, לטענתם, את הרכב השלישי.

3. צד ג' טען כי הביטוח של הרכב השלישי בוטל עוד 4 חודשים לפני התאונה, וזאת עקב אי תשלום פרמיה.

4. הדיונים בתיק נשמעו בפני כב' השופט נדל ז"ל אשר נפטר בטרם עת, לאחר שהסתיימה שמיעת העדויות בתיק. בהתאם לתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי – התשמ"ד ואף בהתאם להסכמת הצדדים, ניתן פסק דין זה על ידי בהתאם לעדויות ולכל החומר המצוי בתיק.

5. אני מוצאת לציין כי עיון בתיק מלמד שבהתאם להחלטת כב' השופט נדל ז"ל מיום 28.10.09 הותר לתובעת לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את צד ג' (להלן גם: " איילון") גם כנתבעת 3 בתיק.

יחד עם זאת, בהמשכם של ההליכים התעלמו הצדדים מהיותה של איילון נתבעת נוספת בתיק. אין כל סימן כי כתב התביעה המתוקן הומצא לאיילון ולא הוגש מטעמה כתב הגנה לתביעה זו. יתרה מכך, בכל כתבי בית דין שהגישו כל הצדדים לאחר מכן, ואף בפרוטוקולים שנערכו בנוכחות הצדדים, הופיעו כנתבעים רק נתבעים 1-2 ואיילון כצד ג' בלבד. זאת ועוד, גם בסיכומיה (אשר בכותרתם התייחסה התובעת רק לנתבעים 1-2 כנתבעים ולאיילון כצד ג' בלבד), לא העלתה התובעת כל טענה כנגד איילון. התובעת אף טענה מפורשות בסעיף 5 לסיכומיה, כי כל המחלוקת בין הנתבעים לאיילון הינה בין אותם צדדים ואינם קשורה לתובעת.

לאור האמור, הן מאחר שדין טענה שלא הועלתה בסיכומים כדין טענה שנזנחה ולכן לא יתייחס אליה ביהמ"ש (ראה ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן פ"ד מט (2) 102), והן מאחר שכאמור לא הומצאה ראיה כי כתב התביעה המתוקן הומצא לאיילון, והתובעת עצמה התעלמה מכתב תביעה מתוקן זה, עניינה של התביעה הנו רק כנגד הנתבעים 1-2, כשאלו שלחו הודעת צד ג' לאיילון.

6. בהתאם לאמור בפרוטוקול מיום 27.11.12 ויתרה התובעת על תביעתה ביחס לנזקים שנגרמו לרכב המובטח מקדימה, וב"כ הנתבעים הודה באחריות לנזק מאחור.

גם בהתאם לפסק הדין שניתן בת"ק 3704-05-08 – תביעה שהגישה בעלת הרכב הראשון בשיירה לפיצוי בגין נזקיה, התקבלה גרסת המבוטח ונקבע כי: "האחריות לתאונה מוטלת במלואה על נתבע מס' 1 (הנתבע 2 בתביעה שפני – ר.א), אשר פגע ברכב נתבע מס' 3 (רכב המבטח בתביעה דנן ר.א), ודחף אותו לעבר רכב התובעת".

יצוין כי, על פי אותו פסק דין שניתן הן בהעדר התייצבות הנתבע 2 (הנתבע 1 שם) והן בהעדר התייצבות איילון (שהייתה נתבעת 2, שם) ניתן פסק דין תחילה הן נגד נתבע 2 והן נגד איילון. אולם, בהמשך ובעקבות בקשת איילון לביטול פסק הדין בטענה להעדר כיסוי ביטוחי ובהעדר התייצבות לדיון בבקשה זו, התקבלה בקשת איילון ובהחלטה מיום 21.12.09 בוטל פסק הדין כנגד איילון והנתבע 2 חייב לשלם לאיילון את סכום הפיצוי אותו שילמה ( ע"פ פסק דין שבוטל כנגדה), לבעל הרכב הראשון בשיירה.

