1. התובעת הגישה תביעה בפגיעה בשמיעתה, ובטנטון כ"פגיעה בעבודה" מכוח סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995.

2. התובעת ילידת 1957.

3. התובעת עבדה כאזרחית עובדת צה"ל משנת 1987 עד היום, בתפקיד גננת בבסיס חיל האוויר בתל נוף.

4. התובעת היתה חשופה בעבודתה לרעש מזיק.

5. הצדדים הסכימו על מינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין לבחינת קיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת לבין הפגיעה בשמיעתה.

6. אשר על כן, מינינו ביום 16.1.12 את ד"ר מיכאל ביזר, כמומחה רפואי מטעם בית הדין אשר התבקש להשיב על השאלות הבאות:

א. האם ליקוי השמיעה ממנו סובלת התובעת הינו עקב חשיפה לרעש מזיק?

ב. אם לא, האם יש לראות במצב הקיים תוצאה של תהליך תחלואתי רגיל?

ג. האם כושר השמיעה של התובעת פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים, בתדירויות הדיבור?

ד. מתי תועד לראשונה בחומר הרפואי ליקוי שמיעה של התובעת, המצביע על ירידה בשיעור של 20 דציבל ויותר בכל אחת מהאוזניים בתדירויות הדיבור?

7. בתאריך 25.5.12 מסר המומחה את חוות דעתו ובה קבע בין השאר:

א. "באסופת המסמכים הרפואיים קיימות 2 בדיקות שמיעה. האחת מתאריך 2.8.2006 והשניה מן ה- 10.6.2008. אני בוחר להתייחס בחוות דעתי רק לבדיקת השמיעה המאוחרת יותר הן משום שהיא מאוחרת יותר, הן משום שאני מכיר ומוקיר את מכון קולות, והן משום שהייתי מצפה לתוצאות אחרות בבדיקת ה- O.A.E אילו היתה אכן ירידת שמיעה כפי שהודגמה, לכאורה, בבדיקה המוקדמת יותר.

מכל מקום טובה בדיקת שמיעה עם חיזוק אובייקטיבי (בדיקת ה- O.A.Eׂ) מאשר בדיקת שמיעה בלעדיו.

בהנחה שסעיף 4 בהחלטה המתוקנת מיום 12.2.2012 עוסק אכן ברעש מזיק כפי משמעותו בחוק – הרי עקומת השמיעה שמתאריך 10.6.2008 עשויה להתאים לעקומת שמיעה שבנוכחות רעש מזיק.

ב. כאמור לעיל – כפי הנראה לא מצב תחלואי רגיל. זה המקום לציין כי כמות החומר הרפואי דלה ביותר ואין ללמוד ממנו על בעיות אחרות סיסטמיות או ספציפיות של מערכת האוזן.

ג. התשובה היא – לא.

ד. בחומר הרפואי 5 מסמכים בסך הכל כאשר המוקדם ביותר מתאריך 2.8.2006. זוהי בדיקת השמיעה המוקדמת שאליה התייחסתי בתשובה א'".

8. בתאריך 27.8.12 התבקש המומחה להשיב על שאלת ההבהרה הבאה:

"האם יש בבדיקות השמיעה הנוספות של התובעת כדי לשנות את עמדתך, כפי שבאה לידי ביטוי בחוות דעתך מיום 25.5.12, ביחס לקיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת לבין הפגיעה בשמיעתה – היינו האם ליקוי השמיעה ממנו סובלת התובעת הינו עקב חשיפה לרעש מזיק?"

9. המומחה השיב ביום 29.9.12 כדלקמן:

"למראה שתי בדיקות השמיעה המאוחרות מיום 31.8.2011 ו- 29.8.2010, חושבני שיש בידנו עדות לנסיון אגרבציה גס. גם הבודקות כותבות בהערותיהן: "SRT לא מתאים ל PTA בשתי האוזניים", ו:" SRT לא מתאים ל – PTA בשתי האוזניים. אין עקומת צל ב- BC", ומוסיפה המלצה לבצע בדיקה אובייקטיבית (ABR סף).

למעשה בדיקה כזאת בוצעה ב- 29.8.2011 ומוכיחה, בהיותה תקינה, את נסיון האגרבציה".

