1. נגד הנאשמת הוגש כתב אישום בו הואשמה בביצוע עבירה של תקיפת עובד ציבור, לפי סעיף 382א(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). תמצית פרק העובדות שבכתב האישום הינה כדלקמן: ביום 4.6.2009, בשעה 09:00, בשטח בית הספר שנוהל על ידי המתלוננת, החל בנה הקטין של הנאשמת להתפרע. הנאשמת הוזעקה על ידי המתלוננת להגיע אל בית הספר, ובטרם היא הגיעה, ולנוכח המשך ההתפרעות של הקטין, הודיעה המתלוננת במערכת הכריזה כי על התלמידים להימנע מלצאת מהכיתות. באותה עת, הגיעה הנאשמת אל חדר המנהלת, וכשראתה אותה כורזת הודעה הקשורה לקטין - אחזה בה, דחפה אותה בידה והצמידה אותה בכוח אל הקיר.

2. הנאשמת כפרה בעובדות כתב האישום, ושני הצדדים הביאו ראיותיהם.

3. המעשים שיוחסו לנאשמת בפרק העובדות שבכתב האישום ובראיות המאשימה היו חלק מרצף של עובדות: התפרעות הקטין, זימון הנאשמת לבית הספר, הגעת הנאשמת לבית הספר, הכריזה באמצעות המיקרופון, הוצאת המיקרופון על ידי הנאשמת מידה של המתלוננת והדיפת המתלוננת בכוח אל הקיר.

אפתח בסקירת הראיות הנוגעות לכל אחת מהחוליות העובדתיות הללו.

התפרעות הקטין

4. בעדותה תיארה המתלוננת, מנהלת בית הספר, ארבעה שלבים בהתפרעותו של הקטין ביום האירוע, אשר התרחשו בטרם הגיעה הנאשמת לבית הספר. תחילה השתולל הקטין, לאחר מכן ברח מחוץ לשטח בית הספר, ולאחר ששב אליו - הוא יידה אבנים לעבר מבנה המזכירות והיכה במוט ברזל על חלון משרדה. בעקבות זאת, התקשרה המתלוננת אל מנהל מחלקת החינוך, אשר הורה לה להזמין משטרה. לאחר שהזמינה משטרה הגיע שוטר שהודיע כי אין זה מתפקידו והסתלק.

בחקירתה הנגדית הוסיפה (בעמ' 13):

"הוא זרק אבנים למשרד ולעברי. לא פגעה בי אבן ולא המוט".

ובעמ' 15:

"הוא לא פגע בי, אבל בוודאי שזרק עלי אבנים וקילל אותי, אבל הוא לא פגע בי".

5. מרים לוק (להלן: מירי), סגנית המנהלת, העידה כי ראתה את הקטין מיידה אבנים ואוחז במוט ברזל, אותו הניח ופרץ בבכי רק כאשר פגש באחותו ובנאשמת אשר הגיעו לבית הספר. היא עצמה נטלה את המוט וניגשה לשים אותו בחדר המנהלת.

זימון הנאשמת לבית הספר

6. המתלוננת העידה כי בעקבות השתוללות הקטין היא התקשרה בטלפון אל הנאשמת, וביקשה כי תגיע לבית הספר, אולם הנאשמת סירבה. לאחר שהקטין ברח אל מחוץ לשטח בית הספר, התקשרה בשנית אל הנאשמת, אשר אף בפעם הזו סירבה להגיע, ואמרה למתלוננת שמצידה שתוזמן משטרה.

7. בהודעת הנאשמת במשטרה מיום האירוע (ת/2) היא סיפרה כי להגעתה לתחום בית הספר קדמו שתי שיחות טלפון שיזמה המתלוננת. בשעה 09:30 ביום האירוע התקשרה אליה המתלוננת והורתה לה להגיע לבית הספר מאחר ובנה הקטין זורק אבנים. על אף שהיא אמרה למתלוננת כי היא "כבר מגיעה", כעבור דקות אחדות התקשרה המתלוננת בשנית והודיעה כי אם הנאשמת לא תגיע לבית הספר, אזי היא תזמין את המשטרה.

בבית המשפט העידה הנאשמת (בעמ' 41) רק על שיחת טלפון אחת, ובה נאמר לה על-ידי המתלוננת כי הקטין רב עם ילד מהכיתה. בחקירה הנגדית הבהירה: "היא לא אמרה לי שהוא זורק אבנים" (עמ' 48), וכשנשאלה "מה יותר נכון?" - הודעתה במשטרה (שם סיפרה כי המתלוננת אמרה לה בטלפון כי הקטין זורק אבנים) או עדותה בבית המשפט, היססה והשיבה: "מה שאמרתי אז", והסבירה: "אני לא יכולה לזכור את האירוע לפרטי פרטים" (עמ' 48). עוד סיפרה לראשונה, בעדותה הראשית, כי במהלך השיחה שמעה ברקע את הקטין בוכה וצורח לאחר ששמע כי המתלוננת אמרה כי תזמין משטרה.

הגעת הנאשמת לבית הספר

8. המתלוננת העידה כי לאחר הסתלקותו של השוטר הגיעה לבית הספר הנאשמת, אשר פגשה בחוץ את הסגנית מירי ואת הקטין, וכי באותה עת נשמע הצלצול הקורא ליציאת התלמידים אל מחוץ לכיתות בעוד יידוי האבנים על-ידי הקטין נמשך. בעמ' 7 אמרה:

"היא הייתה בחוץ, איתו, עם מירי הסגנית שלי, וזה היה הצלצול לצאת החוצה, וההתרחשות של ידוי האבנים הייתה בעיצומה".

