לפני תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים [סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984].

ביום 18.2.2008 ניתן פסק דין שבו הורשעה הנתבעת בעברה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, וביום 10.6.08 נגזר עונשה ל-6 שנות מאסר, שמהן ½4 שנים לנשיאה בפועל [פ 40065/06]. ביום 6.1.10 דחה בית המשפט העליון את ערעור הנתבעת [6656/08].

ביום 16.3.10 ^[1]הוגשה התובענה דנן שעניינה נזק שנגרם לתובעת (להלן גם: "לודמילה") ולבנה הקטין (להלן: "התובע" או "הקטין") כתוצאה מהריגת המנוח.

כתב התביעה הוגש גם בשם "עזבון המנוח יעקב פרדג'ב". זו טעות משפטית (שכיחה). שכן עיזבון איננו אישיות משפטית. בהבדל ממנהל העיזבון, העיזבון אינו כשר לתבוע ואינו יכון להיתבע [רע"א 6590/10 עזבון המנוח אשתייה ז"ל נ' משרד הביטחון (הנשיא אשר גרוניס)].

לפיכך נמחק העיזבון מן התביעה.

הנסיבות

ביום 23.2.06 הגיעה הנתבעת סמוך לשעה 20:00 למסעדת "בוכרה היפה" בתל אביב לחגוג בחברת ידידים מסיבת יום הולדת של אחד הידידים. היא נשאה עמה בתיקה אקדח ובו מחסנית הכוללת 12 כדורים במצב 'הכנס'. סמוך לשעה 01:30, בתום המסיבה - שכללה שתייה של משקאות אלכוהוליים יצאו הנתבעת וחבריה – ביניהם יעקב פרדג'ב ז"ל (לעיל ולהלן: "המנוח") אל מחוץ למסעדה והתגודדו על המדרכה במקום סמוך. הנתבעת החליפה דברים עם המנוח אודות האקדח שברשותה. בהקשר לחילופי הדברים ובכוונה להראות למנוח כי ביכולתה לירות באקדח, שלפה הנתבעת את האקדח הטעון מתיקה, דרכה אותו, כיוונה אותו לעבר ראשו של המנוח וממרחק של כ-½1 מ' ירתה כדור אחד שחדר למצחו של המנוח וגרם למותו. התובעת הייתה בין הנוכחים במקום בשעת ההתרחשות. היא הייתה אז בחודשי הריון מתקדמים. בינתיים נולד פרי בטנה, הוא הקטין התובע.

תמצית התביעה

בכתב התביעה נטען שהתובעת, ילידת 1980, מוכרת בידי הביטוח הלאומי כנכה בעלת אי כושר של 75%, הכירה את המנוח בשנת 2003. השניים חיו יחדיו וניהלו משק בית משותף בדירה בשדרות הר ציון 42 בתל אביב מתחילת שנת 2004. המנוח נפטר בהיותו בן 37 שנים.

המנוח נשא בעיקר נטל הפרנסה. ביום 27.2.05 הגישו המנוח והתובעת בקשה לנישואין בלשכת הרבנות במועצה הדתית בני ברק. באוקטובר 2005 גילתה התובעת את אוזני המנוח שהיא הרתה לו.

עד ליום מותו, הספיק המנוח לבצע בדיקות גנטיות שדרושות למעקב אחר ההיריון. משנולד בנם המשותף, קראה לו התובעת על שם המנוח.

מאז מות המנוח מתקיימים התובעת והתובע הקטין מקצבת ביטוח לאומי בסך 2,800 ש"ח לחודש ומשכר עובדת ניקיון בסך 1,000 ש"ח לחודש.

תביעת התובעת נחלקת לשני ראשים. הראש האחד סומך יתדותיו בהוראת סעיף 78 לפקודת הנזיקין, האומרת שמשנגרם מותו של אדם בעוולה ואותו אדם היה זכאי, אלמלא נפטר, לפיצוי לפי פקודת הנזיקין בעד חבלת הגוף שנגרמה לו, יהיו בן זוגו וילדו זכאים לפיצויים מן האחראי לעוולה.

