1. בפניי תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975(להלן: "החוק"). התובע יליד 13.12.1989, נפגע בתאונה מיום 22.8.07, עת היה בן 17 ו-8 חודשים, בעת שעמד בתוך רכב מסוג אוטובוס זעיר, אז החל נהג הרכב בנסיעה לאחור והתובע נפל ונחבל בחלקי גופו השונים.
2. הנתבעת טענה להעדר חבות בתיק, ולכן נוהל הליך הוכחות בעניין החבות בפני כבוד השופטת אגי זהבה, שלאחריו ניתן ביום 10.9.12 פסק דין חלקי, אשר קיבל את טענות התובע וקבע כי הוא נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.
3. לצורך הערכת פגיעותיו של התובע מונה על ידי בית המשפט ד"ר קובי לידור, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר בדק את התובע ונתן את חוות דעתו ביום 5.11.10. ד"ר לידור לא נחקר על חוות דעתו. בפני העיד התובע בלבד.

הנכות הרפואית

1. בעקבות התאונה נגרם לתובע שבר ברגל שמאל עם תזוזה של הפטישון הפנימי. ביום 23.8.07 עבר התובע ניתוח, בהרדמה כללית, של שיחזור פתוח של הפטישון הפנימי וקיבוע פנימי. לאחר הניתוח בוצע סד גבס אחורי למשך כחודש וחצי. התובע עבר טיפולי פיזיותרפיה (ראו נספח ד' לתצהיר התובע).
2. בחוות דעתו ציין ד"ר לידור את הדברים הבאים ביחס למצבו של התובע: "....הפטישון הפנימי עבר שחזור פתוח וקיבוע פנימי בעזרת TBW (המקבעים הפנימיים לא הוצאו). השבר התחבר גרמית בעמדה אנטומית בהותירו כאבים, נפיחות והגבלה בתנועות הקרסול". בהתאם לכך קבע, כי יש להעמיד את נכותו של התובע על 10% וזאת בהתאם לסעיף 48(3)(א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי. כמו כן קבע המומחה כי לתובע נכות זמנית בשיעור 100% למשך 3 חודשים נוספים לאחר התאונה. עוד ציין ד"ר לידור, כי יש בהוצאת המקבעים הפנימיים בכדי להקל על תלונותיו, אך לא כדי לשנות את שיעור נכותו הצמיתה.
3. בסיכומיה טענה הנתבעת, כי ד"ר לידור בדק את התובע ומצא שהוא מתהלך באופן תקין ובלא מגבלה, יכול לעמוד על כל רגל בנפרד, לרבות על הרגל הפגועה, בצורה יציבה, וכן כי אין קיצור של הגפה ודלדול שרירים. בסיכום חוות דעתו קבע המומחה לתובע נכות בהתאם לסעיף 48(3)(א) לתקנות המל"ל בשיעור 10%, כאשר קיימת "הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול". לטענת הנתבעת לאור ממצאי ד"ר לידור בחוות דעתו לא היה מקום לקבוע שלתובע הגבלה ניכרת אלא ההגבלה היא חלקית ועל כן היה עליו לקבוע לתובע נכות בשיעור של 5%. לטענת הנתבעת הדברים מקבלים משנה תוקף ומשתלבים היטב בתקופת ההחלמה של התובע ובהעדר ניסיונות לשיקום הגפה.
4. דין טענות הנתבעת להידחות. ככל שהנתבעת חלקה על קביעתו של המומחה היה מקום לזמנו לעדות או לשלוח לו שאלות הבהרה, אך הנתבעת לא עשתה כן.
5. יתר על כן, מעיון בחוות דעתו ציין המומחה, כי השבר התחבר גרמית בעמדה אנטומית "בהותירו כאבים, נפיחות והגבלה בתנועות הקרסול". בהתבסס על ממצאים אלו קבע המומחה את שיעור הנכות שיש לקבוע לתובע.
6. על כן אינני מוצאת לשנות מקביעתו של המומחה ביחס לנכותו של התובע.

