1. בפני תביעות הדדיות לפינוי וסילוק יד מרכוש משותף בנכס במבשרת ציון , שהדיון בהן אוחד.

ניהול ההליך:

2. התביעה הוגשה בת.א. 8941/03/10 ע"י מי שטוענים להיותם יורשי המנוח שמעון בן יאיר (ייקראו להלן-"נתבעים 1-9") , בעל זכויות בנכס המצוי ברחוב האורן 47 במבשרת ציון, הידוע גם כחלקה 22 בגוש 30477 (להלן-"הנכס"). התביעה הוגשה נגד בעל זכויות אחר בנכס , יעקב כהן (ייקרא להלן- "כהן") לצו מניעה וצו עשה קבוע שיאסור על כהן לעשות שימוש ברכוש המשותף ולהורות לו להחזיר את מצב הנכס לקדמותו בהריסת תוספות שבנה בו וכן לסעד כספי בסך של 115,000 ₪ בגין בנייה ושימוש ברכוש המשותף.

3. תביעה אחרת הוגשה ע"י כהן ובעל זכויות נוסף בנכס יוסף אוחנונה (להלן-"אוחנונה") בת.א. 3809/02/12 לסילוק יד מהרכוש המשותף בנכס, הריסת תוספות שבנו הנתבעים או מי מהם, פרוק שיתוף ולסעד כספי בסך של 500,000 ₪ בגין השימוש ברכוש המשותף.

4. הדיון בשתי התביעות אוחד ובהתאם להחלטה מיום 18.11.14 נידונה תחילה המחלוקת בנוגע לשימוש של הנתבעים 6 ו-8 בנכס ולאחריה יתבררו יתר הטענות בתביעות ההדדיות.

טענות הצדדים:

5. כהן ואוחנינה טוענים כי הנתבע 6 , ציון בן יאיר (להלן-"ציון") , בנו של המנוח שמעון בן יאיר (להלן-"המנוח") והנתבע 8, משה בן יאיר (להלן-"משה") בנו של ציון ונכדן של המנוח השתלטו על חלקים ברכוש המשותף , מחזיקים בהם ועושים בהם שימוש. לא ידוע לתובעים מי הם יורשיו החוקיים של המנוח אך הנתבעים משה וציון, כמו גם יתר הנתבעים שעניינם טרם נידון, נוהגים מנהג בעלים שלא כדין בחלקים מהרכוש המשותף בנכס ובכלל זה, בבנייה ללא זכות בנכס וללא היתר בנייה כדין. הדברים אמורים בהנחת קרוואן בצמוד ליחידה שבבעלות אוחנינה (להלן-"הקרוואן") ושימוש בו למגורים ; הקמת מבנים לעסק מסחרי "הכל לבית ולגינה" או כל שם אחר של העסק לאורך החלקה ברחוב הורד (להלן-"הכל לבית") ובנוסף, הקמת מבנה בהיחבא עבור פיצרייה (להלן-"הפיצרייה") ללא הרשאה מהתובעים והרחבת היחידה של המנוח בנכס עד לרחוב האורן . כמו כן, הציבו הנתבעים מחסן על הגג המשותף של הנכס והחלקה גם גודרה על ידם על מנת לתפוס חזקה בחצר המהווה רכוש משותף (ייקראו להלן -"התוספות").

6. התנהגות הנתבעים מקימה עילה לפינוי ולהריסה של התוספות לטענת התובעים בעילות לפי פקודת הנזיקין של הסגת גבול, הפרת חובה חקוקה , רשלנות ומטרד ליחיד ובעילה קניינית לפי חוק המקרקעין וכן התעשרות שלא כדין.

