<#2#>

נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד אביעד כ"ץ
הנאשם 1 וב"כ עו"ד קובי סודרי

פרוטוקול

ב"כ המאשימה:

היה רכב שנתקע בכביש 4.

ב"כ הנאשם:

הנאשם באולם.

הנאשם שומע שרשאי להתקרב.

ב"כ המאשימה:

אבקש להוסיף את פרטי עד תביעה 3 שכבר אינו קטין: משה חורי, ת.ז. 204034615, כתובת קורצ'אק יאנוש 8, ראשל"צ.

גזר דין (בענין הנאשם 1)

רקע

1. הנאשם 1 ,הורשע,לפי הודייתו, שניתנה בהסדר טיעון, בתקיפה בנסיבות מחמירות, שגרמה חבלה של ממש שהיא עבירה על סעיפים 380 ו-382 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

2. באופן קונקרטי, לפי תמצית עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 1.7.09 בסמוך לשעה 04:10 לפנות בוקר, הבחין הנאשם 2 כי א. ו. (להלן: "המתלונן 1") המצוי תחת השפעת אלכוהול מנסה לפרוץ לרכבו וקרא לעזרתו לנאשם 1. בנסיבות אלה התקרב לעבר המתלונן 1, משה חורי (להלן:"המתלונן 2"), שהוא חבר של המתלונן 1, במטרה לסייע לו. בתגובה, הכה הנאשם 2 במתלונן 2 באגרוף בפניו, והנאשם 1 הכה את המתלונן 2 באגרוף בפניו והכה בו ברגלו. למתלונן 2 נגרמו שריטות בפניו וברגל שמאל.

3. להשלמת הרקע, אציין שביום 10.5.12 ניתן פסק דין (ללא הרשעה) בעניין הנאשם 2 לאחר הסדר טיעון, והושתו עליו: א. צו של"צ בהיקף של 280 שעות; ב. פיצוי בסכום של 250 ₪ למתלונן. לפיכך,גזר דין זה מתמקד בנאשם 1.

הטיעון

4. הצדדים עתרו במשותף, לאימוץ הסדר טיעון שמרבית רכיביו "סגורים",והם אלה:א. מאסר על תנאי ל"חודשים ספורים" שימנע מכל עבירות אלימות ואיומים; ב.קנס בסך 500 ₪; ג.פיצוי כספי בסך 350 ₪ למתלונן. הרכיבים שנותרו "פתוחים" הם: א. משך המאסר על תנאי; ב. תקופת התנאי.

5. את עתירתם לאימוץ ההסדר נימקו בהיותו לטעמם סביר, מאוזן והגיוני מהטעמים העיקריים הבאים הכרוכים בעושה, במעשה ובהסדר למול הנאשם האחר:א. הנאשם יליד שנת 1981 (כבן 32); ב. העבירה בוצעה כבר בשנת 2009; ג. עברו הפלילי נקי, וזו הסתבכותו הראשונה עם החוק. הרשעתו הראשונה מגלמת כשלעצמה פגיעה וקלון; ד. לנאשם עבודה סדירה, הוא נשוי ואב ל-4 ילדים; ד. בתקופה של למעלה משלש השנים, מאז ביצוע העבירה, לא נפתחו נגדו תיקים פליליים; ה. ב"כ הנאשם הדגיש כי הרקע למעשה בהתנהגות עבריינית ופרועה של המתלונן 1 שניסה באשמורת הלילה, תחת השפעת האלכוהול, לפרוץ למכונית הנאשם 2 שהזעיק את הנאשם. תחילתו של המעשה בהגנה עצמית לגיטימית מפגיעה ברכוש אלא שהמשכו למרבה הצער, חרג מגבולותיה תוך ביטול הסייג; ו. החריגה מגבול הגנה עצמית הייתה, לשיטתו, במידה רבה עקב הטבע האנושי עקב ההתנהגות העודפת, עליו לשאת באחריות הפלילית (אך בכך יש השלכה על הענישה); ז. חבלה שנגרמה בסופו של דבר לא הייתה משמעותית; ח. הנאשם הודה והודייתו מגלמת נטילת אחריות מלאה על חלקו. הפנמה, חרטה, וחיסכון בזמן שיפוטי בעבירות שאינו מקל ראש בחומרתן גם עקב ביצוען בצוותא ותוצאתן; ט. הודייתו נתנה חרף ידיעה על הקשיים הראייתיים ובין היתר כי שני עדים שנכחו לא נחקרו; י. העונש הולם בהיותו צופה עתיד ברכיב המאסר על תנאי, ומוחשי לרקע רכיבי הקנס והפיצוי שיש לשלם עכשיו למתלונן שנשרט; יא. ההסדר מקובל על דעת המתלוננים שאותרו.