7. בהתאם לפסק הדין ולהחלטה כאמור במסגרת ת"ק 3704-05-08 ואף בהתאם להחלטת כב' השופט נדל ז"ל מיום 4.12.12, הנתבע 2 מושתק מלהעלות כל טענה הן ביחס לאחריותו לתאונה והן ביחס לטענותיו בהודעת צד ג' כנגד איילון. בעניין זה אין לי אלא להפנות לסעיפים 15 – 16 להחלטה, בה פירט כב' השופט נדל ז"ל את מהותו של השתק פלוגתא(וראה ההפניות שם!). כן הבהיר כב' השופט נדל, ובצדק, כי לא ניתן לראות במקרה דנן, מקרה חריג בו תינתן האפשרות לתקוף פסק דין חלוט שכן, לנתבע 2 היה סיפק להגיש לביהמ"ש לתביעות קטנות בקשה לביטול פסק הדין, או בקשת רשות ערעור על פסק הדין, והוא לא עשה כן.

לפיכך, הן לאור החלטת כב' השופט נדל ז"ל, והן מאחר שמצאתי אותה תואמת להלכה הפסוקה, אחראי הנתבע 2 לגרימת התאונה וההודעה שהגיש כנגד איילון נדחית (למעשה כבר נדחתה בהתאם לסעיף 18 להחלטת כב' השופט נדל ז"ל שם).

8. יחד עם זאת, נתבע 1 לא היה צד להליכים בביהמ"ש לתביעות קטנות ובהתאם להחלטת כב' השופט נדל ז"ל, לא סולקה הודעת צד ג' שהגיש מחמת השתק פלוגתא וניתן לו יומו לנסות להפריך את טענות איילון לאי תשלום פרמיה וביטול הפוליסה.

דא עקא, מצאתי כאמור, כי דין התביעה כנגד הנתבע 1 להידחות ולפיכך, משהתביעה נגד נתבע 1 נדחית, ברי כי בכל מקרה לא ניתן לחייב את צד ג' בתשלום כלשהו, בשיפוי, או בהשתתפות, או בתשלום לנתבע 1, אשר לא יחויב בכל סכום שהוא:

בהתאם לתצהיר הנתבע 1, טען הנתבע 1 כי:

" עצם העובדה שהרכב רשום על שמי אין בה כדי להטיל עלי אחריות בגין התאונה".

למרות טענה זו, אשר הועלתה כזכור עוד בכתב ההגנה, לא העלתה התובעת כל טענה ולא הגישה כל ראיה המבססת את אחריות הנתבע 1 לתאונה וכאילו התיר את השימוש ברכב למי שאינו רשאי לנהוג, או שניתן היה לצפות כי יגרום לתאונה.

ההלכה הינה, כי אין די בבעלות על הרכב כדי להקים אחריות לבעל הרכב. במקרה שבעלים של הרכב מתיר את השימוש בו, תקום אחריותו, רק אם תוכח רשלנותו, כגון, אם התיר לאדם שאינו בעל רישיון נהיגה תקף לנהוג ברכב. לעניין העדר אחריות לבעלים של רכב רק מעצם בעלותו, ראה דברי ביהמ"ש בת"א 3746/96 אי. אס . אמ. ביהמ"ש הישאלי לנהיגה בע"מ נ' אבו יאסין עאהד, שם הפנה בית המשפט לסעיף 10 לפקודת התעבורה הקובע כי:

10. (א) " לא ינהג אדם ברכב מנועי אלא אם הוא בעל רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו... ". (ב) בעל רכב ומי שהשליטה על הרכב בידו לא ירשה לנהוג ברכב למי שאינו רשאי לפי סעיף קטן (א) לנהוג בו ובלבד שלא יהיה בעל רכב או מי שהשליטה ברכב בידו, אחראי בעד נהיגתו של אדם שאינו רשאי לנהוג בו אם הוכיח שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי שאותו אדם לא יוכל לנהוג בו". וביהמ"ש קבע שם:

"משכך הדבר, הרי כפי שצוין, אחריות בעל הרכב עפ"י החוק היא לוודא שהוא נותן רשות לנהוג ברכבו רק למי שמורשה לנהוג עפ"י דין – דהיינו לבעל רישיון נהיגה תקף לנהיגת אותו סוג רכב שנמסר לנהיגה".