7. הנתבע 6 , ציון , טען כנגד זכותם של התובעים בנכס וכי השימוש הנעשה על ידו מזה עשרות שנים במקרקעין אינו ברכוש המשותף . החצר בה הוקמו התוספות אינה כלל חלק מהנכס כי אם בחלקה אחרת שלתובעים זכויות בו לפיכך אין יריבות בין בעלי הדין. הוא עצמו, אחד מיורשי המנוח ומעבר לזכותו כיורש, הוא בעל זכות דיירות מוגנת בישיבתו במקרקעין מזה עשרות שנים והוא נוהג בו מנהג בעלים כדין. בהתאם לכך, חלה התיישנות ודין התביעה להידחות.

8. הנתבע 6 הוסיף וטען כי הגיש בקשה למתן היתר בנייה לתוספות וכי אין זה מעניינם של התובעים אם ניתן היתר. העסקים המנוהלים בתוספות שייכים לו ואינם יוצרים כל מטרד. הקרוואן, בשימושו מזה עשרות שנים (סעיף 9 לכתב ההגנה) וההחזקה בו היא כדין. הנתבע 6 הכחיש כל קשר ליחידה של המנוח שנטען שהוגדלה והגידור של החלקה נעשה על פי דין לפני עשרות שנים לדידו. בנוסף נטען כי בהיעדר יריבות משעסקינן בחלקות שונות, אין להורות על פרוק שיתוף במקרקעין מה גם שעסקינן בשאלת הבעלות במקרקעין שהסמכות העניינית לגביה, היא לבית המשפט המחוזי.

9. הנתבע 8, משה, טען כי התוספות הוקמו לפני כמעט 20 שנה בהסכמה מכללא של התובעים. בדומה לנתבעים, גם התובעים בנו תוספות ועשו שימוש ברכוש המשותף בהסגת גבול חמורה מזו. הנכס מצוי על חלקה ששטחה 1,174 מ"ר המהווה רכוש משותף ולפי התב"ע ניתן להוסיף על שטחו הנכס הבנוי המקורי שהיה של 110 מ"ר. חלקם של הנתבעים בנכס כיורשי המנוח הוא בשיעור של 25% , חלקו של אוחנינה הוא בשיעור של 50% ואילו של כהן, בשיעור של 25%.

התובעים בנו תוספות הרכוש המשותף ובהתאמה לכך גם יורשי המנוח הניחו את הקרוואן ואוהל לעסק של כלי הבית והפיצרייה וכן הם בנו תוספת לחנות שבבעלותם המצויה בין החנויות של כהן ואוחנינה (סעיפים 4 ו-6 לכתב ההגנה).

10. הסכסוך נוצר לדידו של משה לאחר רישום הזכויות של החוכרים בנכס ברשות מקרקעי ישראל והודעת הרשות לפיה יש לרשום בית משותף.

צו מניעה זמני הוצא לבקשת יורשי המנוח נגד כהן בתביעתם נגדו לאחר שהלה בנה קומה תחת גג הרעפים וסיפח אליו שטחים מהרכוש המשותף. בנסבות אלו, אין לתובעים זכות לקבל סעד של פינוי שעה שהם עצמם מחזיקים בחלקים מהרכוש המשותף ללא הרשאה והיתר כדין. הנתבע הוסיף וטען כי הוא בר רשות שימוש בלתי הדירה ולחילופין, ככל שהרשות תבוטל יש לפצות אותו על השקעותיו בהקמתם, בסך של 300,000 ₪. כך גם עתר הנתבע להריסת כל התוספות בנכס, לרבות אלו שהקימו התובעים ככל שיוחלט על השבת המצב לקדמותו.

11. הנתבע 8 הכחיש כי התוספות יוצרות מטרד ליחיד וכן טען כי גם אם הבנייה בוצעה ללא היתר כדין היא בוצעה בהסכמת התובעים. התובעים הם מי שהורשעו על בנייה שלא כדין והם מנועים מלטעון כנגדו על הפרת חובה חקוקה או הסגת גבול. כך גם הוכחשה זכותם של התובעים לפצוי בגין השימוש ונטען כי התובעים חייבים בדמי שימוש ראויים העולה על סכום התביעה , בגין שימוש שלהם בשטחים גדולים מאלו ברכוש המשותף.