רכיבי הסדר הטיעון שנותרו "פתוחים" .

6. ב"כ המאשימה, עתרה להטיל מאסר על תנאי לחודשים שמספרם לא ננקב, לשלש שנים. זאת משום צורך בהרתעה ממשית כלשונה: "אם הוא לא מתכוון לעשות את זה עוד פעם אין לו ממה לחשוש".

7. ב"כ הנאשם, עתר להסתפק במאסר על תנאי למספר מצומצם של חודשים, ולתקופת תנאי של שנה אחת. לטעמו בלי להפחית מחומרת המעשה זו התוצאה המוצדקת לרקע השיקולים דלעיל, אך גם משום השוואה לדין נאשם האחר ועקרון "אחידות הענישה". לשיטתו, לאחר תיקון האישום כלפי הנאשם 1, הורשע הנאשם 1 בעובדות ה"דומות" לאלה שביצע הנאשם 2 בלא שנותרו אבחנות שהיו בינם בכתב האישום המקורי. בנסיבות אלה,גרס שהענישה מספיקה גם כי הנאשם 2 סיים הליך בלא הרשעה, ולנאשם 1 הרשעה המגלמת קלון שהתווסף לה מאסר על תנאי ודוק – הוא לא טען להיות העובדות זהות והשוואה בין כתבי האישום המתוקנים מדברת בעד עצמה.

8. הנאשם ניצל זכותו ל"מילה האחרונה" ואמר: "פעלתי לא נכון ולקחתי את החוק לידיים והפנמתי שבשום מצב שלא יבוא אלי לא אקח את החוק לידיים ואשתמש בגדרי החוק על מנת לפתור חילוקי דעות על מנת שלא אגיע לצורך בושה כזו לעמוד בביהמ"ש. אני ממש מצטער על דרך הפעולה שלי".

העונש

9. לאחר ששמעתי את הטיעון המשותף, בחנתי את ההסדר והאיזון שביסודו, לאור ההלכה הנוהגת, מצאתי לאמצו מהנימוקים שיפורטו מהכלל אל הפרט שלפני:

1. נקודת המוצא היא בכלל, לאורו יכובדו הסדרי טיעון. זאת, בלא לשלול בחינה ביקורתית האם מגולם בהם איזון ראוי גם בין האינטרס הציבורי עליו מופקדת התביעה, לבין טובת ההנאה שניתנת לנאשם בהסדר הטיעון. ככל שהאיזון ראוי, יש לכבד את הסדר הטיעון, גם משום המגמה העקרונית המעודדת הסדרים שאלמלא כן יש לחרוג ממנו. ראו כב' השופטת ביניש בע"פ 1958/98 פלוני נגד מדינת ישראל פ"ד נז (1)577 (25.12.2002) (להלן: "ענין פלוני"), האיזון מול האינטרס הציבורי נבחן גם לרקע עקרון ההלימה במגמה לראות שמא יש חריגה משמעותית מטווח הענישה הסביר בגין העבירות המיוחסות לנאשם ראו כב' השופט גובראן ע"פ 4952/12 אברהים אבו זהרה נגד מדינת ישראל (21.1.13) (להלן: "עניין אבו זהרה").מקום בו נדחה הסדר ונעשה איזון החדש בגזירת הדין האיזון ייעשה "תוך שקלול נכון של כל שיקולי הענישה, כאילו נערך על-ידו הסדר טיעון הולם. גישה זו תביא לענישה מקלה לעומת זו הצפויה לנאשם, שלא הודה במסגרת הסדר טיעון והורשע בעבירה דומה ובנסיבות דומות" (עניין פלוני בע' 613-612 לפסק הדין).ו

