רקע כללי

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 334 בצירוף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

לפי עובדות כתב האישום, ביום 10.8.08, בסמוך לשעה 09.30, בבית הסוהר "גבעון", בעת שהנאשם ואבי שריקי שהו שם כאסירים, פצע הנאשם את האחרון באמצעות חפץ חד שאינו ידוע למאשימה וגרם לו לחתך אלכסוני באורך 10 ס"מ בלחי ימין.

הנאשם כפר בעובדות האישום.

ראיות התביעה

מטעם התביעה העידו אנשי המשטרה ושב"ס שטיפלו באירוע וכן העיד המתלונן עצמו.

עדות המתלונן:

לנוכח מרכזיותה של עדות המתלונן ביחס לשאר הראיות בתיק, אני רואה לנכון להביאה כאן, כמעט בשלמותה.

המתלונן הובא לעדות בהיותו עצור בעניין אחר. בעדותו מסר כי הכיר את הנאשם רק כמה ימים עד שבועיים, לפני האירוע. לטענתו, שהו שניהם באותו חדר בכלא השרון, עד שהעבירו אותם לכלא "גבעון" שבו אירע האירוע, וגם כאן שהו באותו "חדר מכלול של הפרדה".

לעניין האירוע עצמו, העיד כדלהלן:

זה היה בשעות הבוקר, 07:00-08:00 שמפקד האגף פותח את החדרים כדי לשטוף אותם מדובר בחדר מכלול של הפרדה, הדלת של המקלחת היא דלת נמוכה שמגיעה עד אמצע הבטן, כדי שמי שמתקלח יוכל לראות מה קורה בתא. הרגשתי מכה בפנים, לא ידעתי שזה חתך בכלל, חשבתי זה מכה, ראיתי שדם נוזל וקראתי למפקד אגף שהוא היה קרוב לחדר.

ש. ממה נגרם לך החתך?

ת. לא יודע, יכול להיות מסכין גילוח, לא יודע ממה.

ש. מי עשה לך את החתך הזה?

ת. מוחמד, אני יודע איך קוראים לו? (מצביע על הנאשם)

ש. איך יכולת לזהות שמוחמד עשה לך את זה?

ת. רק שנינו היינו בחדר לבד.

ש. מה היה המרחק ביניכם?

ת. בערך חצי מטר או פחות (נעמד מול התובעת ומדגים)..

ש. איך בדיוק עמדתם?

ת. בזמן שחפפתי הרגשתי מכה.

ש. מאיזה צד שלך הוא בא?

ת. מצד ימין שלי.

ש. איך יכולת לזהות שזה הוא?

ת. רק שנינו בחדר.

ש. אבל איך ידעת להגיד שזה מוחמד?

ת. הוא איתי בחדר, החדר סגור.

ש. יכול להיות שמישהו אחר עשה את זה?

ת. לא. רק אני והוא היינו בחדר, החדר סגור וקטן.

ש. אמרת במשטרה שאתה יודע שקוראים לו מוחמד ואתה לא יודע מה שם המשפחה שלו.

ולחובש אמרת גם את שם המשפחה שלו. עימאד.

ת. כי באותו רגע שהייתי אצל החובש אמרו את השם שלו וככה ידעתי.

ש. אתה יכול להראות לנו מה נגרם לך כתוצאה מהחתך?

ת. נגרמה לי צלקת (הנאשם מתקרב לדוכן בית המשפט כדי להראות את הצלקת בצד ימין של הפנים מעצם הלסת לאורך הלחי ועד לקו השפה).

בהמשך עדותו עמד המתלונן על דעתו כי התא שבו שהו הוא והנאשם בעת האירוע היה נעול, ורק שניהם נכחו בו. העד נתבקש להתייחס לטענת הנאשם לפיה הוא עצמו גרם לעצמו את החתך, כניסיון אובדני, ושלל טענה זו מכל וכל, בהשיבו:

אחד שרוצה להתאבד חותך את הפנים? חס וחלילה, אני אוהב את החיים, בחיים לא חשבתי בכלל להתאבד.

ש. הוא אומר שיש לך בעיות עם אשתך, אתה נשוי?

ת. אני לא נשוי.

ש. אז היית נשוי?

ת. גם לא, אף פעם.

ש. ובגלל זה עשית את זה לעצמך.

ת. זה לא נכון.