במקרה דנן, לא נטען כאמור דבר ביחס לכשירותו של נתבע 2 לנהיגה. לא נטען וממילא לא הוכח, כי נתבע 2 נהג ברכב ללא רישיון תקף, או כאילו מדובר במי שכבר ביצע בעבר תאונות רבות וכאילו הנתבע 1 היה צריך לצפות כי נהיגתו תגרום לתאונה. בהעדר טענה להתרשלותו, או כל טענה אחרת שיש בה כדי לקשור את הנתבע 1 לאירוע התאונתי, דין התביעה כנגדו להידחות, ולפיכך לא ניתן אף לחייב את צד ג' ודין ההודעה כנגדו להידחות אף היא.

9. למעלה מן הצורך (שכן כאמור הודעת צד ג' שהוגשה על ידי נתבע 2 כבר נדחתה בעבר מחמת השתק פלוגתא, ודין הודעת צד ג' שהוגשה על ידי נתבע 1 להידחות מאחר שהתביעה נגד הנתבע 1 נדחתה, למרות זאת), מצאתי לציין כי גם לגופם של דברים מצאתי להעדיף את טענת איילון להעדר כיסוי ביטוחי:

בהתאם לסעיף 15(א) לחוק חוזה ביטוח תשמ"א 1981(להלן: "החוק"):

"לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן".

הנה כי כן, על מנת שתתבטל פוליסה ביטוח על פי סעיף זה, יש צורך בקיום 3 תנאים:

א. אי תשלום דמי הביטוח במועדם

ב. דרישה בכתב מהמבוטח לתשלום החוב שבפיגור תוך מתן אורכה של 15 יום לשלמם.

וכן הודעה נוספת – הודעת ביטול אשר המבטח אינו רשאי לשלחה לפני שחלפו 15 יום שניתנו כאורכה לתשלום ובה יודע למבוטח שתוך 21 יום הפוליסה תתבטל, אם הסכום שבפיגור לא ישולם לפני כן. (ראה פר' אורי ידין בספרו "חוק חוזה ביטוח" (כפירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי) עמ' 64. הרציונל העומד בהוראת סעיף 15 (א) לחוק הינו שלא לאפשר למבטח לבטל פוליסה ללא ששלח למבוטח מכתב דרישה ומכתב התראה בדבר הביטול.

עוד ובטרם אבחן את נסיבות המקרה שבפני, אציין כי המחוקק לא הורה כי מכתבי הדרישה וההתראה ישלחו בדואר רשום דווקא. וראה בעניין זה דברי כב' השופטת גנות ת"א (רמלה) 2732/96 ברק נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ:

"לעניין טענתו של התובע כי על הנתבעת חלה חובה לשלוח את ההתראות והודעת הביטול בדואר רשום – לא ברור לי מהיכן נובעת מסקנה זו של התובע, המחוקק לא חייב את חב' הביטוח לשלוח את ההודעות בדואר רשום בהתאם לסעיף 15 לחוק, וזאת בניגוד לחיקוקים אחרים בהם טרח המחוקק וציין במפורש את הצורך במשלוח הודעות בדואר רשום, כמו למשל בסעיף 21 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970 סעיף 16 לתקנות עידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (סדרי דין בועדת ערר) התשמ"ח – 1988 סעיף 15 לפקודת רישום שמות עסק וכדומה, ומכאן כאמור ברור, כי המחוקק הסתפק במשלוח הודעה בכתב ואין כל חובה חוקית לשלוח את ההודעות בדואר רשום דווקא".

וכן ראה ת"א (תל אביב יפו) 47419/95 פרץ חנה ואח' נ' מנולייף חברה לביטוח בע"מ:

"לפיכך, אין כל חובה שזו תעשה בדואר רשום, דווקא, דבר שיכביד הכבדה כלכלית ואדמיניסטרטיבית, על המבטח, ומטבע הדברים "יגולגל" לכיסו של המבוטח".

10. ומן הכלל אל הפרט: פוליסת ביטוח 76419494706 הייתה אמורה אמנם להסתיים רק ביום 31.10.07. יחד עם זאת, טענת איילון כי הנתבע 2 שילם את הפרמיה באמצעות 3 המחאות, כאשר ההמחאה האחרונה חוללה ולא נפרעה, לא נסתרה על ידי הנתבעים והנתבע 2 לא הכחיש כי לא שילם את הפרמיה במלואה.

