1. התביעה היא לפיצוי בגין נזקי גוף.

התובע 1, יליד 6/12/01, נפגע בתאונת דרכים בהיותו הולך רגל בעת שטרקטור, נהוג בידי הנתבע 1, ושאליו היתה רתומה עגלה, החל להדרדר בנסיעה אחורנית ופגע תוך כך בתובע.

התובעים 2 ו- 3 הם הוריו של התובע.

הנתבעת 2 שלחה הודעה לצד שלישי אל הנתבע 1 וטענה כי עליו לשאת בכל סכום שתחוייב, אם תחוייב בו, כלפי התובע וזאת מאחר שהנתבע 1/צד ג' נהג ברכב ללא תעודת ביטוח חובה.

הנתבע 1/צד ג' לא הגיש כתב הגנה, בין מפני התביעה ובין מפני ההודעה לצד שלישי שנשלחה לו.

2. לאחר שנשמעו הראיות שהביאו התובעים והנתבעת 2, הוגשו סיכומי צדדים אלה וכעת הגיעה העת ליתן פסק דין.

3. על פי הסכמת הצדדים (הודעתם מיום 19/12/10) מונה בתחום האורטופדי, מומחה מטעמו של בית המשפט, ד"ר טנצמן, ועל פי חוות דעתו נותרה לתובע נכות אורטופדית של 10% בגין שבר בחוליה 2D. ד"ר טנצמן קבע עם זאת כי "ראוי להדגיש כי הנכות מוקנית בגין השבר גופו שכן הבדיקה הקלינית הינה תקינה."

בסיכומיו טען התובע כי נכותו התפקודית גבוהה יותר מהנכות הרפואית שנקבעה לו וביקש להעמיד אותה על 20%. בסיכומיו טען ב"כ התובע גם טענות שונות בנוגע לטיפולים נפשיים ולבעיות דיבור שהתובע סובל מהם אך יש לדחות טענות אלה משלא ניתנה בעניינן חוות דעת רפואית לאחר שהצדדים הסכימו כי ימונה רק מומחה בתחום האורטופדי (ר' הודעתם מיום 19/12/10).

4. יש לבחון אפוא את נזקיו של התובע לאור חוות הדעת שנתן ד"ר טנצמן בתחום האורטופדי.

הנכות שנקבעה לתובע הינה בשיעור של 10%, אך המומחה קבע חד משמעית כי הבדיקה הקלינית היתה תקינה והנכות ניתנה לכן אך ורק בשל העובדה שמדובר בשבר בחוליה בעמוד שדרה גבי, אף כי זה התרפא.

התובעים לא ביקשו לחקור את ד"ר טנצמן וחוות דעתו נותרה אפוא ללא כל שינוי.

5. לא רק שהמומחה קבע כי הבדיקה הקלינית תקינה ולא נותרה מגבלה בשל השבר שהתאחה, גם מיתר הראיות שהובאו בפני נראה כי לא נותרה מגבלה תפקודית לתובע.

א. כבר מסיכום האשפוז של התובע שניתן לתובע עם שחרורו מבי"ח רמב"ם בחיפה עולה כי הוא שוחרר במצב כללי טוב וכשהוא מתנייד באופן חופשי ויכול ללכת ולשבת ללא הגבלה.

ההגבלה היחידה, שצויינה בהמלצות בית החולים בעת השחרור, היא כי התובע יימנע "מספורט מגע או פעילות גופנית היכולה להביא לחבלה בחודשיים הקרובים".

ב. כחודשיים לאחר התאונה נבדק התובע על ידי ד"ר מרום, ביחידה לניתוחי עמוד שדרה בבית החולים רמב"ם, ובתום הבדיקה קבע הרופא כי התובע "מתנהג רגיל" וקבע בהמלצתו כי "ניתן לחזור לפעילות רגילה" (נספח ו' לתצהיר אבי התובע).

ג. במהלך החודשים הראשונים לאחר התאונה התובע עבר טיפולי פיזיוטרפיה ובסיומם ציינה הפיוטרפיסטית בדו"ח את הדברים הבאים: "חל שיפור ניכר במצבו, לדברי האבא לא מתלונן על שום כאב או הגבלה" (דו"ח מיום 27/2/10 נספח ז' לתצהיר אבי התובע).