9. בהודעת הנאשמת במשטרה מיום האירוע (ת/2) היא סיפרה כי כאשר הגיעה לבית הספר עם הילה, ביתה בת ה-16, הן פגשו בקטין "יושב בצד" ולקחו אותו אל משרדו של שרת בית הספר. במקום נכחה מדריכה מתנועת הנוער, ששמה חן (להלן: חן), אשר הרגיעה את הקטין.

בבית המשפט מסרה הנאשמת, לראשונה, תיאור הכולל פרטים נוספים. לדבריה, בהגיעה עם ביתה לבית הספר היא ראתה את הקטין צורח ובוכה, בעת ששוטר מנסה לשוחח עמו, וכאשר לקחה אותו לחדר השרת היא הבחינה כי עשה את צרכיו במכנסיים.

10. הגרסה העובדתית לגבי השהיה בחדר השרת לא אושרה על-ידי המתלוננת. כאשר המתלוננת נשאלה בחקירה הנגדית מדוע באותה עת, בה שהה הקטין עם אמו ועם חן בחדר השרת, היה צורך למנוע את יציאת התלמידים מכיתותיהם מחשש להמשך השתוללותו של הקטין, טענה כי אינה זוכרת במדויק אך איננה סבורה שמצג עובדתי זה - אודות שהיית הקטין בחדר השרת בטרם ביצוע הכריזה - הינו נכון. סגניתה מירי העידה כי ברגע שהיא נטלה מהקטין את המוט שוב לא נשקפה סכנה, אולם המתלוננת לא הייתה בחוץ כדי לראות זאת.

הכריזה

11. המתלוננת הסבירה (בעמ' 12, 17-16) כי זירת ההתנגשות בינה לבין הנאשמת הייתה במבואה לחדרה, כמשתקף בתמונה נ/2, בה נראית ארונית עץ שהינה עמדת המיקרופון בצידה השמאלי, דלת הכניסה לחדר המתלוננת בצד הימני של התמונה וחדר מרוחק (בחזית התמונה) שהינו חדרה של המזכירה ציפי, אשר שהתה בחדרה במהלך האירוע.

12. המתלוננת העידה כי בשלב בו הגיעה הנאשמת לבית הספר, ובעוד הקטין ממשיך ביידוי אבנים והצלצול נשמע, היא נטלה את המיקרופון והודיעה באמצעותו לתלמידים להישאר בכיתותיהם. בחקירה החוזרת ציינה כי שמו של הקטין לא צויין על-ידה בהודעת הכריזה. כך אף העידה מירי (בעמ' 20), ובכך הודתה אף הנאשמת (עמ' 45).

13. בהודעת הנאשמת במשטרה מיום האירוע (ת/2) היא סיפרה כי כאשר הייתה ביחד עם ביתה, עם חן ועם הקטין במשרד השרת, היא שמעה ברמקול את המתלוננת, המורה שלא לשחרר את התלמידים להפסקה, ורק אז היא ניגשה אליה. בהודעתה הנוספת (ת/3) היא ציינה כי הקטין, ששמע את הכריזה, חש נעלב.

בבית המשפט תיארה הנאשמת את עיתוי הכריזה בצורה שונה. היא העידה כי רק לאחר שהיא עזבה את חדר השרת (במטרה להביא לקטין כוס מים) והגיעה אל המתלוננת וצעקה עליה, הביטה בה המתלוננת וניגשה אל מערכת הכריזה וכרזה (עמ' 42, 50). "קודם צעקתי ואחר כך שמעתי אותה כורזת" (עמ' 50). היא אף ציינה כי המתלוננת לא הזכירה בכריזה את שמו של הקטין, "אבל זה היה מכוון אליו" (עמ' 45). כשעומתה בחקירה הנגדית עם סדר שונה של האירועים שתיארה בהודעתה במשטרה, אמרה: "הסדר הנכון זה מה שאני אומרת היום, כי היום אני יותר זוכרת את זה". כזכור, הסבר הפוך ניתן על ידי הנאשמת לגבי תיאורי השיחות עם המתלוננת אשר דרשה ממנה להגיע לבית הספר, שם הסבירה כי גרסתה במשטרה הייתה הגרסה הנכונה.

משיכת המיקרופון מידה של המתלוננת

14. המתלוננת העידה כי במהלך הכריזה במיקרופון הנאשמת נכנסה למבואה המובילה לחדרה, צעקה עליה, "דפקה" אותה בחוזקה אל הקיר, משכה ממנה את המיקרופון ושרטה את ידה. או-אז הגיעה סגניתה מירי, והרחיקה מעליה את הנאשמת.

15. מירי העידה כי בטרם חטפה הנאשמת את המיקרופון מידה של המתלוננת היא שמעה אותה אומרת 'מה הוא מחבל', "משהו בסגנון הזה". הנאשמת אישרה כי השתמשה בביטוי זה, והעידה כי היא צעקה "מאד" על המתלוננת, אולם "מלבד שצעקתי, כלום לא אמרתי, לא קיללתי מלים גסות" (עמ' 51).

16. ביום 9.12.2009, כשישה חודשים לאחר האירוע, זומנה מירי על ידי החוקרת מירי בן-עטיה (להלן: בן-עטיה) להגיע למסירת עדות נוספת (ראו מזכר נ/5), לאחר שכבר נחקרה לראשונה בסמוך לאירוע. ההודעה נגבתה על-ידי החוקרת ביום 24.12.2009 (ראו מזכר ת/4), שרשמה במזכר את דברי מירי לפיהם היא לא ראתה כי הנאשמת זרקה את המיקרופון, אלא ראתה כי בידה האחת חטפה הנאשמת את המיקרופון מידה של המתלוננת, ובידה השניה הצמידה אותה אל הקיר.