לעניין הסעד של פרוק שיתוף נטען כי אין זה מעניינו של הנתבע 8 הואיל ואינו בעל זכות חכירה בנכס או יורש של המנוח.

דיון והכרעה:

המסכת העובדתית:

12. כהן ואוחנינה הצהירו והוכיחו בראיותיהם כי שטח החלקה בה מצוי הנכס הוא 1,174 מ"ר (ראו נסח רישום נספח 1 לתצהירם) ואת זכותם כחוכרים בנכס בהתאם לחוזה עם רשות מקרקעי ישראל (נספחים 2 ו-3 לתצהיריהם וראו גם ת/1 בנוגע לזכותו של אוחנינה ). כהן אף העיד כי הוא בעל זכויות חכירה בנכס בשטח של 136 מ"ר (עמ' 40 שורות 23-33) כפי שנירשם בתיק המינהל. התובע אוחנונה העיד כי הוא בעל זכויות בשטח של 87 מ"ר (ת/1, עמ' 44 שורות 28-29, עמ' 45 שורות 16-20). לגרסתו, היתה טעות ברישום הזכויות במנהל ולפיכך, הופסקו הליכי הרישום ועליהם לפנות מחדש לבית המשפט או למפקח על בתים משותפים, מה שלא נעשה עד היום (עמ' 45 שורות 3-8 וראו חליפת מכתבים בתיק המינהל נ/5, נספחים ז'-י').

13. הנתבע 6 זנח בסיכומיו את טענתו להיעדר יריבות בשל הקמת התוספות ע"י הנתבעים בחלקה אחרת מהחלקה בה מצוי הנכס ולפיכך נדחית טענתו זו שנסתרה גם בראיות (ראו סעיף 12 לעיל). מה גם, שהתובעים מסכימים כי המנוח היה בעל זכויות איתם בנכס וזכותו של הנתבע 6 היא לפי דידו בין השאר כיורש של המנוח אף שלעת הזאת טרם הוצא צו ירושה כדין.

14. כהן הכחיש כי בנה ברכוש המשותף (עמ' 34 שורה 1, עמ' 39 שורות 29-30) אך הודה כי הרס את משטח הבטון בחצר המהווה חלק מהרכוש המשותף על מנת לתקן את מערכת הביוב (עמ' 34 שורה 19, עמ' 37 שורה 30). כך גם עלה בעדותו בדיון בבקשה לצו מניעה זמני שהוצא נגדו לבקשת הנתבעים (החלטה מיום 15/03/10 ) והוסכם בין בעלי הדין (הסכמה דיונית מיום 04/04/10 בתביעת הנתבעים) כי כהן ראשי לתקן את מערכת הביוב בחצר (סעיף 3 להסכמה הדיונית). כהן העיד כי החליף את גג הרעפים (עמ' 34 שורה 1, עמ' 36 שורות 20-26) בהסכמת הנתבעים מבלי שהיה בידו לקבל היתר בניה לבצוע עבודות או למימוש זכויות הבנייה בנכס הואיל וטרם נרשמו הזכויות של יורשי המנוח בנכס בהיעדר צו ירושה למנוח (עמ' 36 שורה 20). לדברי כהן, יש לו אישור לבנות חנות בגודל של 136 מ"ר אך אין בידו לממש את הזכות נוכח מחדלי יורשי המנוח בהימנעם מהסדרת זכויותיהם ברשות מקרקעי ישראל (עמ' 33 שורות 24-28). בהמשך עדותו שינה כהן מגרסתו והודה כי הקים גרם מדרגות ( תמונות 3 ו-9 נספחים לתצהירי הנתבעים. ציון ומשה). עוד אמר כי החנות המצויה בשטח שבבעלותו בנכס, חנות ה"בורגר" מושכרת על ידו וכי הוא אחראי להקמת הרחבה בפתח החנות (עמ' 43 שורות 3-15).

