תביעה לחיוב הנתבעת בתשלום יתרה לסילוק בהלוואה.

רקע עובדתי

1. הנתבעת ובן זוגה לשעבר, הנתבע 1, אשר ביום 7.10.2010 ניתן כנגדו פסק דין בהעדר בקשת רשות להתגונן, נטלו מהתובע (להלן: הבנק) הלוואה שמספרה 89663/718-2, וזאת ביום 2.12.1998, לצורך רכישת דירת מגורים ברח' יזרעאל בנצרת עילית, הידועה כגוש 17835, חלקה 33/10 (להלן: הדירה), כאשר הדירה שועבדה לטובת הבנק להבטחת החזר תשלומי ההלוואה.

1. בחודש אוגוסט 1999, כשמונה חודשים לאחר נטילת ההלוואה, הבנק הגיש תביעה נגד הנתבעים בגין פיגורים בהלוואה שהחלו מחודש מאי 1999 (ת.א 20913/99). פסק הדין שניתן בתביעה זו הוגש, בחודש ינואר 2000, לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל (תיק הוצל"פ 02-04257-00-8). במסגרת תיק ההוצל"פ ננקטו הליכי הוצל"פ נגד הנתבעים, לרבות עיקול שבוצע בנוכחות הנתבעת.
2. בחודש דצמבר 2002 שוב הוגשה תביעת פיגורים כנגד הנתבעים (ת.א 21664/02) במסגרתה ניתן פסק דין לחובת הנתבעים ושוב נפתחו הליכים בלשכת ההוצאה לפועל (תיק הוצל"פ 02-09273-03-4).