בבית המשפט התייחסה לכך מירי בחקירתה הנגדית (בעמ' 19):

"המיקרופון היה ביד של הנאשמת"; "יכול להיות שהיא הניחה אותו. אין לי מושג. זו סיטואציה במהירות כזו של כמה שניות. גם הכל צמוד. חדר המנהלת והכל בפינה קטנטונת".

בהמשך ציינה כי אמרה לבן-עטיה כי הנאשמת לא זרקה את המיקרופון.

17. עוד ביום האירוע הנאשמת קשרה עצמה לאירוע חטיפת המיקרופון. בהודעתה במשטרה באותו יום (ת/2) היא סיפרה כי לאחר ששמעה את הכריזה, בעת היותה בחדר השרת, היא ניגשה אל המתלוננת, אמרה לה: "למה את עושה דבר כזה" וניסתה ליטול מידה את המיקרופון. לאחר שאמרה: "ניסיתי לקחת לה את המיקרופון מהיד" היא נשאלה על-ידי בן-עטיה: "האם תוך כדי שניסית לחטוף לה את המיקרופון שרטת את היד של אורנה?", היא השיבה בשלילה אך לא הסתייגה מהשימוש במילה "לחטוף".

בעדותה בבית המשפט תוארה ההתרחשות בצורה שונה. הניסיון לקחת את המיקרופון תואר על ידי הנאשמת כפניה מילולית בלבד (עמ' 42) (ההדגשה הוספה - א"ג):

"ניגשתי אליה ככה (מדגימה בתנועות גוף עם הידיים לפנים), למה את עושה דבר כזה, תני לי את המיקרופון, מה הוא מחבל".

וכשנתבקשה להסביר את דבריה בהודעתה במשטרה, סתרה את דבריה הקודמים שלוו בתנועות הגוף (עמ' 42) (ההדגשה הוספה - א"ג):

"התכוונתי שניסיתי לקחת מילולית, לא פיזית. לא ניגשתי אליה. לא נגעתי בה בכלל".

הדיפה אל הקיר

18. המתלוננת העידה כי הנאשמת "דפקה" אותה אל הקיר. כשנתבקשה בחקירה הנגדית להסביר כיצד מתיישב הדבר עם הודעתה במשטרה מיד לאחר קרות האירוע, לפיהם "תוך כדי שהיא (הנאשמת – א"ג) שורטת את ידי נצמדתי לקיר", ועם העובדה כי רק בחלוף שבועיים ממועד האירוע ביקשה לתקן את הודעתה וסיפרה כי הנאשמת דחפה אותה והצמידה אותה לקיר בעוצמה רבה, הסבירה (בעמ' 8 לפרוטוקול):

"הייתי נסערת ולכן בקשתי לתקן את העדות שלך" (צריך להיות: 'שלי' – א"ג).

ובעמ' 9:

"אולי אמרתי הוצמדתי והוא כתב נצמדתי. באותו רגע לא עמדתי על העניין המדוייק שהיא הטיחה אותי בקיר".

בהמשך חזרה בה מההשערה כי ייתכן ואמרה בהודעתה הראשונה במשטרה "נצמדתי", והסבירה (בעמ' 11):

"כנראה שנזכרתי, כי אחרת לא הייתי רוצה לתקן"; "אני זכרתי שהעדות שמסרתי לא הייתה מדויקת ולכן ביקשתי לתקן את העדות שלי".

19. כנזכר לעיל, בהודעת מירי ביום 24.12.2009 (אשר נרשמה במזכר ת/4), היא אמרה כי ראתה כיצד הנאשמת בידה האחת חטפה את המיקרופון מידה של המתלוננת, ובידה השניה הצמידה אותה אל הקיר (ההדגשות הוספו –א"ג).

בעדותה בבית המשפט תיארה מירי את אשר ראתה לאחר שהביאה אל חדר המתלוננת את מוט הברזל בו עשה הקטין שימוש (בעמ' 18) (ההדגשות הוספו – א"ג):

"יצאתי מחדר המנהלת ואז אני רואה את התמונה הבאה: הנאשמת חטפה את המיקרופון מידי המנהלת ביד אחת, המנהלת בדיוק דיברה עם מערכת הכריזה, ביד השניה היא הצמידה אותה אל הקיר, הקיר היה קרוב, זה מרחק של חצי מטר, הנאשמת הייתה מאד נסערת, היא אמרה משפטים, אני לא זוכרת אותם, וזו התמונה שראיתי. המנהלת נעמדה בהלם, היא מנהלת מאד אסרטיבית, הבעת הפנים שלה, העיניים שלה היו פקוחות והפה היה פעור והידיים לצדדים, והיא הייתה קפואה בלי תגובה כזה".

ובחקירתה הנגדית אמרה (בעמ' 21):

"המנהלת באותה סיטואציה נוטרלה".

מירי העידה כי היא נכנסה ונעמדה בין הנאשמת לבין המתלוננת, באופן שגבה למתלוננת ופניה לנאשמת, והצליחה להפריד ביניהן (עמ' 18). בחקירתה הנגדית אישרה הנאשמת כי מירי נכנסה ונעמדה בין שתיהן (עמ' 56).

