1. בפניי בקשה שניה למתן תוקף של פסק דין לפסק בוררות, ובבקשה נגדית לביטול פסק הבוררות.
2. מדובר בפסק הבוררות שניתן בדצמבר 2013 (להלן: "פסק הבוררות"), ובהנמקה שניתנה ביום 22.4.2014 (להלן: "ההנמקה")ף ע"י הבוררים נחמן קידר, שלומי חליבנר ושי משילניק (להלן :"הבוררים"), ע"פ הסכם בוררות שנחתם ביום 18.8.2012, בהתאם להוראות חוק הבוררות התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק הבוררות או החוק").
3. בדצמבר 2013 נתנו הבוררים את פסק הבוררות, בו קבעו פה אחד כי חובה של הנתבעת לתובעת ללא ריבית והצמדה, עומד נכון למועד פסק הבוררות על סך 255,000 ₪.
4. התובעת הגישה בקשה לאישור פסק הבוררות ואילו הנתבעת מנגד, ביקשה לבטל את פסק הבוררות. טענות הנתבעת היו בקליפת אגוז: העדר הנמקה, העדר זכות טיעון והעדר הכרעה באחת מסוגיות המחלוקת.
5. ביום 24.3.14 נתן בית המשפט את החלטתו בבקשות הצדדים, בהחלטה ארוכה מפורטת ומנומקת כדבעי (להלן: "ההחלטה").
6. בית המשפט התייחס בהחלטה למגמת ההלכה הפסוקה לצמצם ככל האפשר בהתערבות בפסקי בוררות ובדרך כלל לאשר אותם.
   בית המשפט דחה את הטענות הדיוניות בדבר פגיעה בזכות הטיעון, כמו גם את הטענה כי הבוררים התעלמו מטיעון או מראיה או לא הכריעו באחת מן הסוגיות שבמחלוקת.
   בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת אך ורק ברכיב אחד והוא העדר הנמקה.
   
7. כמצוין באותה החלטה, בהתאם להלכה הפסוקה, אכן אין צורך בהנמקה ארוכה ומפורטת, קל וחומר כאשר הבוררים משוחררים מן הדין המהותי, אולם יש צורך בהסבר קצר באשר לדרך בה הגיעו הבוררים למסקנתם.
8. בהתאם להחלטה זו, הוחזר העניין לבוררים לצורך הנמקה קצרה של פסק הבוררות.
   ביום 22.4.14 ניתנה הנמקה עליה חתמו שניים מבין הבוררים, מר שלומי חליבנר ומר שי משילניק. בשלב מאוחר יותר נתווספה גם חתימתו של מר נחמן קידר על אותה הנמקה.
9. הנתבעת הגישה בשנית בקשה לביטול פסק הבוררות.
   הנתבעת שבה על כל טענותיה מן הבקשה הראשונה, ומוסיפה וטוענת כי העדר חתימה של אחד הבוררים על המסמך איננה עניין שולי והיא מחייבת לבטל את פסק הבוררות.
   לגופו של ענין, נטען כי אין בהנמקת פסק הבוררות כדי לעמוד בדרישות בית המשפט במסגרת החלטתו בעניין הסבר הסכום אליה הגיעו הבוררים בפסק הדין.
10. הנתבעת שבה והעלתה גם את הטענות הנוספות שהועלו כבר בעבר, ובין היתר, כי לא ניתנה לנתבעת הזדמנות נאותה לטעון את טענותיה, בין השאר ע"י זימון עדים, כי המומחה אל קבע את גובה המחזור, בקש מסמכים נוספים ועדותו לא נתמכה בדבר, וכי הבוררים לא הכריעו בעניין הקיזוז של עמלות היתר.
    יש ממש בטענת הנתבעת, כי הכרעה בהחלטת ביניים איננה מקימה השתק. ואולם, הדברים נכונים שעה שמשתנות הנסיבות.
    בענייננו, הנתבעת לא הצביעה על כל שינוי נסיבות ועל כל טעות של ממש בהחלטה המפורטת והמנומקת שניתנה בעבר.
    בנסיבות אלה, באשר לכל הטענות שעלו במסגרת הבקשה הקודמת לביטול פסק הבוררות, לא מצאתי מקום לשנות מהחלטתי הקודמת מיום 24.3.14, אשר מפרטת באופן רחב וממצה מדוע אין בטענות אלה כדי להביא לביטול פסק הבוררות.
11. באשר לעניין החתימה – לאחר שבסופו של דבר כל שלושת הבוררים חתומים על הנמקת פסק הבוררות, הרי אין מקום ליחס חשיבות מכרעת לעובדה ששניים חתמו מלכתחילה והשלישי חתם לאחר מכן.