15. כהן הודה כי הוא מזהה את חתימתו על כתב ההסכמה (נספח ראשון לתצהירו של ציון, להלן-"כתב ההסכמה") מיום 01/09/97 עליו מופיעה חתימת הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הראל. בכתב ההסכמה נאמר כי הוא לא מתנגד להצבת הקרוואן מאחורי החנות שבבעלותו בחלקה 86 א' וכי במקביל "אני חוטם (צ"ל – חותם, מ.ל.) גם על התוכניות שהוגשו לועדת הראל". לדברי כהן, אף שהוא מזהה את חתימתו לא זכור לו מעמד החתימה וכי חתם על התוכניות לקרוואן ובמקביל "הם חתמו על אישור של הגג בלבד. גם האמא חתמה"( עמ' 39 שורות 2-13).

התובע לא הוכיח כי חתימתו בכתב ההסכמה מזויפת אף שהוצג עותק מקורי ממנו ואף לא הגיש תלונה במשטרה על זיוף (עמ' 39 שורות 19-21) גם לא לאחר שהודע לו עליו במסגרת ההליכים בשתי התובענות. יתירה מכך, הוא עצמו קושר בין הדברים לעניין ההסכמה להצבת הקרוואן עם החתימה של הנתבעים או מי מהם לבניית הגג.

16. מכל האמור הוכח כי כהן נתן את הסכמתו להצבת הקרוואן בהודיעו כי אינו מתנגד להנחתו במקום בו הוצב בנכס. ההסכמה, עניינה לפי הקשר הדברים לצורך חתימה על תכניות שהוגשו לוועד המקומית לתכנון ולבנייה הראל (להלן-"הוועדה המקומית הראל").

17. אוחנינה העיד כי התנגד לאורך כל הדרך להצבת הקרוואן וכי הוא הותקף ע"י הנתבעים מחמת התנגדותו זו. פניותיו אליהם כנגד הנחת הקרוואן עשרות פעמים, לא הועילו (עמ' 46 שורות 8-9, עמ' 47 שורות 18-21). גרסתו זו של אוחנינה, מתיישבת עם נוכחותו בעת ביקורו בנכס של מפקח הבנייה מטעם המועצה המקומית מחמת בנייה של משה וציון ללא היתר כדין (סעיף 8 להכרעת הדין , נספח 11 לתצהירי התובעים , להלן-"הכרעת הדין") ולדבריו הוא הזמין את מפקח הבנייה לנכס (עמ' 47 שורה 18). הנתבעים, לא הציגו הסכמה בכתב של אוחנונה להנחת הקרוואן ו/או על כך שלא יתנגד להצבתו או למתן היתר בנייה ולא הוכח גם כי ניתנה הסכמתו בעל פה להצבת הקרוואן או לבנייה אחרת ברכוש המשותף (עדותו של משה עמ' 61 שורה 31 ) . להיפך הוא הנכון, הוכחה הסתייגותו משימוש ברכוש המשותף לרבות בפנייתו לרשות מקרקעי ישראל ( נ/5 וכן מכתבו של אביו של אוחנינה נ/6 בתיק המנהל) . בכך, יש כדי לסתור את גרסתו של משה לפיה אוחנינה לא פנה אליו מעולם בעניין הקרוואן (עמ' 62 שורה 1). אוחנינה אמר כי התנגד להנחת הקרוואן ברצונו להבטיח ש'קו החנויות' ( עמ' 47 שורות 1-2) בנכס יהיה אחיד אף שהודה שאין תשריט לחלוקת הרכוש המשותף בין בעלי הזכויות (עמ' 47 שורה 16) וכי לא קבל את הסכמתו של המנוח לתוספת של 20 מ"ר שהקים מעבר ל-63 מ"ר שהיו בחלקו בנכס המקורי (עמ' 49 שורות 23-30). כך גם, לא הגישו התובעים חוות דעת של מודד על מנת להוכיח כי הפיצרייה חרגה מקו החנויות.