20. בעדותה הראשית ציינה המתלוננת כי הנאשמת שרטה אותה. בחקירתה הנגדית ציינה כי השריטה הייתה ביד שאחזה במיקרופון ושאותה תפסה הנאשמת, אם כי אמרה כי בחלוף שלוש שנים היא איננה זוכרת. על אף דברים אלו, גרימת שריטה למתלוננת על ידי הנאשמת לא הוכחה. במזכרו של החוקר שמעון פלה (להלן: פלה) מיום האירוע (ת/1) הוא ציין כי אין שריטה על היד של המתלוננת, ואף מירי העידה כי אינה זוכרת שראתה שריטה בידה של המתלוננת.

21. בטרם אגש לניתוח ולמסקנות, אקדיש מלים אחדות למשמעותה של התקיפה, העומדת בבסיס העבירה של תקיפת עובד ציבור.

תקיפה - מהי

22. פרק י' בחוק העונשין עוסק בעבירות של פגיעות בגוף, וסימן ח' בו מפרט את עבירות התקיפה לסוגיהן, שעניינן פגיעה בגופו של אדם ובאוטונומיה של האדם על גופו. עבירות אלו הן תקיפה סתם, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, תקיפות שונות (כדי לבצע פשע, כדי לגנוב וכדי להתנגד למעצר או ללכידה כדין או למנוע אותם), תקיפות בנסיבות מחמירות ותקיפת עובד ציבור. הבסיס המשותף לכולן מצוי בסעיף 378 לחוק, אשר מגדיר מהי תקיפה:

"המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית - הרי זו תקיפה; ולענין זה, הפעלת כוח - לרבות הפעלת חום, אור, חשמל, גאז, ריח או כל דבר או חומר אחר, אם הפעילו אותם במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות".

סעיף 382א(א) לחוק העונשין קובע כי התוקף עובד הציבור או מי שממלא חובה או תפקיד המוטלים עליו על פי דין או מי שנותן שירות לציבור מטעם גוף המספק שירות לציבור, והתקיפה קשורה למילוי חובתו או תפקידו של הנתקף, דינו – מאסר שלוש שנים.

23. הערך המוגן המשותף לכל עבירות התקיפה הינו הגנה מפני פגיעה בגופו של אדם ובאוטונומיה שלו על גופו. השופט אור עמד על כך בהרחבה בע"א 2781/93 מיעסה עלי דעקה נ' בית חולים "כרמל", פ"ד נג(4) 526 (1999), בהביאו מדבריו של התיאורטיקן והפילוסוף של המשפט רונלד דבורקין (שהלך לעולמו לפני ארבעה חודשים):

“It is a physical concept rather than an intellectual one. If you touch me or eavesdrop on me, you have injured my autonomy by invading my space. If you actually do something to change my body, you have injured my autonomy by changing the very constitution of what I am” (R.B. Dworkin “Medical Law and Ethics in the Post-Autonomy Age” [99], at p. 733))

24. היסוד העובדתי בעבירה זו מורכב מהמעשה ומהנסיבות של תקיפה, כהגדרתה בסעיף 378 לחוק זה. התקיפה עצמה הינה גרימת מגע פיזי בגופו של אחר ללא הסכמתו. כשמדובר במגע של הפעלת כוח שאיננו הכרה, נגיעה או דחיפה, צריך שתהיה זו במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות.

25. ככל עבירה התנהגותית של מחשבה פלילית, כהגדרתה בסעיף 20(א) לחוק העונשין, היסוד הנפשי הנדרש לקיומה הינו מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות. על המודעות להיות קיימת בעת עשיית המעשה. (ראו: י' קדמי, "על הדין בפלילים, חוק העונשין" מהד' תשס"ו – 2006, חלק שלישי, בעמ' 1516, 1520). שימוש בחזקת המודעות הכללית, שהינה חזקה עובדתית ואשר משמעותה כי אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות העשויות לצמוח ממנה, היא אחת הדרכים המקובלות להוכחת היסוד הנפשי.

ניתוח ומסקנות

האחיזה וההדיפה

26. כתב האישום ייחס לנאשמת אחיזה במתלוננת, דחיפתה בידה והצמדתה בכוח אל הקיר. מעדות המתלוננת עלה כי התקיפה באה לידי ביטוי במשיכת המיקרופון, בשריטה ובהדיפתה על ידי הנאשמת אל הקיר. על משיכת המיקרופון והדיפת המתלוננת אל הקיר העידה אף מירי, אשר נקלעה לזירה לאחר ששמה בחדר המתלוננת את מוט הברזל שהיה בשימוש הקטין.

27. הסניגורית טענה כי תיקון הודעת המתלוננת במשטרה והמעבר משימוש במילה "נצמדתי" למילה "הוצמדתי", כמו גם נסיגת המתלוננת מהסברה הראשוני לרישום "נצמדתי" בהודעתה הראשונה במשטרה, מצביעים על שקר של המתלוננת ומעמידים בסימן שאלה את הטענה כי בין הנאשמת למתלוננת התקיים מגע פיסי של דחיפת המתלוננת אל הקיר. אינני מקבל השקפה זו ממספר טעמים: ראשית, ההצמדה לקיר של המתלוננת על ידי הנאשמת תוארה מפורשות אף על ידי מירי, בהודעתה ובעדותה; שנית, בנסיבות בהן הפעילה הנאשמת כוח פיזי על מנת לחלץ את המיקרופון מידיה של המתלוננת, האבחנה בין נסיגתה של המתלוננת אל הקיר שמאחוריה כתוצאה מהוצאת חפץ מידיה או כתוצאה מפעולת דחיפה עצמאית נפרדת של הנאשמת הינה כה דקה, ועלולה ליפול בשבי של דקויות לשון, ובמיוחד כשהתיאור המילולי בא מפיה של מי שחוותה זה מקרוב את האירוע. סבורני כי הסתירה בין "נצמדתי" ל"הוצמדתי" הינה אך "סתירה לכאורה" (כזו הנעוצה בטבע האנושי), בשונה מ"סתירה אמיתית", המעלה חשש לאמירת שקר, ואשר בכוחה לכרסם בכוחה של עדות. שלישית, אף כי לדעתי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמת הדפה את המתלוננת אל עבר הקיר, די בהוצאת המיקרופון מידיה של המתלוננת אף ללא ההדיפה כדי לקיים את היסוד העובדתי של עבירת התקיפה.