ואכן, לאחר תום טיפולי הפיזיוטרפיה האלה, אין עוד שום ראיה לביקור כלשהו שעשה התובע אצל רופא בגין טענות אורטופדיות. גם לא הוצגה כל ראיה לתלונה אחרת בפני רשות כלשהי אודות מגבלה שהתובע סבל ממנה, כביכול, לאחר המועד הזה.

הפניה הראשונה שנעשתה לאורטופד, לאחר תום הטפולים הפיזיוטרפיסטיים, היתה על מנת לקבל הפניה לצילומים שנדרשו על ידי מומחה בית המשפט ואין בה כדי ללמד על מגבלה או תלונה ספציפית מצידו של התובע.

6. בעדותו ניסה אביו של התובע לטעון כי בנו מוגבל בפעילות ספורטיבית או גופנית אחרת ואולם אינני מאמינה לעדותו.

עדותו של האב היתה רצופה סתירות ולא ניתן לכן ליתן בה אמון. מעבר לכך, גם לא הובאה עדות נוספת, חרף העובדה שלכאורה ניתן היה בקלות להביא עדות כזו, למשל, את עדות האם, עדות חברים, עדות מורים וכיוצ"ב.

7. בנוסף, בעוד שאביו של התובע טען בפני על מגבלות שונות שיש לתובע, כביכול, בתחום האורטופדי, אין זכר לתלונות כאלה בפרוט שעשה ד"ר טנצמן אודות התלונות ששמע מן האב עובר לבדיקה (עמ' 2 לחוות דעתו של ד"ר טנצמן).

8. בתצהירו טען האב כי "בני אינו מסוגל להשתתף בשיעורי ספורט וגם לא בכל פעולות ספורטיביות ו/או גופניות אחרות מחוץ לבית הספר" (סעיף 7 לתצהיר). לעומת זאת בעדותו בפני הודה כי בנו משתתף בפעילות ספורטיבית, הן בבית הספר והן מחוץ לבית הספר, אך טען כי בנו מתעייף לאחר "רבע שעה 10 דקות" (עמ' 14 שו' 14, 15).

האב חזר פעמים רבות על כך שהבן אמנם משחק כדורגל ומשתתף בשיעורי ספורט אך מתעייף לאחר "10 דקות רבע שעה" כשהוא חוזר על צרוף זה פעמים רבות באופן שמעלה רושם כי מדובר בגירסה שהאב התכונן לקראתה ותודרך בעניינה טרם הדיון, ככל הנראה, לאחר שנודע לאב כי יתכן שבנו צולם כשהוא משחק כדורגל, וזאת בעקבות תצהירו של הנתבע 1/צד ג'.

9. האופן שבו העיד האב בעניין הזה והשימוש ב"מנטרה" לפיה הוא משחק "10 דקות רבע שעה" (עמ' 14 שו' 14,15, עמ' 15 שו' 1, 25, עמ' 16 שו' 16, 18, עמ' 17 שו' 13, 22), כמו גם השינוי בגירסת האב, שתחילה העיד כי הבן אינו משתתף כלל בפעילות ספורטיבית, ואחר כך הודה כי הוא משתתף בפעילות כזו, מביאים אותי למסקנה כי לא ניתן להאמין לעדות האב.

10. חוסר האמון בגירסת האב מקבל משנה תוקף לאור העובדה שציוניו של התובע בשיעורי ההתעמלות מלמדים, לכאורה, על השתתפות פעילה, ואפילו פעילה מאוד, שכן התובע קיבל ציון 100 בספורט, בכל התעודות שניתנו לו בשנים 2009-2010 (התאונה היתה כאמור ביום 23.12.09).

עדותו של האב, כשהוצגו לו התעודות האלה, מדברת בעד עצמה (עמ' 15 שו' 27 ואילך).

למותר לציין כי איש מצוות בית הספר לא הובא להעיד בעניין הזה.