ש. אתה יודע למה הוא עשה לך את זה?

ת. לא.

לעניין טיב החתך שנגרם לו, העיד המתלונן:

אתה יודע מה הסימן הזה שהנאשם עשה לך אומר?

ת. כן.

ש. שמה?

ת. מניאק.

ש. מה פירוש הסימון?

ת. מלשין.

ש. יש לו סיבה לחשוב שאתה מניאק או מלשין?

ת. לא.

ש. איך קוראים לסימן הזה?

ת. שמעת, דיברת, מהאוזן אל הפה.

בחקירה נגדית מסר המתלונן כי הוא והנאשם שהו יחדיו בתא האמור, במשך כ-3 ימים, מיום חמישי ועד יום ראשון. כשנשאל אם היה בתא סכין גילוח השיב כי לא היה לו כזה, אך אין זו בעיה להבריח סכין גילוח, או לשבור סכין.

עוד מסר כי לאחר האירוע הוא נלקח לבית החולים ושב לתא רק לאחר מספר שעות, ואז חיפש מפקד האגף בשירותים, אך לא ידוע לו האם נמצא שם דבר כלשהו.

בתשובה לשאלה העיד המתלונן כי מיד כשנפצע צעק לעזרה ואז הגיע לתא מפקד האגף, שהיה קרוב, וכבל את הנאשם. המתלונן הכחיש את טענת הנאשם כי הוא (הנאשם) הזעיק את הסוהרים, ואמר כי הוא (המתלונן) עצמו צעק, ואולי הנאשם צעק ביחד איתו.

ב"כ הנאשם חקר את המתלונן ארוכות בעניין מבנה המקלחת ומצב עמידתו בתוכה בשעה שלטענתו פצע אותו הנאשם. המתלונן מסר כי דלת המקלחת אינה דלת הניתנת להינעל, וכי על מנת לפצעו לא היה צריך הנאשם לפתחה כלל, אלא יכול היה לפצעו בעודה סגורה, שכן היא נמוכה ביותר. בזמן שהתקלח, עמד לטענתו כשפניו אל החדר, וזיהה את הנאשם כשעמד מולו.

בסיום חקירתו הנגדית שאל ב"כ הנאשם את המתלונן אודות סימני חבלה, טריים יחסית, שנראו על פניו בשעת עדותו בפניי. בתחילה סירב המתלונן למסור כיצד נגרמו אותן חבלות, אך בהמשך סיפר כי הי מעורב בתאונה לפני כשבועיים, ובעקבות כך הינו עצור, אך הוא עדיין בגדר חשוד בלבד. יש לציין כי בתחילה לא התרתי שאלות בעניין מעצרו הנוכחי של המתלונן, אך לאחר שהסתבר כי קיים קשר בין חבלותיו לבין מעצרו, ולנוכח העובדה שעסקינן בעבירת אלימות שהותירה צלקת על פניו, התרתי לב"כ הנאשם לשאול מספר שאלות בעניין זה.

לאחר שסיימו הצדדים חקירותיהם, שאלתי את המתלונן מספר שאלות הבהרה בעניין מבנה החדר בו שהו השניים. המתלונן הבהיר כי מקלחת התא מצויה באחת מפינות החדר, והיא בנויה באופן שמשני צדדיה קירות היוצרים תא בעומק של כ-1 מטר, כשאחד מקירות אלה הוא קיר החדר עצמו. לתא המקלחת ניתן להיכנס רק מחזיתו. כשמסר כי הנאשם הגיע אליו מצד ימין שלו, התכוון לכך שהגיע מכיוון מרכז החדר, אל תא המקלחת.

בסיום שאלתי שוב את המתלונן בעניין זיהוי הנאשם, וכך השיב:

ש. עו"ד סואלחי שאל אותך קודם איך אתה יודע שהנאשם הוא זה שדקר אותך ואתה אמרת שרק שניכם הייתם בתא.

ת. כן.

ש. רק בגלל שהייתם יחד בתא אמרת שזה הוא או שראית אותו שהוא בא לחתוך אותך?

ת. הרגשתי מכה, ראיתי אותו. אם בן אדם בא עכשיו מולך וייתן לך מכה, לא תראי מי זה?

