עניינו של פסק דין זה בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לתובע בתאונת עבודה מיום 28.4.06.

שאלת החבות הוכרעה בנפרד במסגרת פסק דין חלקי, ובמסגרת הכרעתי זו אדרש לסוגיות הפיצוי בלבד.

טענות הצדדים והעובדות הצריכות לעניין

התובע, תושב שטחים, יליד 1960 נפגע כאמור ביום 28.4.06 במהלך עבודתו אצל הנתבעת ביישוב בקעות.

לדבריו, כתוצאה מפגיעתו נחבל בגופו במקומות שונים, ברגליים ובעיקר בברך רגל ימין.

בעקבות התאונה הובהל התובע במונית למרפאה בכפר אלנאסריה ומשם לבית חולים. בבדיקות שנערכו לתובע אובחנו קרע של הרצועות הצולבות קדמית ואחורית, וכן פגיעה במיניסקוס.

לתביעתו צרף התובע את חוות דעתו של ד"ר לואי מדלג, במסגרתה נקבע כי בשל פגיעתו נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 20% לפי סע' 48(2)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956. עוד קבע המומחה מטעמו, כי יש להפעיל את תקנה 15 במלואה, עקב אי יכולתו לעבוד בעבודתו הקודמת, הדורשת טיפוס על סולמות, עלייה במדרגות והליכה מרובה (ראה פרק המסקנות מחווה"ד). אשר על כן, העמיד נכותו המשוקללת על 30%.

התובע טוען, כי עובר לתאונה עבד אצל הנתבעת תקופה של כ- 27 שנים והשתכר סך של כ- 5,000 ₪ לחודש. מאז התאונה ובהמלצת רופאיו, לא שב לעבודתו או לכל עבודה אחרת.

עוד נטען, כי נאלץ לשאת בהוצאות בגין נסיעות לטיפולים רפואיים, תרופות ומומחים רפואיים, וכן נזקק לעזרה צד ג'.

הנתבעת מצדה הגישה חוו"ד של פרופ' נרובאי, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 5% לפי סע' 35(1) בין א – ב לתקנות. מומחה הנתבעת הוסיף, כי התובע מסוגל היה לשוב לעבודתו ולתפקד משך כל השנים וכי אין מקום להפעלת תקנה 15.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובע לא הוכיח כי אינו עובד מאז התאונה, וזאת במיוחד בשים לב לשיעור הנכות הנמוך יחסית שנקבע. לא הוכח אף בסיס השכר הנטען על ידו, ההוצאות שנגרמו לו או כי נזקק לעזרה החורגת מעזרה רגילה של בני משפחה, ממילא כזו שיש לפצות בגינה.

דיון והכרעה

כאמור, סוגית החבות הוכרעה ולהלן אדרש לסוגית הנזק והפיצוי שיש לפסוק בגינו.

הפגיעה והנכות התפקודית

אין חולק על עצם פגיעתו של התובע. בשים לב לפער שבין חוות הדעת, ביום 24.3.14, מונה פרופ' רופמן כמומחה מטעם בית המשפט.

פרופ' רופמן קבע, כי בעקבות החבלה נותרה לתובע נכות אורתופדית קבועה. המומחה מצא כי קיימת הגבלת תנועות קלה לכיפוף הברך, אי יציבות קדמית קלה וכן סימני נזק מניסקוס חיוביים בברך ימין. כן נמצא דלדול שרירים קל בברך ימין, כעדות לפעילות מופחתת (קלה מאוד) עם רגל ימין.

פרופ' רופמן הוסיף, כי ההדגמה של הנפילה ומעידה בכל צעד על רגל ימין הינה מוגזמת ואינה אורגנית.

את שיעור נכותו של התובע מעמיד פרופ' רופמן על 10%.

אמנם, הנתבעת טענה בסיכומיה כי היא עומדת על מסקנת המומחה מטעמה, אולם נימוק לכך לא נתנה. משלא ביקשה לחקור את פרופ' רופמן, אין לפניי כל התייחסות לקביעותיו אף בנוגע לחוות הדעת שעמדו לפניו, לרבות ובעיקר לעובדה הנוגעת להשמטת הקרעים הן ברצועה הצולבת והן בשני המיניסקוסים מחוות הדעת של נרובאי, כפי שציין.

בנסיבות העניין, אני מקבלת את קביעותיו של פרופ' רופמן.

התובע מבקש כי בית המשפט יעמיד את שיעור נכותו התפקודית על 20%. לא מצאתי עיגון לאמור בראיות שהובאו לפניי. יתרה מכך, בחוות דעתו, ציין פרופ' רופמן כאמור לעיל ובהתייחסו לתלונות התובע, כי ההדגמה של הנפילה והמעידה בכל צעד מוגזמת ואינה אורגנית. הלכה היא, כי בהעדר נסיבות מיוחדות אין מקום לסטות מהחזקה הקושרת בין הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והפסד ההשתכרות (ראה ע"א 4974/08 מנורה נ' עצמון (פורסם במאגרים המשפטיים מיום 8.8.06). במקרה דנן לא נמצאה לי סיבה לסטות ממסקנות אלה.

