ביום 27/11/14 ניתן פסק דין חלקי בתובענה זו שהיא תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים [סעיף 77 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984]. פסק הדין החלקי קובע שהתובעים הצליחו להוכיח את זכותם לתביעת תלויים על פי נזק שנגרם למנוח בשל פעולה מעוולת של הנתבעת.

הנחיתי את הצדדים להגיש ראיות ולטעון להוכחת הנזק. הודעתי שלאחר מכן תיערך השלמה של פסק הדין.

נסיבות רקע

יעקב פרדג'ב ז"ל (להלן: "המנוח"), יליד 1969, כבן 37 ביום פטירתו, הגיע ביום 23/2/06 למסעדה "בוכרה היפה" בתל אביב לחגוג בחברת ידידים מסיבת יום הולדת. למסיבה הגיעה גם הנתבעת, יקטרינה חביבולין. היא נשאה עמה בתיקהּ אקדח ובו מחסנית כדורים במצב "הכנס". בתום המסיבה – שכללה שתייה של משקאות אלכוהוליים – יצאו הנתבעת וחבריה, ביניהם המנוח, אל מחוץ למסעדה והתגודדו על המדרכה. הנתבעת החליפה דברים עם המנוח אודות האקדח שברשותה. בהקשר לחילופי הדברים ובכוונה להראות למנוח כי ביכולתה לירות באקדח, שלפה את האקדח מתיקהּ, דרכה אותו, כיוונה לעבר ראשו של המנוח וממרחק של כמטר וחצי ירתה כדור אחד שחדר למצחו וגרם למותו (להלן: "התקרית").

הנתבעת הועמדה לדין פלילי והורשעה בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין. עונשה נגזר לשש שנות מאסר.

התובעת, בת זוגו של המנוח, נכחה בהתרחשות. בעת ההיא הייתה התובעת בהריון. לימים נולד לה בן, הוא התובע בתיק זה (להלן: "התובע הקטין").

מהות התביעה

התביעה מכוונת לסעד כפול; פיצוי לתובעת בגין נזקיה האישיים ותביעת תלויים המבוססת על זכות המנוח לפיצוי מידי המעוולת.

פיצוי בגין נזקה האישי של התובעת

נתוני רקע

התובעת, ליודמילה שפירא, ילידת 25/11/80, הייתה כבת 25 במועד פטירת המנוח. לתובעת, נכות מוכרת בגין חרשות בדרגת אי כושר של 75%. בגין נכותה היא מקבלת קצבת ביטוח לאומי של 2,800 ש"ח לחודש.

התובעת העידה בתצהיר שהיא מתפרנסת מקצבת המל"ל ומעבודה בניקיון בשכר של 1000 ש"ח לחודש (אין כל ראיה לתמיכת טענה זו). המנוח שעמו קיימה משק בית משותף מתחילת 2004, נשא בעיקר נטל הפרנסה. הוא עבד כטבח בבית קפה ברחוב אלנבי בתל אביב (לא צורפה כל אסמכתא) היקף שכרו אינו ידוע.

נכות רפואית

התובעת טוענת שמאז התקרית חייה אינם חיים; היא סובלת מדיכאון קשה, חוסר שינה, עצבנות ונאלצת ליטול כדורים נוגדי דיכאון. כך מוגדרת האבחנה הרפואית בחוות דעת המומחה מטעם התובעת:

"...סובלת מהפרעה בתר-חבלתית ומדיכאון על רקע אבל, שניהם בקשר של גרימה מאירוע הירי שבו נהרג בן זוגה. להערכתי, נכותה הכוללת בגין 2 ההפרעות הללו לאחר ניכוי המשותף להן הינו 30% על פי תקנות המוסד לביטוח לאומי 34(ד). להערכתי, עקב משך הזמן שחלף וחוסר השיפור במצבה, הנכות הזו צמיתה" [ד"ר חיים שם דוד, פסיכיאטר מומחה. חוות דעת מיום 22/1/11 (להלן: "חוות דעת המומחה")].

בא כוח הנתבעת העיר לעניין זה שהתובעת העידה שהיא נוטלת כדורים מאז שאמהּ נפטרה שנים קודם לתקרית וכי בשנת 2001 אובחנה כסובלת מ-anxiety and depression. לפיכך, קשה לראות זיקה ברורה בין מות המנוח לבין הנכות שממנה סובלת התובעת. לכל היותר, לחילופין, מות המנוח החריף תופעה שממנה סובלת התובעת מאז מות אמהּ.

