פתיח

1. לפנינו תביעתה של חברת תוויות איכות בע"מ (להלן: התובעת או החברה), העוסקת בייצור תוויות למוצרים, נגד מר לירון בן יאיר (להלן: הנתבע), שעבד בחברה בתקופה הרלבנטית לתביעה. התובעת טוענת, כי הנתבע הקים והפעיל עסק מתחרה בענף הדפסת המדבקות, ואף בסמיכות גיאוגרפית אליה, בשם "ש.ע.ל. הדפסות איכות" (להלן: שע"ל), ופעל לשיווקו. זאת, במקביל לעבודתו אצלה, תוך שימוש במשאביה - רכב, טלפון, דלק, סודות מסחריים וידע ייחודי, ועל חשבון זמן העבודה. לפיכך היא תובעת, כי הנתבע ישלם לה תשלומים שונים, המסתכמים לכדי 221,500 ₪, בגין: פיצוי בשל הפרת חובת האמון ותום הלב כלפיה, פיצוי בגובה הרווח שעשה הנתבע מהשימוש ברשימת לקוחותיה וברשימת הלקוחות הפוטנציאליים, פיצוי בשל אובדן הרווחים, שהתובעת היתה מקבלת מהזמנות העבודה, שהועברו - לטענתה - על ידי הנתבע לאחרים, לאחר שביצעה עבורן גרפיקות, ופיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999. בנוסף לכך, התובעת ביקשה סעד של מתן חשבונות לפי סעיף 15 לחוק עוולות מסחריות.
2. טרם הגשת התביעה, בקשה התובעת צו מניעה זמני, שיאסור על הנתבע לעשות שימוש ברשימת הלקוחות שלטענתה גנב ממנה, לפנות אל לקוחותיה, ולהשתמש במידע הסודי אליו היא טוענת שנחשף במסגרת עבודתו אצלה (להלן: הבקשה).

על בסיס האמור בבקשה ונספחיה, ניתן צו ארעי, המורה לנתבע להימנע מפניה אל הלקוחות שמופיעים ברשימה שצורפה לבקשה, אך, במהלך הדיון במעמד שני הצדדים הצו הארעי בוטל. בעקבות זאת, התובעת הודיעה, כי היא מוותרת על המשך בירור הבקשה לסעד זמני, ולפיכך - הבקשה נמחקה.

1. נציין, כי תוך כדי ניהול ההליך לפנינו, הגישה התובעת תביעה לבית-משפט השלום בחיפה, נגד אשתו של הנתבע - גב' לימור בן יאיר (להלן: לימור), והטענות שהועלו במסגרתה, כמו גם הסעדים שנתבעו בה, דומים בעיקרם לאלה שבתביעה שלפנינו [כתב התביעה, בתיק 20406-09-11 - נ/1].
2. הנתבע הכחיש בכתב ההגנה את הטענות שיוחסו לו ואת זכאותה של התובעת לתשלומים כלשהם. כמו כן, הנתבע הגיש תביעה נגדית, על סך 352,075 ₪, בגין: פיצויי פיטורים, לרבות שחרור כספי הפיצויים שהופרשו לביטוח המנהלים על שמו, תמורת הודעה מוקדמת, משכורות עבור החודשים 2/10 ו-3/10, עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרש תשלום מענק חג, ופיצויי הלנה (להלן: התביעה שכנגד). נעיר, כי בתביעה שכנגד נטען גם שלא שוחררו כספי התגמולים שצבורים לטובת הנתבע בפוליסת ביטוח המנהלים, אבל - הנתבע לא חזר על טענה זו בהמשך ההליך.
3. להלן נציג את העובדות הרלבנטיות הדרושות לענייננו, כפי שהוכחו מתוך מכלול הראיות בתיק, ואת טענותיהם העיקריות של הצדדים. לאחר מכן נפנה לדון ולהכריע במחלוקות השונות, על פי סדרן, לא לפני שנכריע תחילה בדבר השתלשלות האירועים עובד לסיום יחסי העבודה בין הצדדים.

העובדות ותמצית טענות הצדדים

1. התובעת היא חברה פרטית, שעוסקת בייצור תוויות למוצרים, בבעלות מנכ"ל החברה - מר אורי פריימן (להלן: פריימן או המנכ"ל), אשר שימש מנהלו הישיר של הנתבע. לטענת התובעת, היא מייצרת מדבקות ייחודיות שמעוצבות על ידי גרפיקאים שלה, וזאת באמצעות טכנולוגיות מיוחדות, לרבות הבלטות, הטבעות והדפסות מיוחדות, וכן שילוב ביניהם.

לטענתה, לאורך השנים, בנתה לעצמה מוניטין רב בתחום ויצרה מאגר לקוחות, במאמץ והשקעה רבים, לאחר שאיתרה לקוחות שמתאימים לה וביצעה עבורם עבודות עיצוב וגרפיקה, לעיתים תוך מתן פתרונות אישיים. רשימת הלקוחות שיצרה איננה רק רשימת שמות, אלא, הכרת הלקוח וצרכיו המיוחדים, תנאי התשלום שלו וכד'. הנתבע מכחיש את הדברים וטוען, כי התובעת מנהלת את בית הדפוס "תוויות איכות" בטכנולוגיות מיושנות, כמו בתי דפוס רבים אחרים.

1. ביום 1.4.02 הנתבע החל לעבוד בחברה. התובעת טוענת, כי הנתבע שימש כמנהל המכירות של החברה, תפקיד בכיר הכפוף ישירות למנכ"ל, והוא הוגדר כעובד בכיר במשרת אמון. לטענתה, היא אינה מעסיקה סוכני מכירות, ולמעט עובד אחד נוסף, שגם הוא היה כפוף ישירות למנכ"ל, רק הנתבע היה אחראי על קשר שוטף עם לקוחות התובעת, איתור לקוחות ושווקים חדשים; עוד היא טוענת, כי הנתבע קיבל שכר של מנהל ושכרו היה הגבוה ביותר מבין יתר העובדים השכירים; כי ניתנו לו הטבות נוספות, כמו בונוס על הישגי השיווק שלו, בסך 3,429 ₪, בחודש 1/10; כי הוא העובד היחיד שקיבל רכב מנהלים, שהוצאותיו על חשבון התובעת, ובמהלך עבודתו הוחלפו לו 4 רכבים, על-פי בחירתו; כי תפקידו הקנה לו חופש פעולה ועצמאות והיה לו שיקול דעת בביצוע מדיניות החברה; וכי הוא היה העובד היחיד שלא נדרש להחתים כרטיס נוכחות. כמו כן, כאשר פריימן שהה בחו"ל הנתבע מילא את מקומו. לטענתה של התובעת, לנתבע לא היה ניסיון קודם במכירות, בענף המדבקות, והתובעת לימדה אותו את כל הנחוץ לשם כך, כאשר המנכ"ל עצמו ליווה באופן אישי את הכשרתו.
2. הנתבע, לעומת זאת, טוען - כי עבד כאיש מכירות ומפיץ סחורה ולא היה עובד בכיר או עובד במשרת אמון.

לטענתו, בתחילת עבודתו הוא הועסק בעיקר כפועל לחלוקת סחורה ותפקיד השיווק והמכירות היה משני לתפקיד חלוקת הסחורה, ועם הזמן, תוך כדי עבודתו, למד את נושא השיווק והמכירות. התובעת לא השקיעה מאמצים מיוחדים בהכשרתו לכך, אלא, הוא למד זאת בעיקר לבדו.

עוד הוא טוען, כי הבונוס הנ"ל ניתן לו ביוזמת פריימן, בשל הישגיו בעבודתו;

כי החלפת הרכבים לא קשורה לבקשתו או להיותו בכיר, כביכול, אלא, נבעה מהבלאי הגדול שהיה לרכבים, לאור נסיעותיו הרבות במסגרת תפקידו כמפיץ סחורה, וכי פריימן ידע מתי החל לעבוד ומתי סיים, שכן, הנתבע היה עמו בקשר טלפוני ועדכן אותו לאורך כל יום העבודה לגבי המטלות שביצע ומועד ביצוען.

בנוסף, לטענתו, הוא לא מילא את מקומו של פריימן בעת היעדרו, וזה גם מעולם לא נאמר לו או הוגדר כך, ואילו גב' ויקטוריה פודורוז'נסקי (להלן: פודורוז'נסקי) - מזכירת החברה ומנהלת החשבונות בתקופה הרלבנטית לתביעה, שלמיטב ידיעתו היתה בעבר בת זוגו של פריימן - היא ששימשה מספר 2 בחברה. נעיר כי במהלך בירור התביעות דנן נפטרה פודורוז'נסקי, שתצהירה הוגש מטעם התובעת, בטרם נחקרה על אודותיו, אך, הוא הושאר בתיק בית הדין בהסכמת הצדדים [עמ' 49, ש' 15-10].