נטילת המיקרופון

28. חטיפת המיקרופון על ידי הנאשמת מתוך ידה של המתלוננת הוכחה מעבר לכל ספק סביר. לטענת הסניגורית, זריקת המיקרופון לא הוכחה ודי בכך כדי להטיל ספק סביר בטענה כי ניסיון הוצאת המיקרופון מידי המתלוננת חרג מביטוי מילולי. להשקפתה, חומר הראיות מצביע על כך שהנאשמת רק ביקשה ואף התחננה כי המתלוננת לא תמשיך בכריזה. סבורני כי תימוכין לכך מצויים אך ורק בעדות הנאשמת, שעומדת בסתירה לעדויותיהן של המתלוננת ושל מירי (שהעידה כי "המיקרופון היה ביד של הנאשמת") ולדברי הנאשמת בהודעתה במשטרה בסמוך לאירוע.

הנאשמת, שאיננה לשונאית, עורכת-דין או סופרת, אמרה באותו יום, בטרם ידעה כי הוגש כתב אישום וכי היא עלולה להיות מורשעת בפלילים, את המשפט הבא: "ניסיתי לקחת לה את המיקרופון מהיד". "לקיחה", במשמעותה המקובלת ועל פי "מילון חדש" של אברהם אבן שושן, כוללת יסוד פיזי של נטילה, קבלה ואחיזה. אכן, נשתרשו בשפה ביטויים בהם השורש ל-ק-ח משמש לתיאור שאינו כולל אחיזה או נטילה פיזית (כמו, למשל, "לקחת את הסיבוב", "לקחת את כל הקופה" או "לקחת בקלות"), אולם אף בביטויים אלה מגולם הדימוי של העתקת עצם גשמי או רעיון מהחוץ אל רשותו של האומר. ניסיון לשכנע לקבל חפץ באמצעות דיבור, ואפילו הדיבור הינו צעקות רמות, לא יתואר על ידי אדם מן הישוב, העומד בפני שוטר אשר חוקר אותו, כניסיון לקחת את החפץ מידו של האחר. אינני נותן אמון ומקבל את הפרשנות המאולצת שהשמיעה הנאשמת לראשונה מעל דוכן העדים לדבריה במשטרה, לפיה הניסיון לקחת את המיקרופון מידה של הנאשמת לא כלל מגע פיזי, אלא היה רק ניסיון לקיחה מילולי. כלשון הפסיקה, "מדובר בגרסה שנראית כאילו נתפרה בתפרים גסים במיוחד למידות הבגד אותו נועדה לשרת" (ע"פ 11235/05 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.5.2007). אף בעדותה בעניין זה בבית המשפט נמצא רמז למגע הפיזי, כאשר הנאשמת הדגימה בתנועות גוף עם ידיים לפנים כיצד היא ניגשה אל המתלוננת. אי אמינות גרסתה באה לביטוי אף בסתירה בין אמירתה כי ניגשה אל המתלוננת ובין אמירתה בהמשך כי היא כלל לא ניגשה אליה.

האם ניתן לראות בדברי הנאשמת במשטרה משום "ראשית הודיה", או שמא תיתכן פרשנות מילולית של אמירה זו שאינה לחובת הנאשמת. למושג "הודיה" ניתנה בפסיקה משמעות מרחיבה, לפיה "כל אמרה של נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט, שהיא נוגעת לעניין ויש לה, לכאורה, משקל ראייתי להוכחת האשמה, באה בגדר "הודיה", והיא אינה חייבת להיות מפורשת והיא עשויה להשתמע גם מכללא (ראו: ע"פ 11331/03 אריק-בר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 8.12.2004)). לאור השקפתי, לפיה פירוש דברי הנאשמת במשטרה כשוללים ניסיון לחילוץ המיקרופון באופן פיזי איננו פירוש סביר, הנני רואה בדברים אלו "ראשית הודיה", ואשר בהצטרפם לעדויות התביעה, בדבר חטיפה של המיקרופון, מצביעים על כך שהנאשמת שלפה את המיקרופון מידי המתלוננת.

אוסיף עוד כי לא נדרשתי לשקול את העדפת האמרה של הנאשמת במשטרה על פני העדות בהתאם לסעיף 10א(ג) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971, מאחר והנאשמת לא התכחשה לתוכן האמרה, אלא רק ביקשה כי בית המשפט יאמץ לאותה אמרה פרשנות יחודית.

29. הסניגורית תהתה מדוע היה צורך לחקור את מירי פעם נוספת ולהציג לה שאלה אודות זריקת המיקרופון, ושמא אין בכך ניסיון לייצר בשלב מאוחר גרסה שתתאים לגרסת המתלוננת. סבורני כי על מנת לבסס טענה חמורה בדבר ניסיון המשטרה לייצר גרסה מפלילה, להבדיל מהשלמה או העמקה של חקירה, אין די בהשערה. לא כל השערה אפשרית מביאה להתגבשות ספק סביר בביצוע מעשה, במיוחד לאור כלל החומר הראייתי.