טענות הצדדים

1. לטענת הבנק, בחודש מאי 2003 נשלחו לנתבעים (להלן: הלווים) מכתבי התראה לפני פתיחת תיק מימוש, ובעקבות פניית הלווים לוועדה הבינמשרדית של משרד השיכון לפי חוק הלוואות לדיור לצורך הסדרת הפיגורים בהלוואה אושרה, בחודש יוני 2004, בקשת הלווים לפריסת חוב הפיגורים בהלוואה בתנאים המקוריים ובתנאי שישולם תשלום חודשי בסך של 2,200 ₪ למשך ארבעה חודשים. הלווים לא עמדו בתנאי ההחלטה. מכאן, הוגשה, בחודש אוקטובר 2004, בקשה למימוש המשכון הרשום על הדירה (תיק הוצל"פ מס' 02-31201-04-3) (להלן: תיק המימוש), וביום 1.2.2009 נמכרה הדירה על ידי כונסת הנכסים בתיק המימוש, באישור רשם ההוצל"פ, תמורת סך של 190,000 ₪ (להלן: סכום המכר).
2. עוד טען הבנק, כי סכום המכר לא כיסה את מלוא היתרה לסילוק בהלוואה. מכאן הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר לחיוב הנתבעים בתשלום היתרה לסילוק. הבנק העמיד את היתרה לסילוק על סך 250,000 ₪ הגם שלטענתו הסכום המלא לסילוק, לאחר קיזוז סכום המכר, עולה על 400,000 ₪.
3. כאמור, כנגד הנתבע 1 ניתן פסק דין בהעדר בקשת רשות להתגונן. פסק הדין ניתן על סך של 250,000 ₪ בצירוף ריבית פיגורים בשיעורים שנקבעו בפסק הדין ובצירוף הוצאות משפט.
4. בקשת הנתבעת 2 למתן רשות להתגונן התקבלה. מכאן התביעה דנן.
5. הנתבעת טענה, כי הינה אישה מוכה, אם חד הורית שמגדלת את שני ילדיה מהנתבע ואין באפשרותה לשלם כל סכום בגין ההלוואה. באשר לנסיבות חתימתה על הסכם ההלוואה, הנתבעת טענה כי הנתבע הרביץ לה ולקח אותה לחתום על ההלוואה ביחד עם שניים מבני משפחתו שחתמו כערבים. הנתבעת חתמה מבלי שידעה על מה היא חותמת ומבלי שידעה את שמותיהם של הערבים.
6. עוד טענה הנתבעת, כי בשל המשבר בחיי הנישואין ולאחר שעזבה את הדירה בחורף 2002, הנתבע הפסיק, בשלב כלשהו, לשלם את תשלומי ההלוואה הגם שהמשיך להתגורר בדירה, כאשר לא ידעה מקודם מה היה מצב התשלומים, שכן אלה שולמו מחשבון הבנק שהיה על שם בן זוגה לשעבר, כשלא היה לה חשבון בנק על שמה ולא התעסקה עם העניינים הכספיים.
7. באשר להליכי הגבייה שבוצעו בדירה בעבר הנתבעת טענה, כי זכורים לה הליכים כאמור, אם כי בן זוגה לשעבר, ולטענתה, לא גילה לה כי הליכים אלה ננקטו בשל חובות בהלוואה (במשכנתא), אלא בשל חובות אחרים. עוד טוענת הנתבעת, כי מאחר ובן זוגה היה נרקומן ונהג להרביץ לה, פחדה היא לדבר איתו ולא ידעה מאומה מהפיגורים בתשלומי ההלוואה.
8. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי לא ידעה מהפנייה לוועדה הבינמשרדית ולא מהחלטת הוועדה, כאשר הבנק מאשר כי הנתבע פנה לבדו באותה בקשה (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 31).
9. עוד טוענת הנתבעת, כי ייתכן והבנק שלח לה מכתבים בנוגע למצב הפיגורים בהלוואה, אך משנת 2002 היא עברה להתגורר בפתח תקווה, כאשר הנתבע לא טרח לעדכן אותה אודות המכתבים ורק בשנת 2005, כשמונתה מטעם הבנק כונסת הנכסים עורכת דין רותי פישר למימוש ומכירת הדירה שוחחו הכונסת ועורכת דין נוספת בשם אליאס מספר פעמים והציעו לה לשלם את החובות, אך הנתבעת "ניסתה" להסביר להן שאין לה מהיכן לשלם (סעיף 9 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת).
10. הנתבעת מלינה כנגד מחיר הדירה שהתקבל בתום הליך המימוש. לטענתה, הליך המימוש ארך כארבע שנים והמחיר שהתקבל עמד על סך 190,000 ₪ בלבד. לטענת הנתבעת, הבנק התרשל כלפי הלווים עת המתין שש שנים עד שהחל בהליכי המימוש ועת המתין ארבע שנים עד למכירת הדירה, וכאשר הדירה נמכרה במחצית משווי השוק במועד המכירה.
11. הנתבעת כופרת גם בסכום התביעה, שלטענתה הינו הנעדר כל פירוט, אינו נתמך בתיעוד רלבנטי ואינו מתחשב בסכום המכר שהתקבל.
12. עוד טוענת הנתבעת, כי הגיעו לאוזניה שמועות לפיהן שני הערבים שילמו כספים על חשבון היתרה לסילוק בהלוואה, ומבקשת היא כי הבנק יגלה לה נתונים על כך. עוד מלינה הנתבעת, כנגד חוסר המעש מצד הבנק בלפנות לערבים לגביית החוב.

דיון והכרעה

1. בבסיס ראיות הבנק עומדות עדויותיהם של עו"ד רותי פישר (להלן: כונסת הנכסים) ושל חיים זילבר (להלן: זילבר), מורשה חתימה במחלקת גביית משכנתאות בבנק. בנוסף לכך, הוגשו מטעם הבנק הסכם ההלוואה, פסקי הדין שניתנו בעקבות ההליכים שננקטו לגביית חובות הפיגורים בשנים 1999 ו- 2002, מסמכים מתיקי ההוצל"פ, לרבות מסמכי ההתראה והודעות העיקול אשר הנתבעת הייתה חתומה על חלקם, בקשת המימוש וההתכתבויות בין הכונסת לבין הנתבעת מאז שנת 2005 ועוד.
2. מטעם הנתבעת העידה הנתבעת בעצמה, וצירפה לתצהיר עדותה הראשית את המסמכים שלהלן: תעודת גירושין מחודש יוני 2003, מכתב מבא כוחה בהליך הגירושין המאשר כי הנתבעת אינה מקבלת כספים בתיק המזונות המתנהל כנגד בן זוגה לשעבר, ומסמך המכיל נתונים לגבי מחירי דירות שדווחו ללשכת מיסוי מקרקעין בבניין שבו נמצאת דירת הנתבעים, בגין שלוש מכירות שבוצעו בחודשים ינואר 2007, פברואר 2008 ופברואר 2009.
3. לית מאן דפליג, כי הנתבעת חתמה על מסמכי ההלוואה (עמ' 23 ש' 19-20). אכן, הנתבעת טענה כי חתמה על מסמכי ההלוואה כי בעלה הרביץ לה ולקח אותה לחתום. ברם, הנתבעת לא העלתה כל טענה כנגד תוקפה המחייב של חתימתה על הסכם ההלוואה.
4. אין חולק גם, כי הדירה נרכשה בכספי ההלוואה, וכי הנתבעת המשיכה להיחשב כלווה גם לאחר הגירושין, כאשר הדירה הייתה רכוש משותף של בני הזוג (עמ' 25 ש' 8-12, וכן עמ' 27 ש' 18-27).

