1. נגד הנאשמת הוגש כתב אישום בו הואשמה בביצוע עבירה של תקיפת עובד ציבור, לפי סעיף 382א(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על-פי האמור בכתב האישום, בוצעה העבירה בשעת בוקר ביום 4.6.2009, כאשר הנאשמת הוזעקה על-ידי מנהלת בית הספר להגיע לבית הספר מאחר ובנה הקטין החל מתפרע. כשהגיעה הנאשמת אל חדר המנהלת והבחינה כי היא כורזת ברמקול לתלמידי בית הספר להישאר בכיתותיהם, היא אחזה במנהלת, דחפה אותה בידה והצמידה אותה בכוח אל הקיר.

על מנת להמחיש את מעשי הנאשמת שהצמיחו את העבירה אביא כלשונם את דברי העדה שהייתה ביום האירוע, סגנית המנהלת בבית הספר. בעדותה בבית המשפט ביום 25.3.2012 (עמ' 18 לפרוטוקול) היא סיפרה:

" יצאתי מחדר המנהלת ואז אני רואה את התמונה הבאה: הנאשמת חטפה את המיקרופון מידי המנהלת ביד אחת, המנהלת בדיוק דיברה עם מערכת הכריזה, ביד השניה היא הצמידה אותה אל הקיר, הקיר היה קרוב, זה מרחק של חצי מטר, הנאשמת הייתה מאד נסערת, היא אמרה משפטים, אני לא זוכרת אותם, וזו התמונה שראיתי. המנהלת נעמדה בהלם, היא מנהלת מאד אסרטיבית, הבעת הפנים שלה, העיניים שלה היו פקוחות והפה היה פעור והידיים לצדדים, והיא הייתה קפואה בלי תגובה כזה".

2. ביום 12.6.2013 ניתנה הכרעת הדין, בה הרשעתי את הנאשמת בביצוע העבירה של תקיפת עובד ציבור, לאחר שקבעתי כי הוכחו מעבר לכל ספק סביר היסוד העובדתי של תקיפה על ידי הנאשמת והיסוד הנפשי המבוסס על חזקת המודעות הכללית.

3. לאחר שביום 10.7.2013 השמיעו באי-כוח הצדדים את טיעוניהם לעניין העונש והנאשמת אמרה את אשר על ליבה, הנני נדרש לגזור את עונשה בהתאם להוראות סימן א'1 לפרק ו' לחוק העונשין, שעניינו הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה.

הבניית הענישה – בחינה תלת-שלבית

4. העיקרון המנחה בגזירת העונש הינו עקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש ומידת העונש המוטל עליו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין). לעיקרון ההלימה, המבטא למעשה את עיקרון הגמול, משקל בכורה בהשוואה למשקלם של שיקולי מניעה, הרתעה ושיקום בענישה (ת"פ (מחוזי נצ') 92-08 מדינת ישראל נ' חבר (פורסם בנבו, 9.6.2013) (להלן: עניין חבר)).

5. בית המשפט העליון קבע כי לשם הגשמת עיקרון זה על בית המשפט לקיים בחינה תלת-שלבית לצורך גזירת העונש. פסקי דין שונים התייחסו באופן שונה לחלוקה הנובעת מהוראות פרק הבניית הענישה שבחוק העונשין.

6. החלוקה התלת-שלבית שנקבעה על-ידי השופט פוגלמן בע"פ 2918/13 דבס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.7.2013) (להלן: עניין דבס) הינה כדלקמן: בשלב הראשון יקבע מתחם הענישה ההולם את נסיבות ביצוע העבירה ואותן בלבד; בשלב השני יקבע אם יש לסטות מהמתחם שנקבע בשלב הראשון; ובשלב השלישי - ככל שלא נקבע בשלב השני כי יש לסטות מהמתחם עקב שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור, ישקלו נסיבותיו האישיות של הנאשם ונסיבות רלוונטיות אחרות.

7. חלוקה תלת-שלבית שונה נקבעה בע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.8.2013). השופט סולברג קבע שם כי בשלב הראשון-המקדמי על בית המשפט לבדוק אם הנאשם הורשע בכמה עבירות, ואז לקבוע אם הן מהוות אירוע אחד או מספר אירועים נפרדים (כשבמקרה האחרון יהא עליו לקבוע עונש הולם לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן לגזור עונש נפרד או כולל לאירועים כולם); בשלב השני יקבע מתחם ענישה; ובשלב השלישי יבחנו הנסיבות שאינן קשורות לעבירה, ובהתחשב בהן ייגזר עונש המצוי במתחם הענישה, אם כי הוא מוסמך לקבוע עונש החורג ממתחם זה למעלה או למטה.