יתר ראיות התביעה:

באמצעות המתלונן הוגשו תמונותיו שצולמו ביום האירוע, לאחר שזיהה עצמו בהן, ואמר שהוא נראה שם בעוד שערו רטוב מן המקלחת.

הוגשו מסמכים רפואיים מיום האירוע, מבית החולים "אסף הרופא", לפיהם נגרם חתך יש ר שטחי, אפידרמיס בלבד, לאורך לחי ימין, וטופל בהדבקה.

הוגשה הודעת הנאשם.

החוקר איתן אשד העיד כי האירוע הגיע לטיפולו רק ביום 12.8.08. לטענתו לא יצא לביקור בזירת האירוע, כיוון שלא ראה תועלת בדבר, לאחר שחלפו יומיים מן האירוע. כמו כן, לא סבר כי יש סיכוי למצוא ממצא משמעותי כלשהו בתא הכלא, שהוא תא פעיל שמתחלפים בו האסירים. בנוסף, מסר כי למיטב ידיעתו לא קיימות מצלמות אבטחה בתאי מקלחת בכלא. כמו כן, לא נערך עימות בין הנאשם למתלונן כשנשאל לסיבת הדבר שלא נערך עימות מסר כי אין לו תשובה.

החובש אלירן אשואל, מסר כי אינו זוכר את האירוע, אך העיד מתוך דו"ח החבלה שערך בעניין. לפי הדו"ח, היתה קטטה בין שני אסירים שאחד מהם נפצע בפנים ונשלח לבית החולים. בדו"ח נוהגים לרשום את שם הפוגע, אם האסיר הנפגע מוסר אותו, במסגרת "דברי האסיר". במקרה זה, נרשם שם הפוגע, הוא שם הנאשם. הדו"ח נרשם ביום האירוע בשעה 11.30.

בח"נ מסר העד כי המתלונן הובא למרפאה על ידי עוזר קצין המשמרת, משה מולא. ואולם העד שלל את האפשרות כי האינפורמציה שנרשמה בדו"ח, אודות האירוע, מקורה במולא. לטענתו, הוא רושם רק מה שאומר לו האסיר הנפגע, ואלה הם נהלי עבודתו השגרתיים.

ראיות ההגנה

מטעם ההגנה העיד הנאשם לבדו. לאחר שהבאתי את עדות המתלונן כמעט במלואה, אביא גם את עדות הנאשם, ואלה עיקרי עדותו:

ת. אני לא זוכר באיזה תאריך היינו אני והבחור הזה בתוך התא, אבל מה שאני זוכר שהייתי ישן במיטה שלי, שמעתי את הרעש של המים של השירותים, הבחור היה בפנים. אני חשבתי שהוא בשירותים בזמן ששמעתי את הרעש של המים. כשהייתי במיטה שלי כשהוא יצא מהשירותים ראיתי שהפנים שלו בדם, לא דיברתי איתו וקראתי לסוהרים.

ש. המתלונן מספר שאתה פצעת אותו באיזשהו כלי וכך נגרמה לו השריטה בפנים.

ת. אני קראתי לסוהרים, הסוהרים באו ועשו חיפוש. הייתי זמני שם, זה מה שאני זוכר. לא נגעתי בבחור ואני לא מכיר אותו, אין ביני לבינו שום דבר חס וחלילה. אני לא מכיר אותו.

בח"נ העיד הנאשם:

לא הייתי ישן, הייתי יושב על המיטה, אני זוכר בדיוק (מתאר עם ידו על הלחי בתנועת אדם חושב) שמעתי את הרעש של המים. אחרי מספר דקות כשהוא יצא מהשירותים כל הפנים שלו היו בדם. לא דיברתי איתו, הלכתי לקרוא לסוהרים וכל הסוהרים באו בריצה.

ש. אבל במשטרה בעמ' 2 לעדות שלך, אתה אמרת "הוא עשה את זה לעצמו, הוא רצה להתאבד". זה שונה ממה שאתה אומר עכשיו.

ת. זה לא בגלל שלא ראיתי, אני אומר לך שהייתי במיטה, תביני לבד ששמעתי את הרעש של המים, מאיפה אני יודע שבן אדם עושה שריטה לעצמו או חס וחלילה רוצה לעשות הצגה לשב"ס כי הוא רוצה לעבור לבית סוהר אחר, והוא מפיל את התיק עליי.

ש. למה במשטרה אמרת שראית שהוא עשה את זה לעצמו?