אוסיף כי כהן העיד גם הוא על פנייתו למשה מספר פעמים, כדי שיפנו את התוספות לאחר הכרעת הדין וגזר הדין, אך ללא הועיל (עמ' 41 שורות 2-4 ושורות 28-32).

ריבוי המחלוקות בין בעלי הדין בעניין ההצמדה של חלקים ברכוש המשותף כמו גם אי רישום הזכויות של יורשי המנוח עד היום , מונע לגרסת התובעים את האפשרות לנצל את זכויות הבנייה בנכס כמו גם בניית התוספות במקרקעין ואי הריסתן על פי גזר הדין אליו אדרש להלן בהרחבה (ראו עמדת המנהל נ/8).

18. מפסק הדין בעמ"ק (בית שמש) 2052/07 (נספח 11 לתצהירים של כהן ואוחנינה, כהגדרתו לעיל "הכרעת הדין") עולה כי ציון ומשה הורשעו בגין בנייה ללא היתר ובנוסף הרשעתו של ציון היתה גם בגין סטייה מתוכנית לפי סעיפים 245 (א) ו-204 (א) לחוק התכנון והבנייה , תשכ"ה -1965 בהתייחס בין השאר להצבת הקרוואן וגידור החלקה עליה בנוי הנכס. ציון הודה בכתב האישום ואילו משה אשר כפר באחריותו לביצוע הבנייה, הורשע בגין הבנייה וכן השימוש בקרוואן. בהכרעת הדין נאמר כי משה הודה שהתגורר בקרוואן ביחד עם אביו וכי הוא נירשם כמחזיק של הקרוואן במועצה המקומית (סעיפים 8 , 15 ו-17 להכרעת הדין נגד משה) . ציון , הודה בעדותו בפני כי התגורר בקרוואן בשנים 96' או 97' ולדבריו הוא מתגורר שם כיום בהיעדר מקום מגורים אחר עבורו (עמ' 51 שורות 10-16).

ציון ומשה, הצטוו להרוס את התוספות נשוא כתב האישום שכללו כאמור את הקרוואן. מועד צו ההריסה בהכרעת הדין בעניינו של משה נקבע תוך 6 חודשים מיום 12.1.10 (ראו גזר דין מיום 28.1.10 נספח 11 לתצהיר התובעים , להלן- "גזר הדין").

בנסבות אלו, האמור, שעה שגזר הדין ניתן בנוכחות הנאשמים , משה וציון, נדחית גרסתו של משה שאינה מהימנה בעיני לפיה צו ההריסה ואיסור שימוש אינם בנוגע לקרוואן (עמ' 51 שורות 28-30 ) וכי הוא מערער עליו עד היום (עמ' 52 שורות 11-12 ). בדומה לכך נדחית גרסתו של משה לפיה הוא אינו מפר צו שיפוטי שעה שהוכח בעדותו כי הוא מתגורר בקרוואן (עמ' 60 שורות 20-21, עמ' 61 שורות 5-6 ו-19). כך גם, לא הוכחה גרסתו של משה לפיה המינהל אישר לו את הקרוואן (עמ' 59 שורה 26 ) ולא נסתרה גרסת התובעים לפיה אין היתר בנייה לקרוואן עד היום (עמ' 59 שורה 29) וכי הוא הונח ברכוש המשותף.

19. בנסבות אלו, הוכח כי הקרוואן הוצב ברכוש המשותף ונעשה בו שימוש ע"י ציון ומשה ללא הרשאה של אוחנינה וללא היתר כדין זאת תוך הפרה של צו הריסה וצו איסור שימוש שניתן בגזר הדין בעניינם. כמו כן הוכח כי ניתנה הסכמה של כהן להנחת הקרוואן במסגרת כתב ההסכמה לעניין הוצאת היתר בנייה וכי כהן עמד על ביצוע צו ההריסה משלא ניתן היתר בנייה לקרוואן.