1. אין מחלוקת, שעל יחסי העבודה בין הצדדים חל צו ההרחבה בענף הדפוס [עמ' 8, ש' 17]. מלבד בסיכומי הנתבע, הצדדים לא פירטו באיזה צו מדובר, אך, מעדויותיהם של פריימן ושל הנתבע עולה, כי בחברה הועסקו למעלה מ-20 עובדים [חקירת פריימן - עמ' 24, ש' 25-22; חקירת הנתבע - עמ' 91, ש' 16-15]. על כן, רלבנטי בענייננו צו ההרחבה לתעשיית הדפוס על ענפיו, הכריכה, תעשיית לוחות האופסט והצינקוגרפיה, לגבי מפעלים המעסיקים יותר מ-20 עובדים [י"פ 2098, התשל"ה, עמ' 1357, על תיקוניו השונים במהלך השנים; נוסח משולב: פסטרנק "הסכמים קיבוציים", כרך שלישי, פרק 17.1.9; (להלן: צו ההרחבה בענף הדפוס)].
2. לטענת הנתבע, בכל תקופת העבודה הועסק בימי עבודה ארוכים ומייגעים: בימים א'-ה' בין השעות 18:00-08:00, ובימים שישי וערבי חג בין השעות 12:30-08:30, ולעיתים אף מעבר לכך, וזאת בידיעתו של פריימן ועל פי הוראתו.

לטענתו, התובעת שילמה לו גמול עבודה בשעות נוספות רק באופן חלקי, אם בכלל, למרות שפנה לפריימן פעמים רבות וביקש על כך תשלום כדין. תשובתו של פריימן היתה שהנתבע מקבל שכר גלובאלי, הכולל גם תשלום עבור שעות נוספות.

הנתבע הפנה את טענותיו, בעניין זה, גם אל פודורוז'נסקי והיא ביקשה מפריימן להנפיק לנתבע כרטיס נוכחות, אך, הוא אמר שאין בכך צורך, כי התובעת משלמת לנתבע שכר גלובאלי.

כמו כן טוען הנתבע, כי בתלוש חודש 10/07 צוין שניצל 48 ימי חופשה, למרות שהוא לא ניצל אותם בפועל, וכי הוא לא קיבל מענה לטענותיו בעניין.

1. התובעת, מאידך, טוענת - כי תפקידו של הנתבע היה תפקיד הנהלה או כזה הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי, מה גם, שלא ניתן היה לפקח על שעות עבודתו, ולכן - חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליו והוא אינו זכאי לגמול "שעות נוספות".

לטענתה, הנתבע נהג להגיע לעבודה בין השעות 10:00-09:00 ובימים בהם היה בחברה סיים לעבוד בשעות אחר הצהרים המוקדמות, ואילו כאשר עבד מחוץ למשרדי החברה הנתבע לא היה מתקשר לדווח לפריימן שסיים את יום העבודה.

בנוסף, לטענתה, כל עובדי החברה עובדים 6 ימים בשבוע, אך, הנתבע נהג לקחת חופש בימי שישי ולא להגיע לעבודה, והמשיך בכך גם לאחר שפריימן הורה לו להגיע בימי שישי. בדיעבד, התברר לפריימן, שכיוון שהנתבע היה מנהל ומשכורתו שולמה באופן גלובאלי, פודורוז'נסקי לא הפחיתה משכרו ואף לא הפחיתה את ימי ההיעדרות מצבירת ימי החופשה של הנתבע. בחודש 10/07 הנתבע ביקש מפודורוז'נסקי לפדות בכסף ימי חופשה שנצברו לו, היא פנתה לפריימן, ופריימן והנתבע סיכמו - כפשרה - שבגין ימי השישי הרבים שהחסיר, יופחתו לו 48 ימי חופשה במקום 96 ימים, בהם נעדר בפועל.

1. ביום 4.3.10 הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, וכאמור - המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא באשר לנסיבות סיום העבודה [עמ' 8, ש' 19-18].
2. לטענת התובעת, הנתבע התפטר מעבודתו לאחר שהקים עסק מתחרה. לטענתה, ביום 3.3.10 הנתבע הודיע לפריימן במפתיע על התפטרותו, בהסבירו שמיצה את עצמו בענף ורוצה לנצל הזדמנות עסקית, להקמת שותפות משפחתית בתחום הנגרות והריהוט - שאינו קשור לתחום עיסוקה של התובעת - יחד עם חמו.

הדברים נאמרו גם לעובד אחר של התובעת, שהיה מיודד עם הנתבע.

פריימן קיבל את ההתפטרות ואף הסכים לשחרר לנתבע את פיצויי הפיטורים מקרן הפיצויים, תוך הסתמכות על המצג שהציג הנתבע, לפיו - אין לו כוונה להתחרות בחברה. הנתבע ביקש שלמרות התפטרותו יינתן לו מכתב פיטורים, כדי שיוכל לקבל דמי אבטלה, ופריימן השיב שישקול את הבקשה החריגה. בהתאם לכך, פריימן מסר לנתבע מכתב ביום 4.3.10, שתוכנו כדלקמן [תצהיר פריימן - ת/3, נספח א'; תצהיר הנתבע - נ/5, נספח ד'; ההדגשה במקור]:

"לירון היקר

הצטערתי לשמוע שהחלטת לעזוב את תויות איכות ויחד עם זאת אני מאחל לך הצלחה בעסק שאתה מקים ומפתח עם חמך - נגרות מטבחים.

בשיחה אתמול אמרתי לך כי אשחרר לך את כספי הפיצויים שהצטברו לך בביטוח המנהלים והדבר ייעשה בסיום עבודתך, וחבל שפנית אתמול למזכירה ויקה ל'זרז' אותך בהכנת הטפסים.

בנוסף אני מבקש להזכיר לך שטרם החזרת הלוואה על סך 30,000 ₪ שכבר מזמן היית אמור להחזיר אותה. הלוואה זו עליך להחזיר מיידית ללא דיחוי.

בנוגע לבקשתך לתת לך מכתב פיטורים אני שוקל זאת בחיוב בהתנייה מסוימת שתמסר לך בסוף החודש."

1. אלא, שלטענת התובעת, תוך כדי תקופת "ההודעה המוקדמת" היא גילתה שהנתבע הקים את שע"ל, ופעל לשיווקו. לטענתה, למחרת הודעת הנתבע, על התפטרותו, פריימן קיבל 2 שיחות טלפון מלקוחות החברה, שסיפרו לו על פניות של הנתבע בנוגע לשע"ל. לפיכך, פריימן וויתר על עבודתו של הנתבע בתקופת ההודעה המוקדמת והחליט להפסיקה מיד, ודרש מהנתבע להחזיר את רכב החברה והטלפון הנייד, שקיבל לשם ביצוע עבודתו.

נעיר, כי בתצהירו של פריימן נטען שהמכתב האמור הוא מיום 3.3.10, אבל, על המכתב מצוין התאריך 4.3.10, ובדיון ההוכחות ב"כ התובעת ציין, כי הוא, אכן, מיום 4.3.10 [עמ' 32, ש' 23]. אף על פי כן, בגרסת התובעת אין כל פירוט לגבי השעה והנסיבות בהן נמסר המכתב לנתבע, במועד זה, וחסרונו של ההסבר תמוה, על רקע טענותיה ביחס להשתלשלות האירועים באותו היום, והפסקת עבודת הנתבע, בפועל.

1. עוד טוענת התובעת, שכאשר הנתבע החזיר את הרכב, התגלה לה שנגנב כרטיס ה-Sim "התאום", שהיה בטלפון המותקן ברכב, ובדיעבד נודע לה גם שביום 3.3.10 הנתבע ביקר במרכז השירות של חברת מירס, במקום מגוריו - נהריה, והעתיק מהטלפון הנייד, שמסרה לשימושו, את רשימת הלקוחות של החברה ופרטיהם, תוך כדי הדפסת רשימת טלפונים, אשר כללה 557 מספרים, מתוכם כ-500 של לקוחות החברה [הבדיקה מול חברת מירס, מיום 7.3.10, ורשימת הטלפונים - ת/3, נספח ג'].

כמו כן, היא גילתה שביום 4.3.10 הנתבע שלח הודעת SMS למספר לקוחות שלה, הודיע להם שיש לו מספר טלפון חדש, אליו הם מתבקשים להתקשר לצורך ביצוע הזמנותיהם, וחתם את ההודעה במילים "לירון - תוויות איכות", תוך הטעיית הלקוחות, כאילו הם ממשיכים להזמין באמצעותו מהתובעת.

1. בנוסף, לטענת התובעת - פריימן המשיך לענות לשיחות לטלפון הנייד, שהיה בשימוש הנתבע, ולקוחות התובעת סיפרו לו על פניות הנתבע אליהם, לגבי שע"ל. באחת השיחות, פריימן נשאל על ידי לקוח בשם "איבו ישראל בע"מ" (להלן: איבו) מדוע מתעכבת אספקת המדבקות, שהוזמנו אצל הנתבע, אבל, למרות שהתובעת ביצעה את הגרפיקות והן אושרו לביצוע על ידי הלקוח, העבודה לא בוצעה אצלה, כי אם, אצל אחרים באמצעות הנתבע.