8. בע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.6.2013) (להלן: עניין חסן) תיארה השופטת ארבל (בפסקה 6) את דרך הבניית הענישה כ"מנגנון תלת-שלבי שראשיתו בקביעת מתחם העונש ההולם וסופו בקביעת העונש המתאים לנאשם בתוך המתחם שנקבע, תוך אפשרות לחרוג מהמתחם משיקולי שיקום (לקולה) או הגנה על שלום הציבור (לחומרה)". קיים דמיון חלקי בין דרך זו לדרך שהותוותה על-ידי השופט סולברג בעניין סעד.

9. בית המשפט העליון טרם הכריע בין ההשקפות השונות בדבר החלוקה התלת-שלבית. בעניין סעד הצטרף השופט מלצר לעמדת השופט סולברג באותו מקרה, אך הבהיר כי השקפת השופט סולברג באותו עניין והשקפת השופטת ארבל בעניין חסן (בו היה אחד משופטי ההרכב) הן לגבי דידו –

"תחנות מוצא לבירור הדברים, וזאת עד שנדרש למכלול האמור במסגרת דיון בהרכב מורחב שיתקיים, יש להניח, בעת שהמופקדים על כך יורו כאמור (קרוב לוודאי – כאשר יתעורר הצורך בדבר, לאחר שיצטבר ניסיון נוסף ותחודדנה מרבית השאלות הטעונות הבהרה)"

הניתוח שלהלן יערך בדרך שהותוותה בעניין דבס.

מתחם הענישה

10. בשלב הראשון, בטרם יקבע בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, עליו לבחון ולקבוע מהו מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שהוא ביצע בהתאם לעקרון ההלימה. בעניין חסן ובעניין דבס הוסבר כי מתחם העונש ההולם הוא אמת-מידה נורמטיבית-אובייקטיבית, המשקללת את הערך החברתי שנפגע כתוצאה מן העבירה, מדיניות הענישה הנהוגה ביחס לעבירה זו ונסיבות ביצועה, לרבות מידת אשמו של הנאשם. הודגש כי רוחב המתחם שייקבע תלוי במורכבות העבירה הנדונה, כלומר במידת השונוּת שבנסיבות ביצועה. בע"פ 7655/12 פייסל נ' מדינת ישראל (פסקה 7 לפסק דינו של השופט ג'ובראן, פורסם בנבו, 4.4.2013) תואר היקפו הרצוי של מתחם העונש:

"אין משמעות הדבר שבכל מקרה ומקרה "יומצא הגלגל מחדש", ויקבע מתחם ענישה המותאם לנסיבות הספציפיות של ההליך. קביעה שכזאת הייתה מרוקנת מתוכן את סעיף החוק והיא נוגדת את תכליתו. מאידך, אין לקבוע מתחם ענישה כללי, הכולל קשת רחבה מאוד של מעשים אפשריים. ככל שעסקינן בעבירות דוגמת עבירת השוד, בה ניתן להצביע על מדרג של חומרה, עלינו לזהות את מתחם הענישה הראוי לקבוצות מעשים הדומים בנסיבותיהם".

בעניין חסן הודגש כי מתחם העונש ההולם איננו טווח הענישה הנהוג (ההדגשות במקור):

"אין לטעות ולזהות בין מתחם העונש ההולם לבין טווח הענישה הנהוג. מדובר ב"יצורים" שונים. מתחם העונש ההולם מגלם, כאמור, הכרעה ערכית המבוססת על שיקולים שונים, כאשר מדיניות הענישה הנהוגה בעבירה הנדונה הוא רק אחד מהם. טווח הענישה הנהוג בפסיקה, לעומת זאת, הוא נתון אמפירי-עובדתי, המורכב מהעונשים המקובלים בגין עבירה מסוימת בדין הנוהג" (פסקה 9, שם).

קביעת המתחם תעשה תוך התחשבות בחמישה שיקולים: (1) הערך החברתי הנפגע מביצוע העבירה; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (המפורטות בסעיף 40ט לחוק העונשין, ונסיבות נוספות, כאמור בסעיף 40יב); (5) לגבי קנס - מצבו הכלכלי של הנאשם (ראו סעיף 40ח לחוק העונשין).