ת. לא, לא.

ש. מפנה לשורה 32, לבית המשפט לא אמרת שהוא עשה את זה לעצמו, אלא רק אחרי שקמת מהמיטה ראית.

ת. לפי הדיבור שלי את תביני לבד שאני שמעתי את הרעש של המים והוא יצא עם הפנים שלו כולו דם, אין לי מה לשקר חס וחלילה. תראי כמה קילומטרים באתי לפה כדי לא לזלזל בבית המשפט ולהביא את האמת לתיק הזה. אני גם מתפלל. הבחור הזה אני לא מכיר אותו בכלל, הכרתי אותו רק במערכת של בית המשפט.

הנאשם חזר על דבריו כי אין בינו לבין המתלונן כלום, ואמר:

ת. אני אומר לך, בתקופה האחרונה במשפט האחרון שלקחו אותי ואותו בפוסטה, הוא אמר לנחשון שהוא ידפוק את הראש שלו בדלת. אז יש לו ניסיון התאבדות.

בסוף עדותו נשאל הנאשם מספר שאלות הבהרה על ידי, וכך השיב עליהן:

הנאשם לשאלות בית המשפט-

ש. אתה אמרת שאתם הייתם ביחד באותו תא, כמה זמן?

ת. אני לא זוכר כמה זמן היינו ביחד.

ש. יום, יומיים?

ת. נשבע לך שאני לא זוכר.

ש. כמה קרה לך פעמים שמישהו נדקר לידך בתא? זה לא אירוע שקורה כל יום. כמה זמן הייתם ביחד בתא? יום, יומיים, חודש, חודשיים?

ת. אין חודשים.

ש. שבועות?

ת. לא שבועות. יום, יומיים.

ש. למה אמרת במשטרה שהוא כל הזמן אומר שהוא רוצה להתאבד?

ת. אני הכי חשוב לי לזכור בדיוק מה שראיתי בעיניים.

ש. למה אמרת במשטרה שהוא כל הזמן אומר שהוא רוצה להתאבד?

ת. הם יודעים את זה.

ש. הוא אמר או לא אמר?

ת. אני לא זוכר.

בהודעתו של הנאשם במשטרה, היתה גרסתו דומה למדי לתוכן עדותו, אך אמר גם כי המתלונן "הסתכל על המראה שלו ועשה חתך לעצמו".

בנוסף, בסיום חקירתו אמר הנאשם: " אני לא חתכתי אותו, אני מוכן שתעשו מה שאתם רוצים, ד.נ.א, מכונת אמת, אני שמעתי אותו אומר שהוא רוצה לתבוע את שב"ס לקבל כסף".

דיון והכרעה

אין מחלוקת כי ביום האירוע נגרם למתלונן חתך באורך 10 ס"מ בלחי ימין.

כיוון שלא הובאו ראיות פרט לעדויות הנאשם והמתלונן אודות שהתרחש בתא בעת האירוע, תלויה ההכרעה בשאלה האם די בעדות המתלונן על מנת להוכיח את העובדות שבכתב האישום מעבר לספק הסביר.

לאחר שקילת הדברים, אני סבורה כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב. אלה נימוקיי:

עדותו של המתלונן היתה סדורה וספונטאנית. המתלונן העיד באופן עקבי וחד משמעי כי הנאשם הוא שגרם לו את החתך, וכי ראה אותו מול עניו, כשקרב לתא המקלחת. כשנשאל שוב לעניין הזיהוי השיב כפי שניתן היה לצפות "אם בן אדם יבוא עכשיו ויתן לך מכה, לא תראי מי זה?". סיפורו של המתלונן מתיישב עם ההיגיון וגם תיאורו את זירת האירוע נשמע הגיוני, ולא הופרך.

לצד האמור, עדות המתלונן היתה מדודה, והוא לא הרחיב בסיפורו מעבר למינימום שנדרש ממנו על ידי עורכי הדין. לא התרשמתי בשום אופן כי המתלונן מעיד מתוך דחף כלשהו להפליל את הנאשם, הוא לא ייחס לנאשם כל מעשה מעבר לעצם גרימת החתך, לא טען כי המעשה נעשה באכזריות, ולא אמר דבר כלשהו בעניין הסבל או הנזק שנגרם לו כתוצאה מן הפציעה. ברגעים מסוימים ניתן היה להתרשם כי המתלונן מעיד בחוסר חשק, כאילו הבין שמחובתו להעיד.