11. יוצא אפוא כי אין בפני כל ראיה לכך שהתובע סובל ממגבלה תפקודית כלשהי כתוצאה מהתאונה. הדבר מתיישב היטב עם הדברים שקבע מומחה בית המשפט ולפיהם אכן אין מגבלה תפקודית והנכות נקבעה אך ורק עקב השבר שנגרם לתובע בתאונה, ואשר התאחה מבלי שנותרה מגבלה לתובע.

על סמך הדברים האלה יש לבחון את הפיצוי המגיע לתובע:

בגין כאב וסבל –

12. בעניין זה ולאור הנכות שנקבעה לתובע אני פוסקת לתובע סך של 18,755 ₪, כבקשת ב"כ התובע בסיכומיו ובהסכמת הנתבעת (ראה סעיף ז' בעמ' 8 לסיכומים מטעמה).

עזרת צד ג' בעבר –

13. התובע, שהיה בעת התאונה בן 8, נפגע קשה בכל חלקי גופו והובהל באמצעות מסוק לבי"ח רמב"ם, שם אושפז ושהה במחלקת טפול נמרץ ילדים מיום 23/12/09 ועד יום 28/12 ובהמשך במחלקת כירורגיית ילדים מיום 28/12 ועד ליום 26/1/10.

סה"כ שהה אפוא התובע באשפוז בבית החולים 33 יום.

בנסיבות האלה אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעת בסיכומים מטעמה, ולפיהם לא הוכח כי התובע נזקק לעזרה החורגת מטיפול מקובל הניתן במסגרת חיי משפחה תקינים.

קטין, השוהה באשפוז בבית החולים, וכל שכן לאחר פגיעות כדוגמת אלה שנגרמו לתובע, ובכלל זה שבר בחוליות הגב, ודאי שהוא זקוק לעזרת צד ג', שחורגת מהטיפול המקובל הניתן לקטין בגילו.

אני דוחה מכל וכל את טענת ב"כ הנתבעת כאילו העובדה שאימו של התובע אינה עובדת מחוץ למשק הבית והתובע ממילא קטין, אין לומר כי העזרה שקיבל הקטין בתקופת אשפוזו ובסמוך לאחריה, אינה עזרה מיוחדת המצדיקה פיצוי.

לאור משך הזמן שבו שהה התובע בבית החולים ובכלל זה ההנחיות שניתנו לו לאחר שחרורו, אני מעמידה את סכום הפיצוי שיינתן לתובע בגין ראש נזק זה על סך של 10,000 ₪.

עזרת צד ג' לעתיד –

14. לא מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה וזאת לאור חוות הדעת של מומחה בית משפט, שקבע כי השבר בחוליות הגב התאחה ולא נותרה כל מגבלה בתנועותיו של התובע בשל השבר הזה.

הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד –

15. לא הוצגה בעניין הזה כל ראיה שהיא מטעמו של התובע. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהתובע היה מאושפז למעלה מחודש ובכל התקופה הזו שהו בני המשפחה לצידו, דבר שללא ספק גרם להוצאה ניכרת בגין הנסיעות לבית החולים.

בנוסף, התובע עבר טפולי פיזיוטרפיה (8 מפגשים) וגם בעניין זה נגרמו הוצאות בגין הנסיעות לטפולים הללו.

בעניין הזה אני פוסקת סכום גלובלי לתובע – 5,000 ₪.

אבדן כושר השתכרות –

16. התובע טען כי יש לחשב את הפיצוי המגיע לו בראש נזק זה לפי נכות תפקודית של 20% ולפי שכר בגובה השכר הממוצע במשק החל מהגיע התובע לגיל 18.

מבלי להכריע בשאלה אם יש לפסוק את הפיצוי לפי שכר ממוצע במשק ו/או בשאלה אם יש לחשב אותו החל מהגיע התובע לגיל 18 או מגיל מאוחר יותר (לאחר פרק הזמן הסביר ללימודים גבוהים ו/או מקצועיים) אני סבורה כי אין מקום במקרה שבפני לפסוק פיצוי אריתמטי, וכל שכן שאין מקום לחשב אותו על בסיס 20% נכות.