מועד תחילת הפיגורים ומועד ידיעת הנתבעת אודות הפיגורים

1. טענת הנתבעת כי הפיגורים בתשלומי ההלוואה החלו בשלב כלשהו לאחר חורף 2002 נסתרה בחקירתה הנגדית ועת עומתה עם חלק מהמסמכים שהופקו במסגרת הליכי ההוצל"פ שננקטו בעקבות שתי התביעות הראשונות שהוגשו על ידי הבנק, ולפיהם הנתבעת בעצמה חתומה על חלק ממסכים העיקול שהוטל במסגרת הליכי ההוצל"פ (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 17-21). או אז, הנתבעת הודתה כי ידעה מהפיגורים כשהייתה עדיין נשואה לנתבע אך הנתבע הבטיח לשלם.
2. כשהנתבעת נשאלה מה עשתה באותו שלב והאם ניסתה לברר עם הנתבע מדוע קיימים פיגורים במשכנתא, תשובתה הייתה שלא ניתן לדבר איתו הוא היה מרביץ לה כל הזמן (עמ' 25 ש' 4-12).
3. פשיטא, כי הפיגורים במשכנתא החלו להיווצר בחודש מאי 1999 וכי הנתבעת ידעה אודות הפיגורים בתשלומי המשכנתא כבר בתחילת מועד היווצרותם, ולא בשלב כלשהו לאחר שעזבה את הדירה בחורף 2002.

הצעדים שננקטו על ידי הנתבעת מאז ידיעתה אודות הפיגורים ועד עצם היום

1. שוכנעתי, כי הנתבעת לא נקטה בכל צעד בעניין זה, לא בשלב חייה המשותפים עם הנתבע, לא לאחר עזיבת הדירה, וגם לא לאחר הגירושין (עמ' 24 ש' 1-7, וכן עמ' 26 ש' 2-12), כאשר הנתבעת מתרצת את חוסר המעש מצידה בכך, כי בן זוגה לשעבר היה אלים, היא הייתה אישה מוכה, גידלה שני ילדים לבדה ותמיד נאמר לה על ידי בו זוגה לשעבר כי ההלוואה אינה מעניינה וכי הדירה שלו ולה אין כל קשר להלוואה. ברי, שאין להקל ראש בנסיבות חייה הקשות של הנתבעת. ברם, הנתבעת לא פנתה לבנק בשום בקשה לאחר עזיבת הדירה ולאחר גירושיה, הנתבעת לא הגיעה עם בן זוגה לשעבר לשום הסכמה בנושא הדירה ובני הזוג לא פנו לבנק בכל בקשה בהקשר זה.