טענתו היחידה של נתבע 2 הינה כי לא קיבל את ההודעות כנדרש בחוק. (לעניין אי תשלום הפרמיה – ראה נספח ב' לתצהיר איילון – שיק שחזר ביום 21.2.07).

לעניין שליחת מכתבי הדרישה וההתראה, צירפה איילון העתק מכתב הדרישה מיום 15.4.07 על פיו נדרש הנתבע 2 לשלם את החוב תוך 15 יום (להלן: "מכתב הדרישה"), וכן מכתב מיום 29.4.14 במסגרתו ניתנה לנתבע 2 התראה כי ככל שלא ינצל הזדמנות נוספת תוך 21 יום לתשלום החוב, תבוטל הפוליסה (להלן: "מכתב ההתראה").

בהתאם לתצהירה של הגב' סימה טויזר (להלן: "סימה") – ראש צוות מחלקת גבייה במחוז חיפה והצפון אצל איילון, מכתב הדרישה נשלח בדואר רגיל ומכתב ההתראה נשלח בדואר רשום וחזר מאחר שלא נדרש ע"י הנתבע 2. סימה צירפה העתק הודעת הדואר. לפיכך, בוטלה הפוליסה ביום 20.5.07.

אינני מקבלת את טענת הנתבע 2 כאילו לא קיבל את מכתבי הדרישה וההתראה:

כתובת הנתבע 2 כפי שמופיעה בפוליסה הינה: "מסעדה מיקוד 12435". לא נטען על ידי הנתבעים כי במסעדה יש רחובות וכתובות מדויקים יותר, וזאת היא הכתובת שנמסרה על ידי הנתבע 2 לאיילון.

גב' שאער וודאת – מנהלת סניף הדואר במסעדה העידה כי יש רק אחד במסעדה בשמו של הנתבע 2 – אסעד סברה וכי לא נתקלה במכתבים שחוזרים באופן חריג לנתבע 2. עוד העידה הגב' וודאת כי הנתבע 2 מעולם לא פנה אליה בתלונה כי אינו מקבל מכתבים, או כאילו אין לו תיבת דואר.

מקריאת עדותו של נתבע 2 עולה חוסר מהימנותו עת טען כי: "אין לי ת.ד בבית". בעוד שהנתבע 1 – בנו העיד כי כן קיימת תיבת דואר בבית בו מתגוררים שניהם: " קיבלתי דברי דואר, אני מקבל את הדואר בתיבת דואר, מכתבים מגיעים אלי לתיבת דואר. אני גר עם אבא שלי ביחד. הדואר מגיע ושמים לי את הדואר בתיבה". כאמור, גם מנהלת סניף הדואר העידה כי מעולם לא טען נתבע 2 כי אין לו תיבת דואר או כי אינו מקבל מכתבים. יתרה מכך, המכתבים נשלחו לכתובת שמסר המבוטח – הנתבע 2 בעצמו, ולכן אין לקבל טענה כי אינו מקבל מכתבים בכתובת זו.

גם העובדה שאיילון אכן ביטלה את הפוליסה והודיעה על כך כנדרש, עולה מעדות הנתבע 2 אשר העיד כי מיד כשפנה לסוכן הביטוח וסיפר לו על התאונה, אמר לו הסוכן כי אין ביטוח. כלומר. ברי כי הודעה על ביטול הפוליסה התקבלה גם אצל הסוכן.

בהתאם לתצהיר ועדות סימה ובהתאם להימצאות העתק המכתבים בתיק הנתבעת, כאשר הם נשלחו לכתובת שמסר הנתבע 2, שוכנעתי כי המכתבים הנדרשים נשלחו ואיילון עשתה את הנדרש ממנה על מנת לוודא את קיום התנאים לביטול הפוליסה, כאשר אין לנתבע 2 להלין אלא על עצמו על אשר לא עשה את הנדרש ממנו לנטילת מכתב ההתראה מהדואר:

בהתאם לסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א -1971 (להלן:" פקודת הראיות") נקבע:

"מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון המצאה, ובין שהוא נוקט לשון נתינה או שליחה או לשון אחרת, רואים את ההמצאה – אם אין הוראה אחרת משתמעת – כמבוצעת-

(1) אם דוור מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש או שהמכתב היה פטור מתשלום דמי דואר או נושא עליו סימן המעיד כי הוא נשלח בשרות המדינה.