הערך החברתי הנפגע

11. על זיהוי הערך החברתי המוגן בעבירה של תקיפת עובד ציבור ניתן ללמוד מתכליות האיסור הפלילי. ברע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 13.8.2008), שדן בעבירה של העלבת עובד ציבור, עמדה השופטת פרוקצ'יה (בפסקה 27) על ההיסטוריה החקיקתית של עבירה זו ושל עבירות תקיפת עובד ציבור והפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו (ההדגשות הוספו - א"ג):

"הנורמה הפלילית בסעיף 288, האוסרת על העלבת עובד ציבור, נקלטה בחוק העונשין עוד מפקודת החוק הפלילי, 1936 (סעיף 144). אולם הצורך, בהגברת ההגנה על עובדי ציבור שנחשפו לפגיעות קשות הביאה בשנת 1980 לתיקון מס' 9 לחוק העונשין, אשר הוסיף לחוק הפלילי את העבירות האוסרות על הפרעה לעובד ציבור ועל תקיפת עובד ציבור. עקב הניסיון המעשי הקשה שהצטבר עם השנים בכל הקשור לחשיפתם של עובדי ציבור לפגיעות שונות במסגרת מילוי תפקידם, עלה הצורך בחיזוק מערכות ההגנה לעובדי ציבור, כדי להבטיח את כושרם למלא את תפקידם לטובת הציבור ולרווחתו. בסעיף 381(ב) לחוק הוספה עבירה מיוחדת שאסרה על תקיפת עובדי ציבור, שעונש חמור בצידה. בדברי ההסבר לתיקון נאמר:

"התופעה של תקיפת עובדי ציבור בקשר עם מילוי חובתם או תפקידם הפכה לנגע. החוק כפי שהוא כיום, אינו מייחס חומרה מיוחדת לעובדה שהתקיפה הייתה קשורה בתפקיד המוטל על אדם על פי חוק, וחל על התוקף הדין הכללי של תקיפה, חוץ מהתקיפות המנויות בפסקאות (4) ו- (5). מוצע לקבוע עבירה מיוחדת של תקיפת אדם שהוא עובד ציבור, או ממלא חובה או תפקיד על פי דין, או מספק שירות לציבור מטעם גוף המספק שירות לציבור, כשהתקיפה היא בקשר לחובתו או לתפקידו של הנתקף. כדי להביע את חומרת העבירה לעומת עבירות התקיפה האחרות, מוצע לקבוע לעבירה עונש מאסר של חמש שנים" (ה"ח 1400, תשל"ט-1979, סעיף 33, בעמ' 189-190).

כן עוגנה בסעיף 288א לחוק, בפרק הדן בעבירות בשירות הציבור וכלפיו, עבירה של הפרעה לעובד הציבור, המטילה עונש על מי שמפריע ביודעין לעובד הציבור במילוי תפקידו על פי דין (ראו דברי ההסבר להצעת החוק, שם, עמ' 184). עבירה זו הוצבה בסמוך לעבירת ההעלבה, באופן המלמד על תכליתן המשותפת של שתי העבירות להגביר את ההגנה על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור המשרתים במסגרתו, מפני פגיעה.

הנה כי כן, שלוש העבירות הנדונות - תקיפת עובד ציבור, הפרעה לעובד ציבור, והעלבת עובד ציבור מגבשות יחדיו הסדר כולל שנועד להגן על עובדי ציבור מפני פגיעה בשלוש דרגות שונות של חומרה. עבירת התקיפה ניצבת ברמת החומרה הגבוהה ביותר, ואילו עבירת ההעלבה ניצבת ברמת החומרה הנמוכה ביותר. בצד עבירות אלה, ישנן עבירות מיוחדות כלפי עובדי ציבור שהם שוטרים (סעיפים 273 עד 275 לחוק העונשין)".

בפסקות 24-23 הוסברה מהותו של הערך המוגן של הגנה על תפקודם התקין של עובדי ציבור לצורך שמירה על תקינות פעולתו של השירות הציבורי, המהווה נדבך מהותי במערכת השלטון במשטר דמוקרטי, והנגזרת של הגנת שלומו ובטחונו של עובד הציבור:

"שתי עבירות אלו, בהצטרפותן לעבירה של תקיפת עובד ציבור בסעיף 381(ב) לחוק העונשין, משלימות יחדיו הסדר משולב, הפורש הגנה כוללת על עובדי הציבור במילוי תפקידם כדין.

