1. פתח דבר

מונחת בפני תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקיו הנטענים של התובע, נזקים שנגרמו – כך לטענת התובע - מחמת מעשי הונאה, שבוצעו נגדו על ידי הנתבעים.

להלן אביא את טענות הצדדים, כפי שכבר פורטו בהחלטתי מיום 18.8.13 בעניין סילוק התביעה על הסף.

2. טענות התובע בכתב התביעה המתוקן

התובע טוען, כי הנתבעים 1-2 הונו אותו. הנתבעים 3 – 19 הינם בני משפחתם של הנתבעים 1 ו-2. אלו, לטענת התובע, שיתפו פעולה עם הנתבעים 1 ו-2 בביצוע מעשי המרמה וההונאה. גם הנתבעים 20 – 24, שאינם בני משפחה, היו שותפים לנתבעים 1 ו-2 במעשי המרמה. הנתבעים 25 ו-26 הינם תאגידים בנקאיים, שאצלם נוהלו החשבונות הפיקטיביים של חברות הקש, אותן הקימו הנתבעים 1 ו-2 (להלן – החברות).

הנתבעים 1 ו-2, בעזרתם של יתר הנתבעים, הציגו בפני התובע מצג, ולפיו הם בעלים של חברות ועסקים מצליחים במיוחד, כאשר בדיעבד התברר לתובע, שאלו חברות קש בלבד. הנתבעים 1 ו-2 התחזו בפני התובע כאנשים אמידים ובעלי ממון. הם הציעו לתובע לעשות בעבורם ניכיון שיקים מעותדים של לקוחותיהם בתמורה לשיקים במזומן שהתובע ימסור להם.

התובע מסר לנתבעים 1 ו-2 שיקים בסכום כולל של למעלה מ-700,000 ₪ וקיבל כנגדם מהנתבעים 1 ו-2 שיקים מעותדים, המשוכים מחשבונותיהן של החברות, שהקימו הנתבעים 1 ו-2. עוד העמידו הנתבעים 1 ו-2 לרשות התובע שטרות חוב וערבות אישית להתחייבויותיהן של החברות.

בדיעבד התברר לתובע, כי כל אותם שיקים מעותדים, שנמסרו לידו על ידי הנתבעים 1 ו-2, הינם חסרי כל ערך ובלתי ניתנים לפירעון. חלקם של השיקים סורבו מחמת העדר כיסוי מספיק, חלקם היו גנובים ומבוטלים, חלקם היו שיקים של אנשים, שעזבו את הארץ, וכן שיקים של פושטי רגל ושל חברות בפירוק. עוד התברר לתובע, כי הנתבעים 1 ו-2 הינם עבריינים מנוסים בתחום המרמה והזיוף. התברר לתובע, כי הנתבע 1 הורשע בגין הקמת החברות למטרות מרמה. כך גם עומדים נגדו עשרות תיקי הוצל"פ בסך כולל של מיליוני שקלים חדשים. הנתבע 2 היה באותה תקופה בהליך של פשיטת רגל ובעל חובות כבדים.

לתובע התברר, כי כדי ליצור מצג שווא של פעילות עסקית ענפה ובכדי לשכנע את התובע, שמדובר בחברות מצליחות ועתירות ממון, הפקידו הנתבעים 4-7, 11, 13-17, ו- 20-23 מזומנים ושיקים לחשבונותיהם של התובע ושל החברות. במקביל, הנתבעים
3-24 משכו והעלימו את כספי התובע ואת האשראי הבנקאי, שהתקבלו בחשבונות של החברות, לחשבונותיהם ולצרכיהם האישיים. בשל המעשים הנ"ל לא נותרו כספים בחשבונות הבנק של החברות, והשיקים הדחויים שנמסרו לתובע סורבו מחמת העדר כיסוי מספיק.

הנתבעים 2 ו-24 החלו להעלים ולמכור סחורות אותן רכשו חברות הקש בסכום של
כ- 180,000 ₪. נתבעים אלו הקימו עסק חדש בשם "מעייני אפיקי מים" על שמו של אדם בשם אלכסנדר רדיצקי, ומכרו דרכו את הסחורה לצדדים שלישיים.

מעשה העוקץ לא יכול היה להצליח ללא רשלנותם ו/או אדישותם של הנתבעים 25 ו-26, שאצלם פתחו הנתבעים 1 ו-2 חשבונות עבור החברות שהקימו. הנתבעים 25 ו-26 הפיקו עשרות פנקסי שיקים בתקופה קצרה, וללא בדיקה, ואיפשרו את משיכת הכספים מהחשבונות באמצעות חתימות מזויפות על שיקים ולעיתים ללא חתימות כלל, ללא שבדקו את הדברים כנדרש.

גם לאחר שהתובע גילה את התרמית, ביקש להחזיר לעצמו את כספו ופתח נגד הנתבעים 1 ו-2 תיק הוצל"פ, המשיכו הנתבעים 3-24 לפעול ולעזור לנתבעים 1 ו-2. הנתבעות 3 ו-4 הכשילו את מסירת האזהרה בתיק ההוצל"פ. הנתבעות 3 ו-19 התגרשו באופן פיקטיבי מהנתבעים 1 ו-2. הנתבעות 4 ו-19 הכשילו ביצוע של עיקולי מיטלטלין. הנתבעים 3, 13 ו-14 לא הצהירו על כך שרכבים של הנתבע 1 נמצאו ברשותם.
הנתבעים 3-24 הכשילו את ביצוע העיקולים אצל צד ג', כאשר לא הצהירו על כספים של הנתבעים 1-2, שהועברו לרשותם.

על כן, עותר התובע לחייב את הנתבעים, בעילות תביעה שונות, כמפורט:

את הנתבעים 1 ו-2 עותר התובע לחייב מחמת תרמית, הטעייה וחוסר תום לב. התובע טוען, כי הנתבעים 1 ו-2 התחזו לאנשי עסקים והעבירו לידיו שיקים דחויים, חדלי פירעון ומזויפים ביודעין ובכוונה להטעות את התובע.

יש לחייב את הנתבעים 1 ו-2 גם מחמת הפרת חובה חקוקה, שכן מעשיהם עולים כדי קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובתחבולה, כאמור בסעיפים 414-416 לחוק העונשין, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, כאמור בסעיף 418 לחוק העונשין, ועוד.

עילה נוספת מכוחה מבקש התובע לחייב את הנתבעים 1 ו-2 היא עילה הפרת החוזה, שכן הנתבעים 1 ו-2 התחייבו כלפי התובע, שבתמורה להעברת שיקים או מזומנים מהתובע, יקבל התובע שיקים של לקוחות הנתבעים 1-2. הנתבעים 1 ו-2 ערבו אישית לפירעון השיקים העתידיים, שמסרו לתובע.

התובע עותר לחייב את הנתבעים 1 ו-2 גם מחמת עשיית עושר ולא במשפט. לטענתו של התובע, הנתבעים 1 ו-2 התעשרו על חשבונו שלא כדין שעה שקיבלו לידיהם שלא כדין וללא תמורה כספים של התובע.

עוד מבקש התובע להרים את מסך ההתאגדות מעל פניהן של חברות הקש, ולחייב את הנתבעים 1-2 באופן אישי בחובותיהן כבעלים ואורגנים של אותן חברות. הנתבעים 1-2 הפרו את חובת האמון, כאשר משכו שיקים מזויפים בניגוד לטובתן של החברות.

לחילופין טוען התובע, כי הנתבעים 1 ו-2 הפרו את חובת הנאמנות, שחבו כשלוחים של חברות הקש ושל ה"ה אלכסנדר רדיצקי, ומר לוי – בעלים נוסף של בית העסק "אפיקי מים" (להלן – מר לוי), כאשר לא דיווחו להם על ביצוע הפעולות הבנקאיות.

לסיום עותר התובע לחייב את הנתבעים 1 ו-2 מחמת עוולת הרשלנות. התובע טוען, כי הנתבעים 1 ו-2 חבים כלפיו בחובת זהירות. לפיכך היה עליהם להקפיד הקפדה יתרה ביחס לכל שיק שנמסר לתובע. על הנתבעים 1 ו-2 היה להימנע מלחתום על התחייבויות חדשות ולהקים עסקים חדשים, למרות תיקי ההוצל"פ, שהתנהלו נגדם, והליכי פשיטת הרגל, שהתנהלו נגד הנתבע 2.

את הנתבעים 3-18 עותר התובע לחייב מחמת סיוע לתרמית, הצגת מצג שווא והטעייה. התובע טוען, כי הנתבעים 3-18 סייעו לנתבע 1, למרות שידעו שמדובר בנוכל סדרתי, חדל פירעון, בעל עבר פלילי בתחום ההונאה. התובע טוען, כי הנתבעים 3-18 פעלו באופן אקטיבי לרוקן את חשבונותיהם של חברות הקש, ונהנו מהכספים לרווחתם האישית ולכיסוי חובותיהם.