לטענת התובעת, במשך חודשיים, מסוף 10/09 ועד תחילת 1/10, איבו הזמינה 9 עבודות של מדבקות עבור לקוחות משנה בסכום כולל של 37,000 ₪ [ריכוז החשבוניות - ת/3, נספח ב'], אך, למרות שגם בחודשים 2/10-1/10 היא הזמינה הפקת גרפיקות, ייצור המדבקות לא נעשה אצלה [עבודות הגרפיקה לאיבו, תצהיר גרפיקאי התובעת, מר רוני ישראל (להלן: ישראל) - ת/1, נספח א'].

זאת ועוד - ביום 9.3.10 ישראל פנה אל לקוח בשם "ממתקי אל עקר", בשביל לקבל אישור סופי לגרפיקה שהתובעת ביצעה עבורו, טרם הייצור, אך, הלקוח השיב שכבר ביום 16.2.10 נתן לכך אישור והמדבקות סופקו לו על ידי הנתבע מספר ימים לאחר מכן.

לטענת התובעת, גם ייצור הזמנה זו לא נעשה אצלה, אלא, הנתבע העבירו לגורמים אחרים, ולקח לכיסו את התשלום עבור ביצוע העבודה [עבודות הגרפיקה לממתקי אל עקר - ת/1, נספח ב'].

לאור המתואר, פריימן הבין שמשהו לא תקין והחל לבדוק את העניין, ואז התגלה שתוך כדי עבודתו אצל התובעת, הנתבע התקשר עם מתחרים שלה, כמו, למשל, חברת "סטיקלר גרף בע"מ" (להלן: סטיקלר), שמטעמה אף נתן הצעות מחיר ללקוחות התובעת, באמצעות שע"ל.

לא זו בלבד, אלא, שעבור חלק מאותם לקוחות, שגזל מהתובעת, הנתבע ביצע אצלה את הפקות הגרפיקה, אבל - את ההזמנות לעבודות עצמן העביר לחברות מתחרות.

1. לטענת התובעת, מבדיקת המחשב ותיבת הדוא"ל, ששימשו את הנתבע בעבודתו אצלה, התגלו ממצאים חלקיים של אימיילים, המעידים על פעולותיו האסורות של הנתבע, ועל חלקם הוא אף חתם "לירון בן יאיר, ש.ע.ל. - מפעלי הדפסה" [האימיילים - ת/3, נספח ד']. לטענתה, אימיילים רבים שהנתבע קיבל אל תיבת הדוא"ל, שבמסגרת עבודתו, הוא העביר אל תיבת דוא"ל פרטית שלו, ולאחר מכן מחק אותם מתיבת הדוא"ל של העבודה.
2. עוד טוענת התובעת, כי הנתבע עשה ועושה שימוש אסור בידע, מידע וסודות מסחריים שלה, תוך מעילה באמון הרב שניתן בו, ובין היתר - ברשימת לקוחותיה, מדיניות המחירים שלה, מדיניות האשראי שלה, ומכלול הידע המיוחד של עסקיה.

לטענתה, גם אם מידע זה אינו עולה כדי סוד מסחרי, הוא בגדר מידע קונפידנציאלי, של המעביד, בו אסור היה לנתבע להשתמש. לפיכך - לדעתה - מעשיו של הנתבע מהווים עוולה של גזל סוד מסחרי, לפי סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות, הפרה של חובת האמון ותום הלב כלפיה, עוולת הפרת חובה חקוקה, עוולת תרמית, עוולת רשלנות, עוולת גרם הפרת חוזה, עשיית עושר ולא במשפט, פגיעה שלא כדין בקניין התובעת, ופגיעה בחופש העיסוק של עובדיה; ומאחר שמעשי הנתבע גרמו לה נזקים כספיים ישירים ועקיפים - עליו לפצותה.

1. לעומת זאת, על פי גרסת הנתבע - התובעת לא עמדה בסיכום, לגבי תנאי סיום יחסי העבודה, ולמעשה - הוא פוטר מעבודתו, לאלתר, ביום 4.3.10. לטענתו, בחודש 7/09 הועלה שכרו ב-1,440 ₪, לאחר מו"מ שניהל עם פריימן, כך שבתלוש השכר הוספו 500 ₪ לרכיב "שכר יסוד" והיתר לרכיבים אחרים (400 ₪ לאחזקת רכב, 40 ₪ למשכורת י"ג, ו-500 ₪ לרכיב "אשל - לא פטור"). למרות זאת, בחודשים לאחר מכן פריימן חזר בו והפחית באופן הדרגתי את שכרו של הנתבע לשכר הקודם. הנתבע דרש מפריימן לעמוד בסיכום, אך, פריימן הגיב באופן חריף, ומסיבה זו, כמו גם בשל אי קבלת תשלום עבור שעות נוספות, הנתבע הודיע לפריימן שהוא שוקל לסיים את עבודתו ולפתוח נגרייה יחד עם חמו - מר אליעזר ליבוביץ' (להלן: ליבוביץ').
2. לטענת הנתבע, בסופו של דבר, ביום 3.3.10 הוא ופריימן סיכמו שיסיים את עבודתו ביום 31.3.10, בכפוף לכך שהתובעת תמסור לו מכתב פיטורים ותשלם לו את מלוא פיצויי הפיטורים. אלא, שלמרות הסיכום, כאשר הוא הגיע למחרת לעבודה פריימן לקח ממנו את הרכב והטלפון הנייד והודיע לו על הפסקת עבודתו לאלתר. כמו כן, פריימן מסר לו מכתב, בו התחייב לשחרר את כספי הפיצויים הצבורים לטובתו בביטוח המנהלים, אבל, בסוף המכתב ציין - בניגוד למוסכם - כי מכתב הפיטורים יינתן לו בכפוף להתניה שלא פורטה. לפיכך, הנתבע מסר לפריימן באותו יום את המכתב הבא, אותו רשם על גבי נייר החברה [נ/5, נספח ה']:

"הנדון: לקיחת רכב החברה

בתאריך 4.3.10 נלקח רכבו של לירון מרשותו ע"י אורי פריימן מנכ"ל החברה. אי לכך אין ללירון שום אפשרות לבצע את עבודתו כאיש שיווק. (כלומר חופשה מאולצת.)"

