1. תביעה כספית בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1962, בתאונת דרכים שאירעה ביום 5.9.07. התביעה התנהלה לפי פקודת הנזיקין, לאחר שנקבע בהחלטה קודמת כי לקטנוע עליו רכב התובע לא היה כיסוי ביטוחי.

2. התאונה אירעה עת רכב מ.ר. 89-561-23 (להלן: הרכב), שהיה נהוג על ידי הנתבע 1, פגע בקטנוע מ.ר. 32-776-57 (להלן: הקטנוע), בו נהג התובע.

3. בעקבות אירוע התאונה, הנתבע הורשע בתיק תעבורה (ת"א) 12254/07, בכתב אישום שעובדותיו כדלקמן:

א. הנתבע נהג ברכב ברחוב העלייה, מכיוון דרום לכיוון צפון, בנתיב המותר לתחבורה ציבורית בלבד.

ב. אותה שעה, התובע נהג ברחוב העלייה בכיוון הנגדי. הנתבע החל לבצע פניית פרסה כדי לחזור לכיוון נסיעתו, חסם את דרכו של הקטנוע שהתנגש בחזית בדופן ימין של הרכב.

עובדות אלו הן ממצאים בהליך הפלילי הקבילים בהליך זה, לפי סעיף 42 א' לפקודת הראיות.

הצדדים חלוקים הן בשאלת האשם התורם והן בשאלת הנזק.

האם קיים אשם תורם

תצהיר התובע

4. התובע העיד כי רכב על הקטנוע ברחוב העלייה בת"א, מכיוון צפון לכיוון דרום. באותו מקום קיימים שלושה נתיבים בכיוון נסיעתו, ונתיב אחד בכיוון הנגדי לתחבורה ציבורית בלבד. מאחר שבנתיב הימני היה אוטובוס, שעצר, התובע נהג בנתיב האמצעי.

לפי עדותו של התובע, הנתבע נהג ברכב בכיוון הנגדי המיועד לנסיעת רכבים ציבוריים בלבד. לפתע הנתבע ביצע פניית פרסה פתאומית, חצה שני פסי הפרדה צהובים וחסם את שני הנתיבים שהיו בכיוון נסיעת הקטנוע.

התובע ציין כי הבחין ברכב לראשונה כאשר היה במרחק של כ- 10 מטרים ממנו. התובע בלם באופן מידי, אך לא הצליח למנוע את ההתנגשות.

5. הנתבע לא העיד.

6. אינני מוצאת להטיל על התובע אשם תורם.

טענת אשם תורם היא טענה משפטית, הטעונה תשתית עובדתית.

בענייננו, לא הונחה כל תשתית עובדתית שיש בה כדי ללמד על אשם תורם של התובע.

הנתבע נהג בנתיב הנגדי לנתיב נסיעתו של התובע, כאשר בין השניים הפריד נתיב אחד (הנתיב השמאלי בכיוון נסיעתו של התובע). לפי עדותו של התובע, הנתבע החל את פניית הפרסה במרחק אפסי (10 מטרים), באופן ששלל מהתובע יכולת תגובה כלשהי.

יש לזכור, כי הנתבע נסע במקום שהנסיעה בו מותרת אך ורק לאוטובוסים, ביצע פניית פרסה פתאומית במקום אסור, מבלי לוודא שיוכל להשלימה, תוך חציית שני פסי הפרדה ואי מתן זכות קדימה. התובע לא היה יכול לצפות התרחשות כזו, אף אם הבחין בנתבע נוהג בכיוון הנגדי, שכן הסטייה לעבר נתיבו החלה, כאשר כלי הרכב היו במרחק קצר מאוד זה מזה.

דו"ח בוחן המשטרה שהצדדים התייחסו אליו, תומך במסקנה זו.