לפי שמפסק הדין הפלילי עולה בעליל אחריותה של הנתבעת לגרימת מותו של המנוח בהתנהגות העולה כדי עוולה נזיקית, זכאים התובעים לפיצוי שהיה מגיע למנוח עקב כך.

אָמַת היסוד לזכאות לפיצוי כאמור בסעיף 78 לפקודת הנזיקין נעוצה בהגדרת המעמד המשפחתי של התובעים; היינו בהגדרת התובעת כ"בת זוג" של המנוח ובהגדרת התובע כ"ילדו" של המנוח. בהקשר זה נטען בכתב התביעה שהתובעת הייתה ידועה בציבור של המנוח, שכן הם חיו יחדיו וניהלו משק בית משותף במשך כשנתיים. ידועה בציבור היא "בת זוג" לצורך סעיף 78 לפקודה [ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית].

הראש השני של תביעת התובעת סב על נזקים נפשיים שנגרמו לה עקב הריגת המנוח. זה מין נזק ישיר כפועל יוצא מן העוולה הנזיקית אך אין זה חלק מתביעת "תלויים".

תביעת התובע היא תביעת "תלויים". זכותו נובעת מהיותו בנו הביולוגי של המנוח, אך גם אלמלא כן היה זכאי, משום שהוא "צאצא כשר של אמו ושל הידוע כאביו" [הגדרת "ילד" בפקודת הנזיקין]. מאחר שהתובעת היא הידועה בציבור של המנוח, אזי התובע נופל בגדרה של הגדרת ילד כאמור.

התובענה מחשבת את הנזק הממוני והנזק הלא-ממוני שסבלו התובעים.

תמצית ההגנה

הנתבעת אינה מכחישה את פרטי ההתנהגות שגרמה למות המנוח. היא אינה מכחישה את אחריותה לכך, אך טוענת שלא הייתה מודעת לסיכון שיצרה בשל מצב השכרות שבו הייתה שרויה. כמו כן, טוענת הנתבעת שגם המנוח נהג ברשלנות מסוימת, בשל מודעותו למצב השכרות של הנתבעת ובשל הקִנטוּר שקִנטר את הנתבעת ביחס לנשק. ועוד כי התובעת, שהייתה בזירת ההתרחשות, הייתה צריכה להתערב ולמנוע ההתרחשות הקטלנית.

הנתבעת חולקת על המעמד שיש לתובעים ביחס למנוח. בהקשר לתובע הקטין, נטען שאין ראיות מספיקות להוכחת אבהות המנוח עליו. לפיכך אין לו כל מעמד בתובענה.

לעניין התובעת, אין ראיה (פסק דין הצהרתי) הקובעת את מעמדהּ כ"ידועה בציבור". התובעת אינה עומדת בתנאים שנדרשו בפסיקה כדי להכיר בה כידועה בציבור [ת"ע (תל אביב) 7690/99 טרבס נ' יוגב-גורן]. אין צו ירושה המוכיח שהתובעת יורשת כחוק של המנוח ועל כן, גם לה אין מעמד בתובענה דנן.

יתר על כן, בכתב ההגנה נטען שלבית המשפט אין סמכות לקבוע את מעמדה של התובעת שכן סוגיה זו היא בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה.

לא הוכח שהתובעת סבלה מנזק נפשי או ממוני כלשהו. לא נפגעה יכולת ההשתכרות שלה והמצב הדיכאוני שעליו הצביעה באמצעות חוות דעת פסיכיאטרית, לא נבע ככל הנראה מן ההתרחשות הקטלנית, אלא מבעיות נפשיות שהיו לה גם קודם לכן.

תיחום המחלוקת

נראה כי עצם אחריותה הנזיקית של הנתבעת בהקשר לגרם מות המנוח, אינה שנויה במחלוקת.

הנקודות העיקריות השנויות במחלוקת הן אלה: (א) סמכות בית המשפט לפסוק בעניין מעמד התובעים; (ב) המעמד של התובעים; (ג) מהות הנזק שיעורו והיקפו.

במסגרת פסק דין חלקי זה אבחן את סוגיית הסמכות, את מעמד התובעים ואת מהות הנזק.