בסיס השכר של התובע

התובע טען בתצהירו, כי עבד באופן קבוע אצל הנתבעת משך 27 שנה עד למועד התאונה וכי שכרו עמד על סך של 5,000 ₪ לחודש.

בחקירתו חזר בו מטענות אלה, כאשר אישר כי למעשה לא היה עובד קבוע של הנתבעת. לדבריו, היו חודשים בהם עבד 15 ימים, וחודשים בהם עבד 20 יום (עמ' 8 ש' 25). לאחר מכן ציין, כי היו חודשים בהם עבד גם 10 ימים, ואף היו חודשים בהם לא עבד כלל (עמ' 10 ש' 18-19). עם זאת, בהמשך חזר בו גם מטענה זו, וציין כי אין חודשים בהם לא עבד (עמ' 11 ש' 1). עוד טען, כי במועדים הרלוונטיים לפגיעה השתכר סך של 200 ₪ ליום (עמ' 11 ש' 3).

לדבריו, היה נקרא לעבודה על ידי עובד הנתבעת בשם איסמעיל עבדאללה, ובאמצעותו אף קיבל את שכרו.

לדבריו, הנתבעת הייתה מעסיקה פועלים נוספים ממקום מגוריו, לרבות את אחיו. אולם, איש מהם לא זומן לעדות מטעמו לעניין היקף העבודה שביצעו עבור הנתבעת ורציפותה. עדים אלה, לו היו מתייצבים, יכולים היו אף להעיד לעניין השכר ששולם על ידה, וזאת בשים לב למחלוקות גם בנקודה זו בין הצדדים. אי הבאתם של העדים נזקפת לחובת התובע, אשר למעט הצהרותיו בעניין זה, לא הניח לפניי דבר.

הנתבעת העידה מצידה את מר מור יוסף, שהינו מבעליה, וכן את מר איסמעיל עבדאללה, שהיה מנהל העבודה מטעמה. לדברי מור יוסף, הנתבעת עוסקת באחזקת תאורת הביטחון והפנים ביישובי בקעת הירדן. לצורך כך היא מעסיקה עובדים קבועים שהינם חשמלאים. מפעם לפעם נזקקת הנתבעת לעובדים שאינם מקצועיים (למשל לצורך חפירות). או אז, איסמעיל דואג להבאת פועלים לצורך ביצוע פעולות אלה (עמ' 11 ש' 22 ואילך). לפועלים משלמת התובעת בהתאם לימי עבודה.

עדי הנתבעת ציינו כי התובע לא היה עובד קבוע בחברה אלא היה נקרא מפעם לפעם לעבוד בשרותה, בהתאם לפרויקטים שביצעה.

מור יוסף ציין בתצהירו, כי התדירות בה נזקקת הנתבעת לפועלים נוספים הינה אחת לחצי שנה, תלוי בהיקף הפרויקט, וזאת בדרך כלל למספר ימים, לפעמים ליום אחד או יומיים (סע' 5 לתצהירו), כאשר פרויקט גדול יכול להגיע ל – 15 ימים (ראה גם עדותו בעמ' 11 ש' 27). עוד ציין, כי בשנת 2006 שכרו של פועל כזה ליום עבודה היה 35 ₪.

לדברי מור יוסף, הדיווח על התשלום ששולם ניתן להנהלת החשבונות של הנתבעת בלבד. דיווח זה לא הוצג לפני. כן, לא הוצגה גם מטעמה ראיה כלשהי לעניין הפרויקטים שהיא מבצעת, משכם או היקפם.

לעניין אופי העבודה ותדירותה נשאל איסמעיל והשיב כי :

ש. בשאר היה עובד קבוע בכל הפרוייקטים בתקופה הזו?

ת. לא קבוע. מתי שצריך פועל היה לוקח אותו, 10 ימים, 20 יום, 5 ימים, יומיים לפעמים יותר.

ש. אבל כל חודש?

ת. לא, לא כל חודש, אין לנו עבודה כל חודש, לפעמים אין לנו עבודה.

(עמ' 15 ש' 9 ואילך).

ובהמשך ולשאלה אם היה מקבל שכר חודשי השיב :

"מתי שעובד אצלנו, הייתי משלם לו כל חודש" (שם ש' 25).

לעניין שכרו של התובע העיד אימסעיל כי השכר עמד על סך של 100-120 ₪ ליום עבודה (ראה שם ש' 31).