11. ה"בסיס העובדתי" לאורו יבחן הסדר טיעון: מצוי לרקע ההודיה, בעובדות כתב אישום המתוקן, בהן הודה. בהן ואין בלתן. לפיכך לא ראיתי חרף רמז מסוים לעובדות כתב האישום המקורי, להתייחס אלא לכתב האישום המתוקן. על כך השוו לאסמכתאות הבאות: א. כב' השופטים רובינשטיין, חיות ודנציגר בע"פ 2994/12 זגורי נגד מדינת ישראל (3.12.13) (להלן: "עניין זגורי"); ב. כב' השופט הנדל בע"פ 4907/11 מרעי נגד מדינת ישראל (14.11.12) (להלן: "עניין מרעי"); ג. כב' השופטת נאור בעניין ע"פ 954/12 עובדיה נגד מדינת ישראל (1.7.12) (להלן: "עניין עובדיה").

12. ה"בסיס המשפטי" לבחינת הסדר טיעון לא כל שכן, של הרכיבים שנותרו "פתוחים": מושתת על הבסיס העובדתי לעיל, לרקע מודל ענישה שעוגן בחוק העונשין (תיקון מס' 113)( להלן:"התיקון") ולפיו, העיקרון המנחה בענישה הוא "עקרון ההלימה" שיש לאזן מול שיקולי ענישה חשובים אחרים, בהם גם שיקום והרתעה לפי "נוסחת איזון" שבחוק. נוסחת האיזון אינה מתמטית, וביהמ"ש קובע את נקודת האיזון הקונקרטית, בשאיפה לענישה אינדיבידואלית הולמת, לאחר בחינה עדינה של הנסיבות הפרטניות הקשורות, במעשה ובעושה. בלא למצות ראו: א. כב' השופט שוהם ברע"פ 5236/12 תאאר סיאם נגד מדינת ישראל (7.8.12) (להלן: "עניין תאאר"); ב. כב' השופטת ברק ארז בע"פ 420/12 סחונציק נגד מדינת ישראל (24.10.12) (להלן: "עניין סחונצ'יק"); ג. כב' הנשיא גרוניס בבג"צ 681/12 שחר מרים גרינשפן נגד היועץ המשפטי לממשלה (19.9.12) (להלן: "ענין גרינשפן")ד.עניין אבוזהרה. ה. ראו גם ,בלשון התיקון עצמו לפיו עקרון ההלימה מחייב "יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו, מידת אשמו של הנאשם, ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (ס' 40 ב לחוק). בהתאם לעקרון זה, ביהמ"ש יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם לרקע הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, מידת הפגיעה בו, מדיניות הענישה הנהוגה והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (סעיפים 40 ט ו- 40 י"ב לחוק). הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה נקבעות על בסיס ראיות המובאות בשלב בירור האשמה ובהקשר זה בפני הסדר הטיעון (ראו בסעיף 40 י (ד) לחוק).במתחם העונש ההולם, יש לגזור את העונש המתאים לנאשם המסוים בהתחשב ב"נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה" (סעיף 40 יא לחוק) .ניתן לחרוג ממתחם העונש ההולם לקולא משום שיקול השיקום אך גם לחומרה, להגנת שלום הציבור ובלבד שאין בעונש החמרה "נכרת" מעבר למתחם העונש ההולם.