שאלת הסמכות

נראה לי שסמכות בית משפט זה לפסוק בעניין מעמד התובעים נטועה בהוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט, לאמור:

"סמכות נגררת, הובא עניין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו עניין אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר"

שאלת מעמד התובעים מתעוררת אגב בירור תביעה אזרחית נגררת לפסק דין פלילי. על כן, לבית המשפט המוסמך לדון בתביעה האזרחית הנגררת מוקנית סמכות להכריע בשאלת אגב הדרושה לבירור התביעה.

מעמד התובעים

תביעת התובעים היא "תביעת תלויים" כאמור בהוראת סעיף 78 לפקודת הנזיקין:

גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה - יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה.

על טיבה ומהותה של "תביעת תלויים" עמד הנשיא (כתוארו אז) אהרון ברק:

זכותם של התלויים היא לפיצוי על הנזק הרכושי שנגרם להם. הפיצוי ניתן להם בשל אובדן הערך הכספי של התלות במנוח. אכן, התכלית המונחת ביסוד זכות התלויים היא במתן פיצוי לתלויים בשל כך ש"מטה-לחמם נשבר"... זכותם של התלויים לפיצויים מותנית במציאות העובדתית של התלות הכספית ובסיכוי, כי תלות זו הייתה נמשכת גם בעתיד לולא מעשה הנזיקין. הפקודה מפצה את התלויים בשל כך שמותו של המנוח קטע את מקור מחייתם. הפיצוי הוא על אובדן התלות המשפחתית [ע"א 2000/97 לנדורן נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים פ"ד נח(1) 12, 26 (להלן: "פס"ד לנדורן"].

האם התובעת הייתה בעת פטירת המנוח "בת זוג[ו]"?. האם התובע הוא "ילדו" של המנוח? .

מעמד התובעת

מפס"ד לנדורן נשמע שזכותם של "תלויים" נובעת ממציאות עובדתית של תלות כספית, בפועל או בכוח, שמקורה ביחס משפחתי ["בן (או) בת זוג" ו-"ילד"]. "בת זוג" עשויה לשקף יחס משפחתי הנובע מנישואין ויחס משפחתי הנובע מקיום חיי זוגיות משותפת ללא נישואין. המצב השני קרוי: "ידוע (או) ידועה בציבור". פס"ד לנדורן חידש הלכה ש"תלות" לפי סעיף 78 לפקודת הנזיקין עשויה להתגבש מכוח מציאות עובדתית של חיי זוגיות כ"ידועה בציבור".

התובעת לא נישאה למנוח. היא נושאת בנטל השכנוע להוכחת קיומו של היחס: "ידועה בציבור" כאשתו של המנוח. היחס הזה מורכב והגדרתו אינה פשוטה. עמד על כך מ"מ הנשיא זילברג:

הגדרתה המשפטית המדויקת של "הידועה בציבור כאשתו" , היא קשה כקריעת ים סוף, או בלתי אפשרית כפתרון בעיית ריבוע העיגול. ניתנו לנו שלושה נתונים: ידועה, בציבור, כאשתו, ולא נתפרש לנו, לא מקורו של היידע, לא זהותו של הציבור ואף לא מהותה של ה"אישות" שהציבור היודע מייחס לזוג הבלתי נשוי. הווה אומר משלושה נעלמים עלינו לעשות נגלה אחד [ע"א 42/65 דרדיאן נ' "עמידר" פ"ד יט(3) 259, 261]

גם ויתור על שני הנעלמים הראשונים^[2] מותיר את טיבם של יחסי ה"אישות" הצריכים לשם קיום היחס כשאלה פתוחה וחסרת אמות מבחן מוגדרות.

באחת הפרשות – לשמה של הזכות לרשת [סעיף 55 של חוק הירושה תשכ"ה – 1965] – הצביע בית המשפט המחוזי על חמישה מאפיינים שהצטברותם מגבשת את היחס ידועה בציבור לפי הוראת הדין האמורה: (1) היבט אינטימי (קיום יחסי אישות בין בני הזוג); (2) היבט אמוציונלי (השניים רואים עצמם כבני-זוג); (3) היבט כלכלי (משק בית משותף); (4) כוונת קביעות (כוונה לקשירת קשר קבע); (5) היבט הכשירות (בני הזוג , זה וזו, אינם נשואים לאחר) [תע (ת"א) 7690/99 טרבס נ' יוגב –גורן (השופט יהושע גייפמן)].