ייתכן כי הלאקוניות המסוימת של המתלונן, נובעת ממניע נסתר כלשהו, הקשור ביחסיו עם הנאשם, ואולם כל אפשרות שכזו לא הועלתה במהלך המשפט מפי איש, ולהיפך. הן הנאשם והן המתלונן עמדו על כך שלא קיים כל עימות או סכסוך ביניהם.

המתלונן שלל באופן חד משמעי את הטענה שהוטחה בו, כי חתך את עצמו מתוך נטייה אובדנית כלשהי. הוא הוסיף כי מי שמעוניין להתאבד, לא יחתוך עצמו בלחי דווקא. בנוסף, שלל את הטענה שהוטחה בו כי הוא נשוי ובשל בעיות עם אשתו רצה להתאבד. לטענתו, לא היה נשוי מעולם. עדותו של המתלונן בנקודות אלה, לא הופרכה, ואני מקבלת אותה במלואה.

עיון בתמונות שצולמו על ידי החובש אשואל ביום האירוע, ומראה הצלקת שנגרמה למתלונן בלחיו , מלמדים כי החתך המדובר הוא ארוך במיוחד, ועשוי בקו ישר וחד. לצד החתך העיקרי, נגרם חתך נוסף וצר, שהוא שטחי יותר, ואף הוא ישר וחד ביותר. חתך נוסף זה נראה כאילו סטתה ידו של מבצע החתך העיקרי, ויצרה חתך משני. לדעתי, 2 החתכים לא יכולים היו להיגרם מתקיפה באמצעות הידיים בלבד, ועל כן המסקנה המתבקשת היא כי נגרמו באמצעות חפץ חד כלשהו.

ב"כ הנאשם טען בסיכומיו כי המתלונן מעורר בעיית אמינות, בכך שהגיע לבית המשפט למסירת עדותו כשהוא עצור, ועל פניו חבלות. טענה זו, לא אוכל לקבל משני טעמים. ראשית, מהימנותו של עד צריכה להילמד מתוך עדותו בפני בית המשפט והשתלבותה במארג הראיות, ולא ניתן להסיק לגביה מעצם היותו של העד נתון במעצר, או מהיותו עבריין, מה גם שלא ידוע לבית המשפט בגין מה עצור המתלונן (ראה בעניין זה ע"פ 543/79 נגר נ' מד"י, פד"י ל"ה(1)144, וכן ע"פ 428/72 בן לולו נ' מד"י, פד"י כ"ח(1) 269). שנית, לא ניתן להתעלם מן העובדה שאף הנאשם עצמו היה אסיר בעת האירוע, ושוחרר ממאסרו רק לאחרונה. למותר לציין כי מעובדה זו לא ניתן יהיה ללמוד דבר לעניין מהימנותו שלו.

עדות המתלונן מחוזקת, בעדותו של החובש אשואל, אשר אליו הובא המתלונן, למרפאה. אשואל רשם דו"ח חבלה ולפי עדותו רשם בו מפי המתלונן כי הנאשם פצע אותו. ב"כ הנאשם טען כי ייתכן שאשואל רשם את מה שמסר לו הסוהר שהביא את המתלונן, אך אפשרות זו נשללה מכל וכל על ידי אשואל שהעיד כי הוא רושם אך ורק את מה שמוסר לו האסיר הנפגע (עמ' 32 ש' 21). אינני רואה כל סיבה להטיל ספק באמינות עדותו, לעניין עצם אמירת הדברים, מפי המתלונן.

למול גרסת המתלונן, עדות הנאשם נשמעה בלתי מהימנה, שכן נכללו בה סתירות פנימיות לא מעטות.

ראשית, הנאשם סתר עצמו בשאלה האם ישן ברגע קרות האירוע, או שישב על מיטתו. בהודעתו אמר שהיה ישן במיטתו, ובחקירה הראשית חזר על כך. ואולם, בפתח החקירה הנגדית אמר שישב על המיטה ולא היה ישן. בכל מקרה, טענתו היתה כי ראה את המתלונן רק כשיצא מן המקלחת עם דם בפנים. לעומת זאת, בהודעתו במשטרה אמר כי המתלונן "הסתכל במראה שלו ועשה חתך לעצמו", ומכאן ניתן להסיק כי ראה את המתלונן בשעת מעשה, בניגוד לגרסאותיו האחרות.