בסעיף 5 הבוחן ציין כי הנזקים ברכב היו בדופן ימין בדלת הקדמית. המשמעות היא, שבזמן התאונה הרכב (הנהוג על ידי הנתבע) היה במצב מאוזן, בתחילת הכניסה לנתיבים בכיוון הנגדי, בטרם התחיל להשלים את הסיבוב שמאלה אל תוך הנתיבים בכיוון נסיעת התובע. אין עדות לפגיעה מאחור או לפגיעה פינתית, אשר היו עשויות לתמוך בטענת הנתבעת.

לבסוף, הנתבע לא העיד, ולא הונחה כל תשתית עובדתית הסותרת את עדותו של התובע (למשל, כי התובע נסע במהירות מופרזת או כי בעת שהנתבע החל בסיבוב הפרסה, השטח היה פנוי).

7. לפיכך, אני דוחה את טענת האשם התורם.

הנזק

פגיעות וטיפולים

8.         כתוצאה מהתאונה התובע נפגע בכתף שמאל ובגב. התובע פנה לחדר מיון, שם אובחנה פריקה של הכתף. התובע טופל במתלה והמשיך טיפול רפואי במסגרת קופ"ח. התובע הציג תיעוד רב המתייחס לטיפולים, הן במסגרת קופת חולים והן במסגרת של רפואה משלימה. לתיעוד זה אתייחס בהמשך.

נכות

9.         ד"ר קמחין, המומחה מטעם התובע, קבע 5% נכות בגין פריקה של הכתף ו- 10% נכות בגין הגבלה בתנועות ע"ש מותני.

10. ד"ר ביאליק, המומחה מטעם הנתבעות, קבע כי לא נותרה לתובע נכות.

11. ד"ר טנצמן, המומחה מטעם בית המשפט, קבע כי לא נותרה נכות בע"ש מותני או צווארי. כן קבע נכות בשיעור 5%, לפי סעיף ליקוי 39 (3), בגין נקע של עצם הבריח בכתף שמאל, ללא הגבלת תנועות.

הנכות הרפואית והתפקודית

12. הצדדים הסכימו להגשת חוות הדעת מטעמם ללא חקירת עורכיהן.

בישיבת קדם המשפט התובע הודיע כי הוא מבקש לחקור את ד"ר טנצמן. בסופו של דבר התובע לא זימן את המומחה, וד"ר טנצמן לא נחקר על חוות דעתו.

אני מוצאת לאמץ את חוות דעתו של ד"ר טנצמן במלואה.

כידוע, הפסיקה מייחסת עדיפות ומהימנות לחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, שהוא מומחה ניטראלי המשמש כזרועו הארוכה של בית המשפט. התובע לא חקר את ד"ר טנצמן, ואף לא העלה טענות לגופה של חוות הדעת, כך שלא הועלה כל נימוק מדוע לא לקבל את חוות דעת, כמקובל וכנהוג.

כפי שיובהר להלן, קביעה זו מתיישבת אף עם הראיות וחוות הדעת האחרות שהוגשו.

13. התובע טען לכאבים והגבלות בגב, בעמוד שדרה צווארי ומותני ובכתף.

14. ע"ש צווארי:

אין תמיכה רפואית לטענות התובע, אפילו בחוות דעת ד"ר קמחין, המומחה מטעמו. ד"ר קמחין התייחס לנכות בכתף ובגב תחתון בלבד.

נכות רפואית היא עניין שבמומחיות. מעת שאין חוות דעת (ולו של התובע) התומכת בקיומה של נכות רפואית בצוואר, ממילא אין תשתית ראייתית לטענותיו של התובע בתחום זה. גם פרשנותו של התובע ל"חוות דעת" של הרופאים שטיפלו בו, כאשר לא הוגשו חו"ד ורופאים אלו לא העידו ולא נחקרו (עמ' 27), אינה אלא עדות מפי השמועה לעדות סברה, ושתיהן בלתי קבילות.

למעלה מהצריך, ואף שנוכח מצב דברים זה, ד"ר טנצמן לא היה אמור להתייחס כלל לתלונותיו של התובע בנושא ע"ש צווארי, ד"ר טנצמן בחר לפרוש בחוות דעתו את התמונה המלאה, והתייחס גם לע"ש צווארי. בנושא זה, ד"ר טנצמן קבע חד משמעית שני ממצאים: האחד, כי הבדיקה הקלינית תקינה; השני, כי הממצאים בהדמיה הם ניווניים.