אמינות עדי התביעה

30. לטענת הסניגורית, העובדה שתוכן צעקותיה של הנאשמת על המתלוננת וטענת המתלוננת אודות שריטה לא בא לביטוי בעובדות כתב האישום מבטאת חוסר אמון מצד המאשימה עצמה כלפי המתלוננת. עוד טענה כי דברי המתלוננת אודות השריטה, שקיומה לא הוכח, מצביעים על אמירת שקר.

באשר לצעקות, הן אינן מהוות חלק מהיסוד העובדתי של העבירה. באשר לשריטה, לא התרשמתי כי בשקר עסקינן. על פי המילון, למילה "שריטה" שני פירושים - האחד, פציעה בעור, והשני, גירוד וחיכוך. במשמעות השניה נכללת, איפוא, שריטה המותירה סימנים על העור, ולו לפרק זמן קצר מאד, ושריטה שאיננה משאירה סימן חיצוני. על רקע זה, אין לראות סתירה אמיתית בין דברי המתלוננת " .. משכה לי את המיקרופון ושרטה אותי ביד" (עמ' 7) לבין דברי פלה שהעיד כי המתלוננת לא הציגה בפניו שריטה (עמ' 24) וכתב במזכרו (ת/1) כי אין שריטה על ידה, ולבין דברי מירי שאמרה כי איננה זוכרת אם ראתה שריטה. לא למותר להזכיר את הכלל לפיו מהימנותו של עד נפגעת פגיעה של ממש רק מקום שבו קיימות סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין, בלא שניתן להן הסבר סביר ומתקבל על הדעת (ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.3.2008)).

31. אינני סבור כדעת הסניגורית כי העובדה שפלה לא העיד על סימני ההרס שזרע הקטין מעלה ספק לגבי עדות המתלוננת בענין זה. עדות המתלוננת בעניין זה נתמכה בעדות מירי, ובמזכרו של פלה בו הוא ציין כי המוט מברזל, אשר נטען שנעשה בו שימוש על ידי הקטין, הוצג בפניו. בחקירה הנגדית פלה לא נשאל באם הבחין באבנים שהשליך הקטין ואשר נותרו על הקרקע. הוא נשאל אם הבחין בנזק לחלונות ולקירות והשיב בשלילה. המתלוננת לא העידה כי נגרם נזק כזה, ולפיכך אין בדבריו אלו כדי להעיד על מאומה. אף תשובתו בשלילה לשאלה אם ראה דבר מה חריג בהגיעו לבית הספר איננה מעידה על אי הימצאותן על הקרקע של האבנים שהשליך הקטין.

32. הועלתה אף הטענה כי אין לתת אמון בדברי מירי במשטרה, מאחר ובאותה עת (להבדיל ממועד מתן עדותה בבית המשפט) היא הייתה כפופה למתלוננת. ההלכה בסוגייה זו עוצבה בפסיקה לפני עשרות שנים, ולפיה אין לומר כי אין לתת משקל לעדותו של מי שיש לו עניין בתוצאות המשפט. ראו, לגבי עדות שנתן עובד לטובת מעבידו, את דברי השופט ברנזון, בע"פ 415/68 כרמל נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 803, 807-806 (1968) (ההדגשות הוספו – א"ג):

"אין לפסול עדות כזאת מראש או להמעיט את ערכה וחשיבותה רק בשל כך שהיא ניתנה על-ידי עובד לטובת מעבידו. כל עדות, ויהא נותנה אשר יהא, לרבות הצד הנוגע בדבר, לא-כל-שכן מי שהענין אינו נוגע לו ישירות, כל עדות צריכה להישקל לגופה בלי משוא פנים ובלי דעה קדומה. חזקה על אדם, שנשבע לומר את האמת בבית-המשפט שהוא מקיים את שבועתו ומעיד אמת, שהרי עדות שקר בבית-משפט היא עבירה פלילית, וכל אדם הוא בחזקת זכאי עד שלא הוכח או נקבע אחרת. טבעי הדבר שאם העדות באה מפי מעוניין בדבר, יתייחס אליה בית-המשפט בזהירות. אבל חלילה לו להתייחס אליה מראש באי-אמון או לזלזל בה אך ורק מפני שניתנה על-ידי אדם שיש לו ענין, ישיר או עקיף, בתוצאות המשפט, או בגלל יחסי קירבה בינו לבין בעל הדין שלטובתו ניתנה" (וראו גם דברי השופט י' מלץ ב-ע"א 496/89 אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב, פ"ד מה(4) 343, 349-348 (1991))".

וראו גם פסקה 25 בפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) נאור בע"פ 6949/07 עמרם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 8.7.2009).

בענייננו, הדברים הינם בבחינת קל וחומר, מאחר ועדותה של מירי ניתנה כעבור שנתיים ממועד יציאתה לגמלאות.

אמינות הנאשמת

33. בגרסת הנאשמת התגלו סתירות והתעוררו תמיהות. כאשר הסתירות והתמיהות מצטרפות לניסיונה המגושם להפוך את המשמעות של הודעתה במשטרה בדבר ניסיונה לקחת את המיקרופון מיד המתלוננת, התוצאה הינה של אי קבלת גרסתה.

34. עדותה של הנאשמת באשר לנסיבות זימונה לבית הספר לא תאמה את תוכן הודעתה במשטרה. בעדותה היא סיפרה על שיחת טלפון אחת מהמתלוננת, ואילו בהודעתה במשטרה היא סיפרה על שתי שיחות. בבית המשפט היא אמרה כי המתלוננת לא סיפרה לה בשיחה הטלפונית כי הקטין זורק אבנים, ואילו בהודעתה במשטרה אמרה את ההיפך. כשעומתה בבית המשפט עם הסתירה, נמלכה בדעתה, שינתה טעמה ואמרה כי דבריה במשטרה הם הנכונים.