1. הנתבעת לא עדכנה את הבנק בדבר כתובתה החדשה לאחר עזיבת הדירה ולא בדבר גירושיה מבן זוגה (עמ' 26 ש' 23-27), הכל בניגוד להוראת סעיף 24 להסכם ההלוואה. התנהגות זו גובלת באדישות וברשלנות בלשון המעטה. וככל שהנתבעת לא קיבלה לידיה את המכתבים וההתראות מהבנק מאז עזיבת הדירה בסוף דצמבר 2002 פשיטא, כי הדבר נגרם באשמתה הבלעדית ולא תישמע מפיה כל טענה כנגד אי קבלת ההתראות, המכתבים וההודעות בנושא ההלוואה, כשאין כל חולק כי במשך תקופה זו וגם לפניה, כל ההתראות וההודעות נשלחו לכתובת שנרשמה במסמכי ההלוואה (כתובת הדירה שנרכשה בכספי ההלוואה) וכשהנתבעת ידעה כי קיים חוב פיגורים בתשלומי ההלוואה שנטלה ביחד עם בן זוגה לשעבר, וחרף זאת בוחרת היא לעזוב את הדירה מבלי לטרוח לעדכן את הבנק בכתובתה, ומסתפקת בלסמוך או בלקוות כי בן זוגה ידאג לסדר את ההלוואה, תוך התעלמות מוחלטת מנסיבותיו האישיות הידועות לה והמלמדות על העדר כל אפשרות כי בן זוגה ידאג לכך, ולמצער, על קיומם של ספקות רציניים כי בן זוגה ידאג לכך.
2. אין חולק, כי רק לאחר איתור הנתבעת על ידי הבנק עודכנה כתובתה בבנק, ואז הנתבעת החלה לקבל את המכתבים בנושא ההלוואה, הפיגורים והליכי המימוש, ישירות לכתובת מגוריה בפתח תקווה.
3. יודגש, כי גם לאחר גירושיה ולפני שקיבלה לידיה מכתבים במישרין מהבנק, הנתבעת ידעה אודות המשך הצטברות הפיגורים בתשלומי ההלוואה. הראיה לכך, דברי בא כוחה בהליכים שנקטה התובעת וילידה בבית המשפט לענייני משפחה (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 30.11.2004 – מוצג מב/1).
4. חרף האמור לעיל, הנתבעת לא טרחה לשלם דבר על חשבון הפיגורים.
5. למותר להוסיף ולציין, כי הנתבעת לא הוכיחה מה הנזק שנגרם לה כתוצאה מאי קבלת הודעות הבנק במהלך התקופה שחלפה מאז עזיבת הדירה ועד שהחלה לקבל מכתבים במישרין מהבנק. שכן, הנתבעת בעצמה טענה ולאורך כל הדרך, כי אין לה כסף לשלם, לה היה לה כסף לשלם ואין לה קשר לדירה ולא להלוואה. לא זו אף זו, לאחר קבלת המכתבים לידיה ישירות בכתובתה החדשה הנתבעת המשיכה להתעלם מדרישות הבנק ולא שילמה דבר על חשבון הפיגורים. גם לאחר ידיעתה אודות הליכי המימוש הנתבעת לא הגישה כל הצעה ולא הביעה כל רצון ברכישת הדירה או בהשגת כל הסדר לגבי ההלוואה (מוצג מש/1 שהוגש במסגרת הדיון בבקשת הנתבעת לרשות להתגונן). רק ביום 30.5.2006 הנתבעת שלחה מכתב לכונסת הנכסים לקבלת עדכון על מצב הדירה ובאיזה שלב נמצאת המכירה (מוצג מש/2 שהוגש במסגרת הדיון בבקשת הנתבעת לרשות להתגונן) .