20. לעניין חנות כלי הבית הוכח כי הנתבעים , ציון ומשה, אחראים להקמתה ברכוש המשותף וכן להקמת החנות בה מנוהלת הפיצרייה (עמ' 53 שורות 1-14). החנויות הושכרו ע"י הנתבעים שבפני בתקופות שונות ובתקופות אחרות נוהלו ע"י משה בהרשאה של ציון מבלי שניתנה להם הרשאה לכך ע"י התובעים וכן ללא היתר כדין (עמ' 42 שורות 7-14, עמ' 52 שורות 24-27, עמ' 53 שורות 1-7 , עמ' 59 שורות 14-17 ושורה 30).

21. עם זאת, לא נסתרה גרסתם של ציון ומשה לפיה חנות כלי בית נהרסה בשלג למעט קונסטרוקציה מברזל שנותרה ממנה (עמ' 53 שורות 4-7, עמ' 59 שורות 21-22 ). הוכח כי לאחר שחנות כלי הבית נהרסה מחמת פגיע מזג האוויר משה הכשיר את שטח ברכוש המשותף לצורך מגוריו, בגידור החלקה , התקנת ריצוף ומדשאה. עוד הוכח כי לאחרונה הוא הציב מחסן של "כתר" בחצר, לדברי התובע למשחקי קלפים (עמ' 43 שורות 23-28).

22. ציון הודה כי ליורשי המנוח יש 25% בלבד מהזכויות בנכס בשטח של 350 מ"ר בלבד וטען כי השטח הבנוי כיום הוא 140 מ"ר בלבד (עמ' 63). בה בעת, לא עלה בידו להוכיח כי ניתנה הרשאה של התובעים לבניית התוספות למעט הקרוואן, שכהן בלבד הסכים להנחתו. אוסיף כי במסגרת דיון בבקשה של התובעים לפי פקודת ביזיון בית משפט מיום 04/03/15 הוסכם כי הגדר תפורק עד יום 25/03/15. למרות זאת ועל אף קיומו של צו הריסה , נותרה הגדר על כנה (ראו הכרעת הדין וכן עמ' 41 שורות 2-3, עמ' 54 שורות 26-29, עמ' 55 שורות 3-4, עמ' 60 שורות 22-36 לפרוטוקול) .

נכונים הדברים גם לעניין הצבת מחסן בגג שנטען שהורד והוצב מחסן מפלסטיק בחצר (עמ' 55 שורות 9-31) למרות הסכמות שהושגו במסגרת הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט מבלי שהמחסן סולק (עמ' 55 שורות 17-19, עמ' 56 שורות 3-4). מהעדויות עולה כי גם לאחר שהמחסן פורק, הוא הוקם מחדש בחלוף שבוע ימים (עמ' 56 שורות 18-20).

23. רישום הזכויות של יורשי המנוח טרם הוסדר בהיעדר צו ירושה למרות חלוף כשני עשורים ממועד פטירת המנוח . בנסיבות אלו, אין בראיות הנתבעים כדי להוכיח את זכותו של ציון כיורש של המנוח ויש להידרש לבחינת זכותם של משה וציון כברי רשות (ראו סעיף 49 לסיכומי הנתבעים). אוסיף כי אין לברר את טענתו של ציון לפיה הוא דייר מוגן או על היעדר יריבות עם התובעים , טענות שנזנחו בסיכומים מטעם הנתבעים בדומה לטענת ההתיישנות.

המסגרת הנורמטיבית:

24. סעיף 16 ו-17 לחוק המקרקעין , תשכ"ט-1969 קובעים:

16. "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק

בהם שלא כדין".

17. המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש

בהם משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה

כזאת".

משהוכחה זכותם של התובעים ולו גם כבעלי זכות חכירה בשיעור של 75% ובהיעדר זכויות

ברשות מקרקעי ישראל של ציון או משה כחוכרים נדרשתי לשאלת זכותם כבר רשות בנכס.