הנכות התפקודית

1. לטענת התובע נכותו התפקודית היא גבוהה יותר מנכותו הרפואית, וכי יש להעמידה על 40% נכות. לעניין זה טען התובע כי בעקבות התאונה הוא סובל מנכות תפקודית קשה, וההגבלה שנותרה בתנועות הקרסול מפריעה באופן משמעותי לתפקוד שלו ומגבילה אותו, בין היתר, בעמידה והליכה ממושכת, עלייה וירידה במדרגות, וכן בפעילויות הקשורות בהפעלת הרגליים. עוד טען התובע כי ההגבלות הקשות גרמו לו קושי בהשתלבות בשוק העבודה וכן נגרם לו נזק נפשי לרבות פחד, חרדה, מתח, דיכאון, התפרצויות זעם, נדודי שינה ובעיות תקשורת עם האנשים והסביבה.
2. ראשית אציין כי אני דוחה את טענות התובע לעניין נזקים נפשיים המדובר בטענות, אשר לא נתמכו בחוות דעת רפואית, ועל כן אינני מוצאת להידרש להן במסגרת פסק הדין.
3. הלכה פסוקה היא כי בהעדר נסיבות מיוחדות ומשעסקינן בקטין, יש לראות את הנכות הרפואית כנכות התפקודית. בהתייחס לנכות האורתופדית בשיעור של 10% בגין הגבלת תנועות הקרסול, איני סבורה כי יש מקום לסטות מן ההלכה האמורה בעניין זה.
4. במקרה הנדון התובע העיד כי העבודות בהן עבד לאחר התאונה הן עבודות פיזיות, כאשר לטענתו הפסקת העבודה במקומות אלו נבעה מנכותו, טענה אשר לא הוכחה על ידי התובע. עוד אוסיף כי התובע לא הציג בפני בית המשפט אסמכתאות של תיעוד רפואי המצביעות באופן עקבי על כך שהתובע מתלונן על כאבים וכי הוא מקבל טיפולים, לרבות טיפול אלטרנטיבי, בכאבים אלו, אף בהעדר תיעוד בעניין זה יש כדי להוות אינדיקציה לנכות התפקודית הנגרמת בעקבות נכותו של התובע.
5. לאור כל האמור, אני קובעת כי שיעור הנכות התפקודית של התובע והשפעתה על כושר השתכרותו, היא כשיעור הנכות הרפואית.

בסיס השכר

1. במועד התאונה התובע היה בן 17.8, תלמיד תיכון. הלכה היא כי את חישוב אובדן כושר ההשתכרות של קטינים שבמועד התאונה טרם הגיעו לגיל בגרות ומסלול עבודתם טרם התגבש, יש לערוך על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים בשיעור השכר הממוצע

במשק (ראו ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' רים אבו חנא, מיום 27.9.05, להלן: "פסק דין רים").

1. לא מצאתי כי מתקיימת הצדקה לסטות מן הכלל האמור בעניין זה. התובע נפגע בהיותו תלמיד תיכון כבן 17.8 שנים, ובהעדר נתונים ספציפיים חריגים (כגון מום או נכות הקודמים לתאונה שיש בהם כדי להשפיע באופן ממשי על יכולת ההשתכרות, או מאידך הישגים יוצאי דופן), לא ניתן לקבוע כי התובע צפוי היה להשתכר פחות או יותר מן השכר הממוצע במשק. לעניין זה ראו פסק דין רים שם קבע ביתה משפט את הדברים הבאים:

"... הנחת עבודה היא לנו, לגבי קטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אובדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק". (פס"ד רים, בסעיף 46 לפסק הדין).

1. וכן:

"... ראיות ואינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק – לכאן או לכאן – רק במקום בו יש להם משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או, לחילופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה)." (פסק דין רים, בסעיף 49 לפסק הדין).

1. לטענת הנתבע התובע כבר מצוי בשוק העבודה כשמונה-תשע שנים, שכן הוא אינו משרת בצה"ל, וכי במהלך תקופה זאת לא עבד ולא עשה כל ניסיון למצוא לעצמו תעסוקה להשתכרות, וכן כי גם בעבודות שעבד התובע הוא אינו מתמיד, וכי כאשר הוא מצליח למצוא עבודה הרי ששכרו אינו עולה על שכר המינימום במשק. אינני מוצאת כי יש בטענות הנתבעת כדי להוות "נתונים מיוחדים" כנדרש שיש בהם כדי להוציא את התובע, בהסתברות גבוהה, מגדרי החזקה הקבועה בחוק.
2. בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לחרוג מההלכה לעניין חזקת השכר הממוצע במשק בעניינו של קטין. על כן, אני קובעת כי פוטנציאל השתכרותו של התובע לצורך חישוב אובדן ההשתכרות, הוא כשיעור השכר הממוצע במשק ולאחר ניכוי מס הכנסה.