שנית, בעדותו הראשית לא התייחס הנאשם כלל לשאלה האם הייתה לו ידיעה כלשהי על הסיבה שבגינה לטענתו גרם המתלונן חתך לעצמו. רק בחקירה הנגדית, כשעומת עם הודעתו, נתן תשובות מתחמקות לעניין סברתו זו, שלא ידע לבסס אותה בשום דרך. בסופו של עניין אמר הנאשם כי הסיק כאמור, מכך שהמתלונן אמר פעם שידפוק את הראש בדלת רכב הפוסטה, על כן "יש לו ניסיון התאבדות". מצד שני, אמר הנאשם שהמתלונן רצה לעשות הצגה לשב"ס, כי רצה לעבור לבית סוהר אחר. הנאשם לא חזר על גרסתו שנמסרה בהודעתו, לפיה ידע באופן חד משמעי כי המתלונן מנסה להתאבד, וכי בכוונתו לדרוש כסף משב"ס. למותר לציין כי עניין שכזה לא הוכח כלל.

שלישית, הנאשם השיב לשאלות ההבהרה שנשאל על ידי, באופן מתחמק. כך, לא ידע למסור כמה זמן בדיוק היו הוא והמתלונן שותפים לתא, וענה "אין חודשים", זאת למרות שבגרסאותיו הקודמות דיבר על משך של ימים אחדים. כמו כן, לא ידע למסור מדוע אמר שהמתלונן "כל הזמן" אומר שהוא רוצה להתאבד, כשמשך שהותם המשותפת היה כה קצר. בנוסף, הנאשם לא זכר האם המתלונן אמר לו משהו בעניין אובדני, אם לאו. חוסר הזיכרון של הנאשם נשמע תמוה במיוחד לנוכח העובדה שהמדובר באירוע דרמטי ביותר שהיה מעורב בו, והוא אף מואשם בגינו בפלילים.

הרושם הכללי שהותירה עדות הנאשם היה בלתי משכנע, ולא בקעה ממנה זעקת חפות של ממש.

הנאשם ניסה להיבנות מטענתו כי הוא זה שהזעיק את הסוהרים, ומכך יש להסיק שאיננו האשם באירוע. ואולם בעניין זה לא הובאה כל ראיה לחיזוק גרסת הנאשם, ואילו המתלונן העיד כי הוא עצמו הזעיק את הסוהרים. לפיכך, לא ניתן לקבוע ממצא בשאלה זו.

המתלונן העיד כי צורת החתך שגרם לו הנאשם, היא בעלת משמעות. לטענתו, חתך אלכסוני לאורך הלחי, מן האוזן אל השפה, משמעותו היא כי נושא הצלקת הוא "מניאק", היינו: "מלשין", (שאמר מה ששמע...). בפרשת ההגנה לא הוזמה עדות המתלונן בעניין זה, ואני מקבלת אותה. משכך, פוחת לטעמי משקלה של גרסת הנאשם עוד יותר, שהרי, גם אם נניח כי המתלונן הוא שגרם את החתך לעצמו, הרי לא סביר לחשוב שהיה מנסה להתאבד דווקא בגרימת אות קלון בולט על לחי עצמו.

הדברים האחרונים, לא באו למעט מחוסר הסבירות שבעצם הטענה כי המתלונן ניסה להתאבד, על ידי חתך בלחי דווקא, כאמור למעלה.

ב"כ הנאשם, אשר עשה כל שניתן לטובת מרשו, טען לקיומם של מחדלי חקירה שבעטיים ראוי לזכות את הנאשם. נטען כי היה על המשטרה לבקר בזירת האירוע לשם חיפוש אותו חפץ חד שבעזרתו בוצע העבירה, וכן היה עליה לברר האם קיימות מצלמות אבטחה במקום. בנוסף, נטען כי היה צריך לערוך עימות בין הנאשם למתלונן וכי אי חקירתו של הסוהר משה מולא, יש בה מחדל שכן עד זה היה עשוי לשפוך אור על שאירע.