מטעם הנתבעת לא הוגשה חוות דעת של מומחה רפואי. הטענות כנגד הממצא של המומחה מטעם התובעת נטענו בעלמא. המומחה מטעם התובעת גם לא נדרש לחקירה על חוות דעתו. לפיכך אני מקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת וקובע שבעקבות התקרית נגרמה לתובעת נכות בת 30% בגין מצב נפשי.

נכות תפקודית

התובעת טענה שבעקבות התקרית וכתוצאה מן ההלמת (טראומה), סובלת התובעת מחרדות, דיכאונות, קשיי תפקוד עד כדי פגיעה קשה ביכולת ההשתכרות שלה. אין לה כוחות לצאת לעבודה, היא חולה ואין מי שיטפל בבנהּ.

מחוות דעת המומחה עולה כי לתובעת: "יש פגיעה ניכרת בכושרה לתפקוד חברתי ותעסוקתי ולמעשה היא נפגעה בכל המישורים הקיימים בחייה: יכולתה לעבוד ולהתפרנס, יכולתה לשמש כאם תומכת, אוהבת ודמות שאפשר להישען עליה, יכולתה לדאוג למגע מול הרשויות השונות וכמובן הסבל האישי שהיא מתארת".

הנתבעת סבורה שהתובעת לא יצאה ידי חובתה להוכיח את נזקהּ. לטענתה לא ברורה הזיקה שבין התקרית לבין יכולות התפקוד הנוכחיים, לא ברור מה היו קשיי התפקוד של התובעת קודם לתקרית. לא ברור במה עסקה התובעת טרם התקרית. ידועה העובדה שהיא מתפרנסת מקצבת מל"ל ומעבודות ניקיון מספר שעות מצומצם בשבוע וכך היה גם לפני התקרית. לא חל, אם כן, שינוי ברמת ההשתכרות האישית של התובעת.

הכלל הוא שהיקף הנכות התפקודית נקבע בהתאמה להיקף הנכות הרפואית אלא אם הוכח אחרת. כיוון שמצד אחד אין הוכחות ברורות בעניין אופי התעסוקה של התובעת לפני התקרית, לבד מטענתה בתצהירה שהמנוח כלכל אותה וכיוון שאין חוות דעת מנגד לחוות הדעת של המומחה הרפואי, לא נותר לי אלא לקבוע כי היקף הנכות התפקודית של התובעת יהיה שווה להיקף הנכות הרפואית, היינו 30%.

הפסד השתכרות

אין ראיה אובייקטיבית כלשהי בעניין היקף השתכרותה של התובעת אם בכלל, קודם לתקרית ולאחריה. אולם נראה לי שניתן להישען על דברה שהשתכרה כ-1000 ש"ח לחודש לפני התקרית מעבודות ניקיון בהיקף שעות מצומצם, וכן שזה היקף השתכרותה מעבודה גם לאחר התקרית. ברור גם שבשל הנכות שהיא סבלה ממנה קודם לתקרית, מתקיימות אצלה מגבלות השתכרות שאינן תוצאה של התקרית.

עד לתקרית הסתפקה התובעת בהכנסותיה מקצבת המל"ל בצירוף שכר עבודות הניקיון. מן הסתם המנוח נשא בחלק משמעותי של הוצאות משק הבית. בשל הנכות שקדמה לתקרית הייתה לתובעת היתכנות (פוטנציאל) להכנסה של 2000 ש"ח לחודש [25% מן השכר הממוצע במשק (8000 ש"ח). היא הסתפקה בעבודה בהיקף הכנסה של 1000 ש"ח לחודש.

לאחר התקרית נצרכת התובעת לתוספת הכנסה מעבר להיקף הכנסותיה בעבר. אולם , לפי תצהירה, לא חל שינוי בהיקף עבודתה וברמת ההשתכרות האישית שלה. זו נותרה 1000 ש"ח לחודש. מאחר שבעקבות התקרית נפגעה היתכנות ההכנסה שלה ב-30% ניתן לומר שנזקה הוא כדי 30% מהיתכנות ההכנסה היינו 600 ש"ח [2000 *30%] .

מכאן מסקנתי שהפסד ההשתכרות של התובעת, כתוצאה מן התקרית, הוא בשיעור 600 ש"ח לחודש מיום התקרית ועד לגיל הפרישה (67). בהתאם למקדם ההיוון המתייחס ל-42 שנות עבודה אני קובע הפסד השתכרות בסך כולל של 180,000 ש"ח.

כאב וסבל

התקרית שחוללה אסון כבד התרחשה לנגד עייני התובעת שהייתה לעת ההיא בחודש השישי להריונה. נקל לשער את הצער והסבל הנפשי שהתקרית הסבה לתובעת. על כך מצויה לנו חוות דעת מומחה. לא בכדי נקבע שהתקרית גרמה לתובעת נכות נפשית משמעותית.