יש לחייב את הנתבעים 3-18 גם מחמת הפרת חובת חקוקה, שכן מעשיהם עולים כדי קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובתחבולה, כאמור בסעיפים 414-416 לחוק העונשין, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, כאמור בסעיף 418 לחוק העונשין, ועוד.

עילה נוספת מכוחה מבקש התובע לחייב את הנתבעת 3 היא הלכת השיתוף בנכסים. הנתבעת 3, מי שבמועדים הרלוונטיים היתה אשתו של הנתבע 1, ועל כן היא חבה בחובות הנתבע 1 מכוח הלכת השיתוף בנכסים.

התובע עותר לחייב את הנתבעים 3-18 גם מחמת עשיית עושר ולא במשפט, שכן הנתבעים 3-18 התעשרו על חשבונו של התובע שלא כדין, שעה שקיבלו לידיהם שלא כדין וללא תמורה כספים של התובע. התובע עותר עוד לחייב את הנתבעים 3-18 מכוח עוולת התרמית, גרם הפרת חוזה, ועוולת הרשלנות.

את הנתבעת 19, אשתו של הנתבע 2, עותר התובע לחייב מחמת סיוע לתרמית, הפרת חובה חקוקה, הילכת שיתוף נכסים, עשיית עושר ולא במשפט ועוולת הרשלנות.

את הנתבעים 20-23 עותר התובע לחייב מחמת סיוע לתרמית, הפרת חובה חקוקה, עשיית עושר ולא במשפט, עוולת התרמית, גרם להפרת חוזה, חיוב בעל משרה ועוולת הרשלנות.

את הנתבע 24 עותר התובע לחייב מחמת סיוע למעשה תרמית, הפרת חובה חקוקה, עשיית עושר ולא במשפט, גרם להפרת חוזה, הפרת נאמנות וחובות השלוח, הפרת חובת תום הלב ועוולת הרשלנות.

את הנתבעים 25 ו-26 (להלן – הבנקים) עותר התובע לחייב מחמת חובת הזהירות שחבים הבנקים, לא רק כלפי לקוחותיהם אלא גם כלפי כל צד שלישי לגביו יכול הבנק לצפות, כי יינזק אם לא ינקטו אמצעי זהירות מספיקים.

התובע טוען עוד, כי קיימת בינו ובין הבנקים מערכת יחסים גם מכוח זכות העקיבה. התובע טוען, כי הכספים שהוצאו ממנו במרמה הועברו לחשבונות שנוהלו אצל הבנקים. בהמשך, אותם כספים נמשכו במרמה והבנקים אישרו את משיכתם שלא כדין וללא הרשאה של בעל החשבון. על כן טוען התובע, כי הוא יכול להיכנס בנעליו של מר לוי ולתבוע את הבנקים בגין מחדליהם מכוח זכות העקיבה.

עילה נוספת לחיוב הבנקים היא הפרת חוזה. התובע טוען, כי הסכמי פתיחת החשבונות, שנחתמו ע"י מר לוי, הופרו, כאשר השיקים שנמשכו מחשבונות הבנק של מר לוי היו מזויפים ונמשכו שלא כדין. מדובר בכספים של התובע, אשר הופקדו ונעקבו מחשבונו של התובע ולכן הוא זכאי, לטענתו, להיפרע מהבנקים מחמת אי קיום חובתם החוזית כלפי מר לוי.

לחילופין טוען התובע, כי גם אם לא ניתן היה לגלות את זיוף השיקים, הבנקים חייבים היו להשיב את הכספים מכוח חיוב יחסי בנק-לקוח. אסור היה לבנקים לחייב את חשבון הלקוח (מר לוי) ללא הוראותיו של מר לוי. גם אם הבנקים לא זיהו ולא היו יכולים לזהות את הזיוף, אין בכך כדי לפטור אותם מאחריותם ללקוח. אחריות הבנקים להשבת הכספים עולה מהוראות סעיפים 3 ו-4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, וכן בסעיפים 22-23 לפקודת השטרות (נוסח חדש).

לחילופין טוען התובע, כי יש להטיל על הבנקים אחריות מכוח הפרת דיני השליחות. התובע טוען, כי מסמכי פתיחת החשבון יוצרים יחסי שליחות בין הבנק ללקוח (מר לוי). השליחות איננה קמה, כאשר מדובר בהוראה שלא ניתנה ע"י הלקוח. לכן, עפ"י הדין, ובהעדר הוראות מהלקוח, לא ניתן לחייבו בגין פעולות שבוצעו עפ"י הוראות שהחתימה עליהם מזויפת. עוד טוען התובע, כי יש לחייב את הבנקים גם מכוח חוק הנאמנות. הבנקים, שמשמשים כנאמן, מחויבים בנאמנות גם כלפי התובע, שהינו צד ג'.

הבנקים חבים גם מכח עוולת גרם הפרת חוזה, שכן התנהלות הבנקים גרמה להפרת התחייבויותיו של מר לוי כלפי התובע.

עילה נוספת מכוחה טוען התובע, שיש להטיל את החיוב על הבנקים, היא הנזק הראייתי, שנגרם לו בעקבות אובדן מסמכים ע"י הבנק. התובע טוען, כי כדי לעקוב אחר הכספים שהועברו מחשבונות הבנק ולחשוף את תרגיל העוקץ נדרשו הבנקים להמציא מסמכים מפתיחת החשבונות, אישורי מסירת פנקסי שיקים ואסמכתאות של משיכות והפקדות שיקים ומזומנים. הבנקים איבדו עשרות אסמכתאות רלוונטיות, אשר בהן טמון מידע חיוני למציאת האשמים בתרגיל העוקץ. בהתרשלותם גרמו הבנקים לנזק ראייתי, אשר בגינו הם נדרשים לשאת בחבות בפסק הדין.

עוד טוען התובע, כי יש לחייב את הבנקים מחמת הפרת חובת הגילוי. התובע טוען, כי חוק הבנקאות (שירות ללקוח) מטיל על הבנקים חובה לגלות ללקוח כל פרט מהותי לגבי תוכנו של הסכם, היקפו, תנאיו וכו'. התובע טוען, שלמרות חובת הגילוי, הבנקים לא שלחו למר לוי את תדפיסי חשבונות הבנק, ולא הודיעו לו, כי בחשבונותיו מתבצעות פעולות שונות. הנתבע 26 הפר את חובת הגילוי בכך שלא הודיע למר לוי, כי הנתבע 1 הוא נוכל המוכר להם.

עילה נוספת מכוחה יש לחייב את הבנקים היא הפרת הסודיות. התובע טוען, כי מחשיפת פירוט שיחות עולה, שהנתבע 1 היה מתקשר לנתבע 25 מידי יומיים, ומנהל שיחות ארוכות עם הסניף בו נוהלו חשבונותיו של מר לוי. עובדה זו מחשידה ומקימה חשש שמא נציגי הנתבע 25 היו מעבירים לנתבע 1 מידע בנקאי אודות חשבונות של מר לוי.

לבסוף עותר התובע לחייב את הבנקים בעילת הרשלנות. התובע טוען, כי הבנקים התרשלו כלפיו בפעולות שונות, ובין היתר כאשר הנפיקו לבית העסק "אפיקי מים" 42 פנקסי שיקים במהלך של פחות מחצי שנה, כאשר העבירו חלק מפנקסי השיקים לגורם שלישי ללא ידיעתו של מר לוי, שאישרו את משיכות השיקים מחשבונותיו של מר לוי שלא כדין ומבלי שאימתו את החתימות כנדרש. התובע טוען, שהבנקים היו אמורים לראות, כי הכספים נמשכים ומופקדים ללא סיבה, בצורה סדרתית וחריגה. הבנקים היו צריכים להבין, שהחשבונות מנוצלים לרעה לצורך הלבנת כספים ולניפוח סתמי של מחזורי הכספים. מחדלם של הבנקים מלברר ולהתריע הינו חוסר תום לב מצידם, או לכל הפחות עצימת עיניים. התובע מבקש להעביר את נטל ההוכחה להעדר ההתרשלות לכתפיהם של הבנקים לפי הוראות סעיף 2(ב) לחוק השומרים, ועל פיה על השומר מוטל נטל ההוכחה להוכיח את העדר התרשלותו.

בסיכומו של דבר עותר התובע לפיצוי בגין הנזקים, שנגרמו לו ממעשי העוקץ, בשיעור יתרת החוב בתיק ההוצל"פ נכון ליום 4.2.2010 ובסך כולל של 2,147,215 ₪.