ציינתי כבר כי לא נותרה מגבלה תפקודית לתובע ובנסיבות האלה לא רק שאין מקום לחשב פיצוי לפי נכות תפקודית שהיא גבוהה יותר מהנכות הרפואית שנקבעה לתובע – גם אין מקום לעשות חישוב אריתמטי על בסיס הנכות הרפואית שנקבעה.

מאחר שמדובר בקטין ומאחר שלא ניתן להתעלם מן העובדה שלתובע נקבעה נכות רפואית לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות כי נכות זו תשפיע בעתיד על יכולת ההשתכרות של הקטין ויש מקום לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה, אך הפיצוי ייקבע באופן גלובלי ולא על פי חישוב אריתמטי (קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, עמ' 191).

במיוחד הדבר נכון כאשר לנוכח גילו הצעיר של הקטין, והעובדה שהוא טרם החל את דרכו המקצועית, הרי שהוא יוכל לנתב את דרכו לעיסוקים שבהם תהיה לאותה נכות רפואית השפעה מינימלית, אם בכלל.

והשווה: ת.א. 2590/84 ריטר נ' אריאלי, תק-מח 92(3), 852.

ע"א 6000/92 ריטר נ' אריאלי, פורסם בנבו.

קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית, עמ' 573.

אני פוסקת אפוא לתובע בגין הפסד השתכרות לעתיד סכום גלובלי של 50,000 ₪ וסכום זה כולל גם הפסדי פנסיה.

17. התובע 2, אביו של התובע טען כי נגרם לו הפסד שכר בשיעור של 13.310 ₪ בגין העובדה שנאלץ לעזוב את עבודתו ולשהות לצד בנו בחודשיים הראשונים לאחר התאונה ובהמשך נאלץ לטפל בבנו וללוותו אל בית הספר וממנו ולכן עזב את עבודתו כפועל בניין והחל בעבודה זמנית במכירת בקלאווה.

בסיכומיו חישב ב"כ התובע את הנזק בעניין הזה לפי 4,000 ₪ לכל חודש, במשך 3 חודשים כשהסכום משוערך מתום תקופת העדרותו של התובע 2 מהעבודה, ועד היום.

אביו של התובע צרף תלושי שכר לחודשים אוקטובר ונובמבר 2009 אך לא צרף את תלוש השכר לחודש דצמבר 2009, למרות שהתאונה ארעה רק ביום 23/12/09 ונראה כי האב קיבל, או אמור היה לקבל, שכר גם בגין חודש דצמבר.

העדר תלוש לחודש דצמבר, פועל לחובת האב.

עם זאת, משאושפז התובע למשך 33 יום ולאור גילו ומצבו, אני מאמינה לאביו, התובע 2, כי שהה בתקופה הזו לצד בנו בבית החולים.

בשל כך גם נפסק לתובע פיצוי הולם עבור העזרה שקיבל, בין היתר מאביו, ואין מקום לכפל פיצוי בעניין זה.

יצויין כי החל מחודש פברואר שב האב לעבוד, כפי שעולה הן מעדותו בדיון מיום 13/6/10 (עמ' 3 שו' 9) והן מעדותו בדיון מיום 18/6/12 (עמ' 19 שו' 25).

גם לא הובאה שום ראיה לכך שהכנסתו של האב ממכירת בקלאווה נמוכה יותר מההכנסה שקיבל בגין עבודתו בבניין ומשכך אין מקום לפסוק לו פיצוי מעבר לפיצוי שנפסק לו בגין התקופה שבה שהה הבן בבית החולים.

לפיכך אין מקום לפסוק פיצוי נוסף לזה שנפסק כבר בגין העזרה שקיבל התובע מצד ג'.

18. התוצאה היא שאני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום כולל של 83,509 ₪.

מסכום זה רשאית הנתבעת לקזז את הסכום שנפסק לטובתה בהחלטה מיום 14/6/10 ועל ההפרש יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% (כולל מע"מ).

19. משלא הוגש כתב הגנה בהודעה ששלחה הנתבעת לצד ג' – אני מחייבת את צד ג' לשלם לנתבעת את מלוא הסכום שהנתבעת חוייבה בו כלפי התובע.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ג, 27 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.