הלכה פסוקה היא כי הרשאה לשימוש והחזקה בנכס יכולה להינתן ע"י בעל מקרקעין, גם מכללא ולא רק במפורש. הרשות, יכול שתילמד "משתיקתו ואי-מחאתו של בעל המקרקעין או מי מטעמו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בהם. הסכמת בעל המקרקעין, לרשיון במקרקעין, נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית מלפעול לסילוק ידו של המזיק או המשתמש בפועל במקרקעין. רשות גרידא, אינה מעניקה לבעליה זכות במקרקעין. ככלל, רשות מכללא וגרידא, אינה מונעת את בעל המקרקעין וכל מי שפועל בשמו ומטעמו, מלהביא לסיומה, בכל עת על-ידי גילוי דעתו כלפי בעל הרשיון שאין הוא מוכן עוד להמשיכה" (נ' זלצמן, "רשיון במקרקעין", הפרקליט מב 24,56-57; ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מע"צ - מדינת ישראל [פורסם בנבו] 21.3.07). עוד מצינו בע"א 32/77 טובוליצקי נ ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא (3) 210: " יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי מקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי, למרות שידע על התפיסה , יכולה להעיד על הסכמתו וליצור רשיון מכללא" (להלן-"פרשת טובוליצקי").

25. מה תוקפו של רישיון מכללא שניתן למחזיק ע"י בעל זכויות במקרקעין? הכלל הוא כי הרישיון בר חזרה הוא ובידי נותן הרשות לחזור בו מההרשאה בכל עת. זאת למעט במקרים מיוחדים בהם הושקעו כספים רבים במקרקעין ואז אין בשינוי נסיבות של בעל המקרקעין כדי להצדיק חזרה מהסכמה. במקרה זה תוענק לבעלי הרישיון הגנה על הציפייה הלגיטימית שלהם (ראו : פרשת טובוליצקי; ע"א 7139/99 אלוני נ ' ארד ואח' , פ"ד נח (4) 184, ע"א 2836/90 אריה בצר נ' צילביץ נחמה ואח' , פ"ד מו(5) 184).

ככלל , ובפרט מקום בו הרישיון ניתן מכללא, ניתן אם כן לבטלו עם גילוי דעתו של המקנה שאין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון: "רשות שנלמדת מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זו היא רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע , כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני" ( מאמרה של נ' זלצמן , רישיון במקרקעין , שם, עמ' 53). ככל שמדובר ברישיון לשימוש ייחודי של המחזיק ההרשאה צריכה להיות במפורש ובידי הבעלים לבטל את הרישיון והשימוש המונעים ממנו "שימוש סביר" במקרקעין לפי זכותם (סעיפים 14 ו- 17 לחוק המקרקעין (ע"א 5043/96 גלמן נ ' הררי, פ"ד נד(3) 393). על רישיון לשימוש ייחודי וביטולו נקבע בת"א (מחוזי תל אביב) 2816/03 צפורה קונצ'יצקי נ' דליה שפלן [פורסם בנבו] 3.4.06 : "בהסקת מסקנות בדיעבד בדבר אי שור השימוש הייחודי בגג הבית המשותף יש משום הגמשה של כללי ניהול הבית המשותף , שלילת הוודאות ומתן אפשרות ליצירת זכויות על ידי קביעת עובדות בשטח. אישור שכזה מנוגד לתכלית הראויה...ואולם, גם בהנחה המיטיבה עם המשיבים ששתיקת המערערים במשך השנים מהווה מתן הרשאה לשימוש הייחודי שאותו עשו בגג הבית , הרי לכל היותר אפשר לראות את השימוש כנעשה בגדר הדוקטרינה של "רישיון במקרקעין" ללא תמורה. כפי שנפסק

לא אחת, הרשאת חינם שכזו ניתנת לביטול עם גילוי דעתו של המקנה שאין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון" (ראו בר"ע 110/86 עיזבון המנוח רימר נ' הילמן [פורסם בנבו] 24.3.86 ). כך גם אין לראות בהפסקת הרישיון לשימוש ייחודי, חוסר תום לב או שימוש לרעה בזכות ( עשא (מחוזי ת"א) 2189/08 מזל בדי נ' אברהם שחובר ואח', [פורסם בנבו]).