אם כן, לפי חוות הדעת היחידה (והאובייקטיבית) הקיימת בתיק בנושא עמוד שדרה צווארי, אין נכות, והממצאים הקיימים הם ניווניים.

די בכך כדי לשלול כל טענה של התובע בנושא ע"ש צווארי.

15. ע"ש מותני:

כאן ד"ר טנצמן מצא כי הבדיקה הקלינית תקינה, והוסיף ופירט את ממצאי ההדמיה התומכים בקיומו של מצב קליני תקין (בלט מינימלי ללא לחץ בעל משמעות על אלמנטים עצביים). לציין, כי ממצאים אלו זהים לממצאים שמצא ד"ר ביאליק, המומחה מטעם הנתבעים.

התובע לא חקר את ד"ר טנצמן, ואפילו לא העלה כל טיעון משפטי, עובדתי או אחר, מדוע ממצאיו או מסקנותיו של ד"ר טנצמן אינם מקובלים או שגויים.

נוכח האמור, וכאשר ד"ר טנצמן פירט כדבעי את ממצאיו ומסקנותיו, אני מקבלת את קביעתו לפיה אין נכות בע"ש מותני.

16. כתף שמאל:

ד"ר טנצמן וד"ר קמחין קבעו שניהם 5%. המומחים הסכימו כי סעיף הליקוי הרלבנטי הוא 39 (3), המתייחס ל"נקע של עצם הבריח ללא הגבלה בתנועות" (הדגשה אינה במקור – מ.ב.). ד"ר טנצמן ציין כי טווחי התנועה תקינים, ואף ציין כי אין לתובע תלונות בגין כתף שמאל. ד"ר טנצמן לא נחקר על כך. יתר על כן, כאשר התובע עצמו נשאל באשר למגבלותיו, הוא התייחס תחילה לצוואר ולגב תחתון בלבד ולא העלה כל טענה בקשר לכתף, אלא לאחר שנשאל על כך במפורש (עמ' 27 ש' 1 – 4).

ד"ר קמחין, המומחה מטעם התובע, התייחס לכאבים, ואף הוא לא ציין הגבלה בתנועות או הגבלה תפקודית כלשהי.

אם כן, אפילו לפי חוות הדעת מטעם התובע, אין הגבלה בתנועות.

אף כאן, בהיעדר חקירה של המומחה מטעם בית המשפט, וכאשר הממצאים זהים בכל חוות הדעת, אני מקבלת את קביעתו של ד"ר טנצמן.

17. התובע ביקש כי בית המשפט יקבע שהפגיעות בכתף ימין ובגב הן תולדה של התאונה. לא ירדתי לסוף דעתו באיזו דרך ניתן לעשות זאת. אין חוות דעת בקשר לכתף ימין וביחס לגב המצב הוא כפי שפירטתי לעיל. גם כלל "הגולגולת הדקה" (כפי שטען התובע) הוא כלל משפטי הטעון תשתית עובדתית - רפואית. למותר לציין כי איש מהרופאים לא התייחס למצב של "גולגולת דקה", וממילא לא הונחה תשתית עובדתית לטענה זו. גם מבחינה תפקודית, אין כלל תשתית עובדתית לכך שתפקודו של התובע נפגע לאחר התאונה, כפי שיפורט להלן.

18. עולה מהמקובץ, כי לתובע נכות בשיעור 5% בגין נקע בכתף, ללא הגבלה בתנועה, ואין לו נכות בצוואר או בגב תחתון (או בכתף ימין) בקשר עם התאונה מושא התביעה.

19. מכאן גם נגזרת ההתייחסות לנזק בתיק זה.

כל נזק הקשור לכאבי הגב, ובכלל זה שינוי העיסוק, טיפולים אלטרנטיביים, עיסויים או מזרנים, אינו קשור לתאונה, משום שבתאונה לא נגרמה חבלת גב. בנוסף, כל טענותיו של התובע בדבר קשיים בהירדמות, הגבלה בתנועה, תופעות לוואי של כדורים, אינן קשורות לחבלה מושא תאונה זו, וזאת מעבר לכך שהן לא הוכחו לגופן.