אכן, לעולם יש להניח כי ביצוען של פעולות חקירה נוספות על אלה שבוצעו, היה עשוי להביא לתוצר חקירה שלם וטוב יותר. יחד עם זאת, על בית המשפט לבחון האם הצליחה התביעה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה, או שמא מחדליה הם חמורים עד כדי כך שנפגעת הגנתו של הנאשם (ראה ע"פ 5152/04 אגרונוב נ' מד"י , נבו מיום: 23.6.05; ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מד"י, נבו מיום: 11.5.06; ע"פ 3/10 אוחנה נ' מד"י, נבו מיום: 4.12.12). לפיכך, יש לבחון, האם הפעולות שטען ב"כ הנאשם שהיה צורך לבצען, היו עשויות לחשוף ממצאים חיוניים עבורו. לבחינה זו, אגש כעת.

ביקור בזירת האירוע- מעדותו של הנאשם עצמו עולה כי בסמוך לאחר האירוע נכנסו הסוהרים לתא וערכו חיפוש (עמ' 35 ש' 23). בנסיבות אלה, לא נראה כי מתקיים מחדל חקירה כלשהו. בנוסף, גם אילו נערך במקום חיפוש נוסף על ידי המשטרה, יומיים לאחר האירוע, לא ברור איזה משקל ניתן היה לייחס לממצאים, שעה שבתא זה מתחלפים האסירים בתדירות גבוהה, שהרי לפי עדות הנאשם והמתלונן, המדובר בתא מעבר.

בירור האם קיימות מצלמות אבטחה- העד אשד העיד כי למיטב ידיעתו, אין מצלמות אבטחה בתאי מקלחת בבתי הכלא, ולכן לא העמיק את החקירה בכיוון זה (עמ' 14 ש' 14). כיוון שאכן לא עולה על הדעת כי שב"ס מקיים מעקב אחר אסירים השוהים במקלחת או בשירותים, לא נראה כי מתקיים מחדל חקירה בעניין זה, שכן האירוע כולו אירע במקלחת התא.

גביית עדות מהסוהר מולא- ממסכת הראיות שהובאה עולה כי סוהר זה לא נכח כלל בשעת האירוע. מעדות הנאשם עצמו עולה כי רק לאחר האירוע הוזעקו הסוהרים לתא, בעוד שבשעת האירוע היו הוא והמתלונן נעולים לבדם, בתוכו. לפיכך, לא ברור כיצד היה יכול הנאשם להיבנות מעדות של מולא. בכל מקרה, רשאי היה הנאשם לזמן את מולא כעד מטעמו, אילו חפץ בכך.

עריכת עימות- ההחלטה בדבר קיומו או אי קיומו של עימות בין חשוד למתלונן, היא החלטה הנתונה לשיקול דעתה של הרשות החוקרת. אמנם לא פעם מניב העימות תוצאות שיש בהן כדי לקדם את החקירה, אך ביצועו אינו מתאים בכל מקרה ומקרה. בענייננו, שעה שטוענים שני הצדדים להעדר סכסוך כלשהו ביניהם, ולאחר שכל אחד מהם מסר את גרסתו ולא קיימים עדי ראייה נוספים, לא ניתן לדעתי להתייחס לאי עריכת העימות כמחדל שכן לא ברור כלל כי בעריכתו היה טעם של ממש.

הנה כי כן, לא ניתן לדעתי להצביע על מחדלי חקירה שאירעו כאן, ואשר היה בהם כדי לפגוע בהגנת הנאשם.

ב"כ התביעה ביקשה לייחס לעדותו של החובש אשואל משקל של רס ג'סטה, לעניין אמיתות תוכן דברי המתלונן בפניו, במרפאת בית הכלא. מנגד טען ב"כ הנאשם כי לא ניתן לקבל את עדותו של אשואל כראיה לאמיתות התוכן, כיוון שחלפו 3 שעות מקרות האירוע ועד לרישום דו"ח החבלה שערך.

מחלוקת זו, אין בה כדי להשפיע לדעתי על התוצאה הסופית, אך כיוון שטענו הצדדים בעניין זה בסיכומיהם, ראיתי לנכון להביע בו דעתי, מעבר לצורך.