13. ההתחשבות בעונשו של נאשם אחר: אין מחלוקת שהמדובר בפרשה אחת, שבה היו מעורבים שני נאשמים. עובדה זו, מצדיקה בעת בחינת העונש הראוי לנאשם שלפני, התחשבות, בדין הנאשם שהוא המעורב האחר באותה הפרשה, אבל אינה מחייבת זהות בענישה כי "על התוצאה לשקף את נסיבותיו הייחודיות של כל משתתף ואת חלקו ומשקלו בפרשה" (כעולה מעניין אברומד) , "כל מקרה נדון על פי נסיבותיו העובדתיות והמשפטיות גם יחד" (כעולה מעניין עובדיה) . הנסיבות הנוגעות גם לענישת המעורב האחר, נלמדות רק מכתב האישום שביסוד הרשעת הנאשם האחר. ראו: א. כב' השופט הנדל בע"פ 5195/11 גאורגי קריניאן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 ( 28.3.12) ("עניין גאורגי"); ב. בע"פ 6490/12 אברומד נגד מדינת ישראל (15.11.12) ( "עניין אברומד"); ג. כב' השופטת נאור, ע"פ 954/12 עובדיה נגד מדינת ישראל (1.7.12) (פסקה 17) ("ענין עובדיה") שאמרה גם : "לנגד עיניו של שופט הגוזר את דינו של נאשם צריכים לעמוד עקרונות שונים, לעיתים נוגדים, העומדים בבסיסו של ההליך הפלילי. דוגמא לדבר ניתן למצוא באופן יישומם של עקרון הענישה האינדיבידואלית ומולו ועקרון אחידות הענישה. עקרונות אלו מושכים, לעתים, לכיוונים מנוגדים. מה שנדרש מהשופט הוא לערוך איזון עדין בין שיקולי הענישה השונים. כל מקרה נדון על פי נסיבותיו העובדתיות והמשפטיות גם יחד".

14. הערך החברתי המוגן (המשותף לעבירות התקיפה): הוא הגנת הגוף והאוטונומיה של האדם עליו. ראו: א. כב' השופט שמגר בע"פ 172/88 מרדכי וענונו נ' מדינת ישראל פ"ד מד (3) 265, 303 (27.5.90) (להלן: "עניין וענונו"); ב. יעקב קדמי על הדין בפלילים - חלק שלישי 1513-1530 (מהדורה מעודכנת, 2006) (להלן: "קדמי על הדין בפלילים שלישי").

15. מידת הפגיעה בערך החברתי: אמנם אינה ברף הגבוה, אך אין להקל בה ראש, משום הצורך להוקיע ולהרתיע מאלימות. זו נקודת מוצא לרקע עמדת המחוקק שהכפיל ענישה על תקיפה הגורמת חבלה ממשית המעוגנת בסעיף 380 לחוק כי מתקיימת הנסיבה המחמירה:"כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחד לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם".