בפרשה אחרת, לאחר מסע ארוך (מעניין כשהוא לעצמו) של אבחנות וסיווגים, תתי אבחנות ותתי סיווגים, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה הפשוטה הקבועה בחוק הירושה ש"ידוע (או) ידועה בציבור" זכאי לרשת את בן (או) בת זוגו "אם בני הזוג חיו עובר לפטירה חיי משפחה במשק בית משותף" [[עמ"ש (חי') 418-12-08 (השופטת יעל וילנר)]. כיצד מוכיחים את המעמד? מן הסתם על פי המאפיינים שהשופט גייפמן עמד עליהם בעניין טרבס הנ"ל.

נראה לי שמבחינה מהותית מתקיים דמיון רב, עד כדי זהות, בין מאפייני הזוגיות המשותפת לצרכי חוק הירושה לבין מאפייני הזוגיות לצורכי סעיף 78 לפקודת הנזיקין. מה שם תובע התובע, מכוח היחס המשפחתי, את ירושת בן הזוג המנוח, אף כאן תובעת התובעת, מצד ג,' זכות לפיצויים שהייתה מתקיימת בידי בן הזוג המנוח אלמלא נפטר. הכא והתם נתבעות, מכוח היחס המשפחתי, זכויות של המנוח שאלמלא נפטר היה משמרן בידו.

האם עמדה התובעת בנטלה? התשובה תינתן על פי האפיונים של "ידועה בציבור" השוקלים לצורך דיני הירושה.

התובעת מסרה בתצהיר עדות ראשית כי משך שנתיים ימים עובר ליום שבו המנוח נהרג חיה עמו והוא עמה כבני זוג (קיום יחסי אישות); התגוררו בדירה אחת שנשכרה בידיה, קיימו משק בית משותף כשהמנוח נושא בעיקר נטל הפרנסה (היבט כלכלי) . הם התכוונו להינשא זה לזו ואף פנו לשם כך לרישום ברבנות (כוונת קביעות). בכל העת הזאת לא היו נשואים לאחרים והתובעת לא קיימה יחסי מן עם איש זולת המנוח (היבט הכשרות).

בחקירה הנגדית הכחישה התובעת שהיא נשואה לנתין גרוזיה. לא הובאה ראיה לסתור. היא אישרה שחוזה השכירות של הדירה על שמה בלבד ושאין להם חשבון בנק משותף (שני אלה, לפי הפסיקה, אינם שוללים את האפשרות לקבוע את המעמד הנטען).

מחקירת הנתבעת עולה שהייתה לה היכרות מוקדמת עם התובעת והיא הייתה מודעת לעובדה שהתובעת התגוררה בדירה אחת עם המנוח. כמו כן בחקירת המשטרה ובמהלך המשפט הפלילי התבטאה הנתבעת בדרך המתייחסת למנוח ולתובעת כזוג נשוי ולמנוח כאב לתובע.

על פי מכלול ראייתי זה ניתן לומר שההסתברות שהתובעת הייתה "ידועה בציבור" של המנוח עולה על ההסתברות שהיחס ביניהם היה של "חברים" שקיימו יחסים אינטימיים מעת לעת גרידא. בכך די כדי צורכי נטל השכנוע שהתובעת נושאת בו.

מסקנתי היא שהתובעת בעלת מעמד בתביעת "תלויה" מכח סעיף 78 לפקודת הנזיקין.

מעמד התובע

לאחר תהליך ארוך מאד ניתנה ביום 26.3.14 חוות דעת בחתימת ד"ר מיה פרוינד מן המרכז הלאומי לרפואה משפטית הקובעת שהמנוח מתאים להיות אביו של התובע הקטין (הסתברות של 99.999%). בנסיבות אלה ניתן בביום 1.4.14 פסק דין של בית המשפט למשפחה הקובע כי המנוח הוא אביו של התובע [תמ"ש 39698-05-13].