(2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר".

כלומר, מדובר בחזקה על פי חוק, על פיה מכתב הנשלח בדואר , בתנאים שפורטו בסעיף הנ"ל, הגיע לתעודתו, אלא אם הוכח אחרת.

מאחר שמכתב הדרישה הוצג בפני ונשלח לכתובת הנתבע 2, כפי שהיא מופיעה בפוליסה, התקיימו תנאי החזקה והנתבע 2 לא הרים את נטל ההוכחה שעבר לכתפיו להוכיח באופן פוזיטיבי את סתירת ההחזקה – דהיינו כי לא קיבל את מכתב הדרישה.

גם לעניין מכתב ההתראה, לא הרים הנתבע 2 את נטל ההוכחה שעבר אל כתפיו כאילו המכתב לא נשלח כנדרש בחוק והוא זה שבחר שלא לדרשו. יצוין כי, על גבי המכתב ההתראה שצורף לתצהיר סימה הופיע מס' הפריט: RR0012774664 .

למרות זאת, לא טרח הנתבע 2 להמציא שאילתא לדואר ולסתור את הצהרת סימה כי דבר הדואר חזר כמסומן :"לא נדרש". התנהלותו זו של הנתבע 2,יש בה כדי לעמוד כנגד גרסתו, שכן החזקה הראייתית בדבר הימנעות צד מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד.

"מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595.

מכאן שוכנעתי כי גם מכתב ההתראה אשר נשלח לכתובת שמסר נתבע 2, נשלח כדין ולא נדרש על ידי הנתבע 2. לפיכך המחדל שבאי קבלת מכתב ההתראה רובץ על הנתבע 2 כאמור, ואין בו כדי לסתור את קיום התנאים על פי סעיף 15 (א) לחוק.

בעניין זה אפנה לדברי ביהמ"ש בת"א 611/04 אלוש נ' סהר ציון חברה לביטוח ע"י בית הראל ואח':

"מכאן שההודעה השנייה נשלחה על ידי הנתבעת לכתובתו הידועה של התובע, ולא נדרשה על ידו מהדואר. די בכך לטעמי כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבעת להראות כי עשתה את כל המוטל עליה בדין למסור את ההודעה השנייה לתעודתה, ואי קבלתה על ידי התובע בפועל, היא פרי מחדל שלו... לכן, טענה מפי מתקשר כי לא קיבל דואר רשום, ולכן אין לראות בו דבר המצוי בידיעתו, כאשר בפועל לא קיים את חובתו לדרוש אותו מהדואר, מהווה שימוש שלא בתום לב בזכות הנובעת מהחוזה, בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973". ( ההדגשה שלי ר.א)

ובהמשך: "אין לאפשר למבטחים לנצל לרעה את הדרישות הדקדקניות הללו כדי להתחמק מקבלת ההודעת הנדרשות ולהוסיף בדרך זו דרישה חדשה של מסירה אישית אשר לא נקבעה בהסכם בין הצדדים".

לאור האמור, שוכנתי כי הפוליסה בוטלה כדין ולא הייתה בתוקף במועד התאונה.

אשוב ואדגיש כי הדברים נאמרו למעלה מן הצורך שכן משנותרה בפני רק הודעת צד ג' מטעם נתבע 1, ומשהתביעה נגד נתבע 1 נדחתה, ברי כי לא ניתן, מימלא, לחייב את צד ג' בכל תשלום שהוא (תשלום בו לא חויב נתבע 1 !!).

11. הנזק-בעניין זה לא העלו הנתבעים כל טענה בתצהיריהם, וכל הטענות בעניין הועלו רק על ידי צד ג' אשר כאמור דין ההודעה כנגדו להידחות. לפיכך, לא נסתרה על ידי הנתבעים חוות דעת השמאי שצורפה לתביעה.