35. סתירה בין דבריה במשטרה לעדותה בבית המשפט הייתה אף בכל הנוגע לשלב בו הנאשמת שמעה את המתלוננת כורזת. בעוד שבבית המשפט היא העידה כי תחילה היא הלכה מחדר השרת אל עבר המתלוננת, ורק לאחר שהיא צעקה על המתלוננת נטלה המתלוננת את המיקרופון וכרזה, הרי בהודעתה במשטרה אמרה הנאשמת כי עוד בהיותה עם בנה בחדר השרת היא שמעה את המתלוננת כורזת. הפעם כשעומתה עם הסתירה, טענה הנאשמת כי דבריה בבית המשפט (ולא במשטרה) הם הנכונים.

36. בבית המשפט הכבירה הנאשמת בפרטים על מצוקת הקטין. לראשונה סיפרה כי במהלך שיחתה הטלפונית עם המתלוננת היא שמעה אותו ברקע בוכה וצורח. בעוד שבהודעתה במשטרה היא סיפרה אך ורק כי בהגיעה לבית הספר היא פגשה בקטין כשהוא יושב ובוכה, הרי בבית המשפט לראשונה סיפרה כי בהגיעה לבית הספר הקטין צרח ובכה, ובדרכם לחדר השרת היא הבחינה כי עשה צרכיו במכנסיו. מבחינת כתב האישום זהו פרט שולי, אולם אין הוא שולי מבחינת החוויה שעברה הנאשמת ביום האירוע. הוספת תיאורים על סבל הקטין, לראשונה מעל דוכן העדים, לאחר שהסתיימה פרשת התביעה, ולמרות שהנאשמת העידה על עצמה כי אינה יכולה לזכור את האירוע לפרטי פרטים, משתלבת עם הקו העובר כחוט השני בכל דבריה, ולפיו המתלוננת אשמה בכל, אולם אינה מחזקת את אמינות הנאשמת. יש בה דווקא הסבר רקע ליחסה העוין של הנאשמת כלפי המתלוננת.

עוינות הנאשמת כלפי המתלוננת

37. בהודעתה במשטרה (ת/2) הסבירה הנאשמת כי התנגדותה לרצון המתלוננת להעביר את הקטין לבית ספר לחינוך מיוחד (על אף שזו הייתה אף המלצת פסיכולוג) היא שגרמה לה להתנכל לקטין ולרצונה להדביק לו "סטיגמה". לטענתה, סירוב המתלוננת לטפל בתלונות של הקטין אודות התנכלויות כלפיו, היא שגרמה לו "לא לוותר" ולהגיב כאשר מרביצים לו.

38. בבית המשפט העידה הנאשמת כי יחסיה עם המתלוננת היו תקינים עד לשלב בו הביעה המתלוננת את דעתה כי על הקטין ללמוד במסגרת של חינוך מיוחד. מאותו שלב, ולאחר שהנאשמת חלקה על דעתה של המתלוננת, התנכלה המתלוננת לקטין והרבתה להטריח את הנאשמת אל בית הספר על מעשים של מה בכך שעשה הקטין.

39. בהודעתה ת/2 ציינה הנאשמת כי הקטין התלונן בפניה בשבוע שלפני האירוע כי המתלוננת אחזה בחוזקה בידו ובעטה ברגלו, ובהודעתה ת/3 (שניתנה בהמשך להודעתה ת/2 אך ללא אזהרה) היא הוסיפה כי באחד הימים השאירה המתלוננת את הקטין ליד משרדה במשך כל היום ומנעה ממנו לגשת לשירותים.

בחקירתה הנגדית בבית המשפט סיפרה המתלוננת כי שבוע לפני האירוע היא שמעה מפי הקטין כי המתלוננת אחזה בשתי ידיו ובעטה בו, ובחקירה החוזרת סיפרה על מקרה בו המתלוננת מנעה מהקטין לצאת לחדר השירותים במשך יום שלם.

40. דברי הנאשמת על עוינות המתלוננת כלפי בנה הקטין נועדו לזרוע ספק באמיתות גרסתה של המתלוננת ולהסביר עד כמה בלתי הוגן ומפלה היה אקט הכריזה, ועד כמה היה ראוי ומוצדק לפעול להפסקתו. אולם לדברי הנאשמת באשר לעוינות המתלוננת כלפי הקטין, המהווים כולם עדות שמיעה, לא נמצאו כל תימוכין. הקטין, אחותו וחן לא העידו, וכל שהוכח הינו כי דווקא לנאשמת היו משקעים שליליים כלפי המתלוננת עוד בטרם הגיעה באותו יום לבית הספר.

מחדלי חקירה

41. לטענת הסניגורית בתיק זה קיימים מחדלי חקירה, אשר יש בהם כדי להטות את הכף לעבר זיכוייה של הנאשמת. נטען כי המשטרה לא חקרה את מירי מיד בסמוך לאירוע, לא חקרה את המתלוננת אודות תלונות הנאשמת כלפיה ולא חקרה את המזכירה ציפי.