26. לאור קביעותי לפיהן לא ניתנה הראשה בכתב או בעל פה של אוחנונה לציון ומשה להקמת התוספות ויתירה מכך, הוכח בהתנהגותו במרוצת השנים כי הוא מתנגד לבנייתם ולבנייה מעבר לקווי הבניין (נ/5 , נ/6) הרי שגם אם הנתבעים ראו בהתנהגותו משום הסכמה מכללא להחזקה שלהם במקרקעין בהם הם בנו את התוספות, הרישיון הופסק לכל המאוחר במועד הגשת התביעה.

27. בהתאם לאמור , אין בטענות להיעדר מקום מגורים אחר למי מהנתבעים (עמ' 60 שורות 30-31, עמ' 61 שורות 5-6) ובפרט למשה שאינו יורש של המנוח גם לפי גרסתו, כדי למנוע את ביטול הרישיון. למעלה מן הצורך אוסיף כי נדרשת הסכמת בעלי הזכויות במקרקעין להצמדת חלקים לבעל זכויות זה או אחר ( ראו גם סעיף62 א. לחוק המקרקעין) מה שטרם נעשה בעניינינו והוכח כאמור כי חלק מהבנייה בוצעה בהיחבא, הן בבניית החנות והן בהנחת מחסן על הגג המשותף, בהשתלטות חוזרת ונשנית ביצירת עובדות מוגמרות במקרקעין בהקמת התוספות ושימוש ייחודי בהן תוך הסגת גבול בהיעדר הרשאה להקמתן.

28. הנתבעים, לא הביאו ראיות כלשהן להוכיח את השקעותיהם בתוספות על מנת להוכיח את זכותם בהן ומניעת סילוק יד ופינוי התוספות. עסקינן בקרוואן שלפי טבעו יביל וניתן להעבירו למקום אחר מבלי שהוכח כי ייגרמו לו נזקים מחמת העברתו. יפים הדברים גם לעניין המחסן שהוצב על גג הנכס ו/או בחצר , בהיותם מפלסטיק וניתנים להעברה ללא פגיעה בהשקעה של הנתבעים באותן תוספות, שלא הוכח שיעורה אם בכלל.

לאור האמור ומשלא הובאו ראיות להשקעות של הנתבעים או מי מהם ביתר התוספות וממילא חלק מהתוספות, קרי: חנות כלי הבית נהרסה בחלקה הארי, אין למנוע את פינוי התוספות במתן רישיון בלתי הדיר כעתירת הנתבעים בסיכומיהם.

29. בהתאם לקביעותיי, דין התביעה כנגד הנתבעים 6 ו-8 להתקבל בנוגע לתוספות אותן הקימו והשימוש בהן.

לפיכך, אני מורה לנתבעים 6 ו-8, ביחד ולחוד, להשיב את מצב הנכס לקדמותו בהריסה או בסילוק של הקרוואן והמחסנים מהנכס וכן בפרוק הגדר שבנכס.

30. שונים הדברים לעניין הפיצרייה, אשר לא הוכח בראיות התובעים כי היא נבנתה בסטייה מקו החנויות וקו הבניין ולפיכך איני מורה על הריסתה ועניינה ידון בפסק הדין המשלים.

בדומה לכך, לא הוכח כי הנתבעים אחראים להרחבת היחידה שהמנוח החזיק בה ועל כן איני מורה להם על השבת המצב לקדמותו באותה יחידה .

31. יתר המחלוקות בין התובעים לנתבעים 6 ו-8 ידונו ביחד עם יתר הנתבעים ויוכרעו בפסק דין משלים במסגרתו יילקחו בחשבון ההוצאות לפסק הדין החלקי.

32. עותק יישלח לצדדים.

ניתן היום, וו' אדר ב' תשע"ו, 16 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.