למעלה מהצריך, התובע הודה כי ביחס לכל טענותיו, אין גיבוי רפואי, לא רק בחוות דעת כנדרש, אלא במסמך פשוט של אחד הרופאים המטפלים (כך למשל בקשר לעיסויים או למזרן (עמ' 26 ש' 14 – 18).

באשר לכתף, יש לבחון את הנזק בראי העובדה שאין הגבלה בתנועות.

עדותו של התובע בנושא זה לא הייתה מהימנה. תחילה, כלל לא התייחס לכתף (עמ' 27 ש' 2), לאחר מכן, טען כי יש לו הגבלה בתנועה, ומיד לאחר מכן הודה כי אין הגבלת תנועה, אך טען שהמצב בכתף "מפריע מאוד" (עמ' 27 ש' 6).

המומחה מטעם בית המשפט ציין שאין תלונות בקשר לכתף שמאל (ולא נחקר), ואם לא די בכך, גם בתיעוד הרפואי הרב שהתובע צירף, יש תמיכה לכך שהתובע לא התלונן על בעיות בכתף שמאל (ראו למשל מסמך 73, חתום על ידי ד"ר גורדין: "כאב באזור הסקפולה מימין ויש גם פריקה אקרומיו קלביקולרית משמאל שלא מציקה" – הדגשה לא במקור).

לסיכום, נוכח סעיף הליקוי, ממצאי המומחה והראיות העובדתיות המצביעות על כך שהתובע לא התלונן על בעיה בכתפו השמאלית, הרי לנכות הרפואית שנקבעה בקשר לכתף שמאל, אין משמעות תפקודית.

נתוני השתכרות

20. התובע העיד כי הוא עובד בתחום הטקסטיל כשלושים שנה, לעתים כשכיר ולעתים כעצמאי. בעת התאונה, עבד עם שותף מבלי שיירשמו לזכותו הכנסות, זאת עקב הסתבכות כלכלית.

התובע העיד כי לאחר התאונה הוא לא עבד משך כחודש ימים.

בשנת 2008 התובע הקים חברה. לפי טופס 106, בחודשים פברואר – דצמבר (כולל) התובע השתכר סך של 81,000 ₪ ברוטו, כלומר, שכרו הממוצע החודשי עמד על 7,364 ₪ (בהצמדה להיום: 8,433 ₪).

בקשר לשנים לאחר מכן, התובע הציג תלושים מחברת מיס לפים.

שכרו בשנת 2012, לחודשים יולי – דצמבר, עמד על 54,000 ₪, כלומר 9,000 ₪ ברוטו לחודש (בהצמדה להיום: 9,200 ₪).

שכרו בשנת 2013, לחודשים ינואר – אוגוסט 2013 עמד על 80,000 ₪ ברוטו, כלומר, ממוצע חודשי של 10,000 ₪ (בהצמדה להיום 10,129 ₪).

התובע העיד כי אינו מסוגל לעבוד בהיקף בו עבד עובר לתאונה, ולוּ מצבו הרפואי אִפשר לו, היה עובד שעות רבות יותר, ומשביח את שכרו. בעדותו בבית המשפט טען כי בשנה האחרונה הפסיק לעבוד עקב בעיות גב, ולאחרונה קיבל רישיון תיווך ועוסק בתחום זה.

21. לא ראיתי מקום לקבוע ממצאי עובדה על סמך עדותו של התובע בלבד. כפי שציינתי בפרק הקשור לדיון בנושא הנכות, עדותו של התובע סתרה מסמכים כתובים, סתרה את חוות הדעת, גם מטעמו, ובנוסף, התובע סתר את דבריו-הוא מפעם לפעם. כך, טען בתחילה כי בחודש פברואר האחרון הפסיק לעבוד בתחום האופנה, וכאשר נשאל מדוע לא ציין זאת בתצהירו (מחודש אפריל 2014) שינה את תשובתו וטען כי עזב בחודש אפריל. כאשר נשאל שוב, כינה את השאלה "מיותרת" (עמ' 24 ש' 29 – עמ' 35 ש' 2).