בשים לב למכלול הנתונים שלעיל, מהם עולה כי התובע לא הועסק באופן שוטף אצל הנתבעת בוודאי לא בשכר חודשי בסך של 5,000 ₪ אלא אך מפעם לפעם ובהיקף חלקי של משרה, ובשכר שלא עולה על 120 ₪ ליום, אני קובעת, על דרך האומדנה את בסיס השכר על סך של 1,400 ₪ לחודש, המשקף כ – 10 ימי עבודה חודשיים (להיום).

ראשי הנזק

כאב וסבל

בשים לב לנכותו הרפואית, לתיעוד הרפואי שצירף ממנו עולה כי נזקק לטיפול תרופתי למשך תקופה ארוכה ולטיפולי פיזיותרפיה, אני פוסקת לו פיצוי בסך של 40,000 ₪.

הפסד השתכרות לעבר

התובע טוען כי מאז פגיעתו ובהמלצת רופאיו אינו עובד. לא מצאתי ראיה להמלצה כזו בתיעוד שהוצג, ובשים לב לשיעור נכותו אף לא מצאתי לכך צידוק (ראה גם דברי המומחה בפרק המסקנות).

יחד עם זאת, לאחר פגיעתו נזקק למשך תקופה לטיפול תרופתי ולטיפולי פיזיותרפיה, כעולה מהתיעוד שצירף.

בשים לב לאמור ולעובדה כי מאז התאונה חלפו 118 חודשים, ובהביאי בחשבון את דבריו כי היה מגובס למשך כחודש וחצי (ראה חוות דעת המומחה), אני פוסקת לו בגין חודשיים אבדן שכר מלא בסך של 2,800 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה סך (מעוגל) של 3,075 ₪.

בגין יתרת התקופה (116 חודשים), נוכח שיעור הנכות שנקבע, יש לפסוק לתובע פיצוי בסך של 16,240 ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (במעוגל) סך של 17,645 ₪.

סה"כ פיצוי בגין הפסד שכר לעבר – 20,720 ₪.

אין חולק כי התובע לא פנה למוסד לביטוח לאומי בשל התאונה ולא קיבל גמלה כלשהי. הנתבעת מבקשת לבצע ניכוי רעיוני לסכום (שערכו לא חושב על ידה) שהיה משולם לתובע לו היה פונה בתביעה למוסד לביטוח לאומי. לא מצאתי כי יש מקום לשעות לטענה זו.

חרף הוראת סע' 378(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה (להלן: חוק הביטוח הלאומי) אליה מפנה הנתבעת, ממנה לכאורה עולה כי התובע היה זכאי לפיצוי, הרי שזכאותו במקרה זה לא הוכחה ובהקשר זה אף לא נטען מאום. יתרה מכך, בשים לב לטענת מנהל הנתבעת כי לא דיווח מעולם על עבודת התובע למוסד לביטוח לאומי (ראה עמ' 12 ש' 13), הרי שאין בקיזוזה משום הקטנת נזקה של הנתבעת (סע' 82(א) לפקודת הנזיקין), שכן מעביד שאינו משלם את דמי הביטוח עבור העובד, רשאי המוסד לביטוח לאומי לחזור עליו בתביעת שיבוב (סע' 369(א) לחוק הביטוח הלאומי, וראה בהקשר זה ע"א 9099/02 הפניקס נ' פלוני, פורסם במאגרים המשפטיים מיום 11.5.06).

בגין הפסד שכר לעתיד

לא מצאתי כי יש לקבל את טענת התובע כי במידה ולא היה נפגע היה מסוגל לעבוד עד גיל 70. בנקודה זו לא הובאה כל ראיה, יתרה מכך, העבודה שביצע הינה עבודה פיזית קשה (ראה עדות איסמעיל) ואת הפסדיו אחשב עד גיל 67 כמקובל.

עד לגיל זה נותרו לתובע 11 שנות עבודה. בגין אלה ובהתאם למקדם ההיוון, יש לפסוק לו סך של 15,750 ₪ (מעוגל).

עזרת צד ג' והוצאות

התובע לא הציג כל ראיות לאלה, ולא שוכנעתי כי נזקק לעזרת צד ג' שחרגה מהיקף העזרה שסביר לקבל מבני משפחה. חרף האמור, ולפי שנזקק לטיפולים רפואיים ובגין אלה בוודאי נגרמו לו הוצאות, ותוך שאביא בחשבון עזרה מסוימת, אני פוסקת לו ברכיבים אלה על דרך האומדנה סך של 4,000 ₪.

לסיכום

אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 80,470 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום.

כן אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות המשפט של התובע (אגרת המשפט, עלות חווה"ד מטעמו וכן השתתפותו בעלות חווה"ד מומחה בית המשפט) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום המלא בפועל, וכן בשכ"ט ב"כ בשיעור של 20% מהסכום שנפסק.

ניתן היום, י"ט אדר א' תשע"ו, 28 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.