הלכה היא כי בקשה לעיון חוזר איננה "דרך המלך" להשיג על החלטה שניתנה, וכי שינוי החלטה שלא באמצעות הליך ערעורי לא ייעשה כדבר שבשגרה. זאת, נוכח האינטרס הציבורי והפרטי גם יחד, ליעילות ההליך השיפוטי, ליציבות החלטות שיפוטיות ולהגנה על ציפיות הצדדים המחזיקים בהחלטה שיפוטית שכבר ניתנה. הנטל לשכנע כי מתחייב שינוי בהחלטה שיפוטית על-ידי אותה ערכאה שנתנה אותה, מוטל על מגיש הבקשה לעיון חוזר. עליו להוכיח התקיימותם של "טעמים מיוחדים המצדיקים זאת" על-מנת למנוע שימוש לרעה בהליך החריג של עיון מחדש (ראו: ע"א 9396/00 קרנית נ' זנגי, פ"ד נה(3) 537, 540-541 (2001)). העילה המרכזית לעיון חוזר, הינה נסיבות חדשות אשר התרחשו לאחר מתן ההחלטה המקורית. כאשר לא חל שינוי בנסיבות כאמור, עדיין נתונה לערכאה שנתנה את ההחלטה הסמכות לשנותה, אולם הלכה פסוקה היא כי הדבר ייעשה רק "במקרים נדירים ביותר", כאשר מתברר לבית המשפט כי נתן החלטה מוטעית (ראו בעניין זה: ע"א 37/68 גינז נ' מאירי, פ"ד כב(1) 525, 528 (1968); וכן: ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 508 (2002))

עיינתי בבקשה לעיון מחדש, עמדת ב"כ התובע הובהרה, לא מצאתי כי יש מקום לבטל ההחלטה, ללא צורך בקבלת תשובת הנתבעת.

בבקשה שלפני מסבירה ב"כ התובע, את הנסיבות בהן התנהלה באופן שהתנהלה. קראתי את ההסבר ואני מקבלת כי אין המדובר בזלזול בביהמ"ש. ברם, אין בכל אלו כדי להצדיק ההתנהלות. עומס משרדי או "סרבול בירוקרטי" יהא ההסבר אשר יהא.

לפיכך, מתבקשת הנתבעת להודיע עמדתה לדחיית תשלום הוצאות שנפסקו כאמור, עד לסיומו של ההליך, בנסיבות שתוארו על ידי ב"כ התובע.

ניתנה היום, כ"ב אייר תשע"ד, 22 מאי 2014, בהעדר הצדדים.