    גם סעיף 20 לחוק הבוררות איננו מחייב ביטול פסק בוררות שחתמו עליו רוב הבוררים, קל וחומר לאחר שכולם חתמו עליו.
    חזקה על הבוררים כי אחד משלושתם אישר בחתימתו את האמור בהנמקה מיום 22.4.14, ולא מצאתי כל עילה לפסילת פסק הבוררות על רקע טיעון פורמאליסטי זה, נוכח המגמה המצמצמת בביטול פסקי בוררות ובהתערבות בהם.
12. באשר למהות ההנמקה - בפסק הבוררות המקורי מדצמבר 2013, ציינו הבוררים את מהלך הבוררות ובסופו של פסק הבוררות קבעו כדלקמן:
    "צוות הבוררים קבע פה אחד, כי הוכח כי חובה של גב' מלכה מוזס לחב' לונה טורס בע"מ וללא ריבית והצמדה כמתבקש, עומד נכון למועד כתיבת ההחלטה על סך של 255,000 ₪. סכום זה הינו חוב אותו אמורה להשיב גב' מלכה מוזס לחב' לונה טורס בע"מ בצירוף ריבית והצמדה כמקובל במערכת הבנקאית."
    בהנמקת פסק הבוררות מיום 22.4.14 הוסיפו הבוררים כדלקמן:
    "הצדדים פנו ביוזמתם ועל דעתם להתאחדות משרדי הנסיעות ויועצי התיירות בישראל בבקשה לקיים בוררות. וועד ההתאחדות בחר אנשי מקצוע הבקיאים בנהלים המקובלים בענף התיירות, כולל מערכת היחסים המסחרית. צוות הבוררים שמע את הצדדים, קיבל דוחות מפורטים וכמו כן קיבל חוות דעת מומחה, רואה חשבון אשר ניתח והביע עמדתו באשר לנתונים המספרים והדוחות.
    על סמך נסיונו המקצועי של צוות הבוררים, הנתונים המספרים, שמיעת הצדדים ומלוא טענותיהם, כמו גם קבלת חוות דעת מומחה חיצוני, שהיה מקובל על שני הצדדים, הגיע צוות הבוררים להחלטתו כפי שנמסרה לבית המשפט הנכבד".
13. כפי שציינתי בהחלטה הקודמת מיום 24.3.14, בעבר קבע בית המשפט העליון, כי אם לא הוסכם מראש על חובת הנמקה, רשאי הבורר לציין את החלטותיו ללא הנמקה (ע"א 318/85 דן כוכבי נ' גזית קונסיליום השקעות ופיתוח, (19.4.1988)).
    דא עקא, לאחר פסק הדין בעניין כוכבי תוקנה התוספת הראשונה לחוק, ונקבעה כ"ברירת מחדל" חובת הנמקה כאמור בסעיף טו' (1) לתוספת הראשונה לחוק.
    נמצא איפוא, כי עתה הכלל הוא חובת ההנמקה, אם כי הצדדים רשאים תמיד להסכים שפסק הבוררות ינתן ללא הנמקה.
14. כפי שצויין בהחלטה, גם אם קיימת חובת הנמקה, הרי שכאשר מדובר בפסק בוררות, יש ליישם את חובת ההנמקה באורח גמיש בהרבה מהמקובל באשר לפסקי דין של בית המשפט. עוד צוין כי אם הבורר אינו כפוף לדין המהותי תצומצם עוד יותר חובת ההנמקה (רע"א 1129/00 שמואל כהן נ' Diamond Express Company (23.7.00) והאמור בהחלטה הקודמת).
    
    
15. בענייננו, בהסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים ביום 18.8.12, הסכימו שני הצדדים כי: "הבוררים משוחררים מהוראות סדרי הדין הנהוגים בבית המשפט, מכללי הראיות ומהדין המהותי. הרכב הבוררים יפעל בדרך היעילה והמהירה להכרעה בסכסוך לפי שיקול דעתו ויחליט בכל נושא על פי מיטב שפיטתו" (סעיף 2 להסכם הבוררות).
    עוד הוסכם כי: "פסק הבוררות שינתן על ידי הרכב הבוררות יהיה סופי ומוחלט ויחייב את כל הצדדים. הצדדים מסכימים לא לפנות לבית המשפט בערעור על פסק הבוררות או בבקשה לבטל את פסק הבוררות" (סעיף 7 סיפא להסכם הבוררות).
16. אכן, הצדדים לא הסכימו ביניהם על העדר הנמקה. בנסיבות אלו, בהתאם לתוספת לחוק הבוררות חלה חובת ההנמקה כמתואר בהחלטת בית המשפט מיום 22.4.14.