ייתכן כי אמרתו של המתלונן בפני אשואל, יכולה לעמוד במבחני הפסיקה מבחינת סמיכות הזמנים לקרות האירוע, שכן אף מעדות הנאשם עצמו עולה שהסוהרים הוזעקו לתא מיד לאחר שראה כי המתלונן פצוע, ויש להניח כי הבהילו את המתלונן למרפאה באופן מיידי. פסיקת בית המשפט העליון אישרה לא פעם, קבלת ראיות כחריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה, בחלוף שעות מן האירוע (ניתן לראות ע"פ 8704/09 באשה נ' מד"י (נבו מיום: 11.11.12), שם נקבע כי "אין לשלול את האפשרות שכל אמרה שנמסרה בין שעתיים לשלוש לאחר המעשה, איננה עומדת במבחן העיתוי").

יחד עם זאת, בפסיקה נדונה שאלת קבילותה של אמרה שנאמרה בפני איש מרות שעשויה להיות לו השפעה על החקירה, ובתשובה לשאלותיו. בעניין זה נפסק כי אמרה שכזו אינה עומדת בתנאים לצורך הכשרתה כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה (ע"פ 171/81 פיטוסי נ' מד"י פד"י ל"ו(1)9; ע"פ 1645/08 פלוני נ' מד"י, נבו מיום: 3.9.09). אמנם בענייננו, לא ניתן לומר כי אשואל היה קשור באופן ישיר לחקירת האירוע, אך מצד שני המדובר בחובש שהוא איש שב"ס, אשר מילא דו"ח חבלה פורמאלי, ובתוך כך שאל את המתלונן לגרסתו בעניין הפציעה. יש להניח כי המתלונן ידע שהוא חלק מצוות ניהול בית הכלא, ועל כן עשוי היה לחשוב שתהיה לו השפעה על בירור הפרשה ואף על גורלו שלו, כאסיר.

בהצטרף פרק הזמן שחלף והספק האמור, אני סבורה שאין לקבל את עדותו של אשואל כראייה לאמיתות תוכן הדברים שאמר לו המתלונן, אך כאמור, אין בכך כדי להשפיע על מאזן הראיות, כפי שפורט לעיל.

המתלונן והנאשם העידו שניהם כאחד, כי לא קיים ביניהם סכסוך כלשהו. המתלונן אף העיד כי אינו יודע מדוע פצע אותו הנאשם. עדותם זו של השניים, מעוררת חוסר נוחות, שכן מדרכו של עולם, שמעשי אלימות כפי שבוצע כאן, אינם מתבצעים בחלל הריק, ללא כל סכסוך קודם וללא כל מניע. לפיכך, מתקבלת התחושה כי שני המעורבים בפרשה, עשו מעין "יד אחת" ביניהם, שלא לשתף את בית המשפט ברקע האמיתי לאירוע, ממניעיהם.

עמידתו של בית המשפט ללא יכולת לפענח את המניע האפשרי לביצוע העבירה, גם לאחר שהושלמה כל פרשת ההוכחות, עשויה להיחשב כשיקול המחליש במשהו את ראיות התביעה. ואולם, בסופו של יום, בית המשפט אינו יכול ואינו חייב להרשיע את הנאשם על סמך וודאות מוחלטת והיכרות מלאה עם כל נבכי הפרשה, ומניעי המעורבים בה, אלא על סמך העדרו של ספק סביר.

ספק שכזה לא העלה הנאשם שבפניי, שכן התרחיש האלטרנטיבי שהציג, לפיו המתלונן חתך את עצמו, הוא בלתי משכנע, ואינו מתקבל על הדעת לנוכח מכלול הנסיבות והתנאים שאפפו את האירוע.

יפים לעניין זה, דברי השופט בך, בדנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מד"י, פד"י נ"א(2)377:

ולבסוף, אם נטען, שבכל זאת אין אנו יודעים בדיוק מה אירע ברגעים הקריטיים, ושמא בכל זאת קיימת אפשרות כלשהי שנוכחותו של המערער במקום הייתה תמימה, הרי אוכל רק לחזור ולהדגיש, כי גם במשפט הפלילי מודרכים אנו על-ידי שיקולי השכל הישר וההיגיון הבריא, ובלי שדורשים אנו, לצורכי הרשעה, הוכחה בוודאות מוחלטת.

נוכח כל האמור, החלטתי להרשיע את הנאשם, בעבירה המיוחסת לו.

ניתנה היום, כ"א סיון תשע"ג , 30 מאי 2013, במעמד הצדדים