3. טענות הנתבעים

3.1 נתבעים 3, 5, 6, 7, 8, 9, 11 ו-12

הנזק הנטען ועילת התביעה עצמה, ככל שהיא קיימת, נוגעת לתיק ההוצל"פ, שנפתח נגד הנתבעים 1 ו-2, ואשר אין התובע מצליח לגבות במסגרתו דבר. הנתבעים הם זרים לחלוטין לתיק ההוצל"פ, לשטרי החוב או לכל חוב אחר, שלשם הבטחת פרעונו נתנו הנתבעים 1 ו-2 שטרי חוב לתובע. התובע אינו טוען, שקיים קשר ישיר בין הנתבעים לתובע. הוא גם אינו טוען למצגים, שהוצגו בפניו ע"י הנתבעים. הוא גם לא טוען לקיומה של חובת זהירות כלשהיא, שחבו כלפיו הנתבעים או מי מהם.

זאת ועוד, התובע טוען, שהנתבעים רוקנו את חברות הקש והפכו אותן לחברות נעדרות יכולת פירעון, ובכך הכשילו את הליכי ההוצל"פ. גם אם יוכיח התובע את כל האמור בכתב התביעה המתוקן, הרי אין בכך כדי להקים לתובע כל עילת תביעה נגד הנתבעים, שהרי התובע אינו טוען לחובה כלשהי של הנתבעים כלפיו, אלא רק למעשים שכביכול עשו. כפי שטוען התובע עצמו, הנתבעים זרים לחברות הקש ואין הם חבים דבר וחצי דבר לתובע ישירות, אלא מכוח סיוע נטען למעשיו של הנתבע 1.

כל האירועים הנזכרים בכתב התביעה התרחשו קודם ליום 8.3.03. הואיל והתביעה הוגשה לבית המשפט רק ביום 8.3.10, התיישנה התביעה עוד בטרם הוגשה. בכתב התביעה המתוקן מנסה התובע לטשטש את המועדים, אך זהו ניסיון נואש שלא יוכל לעמוד.

3.2 נתבעת 19

לב ליבה של התביעה נגד הנתבעת 19 היא הטענה, שהנתבעת 19 סייעה לנתבע 2 להעלים כספים שלכאורה נגנבו מהתובע. את עיקר יהבו השליך התובע על הסכם הגירושין, שנחתם בין הנתבעת 19 והנתבע 2 בשנת 1998. לטענת התובע, מדובר בהסכם פיקטיבי. בית המשפט השלום באשדוד כבר נדרש לטענות אלו של התובע וקבע בה"פ 13/05, כי הסכם הממון, שקיבל תוקף של פסק דין לא נערך לצורך הברחת רכוש. עוד טוענת הנתבעת 19, כי התובע הגיש ערעור על פסק הדין בה"פ 13/05, אך הערעור נדחה בהסכמה. הנתבעת 19 טוענת, שפסק הדין הנ"ל בה"פ 13/05 הינו פסק דין חלוט ומוגמר, ועל כן יש לסלק את התביעה מחמת מעשה בית דין ו/או השתק פלוגתא.

יש לסלק את התביעה על הסף מחמת השיהוי הרב שבהגשתה. התביעה הוגשה בחלוף כמעט שבע שנים ממועד האירועים המיוחסים לנתבעת 19, ועל כן יש לדחותה.

3.3 נתבע 20

השיקים על בסיסם הוגש כתב התביעה נמשכו בין השנים 2002-2003. לכן התיישנה התביעה עוד בטרם הוגשה.

יש לסלק את התביעה מחמת נימוק נוסף, העדר יריבות. הנתבע 20 טוען, כי אין לו כל היכרות אישית עם התובע ומעולם לא בא בדין ודברים עימו בטרם פתח התובע את תיק ההוצל"פ. הנתבע 20 מדגיש, כי אין קשר בין ההמחאות נשוא תיק ההוצל"פ לבין התביעה דנן.

כתב התביעה לא מגלה כל עילת תביעה של התובע נגד הנתבע 20.

3.4 נתבע 23

בכל המועדים והאירועים הרלוונטיים, התובע מעולם לא פגש את הנתבע 23, לא שוחח עימו ולא היה ביניהם כל דין ודברים.

בכתב התביעה טוען התובע, כי הוא חבר לנתבעים 1 ו-2 ועסק בעבורם בניכיון שיקים. אלא, שהתובע טוען, כי הנתבעים 1 ו-2 הונו אותו. משכך ברור, כי הנתבעים 1 ו-2 הם הצדדים הנכונים לתביעתו של התובע, ולא הנתבע 23, שלא היתה לו כל יריבות עם התובע. קיים חוסר יריבות עובדתי ומשפטי בין התובע לנתבע 23 ודי בטעם זה לדחות את התביעה על הסף. העובדה היחידה הקשורה לנתבע 23 ונזכרת בכתב התביעה היא טענה בדבר סיחור או העברת שיקים, שנמשכו ע"י התובע, לנתבע 23 ע"י גורמים שונים. גם אם הדבר נכון, ושיק מסוים אכן הוסב או הועבר לנתבע 23, אין בכך כדי ליצור לתובע עילת תביעה כלפי הנתבע 23.

גם הנתבע 23 נפל קורבן למעשה תרמית ונוכלות מצידו של הנתבע 1. השיקים, שהגיעו לנתבע 23 מהנתבע 1, חוללו. למרות חילולם של השיקים הנתבע 23 נאלץ לפרוע את תמורתם לבנק, שאחז בהם. נקיטת הליכי גבייה אלו נגד הנתבע 23 מעידים על כך שהנתבע 23 לא היה שותף להונאת התובע או כל גורם אחר. ההיפך הוא הנכון. הנתבע 23 נפל קורבן לאונאה בדיוק כמו התובע עצמו.

האירועים, המתוארים בכתב התביעה, מתייחסים לשנים 2002-2003 בסמוך לתחילת התקשרותו היזומה של התובע עם הנתבעים 1 ו-2. כבר אז החל מרוץ ההתיישנות. התובע הגיש את התביעה בתחילת חודש מרץ 2010, דהיינו לאחר שחלפו 7 שנים מיום שנולדה עילת התביעה, ולכן זו התיישנה. לחילופין, יש לסלק את התביעה מחמת שיהוי ממושך. אין חולק, כי גם אם לא חלפה תקופת ההתיישנות במלואה, התביעה הוגשה בסמוך מאוד למועד ההתיישנות, תוך שיהוי רב בהגשתה.

הגשת התביעה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. אין ספק, כי התובע ידע היטב, שבעלי דינו הנכונים הם הנתבעים 1 ו-2, עימם היה לו קשר. התביעה דנן היא ניסיון של התובע להיפרע מנתבעים נוספים, לאחר שנודע לו שהנתבעים 1 ו-2 הם "בורות יבשים" שלא יוכל להיפרע מהם.

3.5 נתבע 24

יש לסלק את התביעה על הסף מחמת העדר יריבות והעדר עילה. הנתבע 24 עבד אצל הנתבעים 1 ו-2 כשכיר מיום 15.12.2002 ועד 28.2.2004. הנתבע 24 והתובע זרים זה לזה ומעולם לא נפגשו. מעולם לא הגיעו אליו המחאות של התובע. כך גם מעולם לא היתה לו נגיעה בחשבונות הבנק של מי מהנתבעים. כספים של התובע ו/או של מי מהנתבעים לא עברו בחשבון הבנק של הנתבע 24 לשום צורך, פרט לשכר עבודה, שקיבל כדין.

יש לסלק את התביעה לנוכח חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993. התובע הינו מלווה חוץ בנקאי, אשר לא עמד בתנאי החוק לעניין חוזה הלוואה בכתב ולעניין שיעור עלות אשראי מירבי.

יש לסלק את התביעה מחמת התיישנות. התביעה הוגשה לאחר שחלפו 7 שנים מיום שנולדה עילת התביעה. לחילופין, יש לסלק את התביעה מחמת שיהוי רב בהגשתה אשר גרם לנתבע 24 נזק ראייתי, המסכל את הגנתו.

3.6 נתבעים 25 ו-26

דין התביעה להיות מסולקת מחמת העדר עילה. התובע לא מצליח להסביר את הקשר בינו לבין הבנקים. לטענה הסתמית והלא ברורה לזכות עקיבה, טענה אותה מעלה התובע בכתב התביעה, אין שום יסוד משפטי מבורר ונכון. התובע אינו מכחיש, כי הוא אינו לקוח של הבנקים. מי שהיה בזמנים הרלוונטיים לקוח של הבנקים הוא מר לוי. ככל שהבנקים חבים חובה כלשהי הרי שהיא כלפי מר לוי ולא כלפי התובע, וכל עילות התביעה (המוכחשות לכשעצמן) עומדות אך ורק למר לוי. כך ביחס לעילת הפרת החוזה, עילות חיוב מכוח יחסי בנק לקוח וכו'.