התובע הסתיר פרטים רלבנטיים. התובע נפגע בתאונת עבודה בשנת 2010, בגינה נקבעו לו 10% נכות בשורש כף היד (עמ' 25 – 26). התובע מצא לנכון לייחס את כל מגבלותיו ובעיותיו לתאונה, שהותירה 5% נכות בכתף (ללא הגבלה בתנועות), אך לא גילה כי הוא סובל מנכות נוספת, בשיעור כפול, בשורש כף היד.

לכל אלו מצטרפת העובדה שהתובע לא צירף מסמכים מינימאליים שיצביעו על השתכרות לפני התאונה, והוא אף לא פירט מה היה גובה ההשתכרות, אם בכלל. התובע ציין כי באותה תקופה עבד עם שותף שהעסק היה רשום על שמו, אך לא טרח להמציא פרטים באשר לשם העסק או לשם השותף, והסתפק בכך ש"אינו זוכר" את השם. לפי עדותו של התובע הייתה דרך לאתר מסמכים או פרטים, המצויים אצל רואה החשבון (עמ' 23 ש' 32) אך התובע לא מצא לנכון לעשות זאת.

אציין כי אין זו הפעם הראשונה שבה התובע מבקש להסתמך על מילתו הוא בלבד, וכך היה גם בדיון בשאלת סיווג התאונה. התובע טען כי מסר את תעודת החובה לתשלום, ולכן נוהלו הוכחות בשאלה זו. גם אז, התעוררו שאלות רבות הקשורות למהימנות גרסתו של התובע, ובעניין זה אין לי אלא להפנות לסעיף 12 להחלטה מיום 19.11.12.

22. נוכח כל אלו, ולאור העובדה שהתקשיתי לקבוע ממצאי עובדה על סמך גרסתו של התובע, אני קובעת את הדברים הבאים:

א. התובע לא הוכיח השתכרות לפני התאונה, לא בכלל ולא מה גובה השתכרות.

ב. התובע אפילו לא טען לגובה השתכרות מסוים לפני התאונה, כך שיהיו נתונים בני השוואה להשתכרותו לאחר התאונה, משנת 2008 ואילך.

עיינתי בקפידה בשלל טענותיו של התובע בתצהירו, ועל אף שמצא לייחס לתאונה חוליים רבים שאינם קשורים אליה בשום צורה ואופן, הרי בשום מקום התובע לא מצא לטעון (לא כל שכן להוכיח) כי השתכרותו לאחר התאונה ירדה משמעותית לעומת השתכרותו לפני התאונה (שלא הוכחה).

לפיכך, אין טענה ואין הוכחה כי עקב התאונה, והנכות הנמוכה שבגינה, חלו הפסדי השתכרות או הייתה פגיעה בכושר ההשתכרות.

ג. הוצגו מסמכים המשקפים השתכרות סבירה ואף מעבר לכך לאחר התאונה, כאשר השתכרות זו עלתה במשך השנים.

ד. התובע סובל מבעיות רפואיות שאינן קשורות לתאונה, כאשר לפי חומר הראיות יש לייחס להן את ההשפעה ההשתכרותית, אם בכלל קיימת (דבר שלא הוכח). כך למשל הנכות בשיעור 10% בגין שורש כף היד. ודוק: התובע עצמו התייחס לחוסר יכולת לעבוד עקב בעיות רפואיות שאינן קשורות לתאונה, כגון כאבי גב וצוואר.

מכאן לפסיקת הנזק:

כאב וסבל

23. הנכות בתיק זה עומדת על 5%. לא הוכחה תקופת אי כושר משמעותית. הנכות עצמה, כמפורט לעיל, ללא הגבלה בתנועות. בשים לב לנתונים אלו ולגילו של התובע, אני מעמידה את הפיצוי ברכיב זה על סך של 20,000 ₪.