1. מדיניות הענישה: נלמדת מפסיקה שעיון בה משרת ברגיל תכלית כפולה: א. מלמד שעונש המוצע בהסדר, "ברכיבים הסגורים" אכן במתחם הנוהג ,לא כל שכן שאינו סוטה במידה המצדיקה התערבות בהסדר נוכח הלכת פלוני. ב. מלמד מה הענישה הראויה ב"רכיבים הפתוחים" .בלי למצות ראו באלה: א. כב' השופט ס' ג'ובראן, רע"פ 1700/11 ניצן מורחיים נ' מדינת ישראל, (13.3.11)( להלן:"עניין מורחיים");שם הורשע נאשם בתקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות איומים והיזק בזדון . באופן קונקרטי דובר בכך שמתלונן, שכנו של הנאשם, החנה את רכבו על המדרכה בסמוך לביתו. בתגובה, הזמין הנאשם פיקוח עירוני. לאחר שהגיע הפקח יצא המתלונן מביתו על מנת להסביר מדוע החנה את רכבו על המדרכה. המבקש ואביו יצאו אף הם מביתם והחלו להתגרות במתלונן. המתלונן ביקש מהם שלא יתערבו ובתגובה דחף אותו המבקש אל רכב הפיקוח העירוני ואף הכה אותו באגרופים ומשך בשערותיו. המתלונן התגונן והנאשם איים עליו באקדח צעצוע. המתלונן נרתע לאחור ונאשם ואביו תקפו אותו באגרופים בבטנו, דרכו על רגליו, משכו בשערותיו וקרעו מעליו את חולצתו. בערעורים נותר על כנו גזר דין שהרשיע את המבקש בעקבות הודאה בהסדר טיעון והטיל עליו את העונש הבא : 1. 3 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים;2.קנס בסך 500 ש"ח; ו3. פיצויי לטובת המתלונן בסך 5,000 ש"ח. גזר הדין שנותר על כנו התייחס גם לזמן שחלף מאז ביצוע העבירות ( כ6 שנים א.ב.) ,היעדר עבר פלילי, וקבע שאין בנסיבות להביא להימנעות מהרשעתו וזאת חרף המלצתו של שירות המבחן. ב. כב' השופטת ד' מרשק מרום, ת"פ (כ"ס) 31403-04-10 מדינת ישראל נ' יבגני גויכמן ( (26.6.12)("עניין גויכמן"); שם לרקע ויכוח הכה הנאשם את המתלונן עד שנפל ,המשיך להכות ולבעוט בו בידיו וברגליו.בנוסף תקף את אשת המתלונן כשהפילה לרצפה וגרר אותה. למתלונן נגרם גם סדק באצבע בנוסף לרגישות בצלעות והמטומה בחזה. למתלוננת נגרמו שפשופים, ופצעים שטחיים בברכיים ובמרפק ונגזר העונש הבא : 1. 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעברו עבירות אלימות מכל סוג; 2. נאשם 1 ישלם למתלונן פיצוי בסך 2000 ₪. נאשם 2 ישלם למתלוננת פיצוי בסך של 1500 ₪; 3. של"צ בהיקף של 70 שעות ג. כב' הש' א' יקואל ת"פ 1849-08 מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון נ' רודוי ואח'( 25.4.12 )("עניין רודוי") 25 שם דובר בנאשם שבעברו שתי הרשעות לא רלבנטיות, שתקף בגינה ציבורית , עם אחרים שלושה מתלוננים, בכך שהכו אותם בכל חלקי גופם. לאחד המתלוננים, נגרם דימום באפו ובפיו וסימן חבלה בלחיו; למתלונן השני, נגרמו סימני חבלה בדמות שפשופים בצלעותיו, בידו ובצווארו; למתלונן השלישי, נגרמה שריטה בידו. הודיית הנאשם ניתנה בהסדר ונתקבלה חוות דעת שירות המבחן על ההרשעה ועל העונש. המאשימה עתרה להותרת הרשעה למאסר על תנאי ולקנס והציגה רכיב עונשי מוסכם בדמות פיצוי למתלוננים ונגזר העונש הבא : 1. 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מהיום שלא יעבור על כל עבירת אלימות כלפי גוף למעט תגרה; 2. פיצוי למתלוננים –בסכום של 500 ₪ לכל מתלונן. סך הכל ישלם הנאשם פיצוי בסכום של 1,500₪; 3. קנס - בסכום של 1,200 ₪.
2. יש לבחון את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו הפרטניות. ה"נסיבות הקשורות בביצוע העבירה" על ידו מוכחות רק מכתב האישום המתוקן שבו הודה .לאורן, אין להקל ראש בחלקו של הנאשם 1 . כמתואר לעיל מהלך האירוע, לא "רק" שהכה באגרוף בפני המתלונן 2 (כמו הנאשם 2 שלא הורשע) אלא אף ברגלו. למתלונן נגרמו שריטות בפניו אך גם שריטה בת 7 ס"מ ברגלו השמאלית. חלקו של הנאשם 1 במעשה ובנזק אכן רב משל הנאשם 2 .ושני הצדדים אכן לא טענו לקיום החריג לכלל ההרשעה.
3. בחינת מעשה בנסיבותיו בשלב גזר הדין, אכן מחייבת בחינה גם של הנסיבות בהן התמקד הסנגור כשטען שתחילת האירוע בהגנה עצמית לגיטימית על רכוש הזולת, אך סופו ,למרבה הצער, עקב התנהגות עודפת, בחריגה ממנה .בבחינת הנסיבות עליהן נסמכת טענה לסייג יש לזכור גם את שני השיקולים הבאים:א. ס' 40 ט (9) לחוק, מכיר במפורש ברלבנטיות עצם הקרבה ומידת הקרבה, לסייג לאחריות הפלילית, כבר בקביעת מתחם העונש ההולם. בכך מקודמים איזון ו"ריכוך" מסוימים במישור הענישה, של התוצאה במישור ההרשעה שבו רק אם הסייג מתקיים, על כל תנאיו, נשללת פליליות המעשה, אך אם אחד מתנאיו המצטברים, הופר או אם חריג לסייג מתקיים אין זיכוי .הסייג בו אנו מתמקדים במקרה דנן הוא המעוגן בסעיף 34 י לחוק , וברור שהופרה דרישת הסבירות שבסעיף 34 טז לחוק ובפסיקה ב. לצורך שקלול מידת הקרבה לסייג, אין לשכוח שהמסר היסודי החשוב הוא של הרתעה מאלימות.ראו כב' השופט הנדל בע"פ 4061/12 ענאן בדארנה נ' מדינת ישראל (4.9.2012) (להלן: "עניין בדארנה"), שנגע לנסיבות חמורות יותר אך אמר גם: "טענת הגנה לפיה הצד השני התחיל – עשויה לאבד מכוחה מקום בו אין פרופורציה בין המגע הראשון לבין התגובה. זאת במיוחד כאשר – כפי שבענייננו – הניצים הופרדו, המתלונן הוחזק על ידי מספר אנשים, והמערער הוכנס לחנות. לא כל מעשה אלימות חייב תשובה. כלל פשוט זה, אשר נראה שרבים לא הפנימו, גובה מחיר כבד מהחברה".
4. יש לגזור את העונש המתאים לנאשם, בשים לב גם ל"עושה" ולא רק ל"מעשה". לרקע "רשימה פתוחה" של "נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה" והמידע גם על השיקול השיקומי ועוצמתו,כפי שמסרו הצדדים . עוד, לקחתי בחשבון את שאמר הנאשם כ"מילה האחרונה" היא הובאה כלשונו ומדברת בעד עצמה. נחזתה כמגלמת חרטה, והפנמה כנה, של הכלל המסתייג מאלימות שמגיבה לכל מעשה אלימות שצוטט מעניין בדארנה.