1. ביום 7.3.10 הנתבע מסר לפריימן מכתב נוסף [ת/3, נספח ה'; נ/5, נספח ו'1]. במכתב זה, הנתבע תיאר את גרסתו באשר להשתלשלות העניינים, וטען, כי התנית מסירת מכתב הפיטורים בתנאי לא ידוע היתה מנוגדת להסכמה אליה הגיעו הצדדים, ולכן, הוא הודיע לפריימן שהוא מעונין להמשיך בעבודה סדירה. אלא, שלמרות שהנתבע רצה להמשיך לעבוד, פריימן אמר שעבודתו מופסקת, ובעקבות זאת הוא הבהיר לפריימן, במכתבו הקודם, שלקיחת הרכב מונעת ממנו את המשך העבודה ומדובר בחופשה כפויה. בסיום המכתב השני הנתבע ביקש שפריימן ימסור לו מכתב פיטורים וישלם לו את מלוא הפיצויים, או שישיבו לעבודה, ישלם את השכר הגבוה לו התחייב, ויחזיר את 48 ימי החופשה שלטענתו מחק לו. כמו כן, הנתבע ביקש לקבל טופס עליו הוחתם טרם העלאת שכרו, ואת משכורת חודש 2/10. לטענת הנתבע - מכתבו זה לא נענה.
2. הנתבע מכחיש, כי גנב את כרטיס ה-Sim שהיה ברכב, ולגבי העברת מספרי הטלפון הוא טוען, כי עשה זאת כדי להעביר אל הטלפון החדש שקנה את מספרי הטלפון שהיו שמורים אצלו וכללו גם טלפונים של משפחה וחברים. לטענתו, זהו מעשה שגרתי, ומטעמים טכניים הועברו גם מספרים של לקוחות, שכן, לא ניתן להעביר רק חלק מהמספרים. גם לגבי הודעת ה-SMS, טוען הנתבע שמדובר בהודעה לכל מספרי הטלפון שהיו בטלפון הנייד שלו, כדי להודיע על המספר החדש, וזו פעולה שכיחה.
3. עוד טוען הנתבע, כי בראשית שנת 2010, מר פנחס אור (להלן: אור), מנהל בחברת איבו, שהיה אחראי על הרכש, פנה אליו ואל פריימן ואמר שעקב הצטרפות איבו, העוסקת בייצור שמן זית, לארגון מגדלי ויבואני שמן זית בישראל (להלן: ארגון הזיתים), שנתן לה תו איכות, איבו זקוקה להדפסת תוויות איכות בנומרטור רץ (מספר סידורי רץ עם רישיון לכל מוצר). לטענת הנתבע, התובעת פועלת באמצעות מכונות עתיקות ושיטות פעולה מיושנות, לכן, מכונה מסוג טרמל, שהיתה בשימושה, לא התאימה לכך, אלא, נדרשה מכונת הדפסה המכילה נומרטור רץ, אך, פריימן יצר בפני אור מצג שווא לפיו - התובעת יכולה לבצע את העבודה. לטענתו, הוא ניסה לשכנע את פריימן לקנות מכונה מתאימה, ובהסכמתו של פריימן פעל בעניין, בחודשים 2/10-1/10, ניהל מו"מ, ואף קבע פגישה לשם רכישת מכונה מחברת HP, ברם, פריימן חזר בו וסירב לקנות מכונה חדשה, ורק בשלב זה פריימן עדכן בכך את אור. לפיכך - איבו נאלצה לבצע את ההדפסות במקום אחר, והוא הפנה את אור אל סטיקלר, כאשר לא נעשה שימוש בגרפיקה שעשתה התובעת.
4. לטענת הנתבע, לאחר שהובהר לו שהתובעת לא מתכוונת לרכוש את המכונה הנדרשת, לשם ייצור תוויות איכות בנומרטור רץ, הוא החליט לפתוח עסק שיענה על הצורך הזה בשוק התוויות, עבור אשתו לימור, שלא עבדה מזה 3 שנים. על כן, בסמוך לפיטוריו, הוא ואשתו פעלו לפתיחת שע"ל, שנרשם ביום 1.3.10 כעוסק מורשה על שם לימור ובפועל היה אמור להיות מופעל על ידה, בעוד שהנתבע רק יסייע לה בשבועות הראשונים [תעודת עוסק מורשה על שם אשת הנתבע - נ/5, נספח ג'; תצהיר לימור - נ/4, נספח א']; באותה עת, פעילות שע"ל היתה רק תיווך למכירת תוויות איכות עם נומרטור רץ, בין סטיקלר, שהוא בית דפוס עם יכולת לייצר תוויות כאלה, לבין לקוחות שהיו זקוקים למוצר זה. לאחר שהתוכניות לפתוח נגרייה עם חמו לא יצאו לפועל, עקב סכסוך משפחתי בין לימור לבין אשתו של ליבוביץ', והנתבע פוטר מעבודתו בתובעת - הוא הצטרף אל לימור בעסק החדש (שע"ל).
5. הנתבע טוען, הוא מעולם לא פנה ללקוחות התובעת, כדי לשכנע אותם לבצע עבודות המבוצעות אצל התובעת, באמצעותו או באמצעות אחרים, ומעולם לא עסק בהטעיית לקוחות התובעת. עוד טען, כי לא עשה שימוש בגרפיקה שבוצעה על ידי התובעת עבורו הלקוח ממתקי אל עקר או עבור לקוח אחר, כלשהו, של התובעת, לצורך ביצוע העבודות עבור אותם לקוחות במקומות אחרים. לטענתו, פניותיו ללקוחות פוטנציאליים, בשם שע"ל, היו לגיטימיות, שכן, נעשו כדי למכור מוצר שלא היה בכוונת התובעת למכור ומשסירבה התובעת למכור מוצר זה היא יכולה להלין רק על עצמה. כמו כן, הפניות לא נעשו במהלך שעות עבודתו בתובעת, והן היו באמצעות הדוא"ל הפרטי שלו, אליו פרץ פריימן תוך פגיעה בפרטיותו ואף שינה את הסיסמה וחסם את גישתו של הנתבע, ולכן - מדובר בראיות פסולות, שאין לעשות בהן שימוש.
6. בנוסף, טען הנתבע, שלא גנב רשימת לקוחות קיימים או פוטנציאליים של התובעת; שרשימות כאלה לא נמצאות בידיו ולא נחשף לסודות מסחריים של התובעת או מידע סודי מסווג כלשהו.

לטענתו של הנתבע - רשימת הלקוחות של התובעת לא היתה מוגנת באמצעי אבטחת מידע כלשהו ולא היה ניסיון לשמור אותה בסוד.

לא זו בלבד, אלא, שתוויות עם שמות הלקוחות ודוגמאות של עבודות, שבוצעו עבורם, הוצגו על ידי התובעת בתערוכה, אותה פקדו עשרות אלפי אנשים, ורשימת הלקוחות, או לפחות חלקה, הופיעה באתר האינטרנט של התובעת, בירחון, ועל גבי פרוספקטים, שחולקו לציבור. בכל מקרה, לטענת הנתבע, הוא לא עושה שימוש ברשימת הלקוחות של התובעת, במדיניות האשראי שלה וכו', ואילו מכלול הידע והניסיון שצבר נותרו, מטבע הדברים, בחזקתו.

1. לאור כל האמור, לטענת הנתבע - התובעת אינה זכאית לפיצוי שתבעה, מה גם, שחלק מהעוולות הנטענות אינן בסמכות ביה"ד לעבודה ומבוקש למחוק אותן מכתב התביעה. לעומת זאת, הוא טוען, כי על התובעת לשלם לו תשלומים שונים בגין זכויותיו הסוציאליות, כמפורט בתביעה שכנגד.

דיון והכרעה

1. נקדים ונאמר כבר עתה, כי ביחס למרבית טענותיה הקשות של התובעת, נגד הנתבע, כפי שנטענו בכתב התביעה - התובעת לא הציגה תשתית ראייתית מבוססת, ולגבי חלק מהן לא הוצגה תשתית ראייתית כלל - אף לא במסגרת תצהירו של פריימן. עם זאת, יש לציין, כי גם הנתבע לא פרש את התמונה המלאה, כפי שעלתה לאחר מכן מהעדויות שנשמעו לפנינו והראיות האחרות שהוצגו. לפיכך - אנו סבורים, כי השתלשלות האירועים היתה קרובה יותר לזו שתוארה על ידי הנתבע, אף אם לא במדויק, הגם שאין בכך, בהכרח, כדי להקנות לדברים את הפרשנות המשפטית לפי גרסתו. על כן - נדחתה מרבית תביעתה של התובעת, והתקבלה, באופן חלקי, רק באשר לטענה, כי הנתבע הפר את חובת תום הלב והאמונים כלפיה, ואילו התביעה שכנגד התקבלה בנוגע לתמורת הודעה מוקדמת, שכר עבודה לחודשים 3/10-2/10, פדיון חופשה, דמי הבראה, והפרש מענק חג, גם אם לא במלוא ההיקף שנתבע, וזאת בקיזוז סכומים שהנתבע חוייב על ידנו לשלם לתובעת, כפי שיפורט בפסק-דין זה.

א. נסיבות סיום יחסי העבודה

1. התובעת, כאמור, טוענת, כי הנתבע הוא שהתפטר מעבודתו אצלה, ואילו הנתבע טוען, כי פוטר, לאחר שפריימן חזר בו מההסכמות אליהן הגיעו, בדבר תנאי סיום עבודתו. אנו סבורים, כי במקרה שלפנינו אין מדובר בפיטורים ואף לא בהתפטרות, אלא, בסיום יחסי העבודה בהסכמה, כאשר לאחר מכן התעוררה מחלוקת באשר לתנאי אותה הסכמה, עקב פעילותו של הנתבע, במסגרת שע"ל, כפי שיפורט להלן.
2. שוכנענו, כי בין פריימן לבין נתבע היה מתח בתקופה האחרונה, טרם סיום יחסי העבודה. השניים סיכמו על העלאת שכר לנתבע - בין בתמורה להעלאת היקף המכירות על ידו ובין בתמורה לדיווחיו לפריימן על מאמציו, בקשר לכך; אולם, לאחר שהנתבע לא עמד בכך - שכרו הופחת חזרה לגובהו טרם ההעלאה. בעקבות זאת, הנתבע לא עבד במשך כשבוע, ולאחר מכן שב לעבודה [כתב ההגנה שכנגד, ס' 9; חקירת פריימן - עמ' 39, ש' 6-5; חקירת הנתבע - עמ' 85, ש' 21-10, עמ' 87, ש' 26-24, 32-31].
3. כעבור זמן מה, התעורר נושא המדבקות עם הנומרטור, ובהקשר זה, מהימנה בעיננו גרסת הנתבע, שנתמכת בעדותו של אור. איבו היתה לקוחה ותיקה של התובעת, וכמו שאור העיד - שבעת רצון מהשירות שניתן לה. בסוף 2009 הוקם ארגון הזיתים, במעורבותו של אור, ואיבו, שהיתה חברה בארגון, נזקקה מעתה לתוויות עם נומרטור רץ. לפיכך, אור פנה לפריימן, שאמר שהתובעת תוכל לבצע זאת. אור, שהיה גורם בעל השפעה בארגון, הנחה את הנתבע, שהיה איש הקשר מטעם התובעת, להגיע למשרדי הארגון בצפת, וסייע לתובעת לקבל את המכרז לייצור התוויות עם נומרטור רץ, לכלל חברי הארגון, מבלי שהארגון בדק לעומק שהיא, אכן, יכולה לבצע את שהתבקשה. התובעת החלה בייצור, אבל, משום שהמיכון בו השתמשה לא התאים לכך, התגלה פגם במדבקות - הנומרטור נמחק במגע יד, ואיבו ויתר חברי הארגון לא יכלו להשתמש במדבקות שיוצרו על ידה. כל ההתנהלות היתה מול הנתבע, כנציג התובעת, ולכן, גם התלונות הופנו אליו. פריימן התנצל בפני אור על מה שאירע, וכך גם הנתבע, אשר הבין את הנזקים ואמר שינסה לעזור במציאת בית דפוס שכן יכול לבצע את העבודה.