יש לדחות גם את טענות התובע להטיל על הבנקים חובות כלפיו כצד שלישי. כדי להטיל על הבנק חובות כלפי צד שלישי נדרשת מידה ממשית של שכנות בין הצדדים, אשר איננה מתקיימת בעניינינו. הפסיקה הרחיבה את מעגל חובת הזהירות גם כלפי מי שאינו לקוח של הבנק ועלול להיפגע מפעולותיו, אלא שתנאי הכרחי הוא, כי הבנק ידע על קיומו של אותו אדם שעלול להיפגע, או אמור היה לצפות את קיומו. במקרה דנן, התובע לא טען שהבנק ידע או צריך היה לדעת כי פרעון ההמחאות המזויפות תשפיע על התובע.

דין התביעה להיות מסולקת גם מחמת התיישנות. מהאמור בכתב התביעה המקורי והעובדה, שהתובע החל בהליכים משפטיים בגין השיקים עוד בשנת 2003 עולה, כי חלפו למעלה משבע שנים מקרות האירועים נשוא כתב התביעה ועד להגשתה. על כן דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. בכתב התביעה המתוקן מנסה התובע להתחמק מאזכור מועד היווצרות העילה ובכך הוא מנסה לרפא את העובדה שהתביעה התיישנה.

חלוף הזמן, ההתיישנות והשיהוי מעידים יותר מכל על חוסר תום לבו של התובע. חוסר תום הלב מתחזק לנוכח העובדה, שהתובע ניהל עשרות הליכים נשוא מסכת האירועים בתביעה דנן בהוצאה לפועל, בבית המשפט ואף בבג"ץ. בכל אלו, התובע מעולם לא טען דבר וחצי דבר כנגד הבנקים, מעולם לא יידע את הבנקים אודות ההליכים שהוא מנהל ולא צירף את הבנקים לאף אחד מאותם הליכים. הבנקים טוענים, כי התובע עשה שימוש לרעה בהליכים משפטיים וגם מטעם זה דין התביעה להיות מסולקת על הסף.

4. דיון והכרעה

4.1 תרמית

נראה, כי יש לדחות את טענת התובע ולפיה הנתבעים 1 ו-2 ביצעו נגדו מעשה "עוקץ", וזאת מן הנימוקים, שיפורטו להלן.

מן האמור בכתבי הטענות ובעדותו של התובע בפני עולה, כי התובע הלווה לנתבעים
1 ו-2 כספים מרצונו החופשי ולמטרת הפקת רווח, כפי שאישר התובע בעדותו בפני
(עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 9.2.14, שורה 9):

"נכון שרציתי לעזור לאדם, בתמורה לרווח".

ובמקום אחר (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 20-21):

"ש. ההלוואות שנתת להם וניכיון השיקים נעשה תמורת ריבית?

ת. כן".

במקום אחר מאשר התובע, כי הכספים שהועברו לנתבעים 1 ו-2 ולחברות ניתנו הן כהלוואה והן כהשקעה באותן החברות (ראה עמ' 40 לפרוטוקול, שורות 20-23):

"ש. לאיזה מטרה הפקדת לחשבונות?

ת. עבור התפעול של החברות הללו.

ש. זו היתה השקעה או הלוואה?

ת. גם וגם".

התובע מאשר עוד, כי העמיד לנתבעים 1 ו-2 הלוואות בסכומים גבוהים בסך של
כ-700,000 ₪ (ראה עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 1-2):

"ש. סיכמנו שאתה העמדת לו הלוואות לו ולנתבע 2 בסדר גודל של כמה?

ת. הכל זה התגלגל. העמדתי לו הלוואות בסך 700,000 ₪".

מן האמור עולה, כי התובע פעל – במודע – כמלווה כספים בריבית לנתבעים 1 ו-2. התובע פעל כן במשך תקופה ארוכה – החל ממאי 2002 (ראה עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 28-29) ולפחות עד לחודש מרץ 2003 (ראה עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 18), בסכומים בהיקפים ניכרים.

חיזוק נוסף למסקנה, כי התובע הינו מי שעוסק במתן הלוואות בריבית באופן שגרתי ושטתי, ניתן למצוא הן בעדותו של הנתבע 1 בפני (עמ' 65 לפרוטוקול, שורות 8-13) והן בעדותו של הנתבע 13 בפני (עמ' 75 לפרוטוקול, שורות 20-32). שניהם מציינים, כי התובע פעל בשיטתיות בתחום זה. השניים העידו, כי התובע היה נוהג לפרוט להם שיקים בסכומים גבוהים ואף החתים אותם על שטרי חוב, כאשר הם נדרשו לערוב באופן אישי לסכומי השיקים שהעבירו לניכיון אצל התובע.

זאת ועוד. התובע אישר, כי למרות שלא הכיר את הנתבעים 1 ו-2 היכרות מוקדמת כלשהי, התובע הלווה להם כספים בהיקפים גדולים. זאת מבלי שערך לפני כן בדיקת רקע בעניינם ובדיקת יכולת כלכלית ומסוגלות פרעון (ראה עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 13-19):

"ש. מגיע לך אדם בשם אפי פרי שלטענתך הוכר לך על ידי אחר ומבקש ממך לנכות לו שיקים. אתה נדרש לנכות שיקים בהתחלה 5,000 ₪ ולאחר מכן לתת הלוואות של 100,000 ₪

ת. כן.

ש.ת. לא בדקתי את הרקע הכלכלי של מר אפי פרי.

ש.ת. לא היתה לי יכולת לבדוק לגבי הרקע הכלכלי של הנתבע 2.

ש. למרות זאת נתת להם הלוואות בלי לדעת מה היכולת שלהם.

ת. הם שיכנעו אותי שהם אנשי עסקים".

עולה, איפוא, כי חלופת הכספים בין התובע ובין הנתבעים 1 ו-2 איננה מקרה חד פעמי. המדובר במערכת יחסים ממושכת, בה העמיד התובע לנתבעים 1-2 כספים בסכומים גבוהים ביותר, וכל זאת מבלי לברר דבר אודותיהם ומבלי לבדוק למי הוא מוסר את הכספים. גם לטענתו של התובע עצמו, היה מדובר בעסקאות, שהניבו לו רווחים, וזו המטרה שלשמה הוא העביר את אותם הכספים. עולה, כי השתלשלות האירועים המתוארת בכתב התביעה איננה אלא כישלון עסקי של התובע, שהלווה כספים לנתבעים 1 ו-2 מתוך תקווה לרווחים קלים ולתשואה נדיבה. בנסיבות אלו, כאשר התובע עצמו מאשר, כי לא טרח כלל לבדוק ולברר מיהם אותם נתבעים וחברות אליהם הוא מעביר כספים בסכומים גדולים, יש לקבוע כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו, ולא הוכיח, כי הנתבעים 1-2 ביצעו נגדו מעשה "עוקץ" או מעשה מרמה, כאשר הוא העביר את הכספים מרצונו תוך ויתור על בדיקות מקדימות, שביצוען לא נמנע ממנו, והכל מתוך רצון להפקת רווחים, וכחלק מעיסוק קבוע. התובע לא הצביע על מידע כוזב כלשהו, שהוצג בפניו על ידי מי מהנתבעים קודם העברת הכספים על ידי התובע, ואשר הוביל להעברת הכספים. ממילא, לא ניתן לדבר על תרמית כלשהי, ודין הטענה להידחות.

בהקשר זה, ולמעלה מן הצורך, כדאי להזכיר, שרף ההוכחה הנדרש בטענת התרמית – שהיא טענה מעין פלילית – הוא רף הוכחה גבוה, העומד ביחס ישיר לחומרת הטענה. בעניין זה ראה האמור בע"א 3546/10, מישאלי נ' קליין, ניתן ביום 24.4.12:

"הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית נוסח זיוף ותרמית הוא גבוה יותר. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף, על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות".

ראה גם האמור בע"א 3725/08, חזן נ' חזן, ניתן ביום 3.2.11:

"ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב בראיות בעלות משקל ואמינות. כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עיסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת".

במקרה דנן, לא רק שלא הובאו ראיות מספיקות, הנדרשות להוכחות מעשה תרמית, אלא כלל לא הונחה תשתית עובדתית בעניין התרמית הנטענת.

אשר על כן, יש לדחות את טענת התרמית, שנטענה על ידי התובע בעניינם של הנתבעים 1 ו-2. ממילא יש לדחות את טענת התובע ביחס לשאר הנתבעים, ולפיה שאר הנתבעים סייעו, כביכול, למעשה התרמית של הנתבעים 1 ו-2. אם אין תרמית, גם אין מי שמסייע לביצועה.