הפסד השתכרות לעבר

1. לעניין זה טען התובע כי טרם התאונה עבד כפועל בעבודות מזדמנות, וכי לאחר התאונה היה באי כושר מוחלט למשך תקופה ארוכה ולא יכול היה להשתלב בשוק העבודה באופן מסודר ועבד בתחומים שונים, במיוחד בתחום החקלאות והמסעדנות ובעבודות מזדמנות וכי עקב הנכות וההגבלות התפקודיות ברגלו ובמיוחד ההגבלה בניידות לא הצליח להתמיד במקום עבודה או להשתלב באופן קבוע.
2. במסגרת סיכומיו עתר התובע לפצותו בגין הפסד השתכרות לעבר בסך של 85,000 ₪ ללא כל פירוט לגבי חישוב סכום זה.
3. לעניין תביעת התובע בגין רכיב זה אני קובעת כי יש לדחותה.
4. הפסד השתכרות לעבר הוא נזק מיוחד אשר על התובע להוכיחו כאשר במקרה הנדון התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו.
5. ראשית אציין כי התובע היה תלמיד תיכון ערב התאונה וכן אישר בעדותו כי לאחר התאונה (אשר התרחשה בחודש אוגוסט) שב ללימודיו, מכאן שאין מקום לפיצוי התובע בגין 3 חודשי אי כושר אשר נפסקו לו על ידי מומחה בית משפט. כמו כן, מעיון בדוח רציפות מל"ל מוצג ת/1 עולה כי החל מחודש אפריל 2008 ועד לחודש מרץ 2009 עבד התובע באופן רצוף, מכאן שלא היה בנכותו כדי להשפיע על יכולתו לעבוד, ואף בעבודות פיזיות כגון חקלאות (ראו עדותו עמוד 40 לפרוטוקול).
6. אוסיף כי במקרה הנדון על מנת להוכיח את השתכרותו של התובע בפועל היה עליו לצרף את תלושי השכר או אסמכתאות מהמעבידים אצלם עבד ולא להתבסס על דוח רציפות מל"ל בלבד, וזאת אף לאור עדותו של התובע כי עבד במקומות שונים למשך תקופות קצרות (ראו עדותו עמוד 42 לפרוטוקול).
7. אציין, כי אינני מקבלת את טענתו של התובע, כי אי יכולתו להתמיד במקומות עבודה לאורך השנים, נבעה אך בשל נכותו בשיעור 10% בכף רגלו. התובע לא צירף כל אסמכתה או עדות מטעמו אשר יגבו את טענותיו בעניין זה והמדובר בעדות יחידה אשר לא גובתה בכל הוכחה, ועל כן יש לדחותה.
8. עוד אוסיף, כפי שציינתי לעיל, כי התובע טען בסיכומיו באופן כללי לגבי הפסד השתכרות לעבר ולא טרח לפרט ולהוכיח בפועל כיצד נגרם לו הפסד ההשתכרות, אף כי המדובר בנזק מיוחד הדורש הוכחה. על כן ואף מנימוק זה דין תביעתו של התובע בגין רכיב זה להדחות.

הפסד השתכרות לעתיד

1. בהתאם לקביעתי לעיל לפיה יש לשלם לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות לפי שיעור נכותו 10%, ובהתחשב בשכר הממוצע במשק, אני פוסקת לתובע את מלוא סכום הפיצוי שנתבע על ידו בסיכומיו בגין הפסד השתכרות לעתיד בסך של 194,112 ₪.

הפסד פנסיה

1. התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד הפרשות המעביד לפנסיה וזכויות וסוציאליות שינבעו מהפגיעה בכושר השתכרותו, מגיל 67 ועד סוף תוחלת חייו, ומעריכה את גובה הפיצוי בסכום גלובלי של 15,000 ₪.

עזרת צד ג' ניידות והוצאות

1. לטענת התובע כתוצאה מהתאונה נגרמו לו הוצאות רבות, וכי התאונה שיבשה את אורח חייו הרגיל ובשל כך הוא נזקק לעזרתם של אחרים.
2. מצבו של התובע כיום לא מצריך עזרת צד שלישי ולא הוכח צורך כזה. אני מקבלת את הטענה, שבתקופה בה הייתה נכותו הזמנית גבוהה, במיוחד סמוך לאחר התאונה, נזקק התובע לעזרה בתפקודיו היומיומיים אותה קיבל מבני משפחתו, זאת במידה שחרגה מהעזרה השגרתית המקובלת בין בני משפחה.
3. באשר להוצאות רפואיות והוצאות ניידות, התובע לא הוכיח במקרה הנדון צורך בהוצאות רפואיות בעתיד, וככל שידרשו טיפולים שגרתיים או ביקורות, התובע זכאי לקבלם במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. על כן אין לפסוק פיצוי בראש נזק זה. אשר להוצאות שהוציא בעבר, לרבות ניידות, בהתחשב בנכותו, בטיפולים שקיבל ובתרופות שנטל, ובשים לב כי התובע לא הציג קבלות, יש לפסוק לו סכום גלובלי בגין הוצאות אלו.
4. לאור כל האמור אני פוסקת לתובע בגין עזרת צד ג', הוצאות ניידות והוצאות רפואיות את הסך של 5,000 ₪.

כאב וסבל

1. לתובע נכות בשיעור של 10% ו- 3 ימי אשפוז. על כן ובהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון),תשל"ו-1976 מסתכם הפיצוי בצירוף הפרשי ריבית ממועד התאונה בסך של 21,124 ₪.

סוף דבר

1. על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

הפסד השתכרות לעתיד 194,112 ₪

הפסד פנסיה 15,000 ₪

עזרת צד ג' והוצאות 5,000 ₪

כאב וסבל 21,124 ₪

סך הכל 235,236 ₪

1. לאור האמור על הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 235,236 ₪ בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 15.34% כולל מע"מ.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ה, 03 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.