יחד עם זאת, אציין כי ממילא לא מצאתי לקבל את טענת צד ג', אשר לא הציג כל חוות דעת סותרת כאילו אין לקבל את חוות הדעת השמאית שצירפה התובעת. אמנם שמאי התובעת לא בדק בעצמו את רכב המבוטח, אלא התייחס לחוות דעת שהציג המבוטח ושהייתה מקובלת עליו. בחקירתו הסביר שמאי התובעת מדוע מצא לקבל את חוות דעת שמאי המבוטח ומדוע לא חלק עליה והוסיף כי הרכב לא נבדק על ידו בפועל, שכן באותו מועד כבר נמכר.

אמנם על פי סעיף 10 (ב) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שמאי רכב) התש"ח 1980: "שמאי לא יתן חוות דעת על רכב, אלא על סמך בדיקתו, או לאחר שפיקח על מתמחה שנתן אותה". יחד עם זאת, גם אם סעיף זה מטיל חובה מקצועית ואתית על שמאי הרכב, אין בו כדי לפסול את קבילות חוות הדעת ולכל היותר המדובר במשקל נמוך של חוות דעת אשר ניתנה שלא על בסיס בדיקה ויזואלית. אולם, גם אם משקלה של חוות דעת כאמור, הינו נמוך, הרי משלא הוצגה כל חוות דעת שמאית אחרת אשר ניתן להעדיפה כבדיקה ויזואלית שנערכה, ומשזאת היא חוות הדעת השמאית היחידה שהוצגה, אין לדחותה.

בעניין זה אוסיף כי כבר נקבע שאין זה ראוי שחברת ביטוח תעלה טענה מסוג זה שעה שחברות הביטוח נוהגות בעצמן להסתמך על חוות דעת של שמאי שלא בדק בעצמו את הרכב. ראה ת"ת (פ'ת) 1414/05 אריה צבי סרביאנסקי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ:

"טענתה השלישית של הנתבעת עשויה לשמש בומרנג משפטי נגדה בתביעות רבות וראוי היה שלא תועלה, משתועלה. חברות הביטוח המבטחות בעלי מכוניות מורות להם להעביר אותו לשמאי מטעמן. בית משפט זה נתקל לא אחת בחוות דעת שחתום עליהן שמאי שבכלל לא בדק את הרכב והוא מגיש חוות דעת בנוסח שמגישים תצהיר, כלומר מדובר בעדות ישירה של החתום על חוות הדעת. ברם לא אחת מי שבדק את הרכב כלל אינו החותם על חוות הדעת. ולא אחת מי שכתב את חוות הדעת הסתמך אף הוא על ממצאים חיצוניים או כתובים ולא על בדיקה של מכונית".

זאת ועוד, חוות הדעת שהוגשה על ידי התובעת, הסתמכה בעיקרה על חוות דעת קודמת של המבוטח מטעם ז. נוריס אשר בדק את הרכב. על פי שתיהן, מדובר ברכב שהוגדר בעקבות היקף נזקיו "אובדן להלכה". שני השמאים הסכימו כי ערך הנזקים לרכב מהווה 41.27% מערכו. גם אם שמאי התובעת סבר אחרת ביחס לשיעור ירידת הערך, עצם העובדה שהרכב נמכר במצבו הניזוק ("אובדן הלכה") אינה משנה את שיעור התמורה לה זכאית התובעת מכוח זכות השיבוב.

12. לאור כל האמור:

א. אני מורה על דחיית התביעה כנגד נתבע 1 ועל דחיית הודעת צד ג'.

אני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבע 1 בסך של 4,000 ₪.

אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד בהוצאות צד ג' בסך של 4,000 ₪.

ב. אני מקבלת את התביעה (כאמור על פי הסכמת התובעת, רק ביחס לנזקים בגין הפגיעה בחלק האחורי בלבד ברכב המבוטח) ומחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובעת סך של 28,266 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל ובתוספת הוצאות, לרבות שכ"ט עוה"ד, בסך כולל של 4,000 ₪.

ניתן היום, א' תמוז תשע"ד, 29 יוני 2014, בהעדר הצדדים.