התנהלות הבנק מאז היווצרות הפיגורים עד לתחילת נקיטת הליכי המימוש ועד למכירת הדירה

1. הנתבעת טוענת, כי היה שיהוי בנקיטת הליכי המימוש מאז שנת 2002 ועד תחילת נקיטתם בפועל. ברם, הנתבעת לא הביאה ולו ראיה אחת שתלמד על הנזק שנגרם לה עקב השיהוי הנטען בתקופה זו.
2. לא זו אף זו, שוכנעתי כי במהלך התקופה הנ"ל היו מגעים בין הנתבע לבין הבנק להסדרת החוב, כאשר הנתבע פנה לוועדה הבינמשרדית מטעם משרד השיכון ובקשתו נתקבלה בתנאים, וזאת בחודש יוני 2004. משלא עמד הנתבע בתנאי החלטת הוועדה נפתח תיק המימוש בלשכת ההוצל"פ בחודש אוקטובר 2010, ובחודש נובמבר 2004 נשלחו האזהרות לנתבעים לפי הכתובת המדווחת במסמכי המשכנתא. הבנק המתין 30 ימים לאחר מועד מסירת האזהרות, ובחודש ינואר 2005 הוגשה בקשה למינוי כונסת הנכסים. כתב המינוי ניתן על ידי רשם ההוצל"פ ביום 1.2.2005 והגיע לידי הכונסת לאחר מספר ימים. ביום 8.3.2005 נשלחה הודעה לנתבעים בדבר מינוי הכונסת, וביום 13.3.2005 ניתן אישור לשכת רישום המקרקעין בדבר רישום מינוי הכונסת על זכויות הנתבעים בדירה (דו"ח הכונסת שהוגש במסגרת תיק המימוש – נספח א' לתצהיר הכונסת, וכן עמ' 13 ש' 19-33, ועמ' 14 ש' 1-5).
3. כמצוות הוראת סעיף 81ב1(ב)(4)(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, הכונסת המתינה 90 ימים על מנת לאפשר ללווים לפרוע את החוב בעצמם או להודיע כי בכוונתם לרכוש את הדירה בעצמם. ואכן, בחודש מאי 2005 הנתבע טען כי בכוונתו לפנות שוב לוועדה הבינמשרדית, אך חלף חודש והנתבע לא עשה מאומה. מכאן, הכונסת הגישה בקשה לפינו, וזאת בחודש יולי 2005. הדירה פונתה בחודש ספטמבר 2005, בחודש נובמבר 2005 ניתנה שומה ובחודש ינואר 2006 פורסם המכרז למכירת הדירה (עמ' 14 ש' 6-22).
4. אדגיש, כי עדותה של הכונסת יצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר. הכונסת העידה על הדברים בעקביות וסקרה את השתלשלות העניינים כהווייתם, כאשר המסמכים מתיק המימוש תומכים בעדותה מתחילתה ועד תומה, וכאשר לא עלה בידי הנתבעת לסתור ולו מהלך אחד מבין כלל המהלכים שהכונסת העידה עליהם באריכות.
5. זאת ועוד, הכונסת העידה כי בשנת 2006 לא הייתה כל התעניינות בדירה ולא בכל דירה אחרת, לא רק בבניין בו נמצאת דירת הנתבעים אלא בכל השכונה, כאשר מטעם הבנק הוגשו נתוני שוק מאתר רשות המיסים (מוצג ת/2) המלמדים על מספר העסקאות שהיו מאז נובמבר 2005 עד ינואר 2009 בחלקות 32 עד 36 בגוש 17835 (ונזכיר, כי דירת הנתבעים נמצאת בחלקה 33 תת חלקה 10) והמלמדים על כך, כי בשנת 2006 לא הייתה אף לו עסקה אחת באותן חלקות. למותר לציין, כי טבלת המחירים אשר הוגשה מטעם הנתבעת בהקשר זה (נספח ג' לתצהיר הנתבעת) תומכת בטענות הבנק באותו הקשר, כאשר הטבלה מתייחסת למחירים שדווחו ללשכת מיסוי מקרקעין בגין שלוש מכירות שבוצעו בחודשים ינואר 2007, פברואר 2008 ופברואר 2009. אם הנתבעת הייתה מאתרת נתוני שוק אחרים מהנטענים על ידי הבנק מאז חודש נובמבר 2005 ועד תום שנת 2006, חזקה עליה כי הייתה מגישה אותם. משלא עשתה כן, הדבר אומר דרשני.
6. נתוני השוק תומכים בשומת השמאי מטעם הכונסת, שומה שניתנה בחודש נובמבר 2005. על פי שומה זו, השמאי העריך את שווי הדירה ב 290,000 ₪, כאשר שווי המימוש עמד על 232,000 ₪, וזאת לאחר הפחתה של כ- 20% משווי השוק לנוכח העובדה כי מדובר במכירה באילוץ (נספח ז' לתצהיר הכונסת, וחקירתה הנגדית של הכונסת עמ' 12 ש' 30-33, עמ' 13 ש' 1-7, ועמ' 15 ש' 22-30).
7. בחודש ינואר 2006 הנתבעים הוזמנו להשתתף בתהליך ההתמחרות במכרז (נספח ט' לתצהיר הכונסת). הנתבעת לא כפרה בקבלת ההודעה כאמור, אך לא היו לה אמצעים לרכוש את הדירה, ורק בחודש מאי 2006 התקבלה הצעה ראשונה (מצד שלישי) לרכישת הדירה על סך 47,000$ ששוויים בשקלים עמד על סך 208,210 ₪, כאשר שווי הדירה באותו מועד לא השתנה לעומת השומה מנובמבר 2005, כך לטענת הכונסת (סעיף 12 לנספח א' לתצהיר הכונסת).
8. בבחינת למעלה מן הצורך, ומבלי לקבוע מסמרות בשאלה שמא בנסיבות ניתן להטיל אחריות על הבנק לנוכח רשלנותה הנטענת של הכונסת – ואיני נדרשת לכך לצורך ההכרעה דנן ולנוכח המסקנה אליה הגעתי - להלן אדון בטענת הנתבעת כי הכונסת התרשלה עת סירבה לקבל את ההצעה הראשונה שהתקבלה במאי 2006.