מקביעה זו מתבקש בעליל שהתובע הקטין הוא בעל מעמד בתביעת תלויים כנגד הנתבעת.

מהות הנזק

כאמור למעלה מכאן לפני תביעה העושה דרכה בשני ערוצים. הערוץ האחד הוא תביעת התובעים בגין "זכותם של תלויים לפיצויים":

"זכותם של תלויים לפיצויים": גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה - יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה [סעיף 78 לפקודת הנזיקין].

זכויותיהם של התלויים הם בגדר מימוש זכותו של המנוח כלפי המזיק. פיצוי זה ניתן להם בשל אובדן הערך הכספי של התלות במנוח בכך שמטה לחמם נשבר. זכות זו אינה מותנית בחובתו המשפטית של המנוח לקיימם אלא במציאות העובדתית של התלות הכספית ובסיכוי שתלות זו הייתה נמשכת גם בעתיד לולא מעשה הנזיקין. ואובדן התלות המשפחתית [ע"א 506/82 זונטג נ' עיזבון המנוח מנדלסון פ"ד מ(3) 113, 125; ע"א 148/53 פנץ נ' פלדמן פ"ד ט(3) 1711, 1717 ופס"ד לינדורן, 12].

תביעת תלויים צריכה להיות מוגשת בידי מבצע הצוואה, מנהל העיזבון או היורשים לטובת התלויים. אולם אם לא הוגשה תביעה כזאת בתוך 6 חודשים למן הפטירה זכאים התלויים לתבוע בעצמם [סעיף 79 לפקודת הנזיקין). כך אירע בענייננו.

הערוץ השני מתמקד לתביעת התובעת לפיצוי בגין נזקים נפשיים שנגרמו לה בשל הריגת בן זוגה. התובעת טוענת שהיא אינה מסוגלת לממן את עלות הטיפול הנפשי שהיא זקוקה לו.

לדעתי אין זה רכיב תביעה עצמאי. הוא נגזרת של תביעת תלויה בשל אובדן מקור הפרנסה שנבע מבן הזוג. בגדר זה גם פגיעה באפשרותה להסתייע במנוח למימון הוצאות ריפוי הגוף והנפש.

סיכום והנחייה

עד הנה הועילו התובעים להוכיח את זכותם לתביעת תלויים על פי נזק שנגרם למנוח בשל פעולה מעוולת של הנתבעת.

מכאן מתחיל השלב הדיוני השני והוא הוכחת היקף הנזק ושיעורו^[3].

התובעים יגישו ראיות (מסמכים ילוו בתצהיר המבאר את טיבם ונסיבות עריכתם) וטיעון להוכחת הנזק עד 16.11.14.

הנתבעת תודיע אם רצונה בחקירת מצהירים ובהגשת ראיות עד 10 ימים לאחר הגשת ראיות התובעים.

לאחר מכן יינתנו הנחיות להמשך הדיון.

לעיון ביום 27.11.14

ניתן היום, ‏ט"ו תשרי, תשע"ה ‏9 אוקטובר, 2014 בהעדר הצדדים.

1. עלי לציין שההליכים סבלו מפרק זמן ארוך מאד של השהייה שנבע מן הצורך שהתובעת תקבל החלטה בדבר הסכמה לבדיקת ד.נ.א שתאשר את אבהותו של המנוח ביחס לקטין ומימוש התהליך. ↑

2. יש הגורסים כי הביטוי "ידוע (או) ידועה בציבור" אינו משקף כהלכה את היחס המשפחתי המשמש בסיס לתביעת תלויים שכן ייתכנו חיי זוגיות משותפים ה שבהם מתקיימת "תלות" חד-משמעית אך הדבר מוסתר מעיני הבריות [עמ"ש (חי') 418-12-08 (השופטת יעל וילנר)].. שאלת זהותו של ה"ציבור" המודע ליחסי הזוגיות בין התובעת למנוח והיקפו של היידע הזה אינה מתעוררת בענייננו. ↑

3. חלוקת ההליך השיפטי בתביעת נזיקין לשני שלבים; קביעת האחריות וקביעת היקף הנזק) מקובלת בתביעות מסוג זה (אף הנתבעת ביקשה כי כך ייעשה) ↑