42. על פי ההלכה, אף כאשר המחדל הינו אי חקירתם של אחרים, ולא ניתן על ידי הרשות החוקרת הסבר מספק לאי ביצוע חקירות אלו, משמעות המחדל אינה יכולה להיות זיכוי, במידה וחומר הראיות הקיים בתיק (ה"יש" הראייתי) מבסס את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. ראו: רע"פ 8305/11 אבו נ' מדינת ישראל, פסקה ט' לפסק דינו של השופט רובינשטיין (פורסם בנבו, 15.11.2011) וכן דברי השופטת ברלינר בפסקה 22 לפסק דינה בע"פ 9908/04 נסראלדין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 31.7.2006) (ההדגשה הוספה – א"ג):

"המציאות מוכיחה, כי כמעט בכל תיק ניתן להצביע על מחדלי חקירה כאלה ואחרים. משמעותם, משקלם והפער שהם יוצרים (אם הם יוצרים) במארג הראיות – הוא עניין לערכאה הדיונית הבוחנת את המכלול".

ראוי אף לשים לב לדברי השופט עמית בפסקה 17 לפסק דינו בע"פ 5417/07 בונר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.5.2013):

"בשנים האחרונות, ואומר את הדברים בזהירות, דומני כי מסתמנת מגמה של סטיה מהגרעין העיקרי של ההליך הפלילי אל הפריפריה של ההליך. במקום להתמקד בשאלה האם חומר הראיות עומד ברף של מעבר לספק סביר כנדרש בדין הפלילי (ה"יש" הראייתי), מושקעים עיקר המשאבים של הצדדים ושל בית המשפט בסוגיות נוסח מחדלי חקירה (ה"אין" הראייתי); הלכת יששכרוב; והגנה מן הצדק - אם מכוח הלכת בורוביץ (ע"פ 4855/02 בורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 776 (2005) ואם בעקבות הוספת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב (להלן: החסד"פ). זאת, מבלי להזכיר את המספר הגובר והולך של הליכים לגילוי חומר חקירה נוסף לפי סעיף 74 לחסד"פ, הליכים שאף הם עוסקים ב"אין" הראייתי. חיפוש קצר שערכתי באחד ממאגרי המידע, העלה 786 אזכורים של הלכת יששכרוב, 1512 אזכורים של הלכת בורוביץ, ו-804 אזכורים לסעיף 149(10) לחסד"פ, למרות שמדובר בתיקון חקיקתי ובהלכות שהם "צעירים" לימים. מצאתי לנכון לרשום "הערת אזהרה" זו, מחשש שמא לאחר מירוץ המשוכות המתואר לעיל, הצדדים ובית המשפט עלולים להימצא מותשים בבואם להתייחס לגרעין הקשה של ההליך, קרי, לחומר הראיות גופו, אשר בלהט הטענות המקדמיות והמאוחרות נותר מבוייש בקרן זוית".

43. באשר למחדלים הנטענים במקרה הנוכחי: ראשית, לתלונות הנאשמת נגד המתלוננת אין קשר ישיר להתרחשויות בבית הספר ביום 4.6.2009. שנית, ספק בעיני אם אי חקירתה של המזכירה ציפי הינה בגדר מחדל חקירה, שהרי לפי המשתקף מהתמונות נ/1 - נ/3 לא הייתה יכולה ציפי, ממקום מושבה, להבחין בפרטי המתרחש במבואה, שם הייתה מצויה עמדת המיקרופון. כך אף סברה מירי, שהעידה כי מעמדתה של ציפי לא רואים את כל אשר מתרחש במסדרון (עמ' 19). ושלישית, הנני סבור כי היה מקום שהמשטרה תגבה הודעה ממירי בו-ביום, ולא תשתהה עד 24.6.2009, כפי שנטען על ידי הסניגורית בעת חקירתה הנגדית של בן-עטיה (עמ' 35-34). אולם מכאן ועד לדחייה של הודעת מירי ושל עדותה רחוקה הדרך, ואין לה מקום, במיוחד כאשר ה"יש הראייתי" כולל אף את "ראשית ההודיה" של הנאשמת, כאשר מירי בהודעתה אמרה כי לא ראתה שהנאשמת זרקה את המיקרופון וכאשר במועד מתן עדותה של מירי בבית המשפט היא כבר הייתה בגמלאות במשך שנתיים.

44. בנימוקי הסניגורית במענה להתנגדות להגשת מוצג נ/6, שבתחתיתו רשומה תכתובת פנימית של גורמי החקירה, כולל המשפט "תביעות הושלם כנדרש ביצוע חקירת ילדים", היא ציינה כי אי הידיעה על זהות האדם שכתב משפט זה מהווה מחדל חקירה. על טענה זו לא חזרה הסניגורית בסיכומיה, ויתכן והיא נזנחה. על כל פנים, אינני סבור כי מדובר במחדל חקירה וכי אף אם היה זה מחדל, אין הוא קשור לכתב האישום הנוכחי העוסק בנאשמת, ולא בקטין, אשר, כידוע, לא היה עד למעשיה.

ההכרעה

45. לא הייתה מחלוקת כי בענייננו הייתה המתלוננת בגדר מי שבמועד האירוע מילאה תפקיד שהוטל עליה על פי דין או מי שנתנה שירות לציבור מטעם גוף המספק שירות לציבור, והאירוע קשור למילוי תפקידה זה. בכך התקיימו במקרה הנוכחי תנאי הסף לכניסה לסעיף 382א לחוק העונשין. הוכחו מעבר לכל ספק סביר היסוד העובדתי של תקיפה ושל היות הנאשמת בגדר "התוקף" כמשמעותו בסעיף זה והיסוד הנפשי המבוסס על חזקת המודעות הכללית.

46. משהוכחו במקרה הנוכחי יסודות העבירה של תקיפת עובד ציבור, על פי סעיף 382א(א) לחוק העונשין, הנני מרשיע את הנאשמת בביצוע עבירה זו.

ניתנה היום, ד' תמוז תשע"ג , 12 יוני 2013, במעמד הנאשמת ובאי כוח הצדדים.