בהמשך, הנתבע הפנה את אור לאדם בשם דוד, מסטיקלר, ובנוסף, אור והארגון מצאו לבד עוד שני בתי דפוס נוספים - "תדביק" ו"ברקוד". בשלושת בתי הדפוס האלה נאמר להם שרק למעט בתי דפוס בארץ יש את המיכון המתאים, לתוויות עם נומרטור - מכונת "אינדיגו HP", ורק לאחר שהלכו פיזית לראות את המכונות בבתי הדפוס, חילקו בין שלושתם את העבודה, כדי לא לקחת שוב סיכונים [נ/5, ס' 15-11; חקירת הנתבע - עמ' 92, ש' 32-22, עמ' 93, ש' 2-1, 25-19; תצהירו של אור - נ/2, ס' 6-3; חקירת אור - עמ' 51, ש' 24-11, 33-32, עמ' 52, ש' 8-1, עמ' 53, ש' 18-15, 29-28, עמ' 54, ש' 9-1, 16-14, 32-26, עמ' 55, ש' 11-2, 16-15, 32-24, עמ' 56, ש' 5-1; מכתב של ארגון הזיתים אל התובעת, מיום 6.7.10, בנוגע לפגם במדבקות - ת/5].

אנו סבורים, כי הפנית הנתבע את אור אל סטיקלר לא היתה פסולה, בהתחשב בהשתלשלות העניינים המתוארת, ואף היה בה כדי לסייע לשמירה על שמה הטוב והרציני של התובעת עצמה. שאלה אחרת היא - מה דין קשריו של הנתבע עם סטיקלר, במסגרת שע"ל, ועל כך נדון בהמשך.

1. שוכנענו, כי בזמן הרלבנטי לתביעות שלפנינו פריימן לא היה מעוניין לרכוש ציוד חדש, שיתאים לביצוע הדפסות עם נומרטור רץ, מה שאף הביא לביטול הפגישה שהנתבע קבע, לשם כך, ולכן - הנתבע החליט להקים עסק, בתחום זה, עבור אשתו ולסייע לה בהקמתו, באופן פעיל, כשבמקביל יקודם רעיון הנגרייה עם חמו. אנו סבורים, כי שע"ל הוקם מלכתחילה בשביל לימור, ומסיבה זו נרשם כעוסק מורשה על שמה, וכי גם אם הנתבע היה בעל הידע והמומחיות, הרעיון היה שלאחר תקופה ראשונית של עזרה מצדו - לימור תיקח את המושכות ותנהל את העסק [חקירת לימור - עמ' 64, ש' 22 ואילך, עמ' 69, ש' 25-17; חקירת הנתבע - עמ' 75, ש' 32 ואילך, עמ' 76, ש' 30-25, עמ' 77, ש' 9-6].
2. כמו כן אנו סבורים, כי שע"ל נכנס לתחום בו לא פעלה התובעת ובאותה עת גם לא היתה לה כוונה להיכנס אליו - של תוויות עם נומרטור רץ - לכן, אף אם פעלו שניהם בעולם הדפוס, הרי, שלא התקיימה ביניהם תחרות; מה גם, ששע"ל לא עסק בייצור, כמו התובעת, אלא, בתיווך בין סטיקלר לבין יצרני שמן זית, שנזקקו לתוויות עם נומרטור רץ [הנתבע - עמ' 83, 28-11, עמ' 87, ש' 31 ואילך].
3. בהקשר זה יובהר, כי ישראל ומר צחי גאון - מנהל הייצור בחברה (להלן: גאון), העידו שלתובעת יש מכונה להדפסה עם נומרטור רץ, שנרכשה כשנה לפני שהנתבע סיים לעבוד בתובעת, וישראל גם טען שהנתבע יזם את רכישתה [חקירת ישראל - עמ' 19, ש' 26-21, עמ' 20, ש' 11-3; חקירת גאון - עמ' 23, ש' 27-20, עמ' 24, ש' 8-1], אבל, יתכן שהם מתבלבלים ומתכוונים למכונה שגרמה להדפסות הפגומות, ולדעתנו גרסתם של הנתבע ואור אמינה יותר. הדברים אף מתחזקים בדברי אור, כי בשנת 2011 הגיע סוכן של התובעת כדי לעשות "סולחה" ואמר שלתובעת יש עכשיו אפשרות לייצר עם נומרטור, אך, לא התפתחה מכך התקשרות עסקית [עמ' 55, ש' 23-20].
4. גם אם לאחר מכן השתנו הדברים והנתבע הקים חברה, הנושאת את שם העסק, והפך מנהלה, כאשר אשתו משמשת יד ימינו, אך, לא מנהלת בעצמה, וגם אם כעבור זמן התרחבו תחומי הפעילות שלהם [חקירת לימור - עמ' 65, ש' 28 ואילך, עמ' 66, ש' 31, עמ' 67, ש' 28-25; חקירת הנתבע - עמ' 77, ש' 5-4, 19-14, דברי ב"כ הנתבע - עמ' 78, ש' 24] - אין זה מאיין ממסקנתנו, בדבר השתלשלות העניינים עובר לסיום יחסי העבודה.
5. בנוסף יובהר כבר עתה, כי לא נטען, ועל כן אף לא הוכח, שחלה על התובע תנית אי תחרות, ובפרט לא תניה כזו שהיא בעלת נפקות משפטית ויכולת להגביל את חופש העיסוק של הנתבע, על-פי התנאים שנקבעו בפסיקה. נראה, כי רב קצפה של התובעת על שהנתבע החליט לפעול בתחום דומה לאחר שסיים לעבוד אצלה, אולם, כאמור, לדעתנו - פעילות שע"ל, בסמוך לסיום יחסי העבודה, לא היתה פעילות מתחרה, ובכל מקרה, בהיעדר תנית אי תחרות - גם אם הנתבע היה בוחר להתחרות בתובעת, לאחר סיום עבודתו, בכך כשלעצמו לא היה בכדי לזכותה בסעד כלשהו. זאת, בכפוף לקיום חובת תום הלב והנאמנות, שהוא חב כלפיה מכוח היותו עובד לשעבר ובכפוף לדין הכללי.
6. כפי שכבר קבענו, לדעתנו - נוכח המתיחות שכבר היתה קיימת בין פריימן לנתבע, ובודאי התגברה סביב עניין הנומרטור, הסכימו השניים על כך שהנתבע יסיים את עבודתו בסוף 3/10 והפרשות התובעת לפיצויים ישוחררו לטובתו. שוכנענו, כי הסיכום היה משותף ושני הצדדים היו מעוניינים בסיום יחסי העבודה. עוד שוכנענו, כי פריימן הסכים לשחרר לנתבע את ההפרשות לפיצויים על בסיס דבריו, כי בכוונתו לפנות לתחום עיסוק אחר.

ואילו לגבי מכתב פיטורים - שוכנענו, כי הנתבע ביקש זאת, אך, לא קיבל תשובה סופית בעניין, כפי שעולה ממכתבו של פריימן, מיום 4.3.10. אלא, שלמחרת, פריימן החל לחשוד במעשים לא כשרים של הנתבע, ולכן - העדיף להפסיק את עבודתו באופן מיידי ולוותר על עבודתו עד תום החודש. ככלל, הדבר הוא במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המעביד, ואין בכך, כשלעצמו, כדי להביא למסקנה שהנתבע פוטר, אף אם נשלל ממנו לעבוד בחודש זה בניגוד לרצונו (אם כי, יכולה להיות לכך השפעה על זכאות העובד לקבלת סכומים שונים - כגון: תשלום שכר עד תום תקופת העבודה המוסכמת). שאלה אחרת היא מה דין ההסכמה לשחרור כספי הפיצויים, ובכך נדון בהמשך.