הפסדי שכר לעבר ולעתיד

24. הפסדי שכר לעבר:

התובע טען בתצהירו כי נעדר מהעבודה למשך חודש.

לו הוכחה השתכרות, ולו הוכחו נזקים, הם היו מוגבלים לשבוע ימים בלבד. זו תקופת אי הכושר הרשומה בתעודת חדר המיון.

הסברו של התובע לפיו לא טרח לבקש תעודות אי כושר מעבר לכך, משום שהיה עצמאי, אינו מספק. נכות זמנית אף היא עניין שבמומחיות, ולא הייתה כל מניעה שהתובע יקבל בדיעבד התייחסות של מומחה רפואי לתקופת אי הכושר הסבירה לחבלה. ד"ר טנצמן לא קבע תקופת אי כושר, ואפילו המומחה מטעם התובע לא התייחס לכך.

מכל מקום, כאמור, הפסדים בפועל לא רק שלא הוכחו, אלא אף לא נטענו. כפי שהתובע עצמו טען, הוא היה עצמאי, ועבד יחד עם שותף. התובע לא טען שהעסק הפסיד, לא טען שלא מָשך הכנסה (אם בכלל הייתה) בתקופה של שבוע או חודש, וממילא – לא הוכיח קיומם של הפסדי שכר לעבר.

הדברים יפים הן לגבי התקופה של שבוע (או חודש, כטענת התובע) לאחר התאונה, ועל אחת כמה וכמה לתקופה שלאחר מכן. אז, לאחר התאונה, התובע הציג השתכרות יפה, העולה מדי שנה, ואין שום תימוכין רפואיים או עובדתיים לקיומם של הפסדי שכר.

25. הפסד כושר השתכרות לעתיד:

התובע כיום בן 62. מאז התאונה חלפו כשבע שנים, וכפי שפורט לעיל, התובע הציג השתכרות רצופה מאז התאונה. התובע לא טען ולא הוכיח שרמת השתכרותו ירדה לאחר התאונה. הנכות עצמה חסרת משמעות תפקודית, שכן מדובר בנכות נמוכה, 5%, ללא הגבלה בתנועות. התובע לא הצליח להביא דוגמה למטלה הקשורה לעיסוקו, אותה הוא מתקשה לבצע כתוצאה מהנכות בגין התאונה. במשך כשש שנים לאחר התאונה התובע עבד בטקסטיל, כך שטענתו לפיה עזב את התחום עקב מגבלה כזו או אחרת, אינה רלבנטית לתאונה. הבעיות הנטענות בגב ובצוואר, אם בכלל, (בנוסף לנכות בשורש כף היד), משמען כי גם לו הוכחה בעיה בכושר ההשתכרות, היה מקום לייחס אותה לבעיות אלו, שאינן קשורות לתאונה. כיום התובע עוסק בתיווך, לפי עדותו, ובתחום זה אין לנכות המתוארת כל השפעה.

לפי הפסיקה, נכויות בשיעור 5% ואף 10% הן מטבען נכויות שאין להן השפעה תפקודית, ועל דרך הכלל, ייפסק בגינן פיצוי גלובאלי (למעט יוצאי דופן, שאינם ממין העניין). כאן, לא רק שמדובר בנכות נמוכה, אלא, כאמור, נכות שאין לצדה הגבלה בתנועות, ואין לגביה תשתית ראייתית לפגיעה כלשהי בכושר ההשתכרות. אציין כי פסק הדין בע"א 998/91 עמי יפרח נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (16.2.94), שאוזכר על ידי ב"כ התובע, מתייחס לנכות בשיעור 10%, ולמקרה שבו הוכח כי נמנע מהנפגע לבצע עבודות פיזיות אותן ביצע קודם לתאונה. בענייננו, לא זו הנכות ולא זו התשתית העובדתית, ולכן לא ניתן להקיש לכאן מהתוצאה שם (פסיקת מחצית החישוב האקטוארי).