למעלה מן הצורך, אתייחס ספציפית לטענות התרמית, שהועלו ביחס לשאר הנתבעים ביתר פירוט.

4.1.1 נתבעים 3-18:

לתמיכה בטענותיו ביחס לנתבעים 3-18 הציג התובע העברות כספים של נתבעים 3-18 לחשבונו של התובע וכן לחשבון החברה, שהקימו הנתבעים 1-2. התובע טוען, שמדובר בהעברות כספים, אשר נעשו כדי "ליצור אמינות ולהגדיל פיקטיבית את היקפי הפעילות הכלכלית" (ראה סעיפים 24-27 לתצהיר עדותו של התובע). בעדותו בפני סתר התובע את טענתו, כי כספי הנתבעים הועברו ישירות לחשבונו, וטען כי מעולם לא קיבל כספים ממשפחת שפירא (ראה עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 24-25).

נראה, כי די בסתירה מהותית זו בדבריו של התובע עצמו כדי לסתור טענתו בדבר העברות הכספים הנטענות. יתירה מכך, בהערת אגב יוער, כי סתירה זו וחוסר עקביות במקרים נוספים בעדות התובע מלמדים על המשקל שיש לייחס לעדות התובע.

4.1.2 נתבעת 19:

התובע מבקש לחייב את הנתבעת 19 מחמת השימוש שעשתה לצרכיה הפרטיים בכספים, שהיו מופקדים בחשבונות של החברות (ראה סעיף 64 לתצהיר עדותו של התובע). התובע טוען, כאמור לעיל, כי הכספים, שהיו מופקדים בחשבונות החברות, היו כספים שלו, והשימוש שעשתה הנתבעת 19 בכספים אלו קושר אותה לקנוניה ולמעשה העוקץ שנעשה נגדו.

דין טענות התובע בעניין זה להידחות.

לביסוס טענותיו מפנה התובע לשיקים, שנמשכו מחשבונו של מר יעקב לוי - עד מטעם התובע ומי שעבד עם הנתבעים 1 ו-2 (להלן – מר יעקב לוי). בהקשר זה ראה נספח כ1 לתצהיר עדותו של התובע שם הוצג שיק, שנמשך מחשבונו של מר יעקב לוי לטובת הנתבעת 19. כן ראה נספח כ2 לתצהיר עדותו של התובע שם ריכז התובע רשימה של "שיקים שנמשכו מחשבונותיו של יעקב לוי ע"י ו/או עבור הנתבעים 2 ו-19". יודגש, כי מדובר במסמך, שנערך על ידי התובע עצמו. התובע לא הוכיח, כי היו אלו כספיו שלו, שהופקדו בחשבונותיו של מר יעקב לוי. כמו כן, אין קשר בין סכומי השיקים, שהוצגו בנספחים הנ"ל ובין גובה התביעה. בהקשר זה ראה עדותו של התובע בפני (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 17-19):

"ש. אין לך ראיה שהכסף הגיע אליה?

ת. יש לי ראיות שהרבה כסף הגיע אליה. הצגתי אותם בתור נספח כ2 לתצהירי. זה טבלה שאני ערכתי".

התובע מנסה להיבנות מטבלה, שערך בעצמו, ואשר האמור בה אינו מגובה באסמכתאות מספיקות ורלוונטיות.

די בכך כדי לדחות הטענות, ככל שהן נוגעות לנתבעת 19.

כמו כן, התובע הפנה להודאתה של הנתבעת 19 – גרושתו של הנתבע 2 – שאישרה שבתקופה הרלוונטית היו היא והנתבע 2 נשואים וניהלו משק בית משותף. במצב דברים זה, שימשו הכספים של הנתבע 2 גם אותה (ראה סעיף 7.3 לכתב ההגנה המתוקן מטעם הנתבעת 19 וכן לסעיף 70 לתצהיר עדותו של התובע). אולם, אין בהעברת הכספים לנתבעת 19 כדי להוכיח, שהיא היתה שותפה בקנוניה, הנטענת, ואין די בכך כדי לחייבה בגין ביצוע עוולת התרמית או סיוע לתרמית. בנסיבות העניין, דין טענות התובע ביחס לנתבעת 19 – להידחות.

4.1.3 נתבעים 20 ו-23

התובע טוען, כי יש לחייב את הנתבעים 20- ו-23 מחמת שאלו פעלו בחשבונותיהם של החברות, שהקימו הנתבעים 1 ו-2, ומשכו משם את כספי התובע (ראה סעיפים 89, 95, 97 ו- 125 לתצהיר עדותו של התובע).

אלא שבהקשר זה לא הוכחו שני רכיבים מרכזיים לביסוס טענותיו של התובע. ראשית- ביחס לכספים לגביהם נטען, כי נמשכו ע"י הנתבעים 20 ו-23, לא הוכח, שמדובר בכספים שהופקדו ע"י התובע. ייתכן שמדובר בכספים אחרים או נוספים. שנית, וחשוב יותר, התובע לא הוכיח, כי משיכות הכספים הנטענות נעשו בדרך של תרמית או הטעיה. בהתאם להודאתו, התובע מסר את הכספים לנתבעים 1 ו-2 במסגרת פעילותו העסקית כמלווה בריבית ובמטרה לעשיית רווח, כמפורט לעיל, וזאת על מנת לאפשר פעילותם העסקית. ברור היה, איפוא, לתובע מראש, כי הכספים, שהלווה התובע לנתבעים 1 ו-2 ישמשו אותם בדרך כזו או אחרת ויימשכו מחשבונות החברות כתשלום לגורמים שונים. בנסיבות העניין, דין טענות התרמית והסיוע לתרמית, גם ככל שהן נוגעות לנתבעים 20 ו-23 – להידחות.

4.1.4 נתבע 24

התובע טוען, כי יש לחייב את הנתבע 24 בגין מכירה ושיווק של סחורות, שנרכשו מכספיו של התובע, כספים שהוצאו ממנו במרמה (ראה סעיף 127 לתצהיר עדותו של התובע):

"ברצוני לציין כי מרבית הסחורות הללו נקנו מכספי אשר הוצא ממני במרמה והופקד לחשבונות של אפיקי מים ושל יעקב לוי כפי שציינתי בנספח ד' 2 לתצהירי, ומשם הכספים הועברו באמצעות צ'קים משוכים מחשבונותיו של יעקב לוי לספקים תמורת מערכות מטהרי מים, וחלק נוסף של הסחורות הוצא במרמה שכן ניתן תמורתם לספקים צ'קים דחויים חדלי פירעון המשוכים מחשבונותיו של יעקב לוי".

עיון בנספח ד2 לתצהיר עדותו של התובע – בהתאם להפניה הנ"ל – לא מלמד על כך שכספי התובע הוצאו ממנו במרמה. בנספח ד2 ערך התובע עצמו דף ריכוז של כספים, שהוצאו ממנו במרמה, לטענתו, והופקדו בחשבונות חברת י.ל גרפי ובחשבונו של מר יעקב לוי. הטענה בדבר הוצאת כספים במרמה אינה מגובה באסמכתא כלשהי. בנסיבות העניין, גם אם הכספים, שהעביר התובע שימשו לרכישת מטהרי מים, הרי שאין בכך כל פגם. הרי התובע עצמו מאשר, שהעמיד אשראי לרשות הנתבעים 1 ו-2 והחברות לצורך מימון הפעילות העסקית. רכישת מטהרי מים היתה עיקרה של פעילות זו, כאשר מדובר ברכישת מלאי לצורך מכירתו. ממילא דין טענות התובע נגד נתבע 24 להידחות.

סיכומם של דברים, ביחס לטענת התרמית, התובע לא הוכיח, כי מי מהנתבעים ביצע נגדו מעשה תרמית או סייע למעשה שכזה, ולכן דין טענות התובע בעניין זה להידחות. ממילא, יש לדחות גם את טענות התובע, ככל שהן עוסקות בעוולת הפרת חובה חקוקה, המתייחסת לביצוע מעשי תרמית, כפי שנטענו על ידי התובע.

4.2 האם הוכח הנזק?

טעם נוסף, שבגינו יש לדחות את התביעה הוא אי הוכחת הנזקים הנטענים כדבעי. בכתב התביעה עותר התובע לחייב את הנתבעים בסך כולל של 2,147,215 ₪. אולם, התובע לא פרט כנדרש, כיצד חישב את סכום התביעה, ומדוע על כל אחד מהנתבעים לשאת במלוא סכום זה. כמו כן, לא פרט התובע בכתב התביעה ואף לא בתצהיר עדותו את הסכום המדויק, שהלווה לנתבעים 1 ו-2.