1. זאת ועוד - שוכנענו, כי בעת שסיכם הנתבע עם פריימן על סיום עבודתו בתובעת, הוא התכוון לפתוח עסק משותף עם ליבוביץ', ששנים רבות היה בעל נגריה, כאשר הנתבע היה אמור להיכנס לפן השיווקי לשם קידום המכירות [חקירת ליבוביץ' - עמ' 60, ש' 23-19; חקירת לימור - עמ' 66, ש' 20-17].

ברם, לדעתנו, באותה עת הרעיון היה רעיון ראשוני בלבד, כשבמקביל הנתבע כבר החל לפעול לקידום שע"ל, ובטרם שעסק משותף עם ליבוביץ' קרם עור וגידים התרחש הסכסוך בין לימור לבין אשתו של ליבוביץ', אשר סיכל את התכנונים לשותפות בין הנתבע לבין ליבוביץ'.

נעיר, בהקשר זה, כי - למרות הבלבול בתשובותיו של ליבוביץ', בחקירתו, שמאחת עולה שהסכסוך היה בחודש 3/10, או בסמוך לאחריו, ואילו מאחרת עולה שהיה רק ב-10/10 [חקירת ליבוביץ' - עמ' 61, ש' 19-15], אנו סבורים, כי הרעיון לפעילות עסקית משותפת, והכוונה לכך, היו קיימים בעת שהנתבע סיים לעבוד בתובעת, אם כי, כאמור - רק כמחשבה ראשונית וכאשר במקביל הנתבע פעל במסגרת שע"ל [חקירת הנתבע - עמ' 76, ש' 24-18].

על כן, אין חשיבות רבה למועד בו נסגרה הדלת לשותפות עם חמו.

ב. תביעת התובעת

1. התובעת, כאמור, מעלה שורה של טענות נגד הנתבע, אולם, חלק גדול מטענותיה נטען בסתמיות וכלל לא פורט על ידה, ומקצתן אף אינו בסמכותו העניינית של בית-דין - כפי שטען הנתבע - ולכן, לא נדון בהן. בסופו של יום אנו סבורים, כי הנתבע לא עשה שימוש שלא כדין בסוד מסחרי של התובעת, וכי - ככלל - אין לייחס להתנהלותו של הנתבע את הפרשנות שמבקשת התובעת. יחד עם זאת, בנוגע למספר פעולות שעשה הנתבע דעתנו היא, כי הנתבע הפר את חובות האמונים ותום הלב שהוא חב כלפי התובעת, מכוח יחסי העבודה שהתקיימו ביניהם. להלן נימוקינו לדברים.

סוד מסחרי

1. סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, מגדיר "סוד מסחרי" או "סוד", כ-"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".

הגדרה זו היא כללית, סוגי מידע שונים עשויים לבוא בגדרה, וכבר נפסק:

"קשה, ואולי בלתי-אפשרי, להגדיר סוד מקצועי. ניסיון להגדרה נעשה בארה"ב בסעיף 757 של restatement of torts, שם נאמר:

'סוד מקצועי כולל כל נוסחה, תכנית, אמצאה או צרוף של מידע אשר אדם עושה בהם שימוש בעסקו והנותנים לו את ההזדמנות להשיג עדיפות על-פני מתחריו החסרים אותו סוד. סוד זה יכול להיות נוסחה לתרכובת כימית, תהליך ייצור, סוד הטיפול או השימור של מוצרים, תרשים או תכנית של מכונה או כל אמצאה אחרת או אפילו רשימת לקוחות'.

אין צורך שהמידע הזה יהווה חידוש (כפי שנדרש, למשל, בפטנט). הדרישה החשובה ביותר והמובנת מאליה בעניין זה היא, שסוד מקצועי צריך בפועל להיות סודי: אם יסוד זה אינו קיים, כל יתר הדרישות אינן רלוואנטיות. על-כך נאמר ב- restatement:

'נשוא 'הסוד המקצועי' חייב אכן להיות סודי. עניינים שהם בידיעת הציבור או בגדר ידע כללי בתעשיה, אינם יכולים להיקבע על-ידי אדם כלשהו כסודות שלו'.

אין צורך שהידע יהיה סודי לחלוטין. הסוד יכול להיות גלוי או ידוע לעובדים המתעסקים בו, ולהישאר סודי כלפי זרים, שאינם יכולים להשיגו אלא בקשיים מסוימים.

בדרך כלל, קשורים סודות מקצועיים לייצור מוצרים כגון: מידע בקשר למכונות ייצור, אך סוד מקצועי יכול לכלול גם מידע על עניינים אחרים של העסק, כגון: מחירים, רשימות לקוחות, מחקרים כלכליים וכד'."

[תא (מחוזי ת"א) 184/93 זנלכל בע"מ נ' פרי טעים בע"מ, פ"מ תשנ"ה(1) 313, 318 (1994); וראו גם: ע"ע 80/08 דאטה פול בע"מ - יניב טכנולוגיות מדיה בע"מ, ס' 24 לפסה"ד של כב' השופט צור (במאגר משפטי, 7.10.10)].

1. זה מכבר נקבע על ידי בית-הדין הארצי לעבודה, כי כדי שמידע יוגדר כ-"סוד מסחרי", על הטוען להוכיח הן את מהותו של המידע, כהגדרתו בחוק, והן את העובדה שבעליו נקט באמצעים סבירים לשמור על סודיותו; וכך נפסק:

"'סוד מסחרי' אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של 'סוד מסחרי' להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של 'סוד' ... אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת, תהליך מסוים וכו'. במסגרת הוכחת ה'סוד המסחרי' על המעסיק להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר 'סוד'. יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב'סוד' וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי-חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן".

[ע"ע 164/99 דן פרומר - רדגארד בע"מ, פד"ע לד 294, 320 (1999); (להלן: עניין צ'ק פוינט)].

1. סעיף 6(א) לחוק עוולות מסחריות קובע: "לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר"; ובס"ק (ב) מוגדרים המקרים שהם גזל סוד מסחרי, והרלבנטיים לענייננו הם:

"(1) נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לעניין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;

(2) שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;"

"שימוש" מוגדר בסעיף 5 לחוק הנ"ל - "לרבות על ידי העברה לאחר".

1. ההגנה המוענקת למעסיק, שהוא בעליו של סוד מסחרי, נובעת לא רק מהאיסור הקבוע בחוק עוולות מסחריות, כי אם, גם מחובת האמונים שחב עובד למעסיקו, והיא משתרעת אף לאחר סיום יחסי העבודה; כפי שנאמר בעניין דאטה פול [לעיל, שם, ס' 25-24 לפסה"ד של כב' השופט צור]:

"המקור לאיסור החל על העובד לעשות שימוש בסוד מסחרי של המעסיק הוא לא רק בעצם קיומו של 'סוד מסחרי' והגנת החוק הפרושה עליו, אלא גם - ואולי בעיקר - ביחסי האמון שבין עובד למעסיקו העומדים ביסוד כל יחסי עבודה. יחסי אמון אלה כוללים את החובה החוקית לנהוג בדרך מקובלת, בהגינות ובתום לב. יחסי אמון - אף אם אינם נזכרים בחוזה העבודה - יכולים להיחשב כתנאי מכללא מובנה בכל חוזה עבודה באשר הוא. ...

האיסור על העובד לעשות שימוש בסוד מסחרי בלא רשות המעסיק, חל הן בתקופת העבודה והן מעבר לה. בתקופת העבודה, רשאי עובד לעשות שימוש בסוד מסחרי ברשות המעסיק ולצורכי העבודה בלבד. כך, עובד אינו רשאי לעשות שימוש בסוד מסחרי בתקופת עבודתו לצרכיו שלו או להעמידם לרשות אחר. הגבלות אלה, מעצם טיבן, חלות גם לאחר סיום תקופת העבודה של העובד אצל מעסיקו. כך, אין עובד רשאי לעשות שימוש בסוד מסחרי לאחר שסיים את תקופת עבודתו, אף אם היה חשוף לסוד המסחרי בתקופת עבודתו ועשה בו שימוש לצרכי עבודתו. סוד מסחרי אינו אלא 'מכשיר' או 'כלי עבודה' השייך למעסיק, בין אם רכש אותו ככזה ובין אם פיתח אותו בעצמו, ואין העובד רשאי לעשות בו שימוש שלא למטרות של המעסיק להן נועד."

1. בענייננו, התובעת טענה בתביעתה, כי הנתבע מחזיק בסודות מסחריים שלה, שהם רשימת לקוחותיה, רשימת לקוחות פוטנציאליים, לרבות רשימה סודית של יצרני שמן זית שהועברה על ידי איבו, ומדיניות שיווק ומחירים.

לעומת זאת, בחקירתו, טען פריימן שמכלול הידע המיוחד של התובעת, שהנתבע גנב ממנה ועושה בו שימוש, זה אנשי הקשר, הלקוחות, הטלפונים שלהם, ושיטות העבודה של התובעת - כלומר, אופן הייצור [עמ' 40, ש' 29-23]; איננו מקבלים זאת.