אני דוחה מכל וכל את טענת הסרק של הנתבעת שהתובעת "תרמה" ברשלנות להתרחשות התקרית בכך שלא מנעה את ההתרחשות. אין הוכחה לכך שהתובעת הבחינה במתרחש רגע לפני שנורתה הירייה הקטלנית. סביר שהירייה הסבה את תשומת לבה וכשראתה את בן זוגה מתבוסס בדמו כבר לא היה לאיל ידה לעשות דבר. יתר על כן אפילו הייתה ההתרחשות מתחילתה במרחב ההתבוננות של התובעת, כלום היה עליה לצפות את ההתרחשות הנוראה? ואפילו התחוורה לה הסכנה "בדקה ה-90" כלום אפשר היה לה למנעה בהרף עיין?

התובעת לא תבעה סכום מוגדר ברכיב זה ולא התבססה על תחשיב כלשהו. היא גם לא הציגה ראיות אובייקטיביות להוכחת טיבו והיקפו של רכיב "כאב וסבל", זולת חוות דעת המומחה שהביסוס היחיד לה הוא שיחה בין המומחה לתובעת. בנסיבות אלה אפסוק על פי הערכה.

אני מעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על סכום כללי (גלובאלי) של 20,000 ש"ח.

רכיבים נוספים

בכתב התביעה נדרש רק החזר הוצאה בעניין חוות דעת הפסיכיאטר המומחה. כיון שלא הוצגו מסמכים (קבלות) אכלול רכיב זה במסגרת הכוללת של הוצאות המשפט.

סיכום נזקה של התובעת

הפיצוי שנפסק בגין הנזק שנגרם לתובעת הוא 200,000 ש"ח.

תביעת התלויים

בפקודת הנזיקין נקבע: "גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה - יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מו האדם האחראי לעוולה" [סעיף 78 של פקודת הנזיקין (לעיל ולהלן: "תביעת תלויים"].

בכתב התביעה פירט בא כוח התובעים שורה של ראשי נזק שמהם מורכבת תביעת התלויים. אולם בסיכומי הטענות התמקד בא כוח התובעת ב"נזק ממוני" בלבד, שביטויו באובדן התמיכה הכלכלית של המנוח בתובעים.

בהקשר זה צוין ששכרו של המנוח אינו ידוע לתובעים ואין להם כל דרך לבררו. לפיכך יש לקחת בחשבון את השכר הממוצע במשק. חישובי הפסד התמיכה הכלכלית על בסיס השכר הממוצע במשק ובהתאם ל"שיטת הידות" שערך בא כוח התובעים מסתכמים ב-1.664 מיליון ש"ח לערך.

הנתבעת הניחה את כל יהבה על הטענה של התובעים אינם זכאים לסעד כ"תלויים" ולא הגיבה לתחשיבי אובדן התמיכה הכלכלית כל עיקר.

אינני מקבל את טענת בא כוח התובעים שלא היה לאיל ידם להוכיח את רמת ההכנסה של המנוח. המנוח היה בן זוגה של התובעת. לפי תצהירה הוא התפרנס מעבודה כטבח. חזקה שמקום עבודתו היה ידוע לה והיא הייתה יכולה לקבל את פרטי הכנסתו ממקום העבודה או למצער להוכיח כי עשתה ניסיון לקבל פרטים אלה.

לא מן הנמנע שמחדלה של התובעת בעניין זה נובע מן התוצאה המיטיבה שעשויה להתקבל מהתבססות על השכר הממוצע במשק.

שקלול מחדלי ההוכחה מצד התובעים ומחדל ההתגוננות מצד הנתבעת מוליך אותי אלי קביעת פיצוי ממוני כוללני (גלובאלי) בסך 800,000 ש"ח.

פיצוי עונשי

מות המנוח נגרם כתוצאה מ"הריגה" שהיא עבירה פלילית שאינה משקפת מעשה זדוני. על כן אינני סבור שיש מקום לפסוק פיצוי עונשי.

התוצאה

סיכום רכיבי הפיצוי הוא כדלהלן:

(1) פיצויי נזק לתובעת - 200,000 ש"ח

(2) תביעת תלויים – 800,000 ש"ח

בסך הכל תשלם הנתבעת לתובעים 2 ו-3 - 1,000,000 ש"ח

לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 ש"ח.

הסכום שנפסק יישא ריבית והצמדה מהיום ועד יום התשלום בפועל

זכות ערעור כדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ה, 18 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.