בנספח א לתצהיר עדותו מפנה התובע ל"פירוט חלק מהצ'קים הדחויים", שהועברו אליו ע"י הנתבע 1 (ראה סעיף 6 לתצהיר עדותו של התובע), שניתנו לתובע כנגד הכספים אותם מסר התובע לנתבע 1. התובע לא הציג את מלוא השיקים, התומכים – לטענתו - בתביעה. בהמשך טען התובע, כי "במהלך חודש מרס 2003 ולאחר שהעברתי סך של כ- 700,000 ₪ לידיהם..." (ראה סעיף 10 לתצהיר עדותו של התובע). מהדברים נראה, שהתובע אמד את הכספים שהועברו לנתבעים 1 ו-2 בסך של כ-700,000 ₪. בנסיבות העניין, לא ברור כיצד עותר התובע לחייב את הנתבעים בסך של למעלה משני מיליון ₪. יתירה מכך, בהמשך תצהיר עדותו טוען התובע, כי "בשביל לחשוף את אותם צדדים שלישיים בתחילה חשפתי את חשבוני האישי שמספרו ... ומחשיפתו עולה כי מרבית כספי סך של כ- 425,370 ₪ נמשך לחשבונותיהן של חברות הקש" (ראה סעיף 21 לתצהיר עדותו של התובע). במקום אחר אמד התובע את הסכום הכולל שהעביר לנתבעים בסך של 800,000-900,000 ₪ (ראה סעיף 5 לכתב סיכומי התובע). מהו אם כן, הסכום שהעביר התובע – לטענתו – לנתבעים או למי מהם? עינינו הרואות, כי אין הלימה כלשהי בין הסכומים השונים הנזכרים בכתבי הטענות, בתצהירים ובסיכומים.

זאת ועוד, וכפי שכבר נזכר לעיל, התובע לא הבחין ביחס לסעד הכספי הנתבע בין הנתבעים השונים, ולא כימת את הנזק שנגרם בעטיו של כל אחד מהנתבעים במובחן מהאחרים. למעשה, לא הוכיח התובע את הנזק הספציפי שנגרם לו בעטיו של כל אחד מהנתבעים. בעניין זה ראה עדותו של התובע עצמו בפני (עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 26 – עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 1):

"ש. הגשת תביעה על 2,143,000 ₪. תראה לי שבני משפחת שפירא עוולו כלפיך בסכום זה?

ת. הם לקחו את הכספים.

ש. כמה הם לקחו?

ת. רשמתי לך. בנספח י' לתצהירי פירטתי כמה כל אחד ואחד לקח. הם לקחו 740,000 ₪. משפחת שפירא ואיפרגן.

ש. לא מענין אותי משפחת איפרגן. כמה משפחת שפירא?

ת. 200,000-300,000 ₪.

אני הגשתי תביעה נגד כולם ביחד. 740,000 ₪ זה הסכומים שאתם התחלקתם ביניכם".

ובהמשך (עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 28):

"ש.ת. אברהם קייקוב לא לקח ממני 2,000,000 ₪".

מקום נוסף בו מאשר התובע, כי לא ערך הבחנה כלשהי בין הנתבעים השונים, וכי אין התובע יודע במדויק כמה כסף הועבר לכל אחד מהנתבעים, הוא בהקשר לכספי התובע, שהופקדו – לטענתו - אצל הנתבע 25 (ראה עמ' 41 לפרוטוקול, שורות 22-27):

"ש. האם אתה יכול להסביר מה הקשר בין הנזק שנגרם לך בין העסקים הכושלים, הנתבעים 1 ו-2 לשיקים שנתת פתוחים לבין חוב של 700,000 ₪ לבין בנק מזרחי?

ת. הכסף שלי הופקד לשם.

ש. כמה כסף הופקד?

ת. קשה לאמוד את זה. היה ערבוב בין החשבונות. הפקדתי לי.ל. גרפי והועבר לחשבון ומשם למזרחי. היה בלגאן".

בעניין זה ראה גם האמור בסעיף 79 לתצהיר עדותו של התובע, שם הוא מבקש לחייב את הנתבעת 19 על-פי אומדן שאמד הנתבע 2:

"ברצוני לציין כי הנתבע 2 אמד את הסכומים אשר משך ממני לצרכיו האישיים בסך של כ-150,000 ₪, וזאת בהסתמך על דבריו מיום ה-27.4.03...".

בעניינינו, אין המדובר במעוולים במשותף או בנזק שלא ניתן לחלוקה, ועל כן היה מקום לציין את הנזק הספציפי, מסך הנזק הנטען, הנטען ביחס לכל אחד מהנתבעים. בעניין זה ראה האמור בע"א 8133/03, יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, ניתן ביום 27.10.2004:

"ההלכה הנוהגת בדין הישראלי, שאומצה אצלנו בעקבות הפסיקה האנגלית, מסווגת את המקרים הנזיקיים בהם שותף יותר ממעוול אחד לשלושה: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; ומעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. את המעוולים משני הסוגים הראשונים מחייבים בפיצויים על מלוא הנזק ביחד ולחוד, בעוד שהמעוולים מהסוג השלישי מחויבים בנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד (ראו ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701; ד"נ 15/88 מלך נ' קורהויזר, פ"ד מד(2) 89)".

לפיכך, ומשלא הוכח הנזק הנטען ביחס לכל אחד מהנתבעים, זהו טעם נוסף בגינו דין התביעה להידחות.

4.3 טענות נוספות

למעלה מן הצורך, ולמרות שדי באי הוכחת ביצוע פעולות התרמית הנטענות – שהן לב ליבה של התביעה – וכן די באי הוכחת הנזק כדי להביא לדחיית התביעה, אמשיך ואתייחס לשאר טענות התובע, אותן העלה ביחס לחלק מן הנתבעים.

4.3.1 נתבע 1 – אפי חיים פרי

כאמור לעיל, התובע טוען, כי מקור נזקיו הנטענים של התובע הוא בהלוואות ובשיקים שהעמיד התובע לנתבעים 1 ו-2. הנתבע 1, בעדותו בפני, אישר כי הוא אחראי בגין השיקים שהתובע מסר לו (ראה עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 1-3):

"ש. אני מציג לך את נספח א' לתצהירי. אתה אחראי על שיקים שחתמת לי?

ת. לא מכחיש את זה. כל החוב צריך לרבוץ עלי, על מוטי ועל יעקב לוי בלבד. לכל הנתבעים האחרים אין נגיעה לעניין".

בעדותו זו בפני אישר הנתבע 1 את האמור בנספח א' לתצהירו של התובע, שם נכתב:

"אני אפי פרי ת.ז..

גר ברחוב אלון 22 תל מונד

העברתי לידי אלון טובים ת.ז...

צקים מניכוי ואני אחראי עליהם באופן אישי אם הם לא יכובדו בבנק בחשבונו של אלון טובים.

השיקים הם של: ... (רשימה של עשרות שמות – נ"ש)".

התובע מאשר, כי פתח כבר בהליכי הוצל"פ לשם גביית הסכומים הנקובים בכל השיקים שהיו ברשותו, וכי הנתבע 1 הודה בקיום החוב כלפי התובע (ראה עמ' 40 לפרוטוקול, שורה 28 – עמ' 41 לפרוטוקול, שורה 15). התובע טוען, כי בתביעה דנן עותר התובע לחייב את הנתבע 1 רק בגין עגמת הנפש שנגרמה לו (ראה פסקה 17 לתצהיר התובע):

"אציין כי כיום למרות שהנתבע 1 הודה בקיום החוב, וכיום הוא חב בתיק ההוצל"פ את מלוא הסכום, בכל זאת צירפתי אותו לתביעתי זו בגין הצער ועוגמת הנפש וההוצאות הרבות שללא ספק גרם לי, ושעד היום לא הגשתי תביעה בגינם".

מהו אותו סכום, שנתבע על ידי התובע בגין אותה עגמת נפש נטענת? התובע לא מציין זאת כלל.

באשר לנזק הבלתי ממוני (ראה סעיפים 159-164 לכתב התביעה המתוקן), הנתבע על ידי התובע, משלא הוכחו מעשי התרמית והנזק הנטען בגינם, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עגמת נפש. בעניין זה ראה האמור בע"א 6884/09, הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ירדני, ניתן ביום 17.8.10:

"כאמור לא כל עגמת נפש באשר היא תזכה בפיצוי, אף שעגמת נפש של ממש בודאי ראויה לכך. גם נדרשת הוכחה במידת מה של עצם קיומו של נזק (ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט); ובסופו של דבר, מסור הנושא לשיקול דעת".

אינני סבור, כי קיומו של חוב מצדיק חיובו של החייב בתשלום סכום נוסף בגין עגמת הנפש, שנגרמה לנושה בעטיו של החוב.