1. לא שוכנענו, כי הטכנולוגיה בה משתמשת התובעת היא ייחודית לתובעת. פריימן עצמו העיד, כי חלק מהטכנולוגיה הנטענת קיימת גם אצל מתחרים [עמ' 24, ש' 30-29], ומקובלת עלינו גרסת הנתבע, כי לתובעת היתה תחרות מול עשרות בתי דפוס, שמייצרים מוצרים דומים לאלה שלה [עמ' 83, ש' 32 ואילך]. מה גם, שהתובעת לא טענה כלל שהגנה על הייחודיות הנטענת באמצעי כלשהו. לא זו בלבד, אלא, שלפי סעיף 7(1) לחוק עוולות מסחריות - אדם לא יהיה אחראי בשל גזל סוד מסחרי, אם "הידע הגלום בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד המסחרי וידע זה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכללים"; ואכן, בעניין צ'ק פוינט נפסק כי - "הידע והניסיון שצובר עובד במהלך עבודתו אצל מעסיקו הקודם, לרבות שימוש בתוכנות, שיטות עבודה, נוסחאות, ציוד וכדומה, הופכים לימים, לחלק מכישוריו. כישוריו של אדם הינם קניינו וככלל אין להגביל אותו מלעשות בהם שימוש כרצונו" [שם, בעמ' 312]. במקרה דנן, הנתבע רכש, אמנם, בקיאות וידע רב בתחום הדפוס במהלך עבודתו בתובעת [70, 24-21], אך, אלה היו בגדר כישורים מקצועיים שרכש ולא העניקו לו יתרון כלכלי בלתי הוגן, על כן, רשאי היה להשתמש בו גם לאחר סיום עבודתו בתובעת.
2. גם בנוגע לרשימות של לקוחות - בפועל או פוטנציאלים - לא הוכיחה התובעת, כי מדובר בסוד מסחרי, ובפרט כזה שנגזל על ידי הנתבע. הלכה היא, כי רשימת לקוחות עשויה להיחשב, במקרים מסוימים, סוד מסחרי - "כאשר היא מחזיקה 'ערך מוסף' מלבד קיבוץ שמות הלקוחות או הספקים בענף, בנסיבות בהן הוכח כי נדרש מאמץ מיוחד בגיבושה, ויש יתרון בקבלתה מן המוכן" [ראו: ע"ע 62/08 לבל - חברת הדקה ה-90 בע"מ, ס' 8 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 27.12.09); ע"ע 2912-11-10 מן - ספיר ספרינט בע"מ, ס' 26 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 14.11.11)].

לגבי רשימת הלקוחות הקיימים - מדובר, למעשה, ברשימת אנשי הקשר שבטלפון הנייד שנמסר לשימושו של הנתבע, ולא שוכנענו, כי היא הכילה מידע ממשי מעבר למספרי הטלפון של אנשי הקשר אצל הלקוחות עמם עבד הנתבע. מהימנה בעיננו עדות הנתבע, כי היה בקיא רק במחירי הלקוחות בהם טיפל ואותם תמחר ולא במחירי כלל לקוחות החברה [עמ' 70, ש' 33-31], ונראה, כי לגבי חלק מהלקוחות, שפרטי ההתקשרות עמם היו בידיו, קשריו הסתכמו רק באספקת סחורה ולא בתמחור כלל [הנתבע [81, 11-1].

כמו כן, התובעת לא הראתה, כי נקטה באמצעי כלשהן לשמירת הרשימה בסודיות, ולפי תשובות העדים מטעמה, נראה שבנקל היה ניתן לקבל את הפרטים מתוך המחשב או מידי המזכירה [חקירת ישראל - עמ' 19, ש' 20-12; חקירת גאון - עמ' 23, 4-1; חקירת תומר צברלינג (להלן: צברלינג) - עמ' 49, ש' 1]. פריימן עצמו נשאל על כך בחקירתו, וכל שהשיב היה, כי נתן אמון בעובדיו ובמיוחד בנתבע [עמ' 26, ש' 22-18].

1. לגבי רשימת הלקוחות הפוטנציאליים - מלבד טענה סתמית, שהועלתה בכתב התביעה, לפיה הנתבע עשה שימוש שלא כדין ברשימות כאלה, התובעת לא חזרה על כך לאחר מכן. אמנם, בנוגע לרשימת יצרני שמן זית הוצגה הודעת דוא"ל, מיום 18.2.10, שהועברה לנתבע - כנראה על ידי איבו, ואליה צורפו מספר רשימות [ת/3, נספח ד'11], אבל, בתצהירי התביעה, ובפרט בתצהירו של פריימן, לא נטען כלל שמדובר ברשימת לקוחות פוטנציאלים.

יתרה מזו, לא רק שלא הוכח, כי מדובר ברשימה סודית של לקוחות פוטנציאלים, שהתובעת יצרה או רכשה, ובפרט כזו שנשמרה בסוד, אלא, שלדעתנו מדובר בפרטי יצרני שמן זית שאיבו העביר לנתבע, ולא היתה לתובעת כל בעלות עליה. נעיר, כי - על פי גרסת הנתבע, רשימה זו הועברה אליו כדי לנסות לשכנע את המופיעים בה להצטרף לאיגוד הזיתים.

1. גם לגבי מדיניות שיווק ומחירים של התובעת, שנטען, כי היתה סוד מסחרי של התובעת, בה עשה הנתבע שימוש - התובעת לא הציגה ראיה, לרבות בתצהיר של פריימן או של מי מהעדים האחרים מטעמה, באשר לקיומה של מדיניות כזו, באשר לידע של הנתבע על אודותיה, ובאשר לשימוש שכביכול עשה בה.

העתקת זיכרונות הטלפון הנייד והודעת ה-SMS

1. הנתבע לא הכחיש, כי ביום 3.3.10 העביר את זיכרונות הטלפון הנייד, שנמסר לו על ידי התובעת, אל טלפון נייד חדש שרכש, וכן לא הכחיש, כי שלח את הודעת ה-SMS, כנטען על ידי התובעת. לכאורה, יש טעם בטענתו, כי העתקת הזיכרונות, שכללו גם מספרי טלפון של חברים וקרובי משפחה שלו, היא פעולה שגרתית ולגיטימית, ואילו לגבי הטענה, כי גנב את כרטיס ה-Sim שברכב - טענה זו נטענה בעלמה ולא הוכחה. אולם, במקרה שלפנינו שוכנענו, כי הרוב המכריע של מספרי הטלפון שהועברו היה של לקוחות התובעת, ורק מקצתם טלפונים בשל היכרות אישית, והנתבע היה מעונין לשמור לעצמו גם את פרטיהם של הגורמים העסקיים מולם עבד במסגרת עבודתו בנתבעת.

תמיכה לכך ניתן למצוא גם בנוסח הודעת ה- SMS ששלח הנתבע, לצורך עדכון אנשי הקשר שבטלפון במספרו החדש, עליה חתם - "לירון תוויות איכות" [ת/6]. אילו רצה הנתבע לעדכן את קרוביו וחבריו על שינוי מספר הטלפון שלו, ברי, כי היה מזדהה בשמו המלא, אך, העובדה שבחר להזדהות כעובד התובעת מעידה על כך שההודעה יועדה לגורמים מקצועיים, דווקא.

כמו כן, למרות שהנתבע טען שההודעה ששלח היתה הודעה גורפת לכל הזיכרונות בטלפון, שוכנענו שהוא לא שלח אותה אל פריימן, וזה קיבל את ההודעה מגורם אחר, אליו היא הועברה על ידי הנתבע [חקירת הנתבע - עמ' 73, ש' 19-18, עמ' 75, ש' 4-3; דברי ב"כ התובעת - עמ' 73, ש' 33-29].

בכך אנו סבורים שהנתבע נהג בחוסר תום לב, ואף הפר את חובת האמונים שהוא חב, כעובד, כלפי התובעת.

מידע קונפידנציאלי של המעסיק

1. אכן, גם שימוש במידע שאינו "סוד מסחרי", אך, מהווה "מידע קונפידנציאלי" של המעסיק - עשוי להיחשב, במקרים המתאימים, כהפרה של חובות האמון ותום הלב. אלא, שבמקרה שלפנינו, אף אם יש טעם לפגם בהעתקת זיכרונות הטלפון הנייד על ידי הנתבע ובהודעת ה- SMSששלח, לדעתנו לא נעשה על ידו שימוש במידע קונפידנציאלי מהטלפון הנייד בו נעזר כשעבד בשרות התובעת;

זאת ועוד - והנתבע לא פעל להטעיית לקוחות התובעת, לחשוב שהם ממשיכים להזמין באמצעותו מהתובעת.