נוכח כל השיקולים לעיל, אני מוצאת לפסוק פיצוי גלובאלי בסך של 25,000 ₪ המהווה כשליש החישוב האקטוארי לפי בסיס השכר האחרון (כ- 10,000 ₪) (המקדם ל- 18 שנים עד גיל 70: 165). בהיעדר ראיה להפסדי השתכרות או הפסדי פנסיה, כאשר השתכרות מוכחת קיימת רק לאחר התאונה, איני מוצאת מקום לפסוק הפסדי פנסיה.

הוצאות ועזרה עבר ועתיד

26. התובע העיד כי בשל התאונה נאלץ לעבור עשרות עיסויים רפואיים. התובע צירף קבלות על הוצאות שונות, נספח ו' ונספח ז' לתצהירו. לטענתו, נדרש לרכוש מכשירים ושירותים שונים לטיפול בכאביו: מזרן אורטופדי, מנוי בקאנטרי הסמוך לביתי ומכשיר שיאצו. התובע העריך את הוצאותיו הרפואיות, לרבות בגין טיפולים אלטרנטיביים, בסך של 150 ₪ (לחודש), ובגין תרופות בסך של 300 ₪ (לחודש).

27. התובע העיד כי בשנת 2000 התגרש, ומאז הוא מתגורר עם אמו. לטענתו, לפני התאונה נהג לבצע את עבודות משק הבית בעצמו ללא כל עזרה. מאז התאונה, התובע מוגבל ומתקשה לבצע את עבודות משק הבית בעצמו, אינו מסוגל לעמוד זמן ממושך, והוא מתקשה לבצע פעולות הדורשות מאמץ של הכתפיים כגון ניקיון, טאטוא, כביסה, קניות ועוד. לפי עדותו, לצורך ביצוע פעולות אלו, הוא נאלץ להיעזר בבני ביתו ובמכריו.

28. עיינתי בשלל המסמכים שהתובע צירף, ולא מצאתי קשר בינם לבין התאונה.

המסמכים של ד"ר בן דוד (למשל, נספחים 17, 18, 32, 33, 35) מתייחסים לכתף ימין (הנכות בכתף נקבעה בגין כתף שמאל) ולצוואר. ד"ר פרץ, שטיפלה בתובע ברפואה משלימה, מתייחסת לבעיות צוואר, שלד וגב תחתון, כולן אינן קשורות לתאונה (מסמך 21, 22, למשל). גם רופאת המשפחה, ד"ר אביתר, מתייחסת לכאבים ביד ימין וברגל ימין (לדוגמה, מסמך 30). ד"ר גורדין התייחס אף הוא לכתף ימין (מסמך 73).

נראה כי התובע ראה לנכון לצרף כל מסמך שברשותו, רלבנטי או לא. כך למשל, האישור של רופאת המשפחה (מסמך 28) נועד לבקשת התובע לצורך הרשמה לחדר כושר (דבר המעמיד בסימן שאלה את טענותיו באשר להגבלותיו ומכאוביו). האישור של ד"ר גולדנר מחודש 5/11 מתייחס לכאבים חזקים שהופיעו בגב תחתון בעת הליכה ברחוב מספר ימים קודם לכן (להזכיר, התאונה מושא התביעה אירעה בשנת 2007).

29. לעניין ההוצאות:

איני מוצאת להכיר בקבלות בגין עיסויים. אין כל ראיה כי העיסויים קשורים לבעיה בכתף. אף לו היו קשורים לכתף, הרי אין כל חו"ד רפואית ואפילו לא מסמך רפואי, המצביעים על צורך רפואי בעיסויים עקב בעיה רפואית הקשורה לתאונה. הדברים אמורים גם ביחס למזרן, למנוי למרכז ספורט ויתר עניינים בחייו של התובע, אותם מצא לנכון לייחס לתאונה.

כך הוא גם ביחס לטיפולים הוליסטיים וכירופרקטיים, שלמעט הקבלות שהוצגו, לא הוברר טיבם (אפילו לא בעדות התובע) ואין שום תמיכה רפואית לצורך בהם בכלל, ולקשר בינם לבין התאונה בפרט.