24. על עובד הציבור מוטלות חובות ואחריות כבדים במסגרת תפקידו. מיצוי אחריות זו מחייב רמת תיפקוד גבוהה, שיש בה תחושת מחוייבות מלאה לתפקיד, נכונות להפעיל יוזמה ולהקדיש את מיטב הכוחות לביצוע המשימה, ולפעול ביעילות, חריצות, ובמאור פנים במתן השירות לציבור. הגשמת רמת תיפקוד גבוהה של השירות הציבורי מחייבת להבטיח לעובד הציבור סביבת עבודה תקינה ואנושית אשר תאפשר לו למצות מתוכו את מיטב יכולותיו וכישוריו. השגת תכלית זו מותנית, בין היתר, במתן הגנה לעובד מפני התנכלות שיש בה פגיעה פיזית או רגשית במילוי תפקידו.

עובד ציבור המותקף במילוי תפקידו, בין בגופו, ובין בכבודו כאדם יתקשה לאורך זמן למצות את יכולותיו בבצוע תפקידו. אם לא תינתן לו הגנה ראויה מפני התנכלות כזו, עלולים החשש והמורא מפני פגיעה אפשרית כזו להצר גם את צעדיהם של עובדי ציבור אחרים, ולפגוע פגיעה קשה בשירות הניתן על ידם לציבור".

12. כאשר תקיפת עובד ציבור הממלא את תפקידו מכוונת כלפי איש הוראה, הרי, בנוסף לפגיעה בערך המוגן של שמירה על תקינות פעולתו של השירות הציבורי, נפגעים אף ערכי חינוך.

אלימות כלפי מורים בבתי הספר הינה כיום תופעה מוכרת, שהחברה בישראל מנסה להתמודד עמה (ראו, למשל, אסף וינינגר "התמודדות משרד החינוך עם תופעת האלימות בבתי-הספר", הכנסת - מרכז המחקר והמידע, 2011 - http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02963.pdf; פרופ' אבי דגני וד"ר רינה דגני "אלימות כלפי מורים היקף התופעה ודרכים להתמודדות", מחקר עבור ארגון המורים, 2012 - http://f.nanafiles.co.il/SiteFiles/chan10/alimut.ppt).

בעוד שחוק העונשין יצר צורה מיוחדת של עבירה המתייחסת לתקיפת עובד חירום כאשר הוא מטפל באדם המצוי בסכנת חיים (סעיף 382א(ג) לחוק העונשין), בנימוק ש"חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם מצב דברים בו יחוש רופא כי הוא מאוים על ידי מטופל או על ידי בני משפחתו בקבלו החלטות מקצועיות המסורות לשיקול דעתו" (ע"פ 6123/05 חתוכה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.12.2005)), הרי הוא טרם יצר צורה מיוחדת של עבירה המתייחסת לתקיפת עובד הוראה. אולם כשם שתקיפה של רופא המבצע עבודתו, מעבר לפגיעתה בערכים המוגנים על-ידי האיסור הפלילי של תקיפת עובד ציבור, פוגעת בערכים מוגנים נוספים של שמירה על בריאות החולה ומתן טיפול רפואי נאות, כך אף תקיפת עובד הוראה מסכנת ערכים נוספים וזכויות נוספות. נפגעת הזכות לחינוך ונמנעת סביבה לימודית-חינוכית בתנאים הולמים. הפגיעות בחינוך, הנוספות על הפגיעות בערכי תקינות השירות הציבורי, נגרמות עקב הפגיעה בעובד ההוראה. הפגיעה בכבודו, כתוצאה מתקיפתו, מביאה לפיחות במעמדו כגורם מחנך בקרב התלמידים ובמעמד מקצוע ההוראה בכלל. חומרה יתרה נודעת לתקיפת המורה על-ידי הורה של תלמידו. הורה התוקף את המורה של בנו, רומס את כבוד המורה, מעמדו וסמכותו בעיני הבן-התלמיד, ומדגים בפניו כיצד עליו להתייחס למורהו, ולמחנכיו בעתיד, מכאן ולהבא. הבן התלמיד לעולם לא ישוב לראות במורה סמכות חינוכית שיש לכבדה. החינוך, שבקורות עמנו הועלה תמיד לראש סולם העדיפויות, יעמוד נכלם ומבויש, אל מול המחנך, המורה הפגוע והמושפל.

כבר הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק ה' הלכה א') עמד על החשיבות של כבוד המורה:

"כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך חייב הוא בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא ... ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא האב. אמרו חכמים: מורא רבך כמורא שמים".

מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

13. בעניין סעד הובהר, בהסתמך על דברי ההסבר להצעת החוק (תיקון מס' 113) כי הערך החברתי הנפגע ומידת הפגיעה בו, מצביעים על חומרת העבירה (פסקה 25 לפסק דינו של השופט סולברג). מידת הפגיעה של הנאשמת בערכים המוגנים על-ידי העבירה של תקיפת עובד ציבור הינה נמוכה במדרג החומרה אותו ניתן לייחס לצורות שונות של תקיפת עובד ציבור. בקביעת חומרה בדרגה נמוכה, בינונית או גבוהה יש להביא בחשבון את אופן התקיפה, משך התרחשותה, הנזק הגופני והנפשי שנגרם לקורבן התקיפה והשוואה לתקיפות אחרות של מורים שנדונו בבתי המשפט.

כדוגמה לפגיעה חמורה בערך החברתי הנפגע בעבירה זו נציין את עובדות ביצועה שנדונו בת"פ (מחוזי חי') 35169-06-12 מדינת ישראל נ' אמון (פורסם בנבו, 30.5.2013) (להלן: עניין אמון). באותו מקרה דובר בנאשם, אשר חשד כי המורה תקף קטין שהוא אחיה של אשתו. תחילה הגיע הנאשם לבית הספר ואמר למורה שאם עוד פעם יגע בקטין "לא יצא חי", ובמועד נוסף הגיע עם הקטין לבית הספר, התפרץ לכיתה במהלך השיעור, קילל את המורה ואיים כי יפגע בו, ולאחר מכן בעט בבטנו של המורה והטיח כסא בראשו. כשהמורה נפל על הרצפה, המשיך הנאשם להכותו בבעיטות ואגרופים, נטל שולחן והטיחו בגבו של המורה.

במקרה שבפנינו, תקיפת הנאשמת את מנהלת בית הספר הייתה ברמת חומרה בינונית.

מדיניות הענישה הנהוגה

14. ברע"פ 5579/10 קריה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 2.8.2010) התווה בית המשפט את המגמה בענישה:

"יש להוקיע בחומרה רבה מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם פגיעה והעלבה בעובדי ציבור במהלך מילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית".

15. ביטוי למדיניות זו ניתן בעניין אמון, בו נגזרו 22 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשים לריצוי בפועל, על הנאשם אשר הורשע בביצוע עבירות של תקיפת עובד ציבור וגרימת חבלה חמורה. יוער כי באותו מקרה הנאשם הכיר באשמתו, התנצל בפני המורה ונערכה "סולחה" במסגרתה המורה קיבל פיצוי בסך 50,000 ₪.

נסיבות הקשורות בביצוע העבירה

16. באשר למשמעות ההתחשבות בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, נאמר בעניין חסן:

"בשלב זה איננו מתחשבים בנסיבותיו האישיות של הנאשם, היינו נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (ראו סעיף 40יא), דוגמת נסיבות חייו של הנאשם, הפגיעה שתיגרם לו ולמשפחתו כתוצאה מהעונש, מאמציו לחזור למוטב ועברו הפלילי או היעדרו. אולם אין בכך כדי לגרוע מהצביון האינדיבידואלי שהעניק המחוקק לשלב עיצוב המתחם, אשר בא לידי ביטוי בהוראה להתחשב בסוג העבירה בנסיבות המסוימות שבהן היא בוצעה (למשל: קיומו של תכנון מוקדם, נזק בכוח ובפועל, מידת אכזריות כלפי הקורבן וכו'), ותוך התייחסות למידת האשם של הנאשם המסוים שלפנינו (למשל: הסיבות שהובילוהו לבצע את העבירה, חלקו היחסי בביצועה, יכולתו להימנע מהמעשה, מצוקתו הנפשית עקב התעללות מצד קורבן העבירה וכו')" (פסקה 7 שם).

אכן, לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה עשוי להיות קשר לחומרתה, וזו, כאמור, מצביעה על מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע, שהינה שיקול אחר שנדון לעיל, אולם אין חפיפה בין שני השיקולים, שהרי חומרת העבירה היא תוצאה של מארג עובדתי רחב יותר מהנסיבות הקשורות בביצוע העבירה והמנויות בסעיף 40ט לחוק העונשין.