4.3.2 נתבע 2 – מרדכי קקון

בעניין הנתבע 2 טוען התובע, כי הוא צורף לתביעה – למרות שהתובע כבר פתח ביחס לחוב הכספי, שהנתבע 2 חב לו, בהליכי הוצל"פ – מחמת שני טעמים: הטעם הראשון, במסגרת תביעה אחרת, שניהל התובע נגד הנתבע 2, נדחו חלק מטענות התובע. הטעם השני, הרצון להביא לחיובו של הנתבע 2 בתשלום פיצוי בגין עגמת הנפש, שנגרמה לתובע מחמת מעשי הנתבע 2. וכך כתב התובע בעניין זה בתצהיר עדותו (ראה סעיף 18 לתצהיר עדותו של התובע):

"כך גם את הנתבע 2 צרפתי לתביעתי זו, היות וכבוד השופט אהרון מקובר בתיק א 2913/05 ש.פ"ת (כך במקור – נ"ש) לא קיבל את סך מלוא החוב בתביעתי השטרית בתיק ההוצל"פ, ומכיוון שהנתבע 2 הודה בפניי כי הוא המקור לצ'קים הדחויים חדלי הפירעון וכי הוא ערב להם, כמו כן צרפתי את הנתבע 2 לתביעתי זו גם בגין הצער עוגמת הנפש וההוצאות הרבות שללא ספק גרם לי, ושעד היום לא הגשתי תביעה בגינם".

דין טענות אלו של התובע להידחות. ראשית, אין אני יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של כב' הש' מקובר – מה גם שפסק דין זה לא הוצג בפני, ועל כן לא ברור איזה חלק מהתביעה שם התקבל או נדחה, ומה היו הנימוקים לכך. מכל מקום, לכאורה לא ניתן לשוב ולתבוע שוב בגין אותן עילות, אשר נדונו ונדחו על ידי מותב אחר. שנית, ביחס לטענות בגין נזק בלתי ממוני, משלא הוכחו מעשה המרמה והנזק הנטען לתובע, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עגמת נפש, כפי שכבר נאמר לעיל ביחס לנתבע 1.

יצויין, כי אמנם הנתבע 2 נמנע מהגשת כתב הגנה. יחד עם זאת, אין במחדל זה כדי להצדיק מתן פסק דין נגדו.

בתקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, נאמר:

"נתבע שלא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע לכך, יתן בית המשפט או הרשם פסק דין שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד; היתה התביעה שלא על סכום כסף קצוב, יהא בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו או מקצתה לפני שיינתן פסק הדין; היתה התביעה לפני הרשם והיה הרשם סבור כי אין ליתן פסק דין ללא שמיעת עדות – יעביר את התביעה לבית המשפט".

במקרה דנן סבור הייתי, כי אין לתת פסק דין מחמת אי הגשת כתב הגנה בלא שתוכח התביעה. כמפורט לעיל, תביעתו של התובע לא הוכחה ביחס לכל הנתבעים, לרבות הנתבע 2, ועל כן אין מקום למתן פסק דין נגד הנתבע 2, למרות שלא הגיש כתב הגנה. לא הוכח קיומו של מעשה מרמה כלשהו וכן לא הוכח הנזק הנתבע.

4.3.3 נתבעים 25 ו-26 - הבנקים

התובע טוען, כי יש לחייב את הבנקים – אצלם נוהלו חשבונות החברות – בעילות הבאות: הפרת חובת זהירות כלפי לקוח; הפרת חובת הזהירות כלפי צד ג'; הפרת חוזה; זכות העקיבה; הפרת דיני השליחות; גרם הפרת חוזה; נזק ראייתי; הפרת חובת גילוי; הפרת חובת סודיות ורשלנות (ראה סעיפים 85-158 לכתב התביעה המתוקן).

המדובר בטענות ביחס לשלושה חשבונות, שנפתחו על שמו של מר יעקב לוי בשני סניפים של הבנקים בבני-ברק (ראה סעיף 163 לתצהיר עדותו של התובע). התובע טוען, כי הבנקים מסרו פנקסי שיקים מחשבונו של מר יעקב לוי בלי ידיעתו של מר יעקב לוי (סעיף 166 לתצהיר עדות התובע). עוד נטען, כי חתימתו של מר יעקב לוי על גבי השיקים זויפה. למרות הזיוף הבנקים כיבדו את השיקים, ובכך התרשלו כלפי מר יעקב לוי (סעיף 170 לתצהיר עדותו של התובע).

המדובר, ככל שהדברי היו מוכחים כדבעי, בעוולות שבוצעו ביחס למר יעקב לוי. כיצד מעשים אלו מקנים לתובע עילת תביעה ישירה נגד הבנקים?! מר יעקב לוי עצמו אישר בעדותו בפני, כי בחר שלא לתבוע אף אחד בגין אותם המעשים, הנטענים ע"י התובע (ראה עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 28-29):

"ש. אתה נפלת קורבן לאיזה עוקץ/גניה (כך במקור – נ"ש). הגשת תביעה נגד מישהו?

ת. לא הגשתי תביעה נגד אף אחד. לא הגשתי תביעה כי נכנסתי לדיכאונות ולכדורים עד היום".

כן מאשר מר יעקב לוי, כי גם לאחר שהוכרז פושט רגל, הנאמן מטעמו בחר שלא להגיש תביעה כלשהי בגין המעשים הנ"ל (ראה עמ' 53 לפרוטוקול, שורות 7-12 ובהמשך עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 9-10).

בנסיבות אלו, מהי זכותו של התובע לתבוע בגין עוולות שבוצעו, ככל שאכן בוצעו, נגד אדם אחר, שלא ייפה את כוחו של התובע ולא המחה לו את זכות התביעה?!

בנסיבות העניין, יש לדחות את טענות התובע, ככל שהן נוגעות לטענות ביחס לבנקים במסגרת מערכת היחסים שבין הבנקים ללקוח.

בהמשך טוען התובע, כי קיימת לבנק חובת זהירות כלפי התובע מכוחה של "זכות העקיבה". התובע טוען, כי הכספים שהופקדו בחשבונות הבנק ע"ש מר יעקב לוי היו כספים של התובע עצמו, ומכאן קמה לו זכות "להיכנס לנעליו של הלקוח לוי" (ראה סעיף 66 לכתב סיכומי התובע). כפי שפורט לעיל, התובע לא עמד בנטל להוכיח, כי הכספים שהופקדו בחשבונות הבנק של מר יעקב לוי היו כספיו שלו. בהקשר זה ראה עדותו של מר יעקב לוי בפני, אשר מאשר, כי איננו יודע את מקורם של השיקים, שהופקדו בחשבונותיו (ראה עמ' 53 לפרוטוקול, שורות 27-29):

"ש. אני מציג לך 2 פעולות הפקדה בחשבונך של שיקים, אחד של 100,000 ₪ 19.12.02 ואחד מיום 1.10.02 של 6,900 ₪. אתה יודע של מי השיקים הללו?

ת. לא יודע מי מושך השיקים".

ממילא, יש לדחות את טענת התובע, המבקש "להיכנס בנעליו" של מר יעקב לוי.

יש לדחות את טענת התובע בדבר קיומה של זכות עקיבה מטעם נוסף. זכות העקיבה קמה, ביחס לנכס ספציפי, ובהתקיימם של אחד משני תנאים: הנכס נשלל מבעליו שלא כחוק או שהנכס נמצא בנאמנות. בעניין זה ראה האמור בפש"ר (מחוזי ת"א-יפו) 1153/02, ריקושט 3000 בע"מ נ' המשביר הישן בע"מ בפירוק זמני, ניתן ביום, 17.01.2005:

"... אין אפשרות להפעיל את זכות העקיבה ביחס לנכס בלתי מסויים. העקיבה פירושה התחקות אחר גלגוליו של נכס, ממילא אם הנכס שמבקשים להתחקות אחריו אינו מסוים, הרי שאין ניתן להתחקות גם אחר גלגוליו. יוצא אם כך, כי טענת המבקשת לקיום נאמנות על נכסים שאינם ספציפיים ולעקיבה אחר כספים אלה – דינה להידחות

...

קבעתי, בהסתמך על ע"א 218/57 הנ"ל, כי 'נושא העקיבה יכול להיבדק ולעלות רק בשני מקרים:

א) כאשר נשללו הנכסים מאת בעליהם שלא כחוק.

ב) כאשר מדובר ברכוש הנמצא בנאמנות'.

מכאן, שכאשר בית המשפט מתבקש ליתן סעד של עקיבה, יש לבחון תחילה האם המקרה נופל לגדר אותם שני מקרים המקימים את זכות העקיבה".