בין יתר הקבלות נמצאו מרשם לשמפו רפואי (מסמך 86) ותרופות הרגעה (מסמך 90, 105) (אין טענה לנכות נפשית) – לתובע הפתרונים מדוע אלו צורפו.

מעבר לכל האמור, הרוב המכריע של הקבלות הוא מתקופות מאוחרות מאוד לאחר התאונה, כאשר לפי כל התיעוד שציינתי לעיל, הטיפולים הרפואיים הקשורים לתאונה תמו בימים הסמוכים לאחריה.

כל הסקירה לעיל מצביעה על כך שהתובע מצא לנכון לצרף קבלות ללא אבחנה, ללא קשר, ולו לכאורי, לתאונה, וממילא אין מקום להכיר בקבלות אלו.

30. מבין שלל הקבלות שצורפו, קיימת קבלה בגין טיפול פיזיותרפיה מיום 5.11.08, בסך של 450 ₪, כאשר לכאורה יכול שקבלה זו קשורה לתאונה, אך אין כל הסבר סביר של התובע מדוע לא קיבל את הטיפולים במסגרת הרפואה הציבורית. כן צורפה קבלה בגין טיפולים בחדר המיון, בסך של 566 ₪ וקבלה בגין פינוי על ידי מד"א בסך של 443 ₪. קבלה נוספת של מד"א משנת 2009 (שנתיים לאחר התאונה) אינה מופנית לתובע (אלא לחברה שבבעלותו), ועל פניו לא ברור הקשר בינה לבין התאונה מושא התביעה.

31. לא הוכח צורך בהוצאות רפואיות כלשהן לעתיד בקשר עם כתף שמאל.

התובע טען כי אינו נוהג ברכב או באופנוע מאז התאונה, משום שהוא פוחד. נוכח הדברים שפורטו בהרחבה, איני רואה מקום לקבל עדות יחידה זו, שלא נתמכה בכל ראיה נוספת. מעבר לכך, מובן כי אף לו התקבלה הטענה העובדתית, אין לה תמיכה בחוות דעת רפואית כנדרש.

32. לא הוצגה אסמכתה לצורך בעזרה בעבר. התובע לא מצא לנכון להביא לעדות את מי מבני ביתו או מכריו בהם הוא נעזר, לפי טענתו. החבלה עצמה הסתכמה בנקע בכתף, כאשר ידו של התובע הושמה במתלה, ותקופת אי הכושר עמדה על שבוע. בהיעדר פגיעה המבססת צורך בעזרה, תקופת אי כושר משמעותית וכן ראיות להעסקת עזרה בפועל, יש מקום לפסוק לכל היותר פיצוי גלובאלי נמוך. באשר לעתיד, ברגיל לא נפסקת עזרה בגין נכות בשיעור 5%, לבטח כאשר לנכות זו לא נלווית הגבלה בתנועות, והתובע עובד באופן רגיל ומלא. לפיכך, איני מוצאת לפסוק עזרה לעתיד.

33. לסיכום פרק זה, אני פוסקת סכום גלובאלי של 5,000 ₪ בגין הוצאות ועזרה לעבר.

הוצאות המשפט

34. איני מוצאת לפסוק לתובע את עלויות חוות הדעת מטעמו.

בסופו של דבר, קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט הייתה קרובה לקביעת המומחה מטעם הנתבעים. מעבר לכך, לבית המשפט מסור שיקול דעת בנושא ההוצאות. התובע הכביד על הדיון בטענות רפואיות שלא נתמכו בחוות דעת, ובעשרות מסמכים (קבלות ומסמכים רפואיים) שאין כל קשר בינם לבין התאונה..

סיכום

35. אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע סך של 50,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך כולל של 11,800 ש"ח ובנוסף, אגרת המשפט וכן חלקו של התובע בשכר טרחתו של ד"ר טנצמן.

סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ד' טבת תשע"ה, 26 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה

ניתן היום, ד' טבת תשע"ה, 26 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.