17. כפי שתואר בהכרעת הדין, הנאשמת ביצעה את העבירה עת הייתה נתונה בסערת רגשות, לאחר שהוזעקה לבית הספר בעקבות התפרעות של בנה הקטין ולאחר שפגשה בו במשרד השרת ולאחר שסברה כי המנהלת מתכוונת לכרוז ברמקול הודעה שתפגע בבנה. עוד בטרם הגיעה לבית הספר חשה הנאשמת עוינות כלפי המנהלת, שנבעה מהבנתה (המוטעית) כי המנהלת חפצה להתנכל לבנה ולהדביק לו "סטיגמה" (ראו פסקות 40-37 להכרעת הדין).

18. על בסיס הפרמטרים שפורטו לעיל הנני קובע כי מתחם העונש ההולם בגין ביצוע העבירה בה הורשעה הנאשמת הינו בין מאסר על תנאי של שלושה חודשים לבין ששה חודשי מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות.

חריגה ממתחם העונש

19. בשלב השני, על בית המשפט לבחון האם יש מקום לחריגה ממתחם זה, בין למעלה (לשם הגנה על שלום הציבור, בתנאי סעיף 40ה לחוק העונשין) ובין למטה (לאור השיקול השיקומי, כאמור בסעיף 40ד לחוק העונשין). בסעיף 40ד(א) לחוק העונשין באה לידי ביטוי עמדת המחוקק לפיה השיקול השיקומי ניצב שני בחשיבותו לשיקול ההלימה (הגמול), שהינו העיקרון המנחה בענישה.

בעניין דבס נקבע:

"בשלב השני נדרש בית המשפט לבחון אם מתקיימים שיקולים חריגים הנוגעים לנאשם ומצדיקים לסטות מהמתחם שנקבע בשלב הראשון – פוטנציאל שיקום מיוחד או הגנה על הציבור.." (פסקה 6).

20. במקרה הנוכחי אין נסיבות המצדיקות חריגה ממתחם העונש שנקבע כאמור לעיל.

נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ושיקולי הרתעה

21. בשלב השלישי בגזירת העונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם העונש שנקבע יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות - נסיבות אישיות של הנאשם לקולה ולחומרה, כמו גם נסיבות אחרות ככל שמצא שהן רלוונטיות, כמפורט בסעיף 40יא וסעיף 40יב לחוק העונשין, תוך התחשבות בשיקול ההרתעה האישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) ושיקול הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק העונשין). (ראו: סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין; ע"פ 6483/12 פלוני נ' מדינת ישראל (פסקה 10 לפסק דינו של השופט ג'ובראן, פורסם בנבו, 20.3.2013); עניין דבס, פסקה 6).

בעניין חבר עמד בית המשפט על הרציונל שבבחינת נסיבות שאינן קשורות ישירות לביצוע העבירה:

"הענישה לעולם מורכבת מהעושה, המעשה, הנסיבות הנלוות, ולא רק מהחומרה הטבועה בעבירה בשל הרכיבים האינהרנטיים שלה. לפיכך, הענישה צריכה להיות מאוזנת ולהתייחס גם לשיקולים אינדיווידואליים" (פסקה 52 לפסק הדין).

22. לנאשמת, אם לארבעה ילדים ובשנות החמישים לחייה, אין עבר פלילי. היא עובדת ניקיון בבית חולים, ומוערכת על ידי מעסיקיה. כפי שעולה ממכתבי ההערכה נ/א -נ/ג, הנאשמת מבצעת עבודתה במקצועיות ובמסירות, תוך קיום יחסי אנוש מצוינים. היא מייחסת חשיבות לחינוך, וניכרה גאוותה מהישגיו הלימודיים של בנה הקטין, שעמד ברקע האירועים שהתרחשו בבית הספר במועד ביצוע העבירה. עם זאת, הנאשמת לא הביעה חרטה על המעשים שהצמיחו את העבירה בה הורשעה, לא לקחה עליהם אחריות, והיא משוכנעת בכל מאודה (וזו, כמובן, זכותה המלאה) כי הרשעתה בדין הינה שגגה.

העונשים

23. לאור זאת, הנני מטיל על הנאשמת את העונשים הבאים:

(א) שלושה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שנתיים ממועד גזר הדין לא תבצע הנאשמת אחת מעבירות התקיפה המנויות בפרק י' לחוק העונשין ותורשע בה (בין במהלך תקופה זו ובין לאחריה);

(ב) פיצוי למתלוננת בסך 2,000 ₪, שישולם בארבעה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.12.2013 באמצעות מזכירות בית המשפט.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ד, 08 ספטמבר 2013, במעמד הנאשמת ובאי-כוח הצדדים.