    יחד עם זאת, בפרשנות מידת היקפה של חובת הנמקה זו, שומה להביא בחשבון את הקשר הסכם הבוררות בכללותו – אם בדרך כלל בפסק בוררות לא נדרשת הנמקה מפורטת כמו בפסק דין של בית משפט, ודי בשלד כללי בלבד - הרי שכאשר הצדדים הסכימו כי הבוררים יהיו משוחררים מן הדין המהותי, מדיני הראיות ומסדרי הדין ואף התחייבו כי לא יעתרו כנגד פסק הבוררות, חובת הנמקה זו צריכה להתפרש עוד בצמצום רב יותר.
17. סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973, קובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם עם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
    לאחרונה עמד בית-המשפט העליון בהרחבה, על פרשנות סעיף 25 (א) לחוק החוזים נוכח השינוי החקיקתי. נקבע כי כוונת המחוקק הייתה להבהיר, כי יש לתת ללשון משקל משמעותי בפרשנות חוזים. יחד עם זאת, משהתייחסות זו מצאה את ביטויה בסיפא של הסעיף בלבד, נדמה כי המחוקק לא ביקש להעניק ללשון מעמד בכורה. נוסחו החדש של סעיף 25 (א) מעמיד את לשון הטקסט והנסיבות על בסיס שווה (רע"א 3961/10 - המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (26/02/2012), פסקה 24 לפסה"ד).
18. נוכח נוסח הסכם הבוררות שבין הצדדים, הרי שמצאתי כי אומד דעתם של הצדדים באותו שלב, בעת חתימת ההסכם, הייתה לייתר כל קושי ומכשול. בנסיבות אלה, די בהנמקה מינימאלית ביותר, אם בכלל נדרשת כזו.
    הוויתור במסגרת ההסכם על הדין המהותי, על דיני הראיות, על סדר הדין, ואף על הזכות לפנות לבית המשפט, מלמד על אומד דעתם של הצדדים, ועל כך שהם לא היו כלל ערים לעניין חובת ההנמקה הקבועה כברירת מחדל בתוספת לחוק הבוררות.
19. כאמור בהחלטה המקורית, מגמת ההתערבות בפסקי בוררות ראוי שתיעשה במשורה, תוך מתן פירוש מצמצם ודווקני לעילות ההתערבות הקבועות בחוק.
    ביסוד גישה זו עומד הרצון לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת ולעודד בכך את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות.
    נקבע כי יש להעדיף תמיד חלופה שבקיום פסק הבוררות על פני ביטולו, בעיקר כשמדובר בבוררות מורכבת שנמשכה זמן והושקעו בה משאבים (רע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט (4) 529 (10.1.2005) ; רע"א 3482/13 Interton Inc נ' Avr Communication Ldt (19.6.2013) ועוד).
20. בענייננו, ראוי לזכור כי הצדדים פנו לבוררים מטעם התאחדות משרדי הנסיעות ויועצי התיירות בישראל, דווקא בגלל המיומנות הייחודית של ההתאחדות בעניינים מעין אלה.
21. הבוררים נסמכו על מומחה מטעמם, אשר מסר את חוות דעתו ואף נחקר עליה באריכות בפני הבוררים. פסק הבוררות בסופו של דבר, נסמך על נסיונם המקצועי של הבוררים, הכרותם עם נהלי העבודה ועל חוות דעת המומחה האובייקטיבי מטעמם.
22. באשר להיקף ההנמקה, יש ממש בטענת ב"כ הנתבעת כי מוטב היה שהבוררים יתנו פירוט נרחב יותר באשר לדרך שהובילה אותם להגיע לסכום אותו קבעו בפסק הבוררות. ואולם, בית המשפט איננו מחליף את שיקול דעתו של הבורר, ודאי שלא את דרך ניסוחו.
    לנוכח המגמה המצומצמת בהתערבות בפסקי בוררות ולאחר שהבוררים מציינים במסגרת ההנמקה, כי בעת שהגיעו למסקנה הסופית נסמכו על נסיונם המקצועי, בקיאותם בנהלים המקובלים בענף התיירות, כמו גם על חוות דעתו של המומחה אשר מסר חוות דעת מקיפה והעיד בהרחבה בפני הבוררים – הרי שדי לדעתי בהנמקה זו כדי לאפשר את אישור פסק הבוררות.
23. נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הבוררות, מאשר את פסק הבוררות, הכולל הן את הפסק המקורי מדצמבר 2013 והן את ההנמקה מיום 22.4.14 ונותן לפסק הבוררות תוקף של פסק דין.
24. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות הבקשות בסך 2,500 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי כחוק.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ד, 06 יולי 2014, בהעדר הצדדים.