בעניין זה ראה גם ה"פ (מחוזי ת"א-יפו) 1129/00, בנק לאומי לישראל בע"מ נ' כטכו השקעות בע"מ, ניתן ביום 21.2.08.

בעניינינו, אין מדובר בנכס ספציפי. אי לכך, ולנוכח דחיית הטענה, ולפיה הוצאו הכספים מהתובע במרמה ושלא כדין, דין הטענה בדבר קיומה של זכות עקיבה להידחות.

מעבר לכך, התובע לא הוכיח טענתו, ולפיה כובדו שיקים, שנמשכו מחשבונו של מר יעקב לוי, שחתימת המושך זויפה בהם. התובע הסיק, כי מדובר בזיוף חתימה, וזאת לאחר שהוא עצמו השווה בין דוגמת חתימה של מר יעקב לוי לבין החתימות האחרות, שהופיעו על שיקים ועל מסמכים אחרים (ראה סעיף 170א לתצהיר עדותו של התובע). המדובר בטענה שבמומחיות, כאשר לשם הוכחתה יש להציג חוות דעת של מומחה. חוות דעת כזו לא הוגשה. בנסיבות העניין ובשים לב לפסיקה שצוטטה לעיל ביחס לנטל ההוכחה הכבד הנדרש לשם הוכחת טענות מעין פליליות, דין טענת הזיוף להידחות.

התובע ממשיך וטוען, כי הבנקים הפרו את חובת הזהירות, שהם חבים כלפיו, שעה שלא פיקחו בצורה קפדנית על ניהול חשבונותיו של מר יעקב לוי (ראה סעיף 185 לתצהיר עדותו של התובע). דינן של טענות אלו להידחות. ראשית, התובע לא הוכיח את מקור חבותם של הבנקים כלפיו. כמו כן, לא הוכח, כי הבנקים התרשלו בניהול אותם חשבונות ובפיקוח על הנעשה בהם. בין היתר טוען התובע, כי היה על הבנקים למנוע תשלום לבית ספר יסודי, שנמשך מהחשבונות, שכן בהתאם למסמכי "הכר את הלקוח" היה מר יעקב לוי רווק ללא ילדים (סעיף 186ד לתצהיר התובע). עוד טוען התובע, כי מר יעקב לוי היה "נער בן 18 ללא ביטחון עצמי וללא יכולת לנהל עסק" והדבר חייב את הבנקים בזהירות יתירה בניהול החשבונות (סעיף 185ב לתצהיר עדותו של התובע). עוד ממשיך התובע וטוען, כי אילו הבנקים "היו מבקשים מיעקב לוי אסמכתאות מרואה החשבון של בית העסק אפיקי מים, הרי היו מגלים מייד כי קיימת אי התאמה ברורה..." (סעיף 187 לתצהיר עדותו של התובע). גם במקרה זה, התובע לא הוכיח את מקור החובה של הבנקים לבחון כל הוצאה והוצאה של לקוח בהשוואה למסמכי "הכר את הלקוח", שבפתיחת חשבון הבנק. התבוע לא הצביע על מקור לחובה, המוטלת על בנק לערוך בדיקה מיוחדת, כאשר לקוח נראה חסר בטחון. התובע לא עמד, איפוא, בנטל המוטל עליו, ולא הוכיח, כי בפעולותיהם או במחדליהם הפרו הבנקים את חובת הזהירות, שהיו חבים כלפי צדדי ג', שאינם לקוחותיהם, ודין טענות אלו להידחות.

בהמשך טוען התובע, כי הבנקים אחראים כלפיו בגין אובדן מסמכים, שקשורים לניהול החשבונות. התובע טוען, כי אובדן המסמכים גרם לו לנזק ראייתי כבד, שכן מדובר היה במידע חיוני לשם מציאת האשמים בתרגיל העוקץ (ראה סעיף 202 לתצהיר עדותו של התובע). הבנקים טוענים, כי מסמכי החשבונות נשמרים במשך 7 שנים ולאחר מכן מבוערים (ראה עמ' 86 לפרוטוקול, שורה 23 וכן עמ' 91 לפרוטוקול, שורות 11-12). התובע לא הוכיח קיומו של טעם, שהצדיק חריגה מהכלל וחובה לשמור על המסמכים למשך פרק זמן ארוך יותר. ממילא דין טענות אלו של התובע להידחות אף הן.

ממשיך וטוען התובע, ככל הנראה בשמו של מר יעקב לוי, כי הבנקים הפרו את חובת הזהירות שהם חבים כלפי מר יעקב לוי שעה ש"בשיחות טלפון מחשידות ... יתכן והנתבע 25 (צריך להיות הנתבע 1 – נ"ש) נעזר במי מפקידיו של הנתבע 25 לקבלת נתונים מחשבונות הבנק של יעקב לוי ..." (ראה סעיף 208 לתצהיר עדותו של התובע). הטענות סתמיות ונעדרות פירוט כנדרש, ולפיכך יש לדחותן. בהקשר זה יודגש שוב, כי התובע לא הוסמך לייצג את מר יעקב לוי או לעיין במסמכיו הפרטיים (ראה עמ' 57 לפרוטוקול, שורות 10-11). מכל מקום, בנסיבות אלו, דין הטענה להידחות.

4.3.4 עשיית עושר

בסעיף 27 לתצהיר עדותו מפנה התובע למספר שיקים, שנמשכו מחשבונו וניתנו לפקודתם של חלק מהנתבעים. בעניין זה ראה נספח ז1 לתצהיר עדותו, שם הציג התובע שיק ע"ס 3,000 ₪, שזמן פרעונו 29.7.02, שנמשך מחשבונו של התובע לפקודת
הנתבעת 3. בנספח ז4 הציג התובע שיק ע"ס 30,000 ₪, שזמן פרעונו 8.10.02, שנמשך אף הוא מחשבונו של התובע לפקודת הנתבע יאיר שפירא. יוער כי מר יאיר שפירא איננו צד לתביעה בתיק זה. בנספח ז6 הציג התובע שיק ע"ס 9,000 ₪, שזמן פרעונו 2.3.03, שנמשך מחשבונו של התובע לפקודת הנתבע 6. בהקשר זה יוער, כי יתר השיקים, שהוצגו בנספח ז לתצהיר עדותו של התובע, הינם שיקים, אשר נמשכו מחשבונו של מר יעקב לוי או מחשבונות של החברות. טענות התובע בעניינן נדונו לעיל ונדחו.

בהעדר טענה אחרת מצידו של התובע ביחס למועד בו היו אמורים להיות מושבים לו סכומי אותם שיקים, הרי שהעילה לתבוע השבת אותם סכומים התגבשה במועד פרעונם של השיקים.

השיק ע"ס 3,000 ₪, שזמן פרעונו 29.7.02, נפרע ביום 31.7.02 (ראה חותמת הבנק בנספח ז1 לתצהיר עדות התובע). השיק ע"ס 9,000 ₪, שזמן פרעונו 2.3.03, נפרע ביום 2.3.03 (ראה חומת הבנק בנספח ז6 לתצהיר עדות התובע). באשר לשיק ע"ס 30,000 ₪, שזמן פרעונו 8.10.02, לא הובאה ראיה באשר למועד בו נפרע, ועל כן יש להניח שנפרע בזמן הפרעון הנקוב בשיק. התביעה הוגשה רק ביום 8.3.10 – דהיינו לאחר למעלה משבע שנים מיום התגבשות עילת התביעה ביחס לכל אחד ואחד משיקים אלו, ועל כן דין רכיב זה של התביעה להידחות מחמת התיישנות.

כפי שכבר צויין לעיל, משנדחתה טענת התרמית, דין כל הטענות הנוספות הנגזרות ממעשה התרמית הנטען והנסמכות עליו להידחות.

5. סיכום

התביעה נדחית.

התובע יישא בהוצאות הנתבעים, בהתאם לשומת הוצאות שתוגש. כמו כן ישא התובע בשכ"ט ב"כ הנתבעים בסכומים שיפורטו להלן בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל:

• הנתבעים 3, 5, 6, 7, 8, 9, 11 ו-12 בסך 20,000 ₪;
• הנתבעת 19 בסך כולל של 20,000 ₪;
• הנתבע 20 בסך כולל של 20,000 ₪;
• הנתבע 23 בסך כולל של 20,000 ₪;
• הנתבע 24 בסך כולל של 20,000 ₪;
• הנתבע 25 בסך כולל של 20,000 ₪;
• הנתבע 26 בסך כולל של 20,000 ₪.

הפיקדון בסך 65,000 ₪, שהופקד ע"י התובע בתיק זה, יועבר לקבוצות הנתבעים הנ"ל, בחלקים שווים ביניהן, על חשבון הסכומים הנ"ל.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ו, 17 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.