10. התובעת טענה בסיכומיה כי יש לקבל את התביעה על סמך האמור בחוות הדעת לפיו קיים קשר סיבתי בין הירידה בשמיעתה לבין עבודתה בחשיפה לרעש מזיק.

11. הנתבע טען כי הסכמתו לכך שלתובעת קיימת ירידה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור ניתנה בטעות. המומחה קבע שהירידה בשמיעת התובעת אינה בשיעור של 20 דציבל וכך עולה מבדיקות השמיעה השונות. על בדיקת השמיעה היחידה התומכת בטענת התובעת, חיווה המומחה את דעתו כי מדובר באגריבציה. על כן, יש לדחות התביעה.

הכרעה

12. על מנת להעמיד דברים על מקומם, נבהיר כי המחלוקת בתיק זה נוגעת בטבורה לשאלה האם הירידה בשמיעת התובעת היא בשיעור 20 דציבל בשתי אוזניה, ולמען חדד זאת, האם הנתבע, שהסכים בעבר, כי קיימת ירידה שכזו, יכול לחזור בו מכך.

13. ראשית, נבהיר כי דעתנו היא שהמקור היחיד לקביעת זכאותו של מבוטח היא בחוק הביטוח הלאומי. התנאים הקבועים לקבלת כל זכות נקובים בחוק, וכל טענה בדבר הסכמה של המוסד, או אפילו טעות שלו, לא יכולים ליצור זכות שתנאיה לא התקיימו על פי חוק. (ראו: עב"ל (ארצי) 314/09 המוסד לביטוח לאומי – גוטמן ניתן ביום 7.11.00).

14. יישום ההלכה למקרה שלפנינו יביא לתוצאה כי דין התביעה להידחות, שכן התובעת אינה עומדת בתנאי סעיף 84א(3) לחוק לפיו שמיעתה פחתה בתדירויות הדיבור בשיעור של 20 דציבל.

15. טרם הגשת התביעה הונחו בפני המוסד שתי בדיקות שמיעה:

הראשונה מיום 2.8.06 – הראתה כי לתובעת קיימת ירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור בשיעור שלמעלה מ- 20 דציבל.

השנייה מיום 10.6.08 - הראתה כי לתובעת אין ירידה בתדירויות הדיבור בשיעור של למעלה מ- 20 דציבל.

16. בנסיבות אלו, הוסכם בדיון שהתקיים ביום 11.7.10 כי התובעת תבצע בדיקה נוספת אשר תוצאותיה יחייבו את הצדדים.

17. התובעת ביצעה בדיקה שלישית ביום 29.8.10 אשר ממצאיה לימדו כי אינה מהימנה מאחר והיתה אי התאמה בין ה- SRT ל- PTA בשתי האוזניים.

18. התובעת ביצעה בדיקה רביעית ביום 31.8.11 אשר הוכיחה גם היא כי אינה מהימנה מאחר והיתה אי התאמה בין ה- SRT ל- PTA, וכן נמצא כי קיימת ירידה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור.

בין לבין ערכה התובעת בדיקה BERA , אשר התייחסה לתדירויות הגבוהות שם נמצאה ירידה של 25 דציבל.

19. המומחה שמונה ע"י בית הדין קבע כי לא קיימת ירידה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור – כאשר הוא נתן משקל לבדיקת השמיעה השניה מאחר ומדובר במכון בדיקה אמין, ומשום שהיה חיזוק לתוצאה ב – O.A.E.

כאשר הועברו למומחה בדיקת השמיעה העדכנית הרביעית ובדיקת ה BERA ציין המומחה כי עצם אי ההתאמה בין ה- SRT ל- PTA בבדיקה הרביעית, מראה שמדובר בניסיון אגרבציה, ובדיקת ה- BERA מוכיחה זאת בשל נתוניה.

20. מכל המקובץ עולה, כי אין בידי התובעת בדיקת שמיעה מהימנה, אשר מוכיחה כי קיימת לה ירידה בשמיעה בשיעור של 20 דציבל בתדירויות הדיבור.

אשר על כן לא הוכח קיומו של אחד תנאי סעיף 84א (3) לחוק ודינה של התביעה להידחות.

21. התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ג, ( 11 דצמבר 2012), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.