סוף דבר

20. לרקע ההלכה הנוגעת לכיבוד הסדרי טיעון, האיזון שביסוד הסדר זה, סברתי שיש לכבדו .כמו כן, החלתי את העקרונות לעיל על רכיבי ההסדר שנותרו "פתוחים".

21. לפיכך, הנני גוזר על הנאשם כדלהלן:

א. מאסר על תנאי- למשך 3 חודשים מהיום, שיופעל אם יעבור במשך שלש שנים מהיום, עבירת אלימות כלפי הגוף.

ב. מאסר על תנאי- למשך 2 חודשים מהיום, שיופעל אם יעבור במשך שנתיים מהיום עבירת איומים.

ג. פיצוי למתלונן 2- בסכום של 350 ₪ שישולם בדרך של הפקדה במזכירות בתוך 30 יום. המזכירות תעביר לו את הפיצוי עם עותק מגזר הדין. מובהר כי כל סכום שיופקד בקופת ביהמ"ש ,ייזקף תחילה לפירעון מלוא הפיצויי רק לאחר פירעונו תיזקף היתרה לתשלום הקנס.

ד. קנס בסכום של 500 ₪ או 5 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם, בשני תשלומים זהים ושווים. תשלום הראשון עד ליום 13.2.13, תשלום שני עד ליום 13.3.13. אי ביצוע התשלום הראשון במועד יעמיד לפירעון מידי את מלוא הסכום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד בתוך 45 יום.

<#3#>

ניתן והודע היום י"ח שבט תשע"ג, 29/01/2013 במעמד הנוכחים.

הנאשם:

עקבתי אחרי הדברים שאמרת ומפתיע אותי גודל העיון כך שהדברים נבחנו. רציתי לשאול שאלה לענין הקלון, אני שומע הערת ביהמ"ש שביהמ"ש הוא לא גורם מייעץ. תודה רבה.

הוקלד על ידי עינת שי