אקדים ואציין, כי טענת הנתבעת בהקשר זה הועלתה באופן כללי וסתמי לחלוטין, ופשיטא כי הנתבעת כשלה בהרמת הנטל המוטל עליה לצורך קבלת הטענה. הנתבעת לא טרחה לפרט ולנמק במה התרשלה הכונסת, מדוע היה עליה לקבל את ההצעה הראשונה תחת דחייתה. הנתבעת לא טרחה להגיש ראיות בסיסיות להוכחת הטענה. כך למשל, הנתבעת לא צירפה חוות דעת נגדית שתוכיח כי שווי הדירה בשלב מתן ההצעה הראשונה היה שונה משוויה על פי הערכת השמאי מנובמבר 2005. לא נעלמו מעיניי שתי השומות המאוחרות אשר הוזמנו על ידי הכונסת, ולפיהן שווי הדירה פחת עם השנים ולא עלה. יחד עם זאת, הימנעות הנתבעת מהבאת שומה נגדית שתלמד על שינוי לרעה במחיר הדירה בין חודש נובמבר 2005 עד חודש מאי 2006, פועלת לרעתה. חזקה על הנתבעת כי לא הייתה מונעת מבית המשפט ראיה המקדמת את עניינה. משלא עשתה כן, אין מנוס מהקביעה כי לא היה שינוי בשומת שווי הדירה בין נובמבר 2005 עד מועד מתן ההצעה הראשונה בהתמחרות שהייתה בחודש מאי 2006.

לא זו אף זו, מטעם הנתבעת לא הונחה תשתית ראייתית הולמת העשויה ללמד על קיומה של רשלנות מצד הכונסת בהליך שקילת ההצעה הראשונה והצעדים שננקטו על ידה בטרם סירבה לקבלה. הנתבעת לא הוכיחה כי כונס נכסים סביר אחר היה נמנע מלסרב להצעה הראשונה באותו זמן נתון ובאותן נסיבות, כאשר חומר הראיות הקיים בתיק אינו מבסס ממצא עובדתי, לפיו סירוב הכונסת להצעה הראשונה נעשה מתוך שיקול דעת רשלני או ללא נקיטת האמצעים הסבירים הדרושים בטרם ההכרעה בגורל ההצעה.

גובה היתרה לסילוק

1. סכום ההלוואה המקורי עמד על סך 326,000 ₪, וזאת נכון ליום 2.12.1998, כאשר סוכם על פי הסכם ההלוואה, כי הסכום מורכב מהסכומים הבאים אשר כל אחד מהם ייפרע לבנק במועדים ו/או בתשלומים חודשיים רצופים, וישא ריבית על יתרת הקרן הבלתי מסולקת (קונטוקורנטית) ו/או הפרשי הצמדה, הכל כמפורט בהסכם.
2. יתרת ההלוואה נכון ליום 28.2.2009, ערב מימוש הדירה, עמדה על סך 474,550.80 ₪. זוהי היתרה לפני עמלת פירעון מוקדם ולפני הוספת המענקים. לאחר מימוש הדירה, היתרה לסילוק עמדה על סך כ- 343,000 ₪. סכום זה כלל את חוב הפיגורים בהלוואה, את הריביות ואת היתרה שטרם הגיע מועד פירעונה. סכום היתרה בחשבון ההלוואה נכון ליום 11.1.2010, ערב הגשת התביעה, עמד על סך 361,097.86 ₪, כאשר סכום זה לא כלל את המענקים, עמלת פירעון מוקדם ועמלת עלות (ראו נספחים י'1 עד י'4 למוצג ת/3).
3. חרף הנ"ל, ולנוכח הגבלת סכום התביעה ל 250,000 ₪, הרי שהנתבעת תחויב בסכום שנתבע בפועל.

סיכום

1. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 250,000 ₪ בצירוף ריבית פיגורים בשיעור של 9.25% לשנה כנהוג אצל התובע, או בשיעור אחר כפי שיהא נהוג אצל התובע מפעם לפעם, וזאת לתקופה שמיום הגשת התביעה (10.3.2010) ועד התשלום המלא בפועל, ובלבד שהריבית לא תחרוג מן המותר לפי סעיפים 3 ו- 5 לחוק הריבית, התשי"ז-1957.
2. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות התובע בסך של 16,000 ₪.

סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז חשוון תשע"ה, 10 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.