שוכנענו, כי לפחות בתחילת דרכו של שע"ל, לימור היא שהיתה אחראית על איתור הלקוחות ופנתה רק ליצרני שמן זית, שנזקקו לתוויות עם נומרטור רץ, אותם איתרה בחיפושים באינטרנט [חקירת לימור - עמ' 65, ש' 10-2, 20-17, עמ' 66, ש' 6-5; חקירת הנתבע - עמ' 76, ש' 31 ואילך, עמ' 88, ש' 17-16].

אף אם היתה איזו חפיפה בזהות הלקוחות של התובעת ושל שע"ל, אנו סבורים, כי זו חפיפה מזערית וזניחה, של מספר לקוחות בודדים, שלפחות לגבי אחד מהם אין זהות במוצרים המסופקים לאותו לקוח ושע"ל נותן מענה גם בתחומים אחרים, ולגבי לקוח אחר ההתקשרות עם שע"ל נוצרה זמן ניכר לאחר סיום עבודתו של הנתבע בתובעת [חקירת לימור - עמ' 68, ש' 3-1; חקירת הנתבע - עמ' 79, 19 ואילך, עמ' 81, ש' 22-12, עמ' 82, ש' 21 ואילך, עמ' 90, ש' 23-12].

הקשר עם סטיקלר

1. התובעת טוענת, כאמור, כי הנתבע העביר הזמנות של לקוחותיה לביצוע אצל מתחרים, אך, לא פירטה כלל באיזה מתחרים כביכול מדובר, למעט סטיקלר. להוכחת טענתה הציגה מספר תכתובות דוא"ל, שלדעתה מעידות על פעולות כאלה של הנתבע:
   1. דוא"ל מיום 15.2.10, שכותרתו "תוויות איבו", שאור שלח לדוד מסטיקלר ובו ביקש הצעת מחיר לפי הצעת מחיר של "תדביק", ולאחר מכן העבירו גם אל הנתבע [ת/3, נספח ד'2];
   2. תכתובת דוא"ל, מיום 24.2.10, שכותרתה "הצעת מחיר", בין אור לבין הנתבע עם העתק לדוד מסטיקלר, ושהנתבע גם העביר אותה לדוא"ל של שע"ל, בנוגע להצעת מחיר לגבי תוויות עם נומרטור עבור "יקב ירושלים" על פי בקשתו של אור, עליה חתם הנתבע בשם "לירון בן-יאיר ש.ע.ל - מפעלי הדפסה" [ת/3, נספחים ד'5 ו-ד'9];
   3. דוא"ל מיום 24.2.10, שכותרתו "הזמנה 'עוז שיווק' ", שאור שלח לסטיקלר, כנראה עם העתק לנתבע, והנתבע העבירו לשע"ל, ובו בקשה להצעת מחיר מסטיקלר לגבי תוויות שהגרפיקות שלהן כנראה נעשו על ידי חברת "הייפק"; להודעת דוא"ל זו צורף, כנראה, קובץ של תווית שהוכנה על ידי הייפק, עם סימון היכן צריך להיכנס הנומרטור [ת/3, נספח ד'8];
   4. דוא"ל מיום 25.2.10, שכותרתו "יקב ירושלים", שאור שלח לדוד מסיקלר, עם העתק לנתבע ולאחרים, כנראה לגבי תוויות ליקב ירושלים, ובו אמירה כי יושמו ברקודים חדשים, פרטי דוד מסטילקר ופרטי גרפיקאית [ת/3, נספח ד'6];
   5. דוא"ל מיום 25.2.10, שכותרתו "הזמנה של ד"ר קיזיל", שאור שלח אל "ד"ר קיזיל" עם עותק לנתבע ולדוד מסטיקלר, והנתבע העבירו לשע"ל, ממנו עולה, כי צריך עיצוב תוויות חדשות ויצירתיות לד"ר קיזיל עם נומרטור [ת/3, נספח ד'7];
   6. דוא"ל מיום 25.2.10, משע"ל לנתבע - כנראה לניסיון, ובו גיבוב אותיות ללא משמעות וחתימה "לירון בן יאיר ש.ע.ל הדפסות" [ת/3, נספח ד'10].
2. איננו מקבלים את פרשנותה של התובעת לתכתובת הנ"ל, ומנגד - גם את גרסתו של הנתבע, שלא הציג הסבר קונקרטי לתכתובות הדוא"ל ולקשריו עם סטיקלר בעת שהיה עובד התובעת, איננו מקבלים במלואה. לדעתנו, הודעת דוא"ל הראשונה שנשלחה היתה במסגרת כישלון התובעת לייצר תוויות עם נומרטור רץ, וניסיון הנתבע לתקן זאת באמצעות יצירת הקשר בין אור לדוד מסטיקלר [חקירת הנתבע - עמ' 89, ש' 10-6]; ואילו בנוגע לתשדורות האחרות, אנו סבורים, כי מדובר בלקוחות שלא היו לקוחות התובעת, אשר נזקקו לתוויות עם נומרטור רץ - שהתובעת לא יכלה לייצר וגם לא היתה מעוניינת בכך, באותה תקופה, והתקשרו באמצעות אור אל סטיקלר ושע"ל, לצורך ייצור אותן תוויות [חקירת הנתבע - עמ' 89, ש' 18-17, 26; חקירת פריימן - עמ' 25, ש' 25-20, עמ' 40, ש' 22-13]. אלא שגם אם הנתבע עצמו לא עסק בכך במהלך שעות עבודתו בתובעת, אלא מחוץ לשעות העבודה, אין ספק, כי עשה כן עוד בטרם הסתיימו יחסי העבודה עם התובעת [חקירת לימור - עמ' 66, ש' 29-25; חקירת הנתבע - עמ' 89, ש' 20-19], ולדעתנו - עצם פעולתו של הנתבע לקידום שע"ל באופן האמור, במקביל לעבודתו בתובעת ומבלי שיידע אותה ולקבל את אישורה, מהווה הפרת של חובת תום הלב והאמונים כלפיה.
3. נוסיף, בנוגע לטענת הנתבע, כי הודעות הדוא"ל האמורות הושגו תוך פגיעה בפרטיותו, שמעדותו, כמו גם מהשם של כתובת הדוא"ל בה השתמש - [email protected], עולה, כי היא נפתחה לצורכי עבודתו בתובעת, וזאת, על מנת שללקוחות תהיה גישה ישירה אליו והם לא יצטרכו לעבור דרך כתובת הדוא"ל הכללית של התובעת - [email protected] [חקירת הנתבע - עמ' 88, ש' 27-21]. הנתבע הודה בחקירתו שכתובת הדוא"ל האמורה שימשה אותו גם לענייני עבודה כשעבד בתובעת [עמ' 88, ש' 29], וטענתו, כי מדובר בתיבת דואר פרטית לא הוכחה. כך או כך - הנתבע עצמו לא הכחיש שקידם את שע"ל בעודו עובד בתובעת, ולפיכך גם בהעדר תכתובות הדוא"ל, אנו סבורים, כי - הוכח שהנתבע הפר את חובותיו כלפי התובעת.

שימוש בגרפיקות שנעשו על ידי התובעת

1. לטענת התובעת, בחודשים 1-2/10 איבו הזמינה הפקת גרפיקות, באמצעות הנתבע, אך, ייצור המדבקות עצמן לא נעשה אצלה, אלא, הועבר על ידי הנתבע לאחרים, ולכן, עליו לפצותה בגין אובדן הרווחים, שהיתה צפויה לקבל מהזמנות העבודה, עבורן ביצעה עבודות גרפיקה, או, למצער, יש לחייב את הנתבע בסכום 28 גרפיקות, שבוצעו על ידה, בסך 14,000 ₪, לפי סכום סמלי של 500 ₪ לעבודה; איננו מקבלים זאת.
2. ראשית, חלק מהגרפיקות שצורפו [ת/1, נספח א'], אינן מהחודשים 1-2/10, אלא, מתאריכים מוקדמים יותר, שלפי גרסת התובעת עצמה הביאו להזמנות עבודה של עשרות אלפי שקלים. שנית, לגבי הגרפיקות של המדבקות של הכשרות, ושל המדבקות עם הכיתוב בערבית, שוכנענו, כי התובעת כן ייצרה בפועל את המדבקות [חקירת אור - עמ' 2, ש' 12-9, 23; חקירת ישראל - עמ' 19, ש' 11-8]. שלישית, לגבי הגרפיקות האחרות, שוכנענו שהוזמנו עקב הדרישה למדבקות עם נומרטור רץ, וכי ההזמנות נעשו טרם שהתגלה הפגם בייצור מדבקות כאלה על ידי התובעת [חקירת הנתבע - עמ' 91, ש' 30 ואילך; חקירת אור - עמ' 52, ש' 24 ואילך, עמ' 54, ש' 9-3].
3. לגבי גרפיקות אלה, לא רק שהתובעת לא הוכיחה שנעשה בהן שימוש והן הודפסו על ידי אחרים, אלא, שמהראיות שלפנינו עולה, כי עיקר הגרפיקה נעשה על ידי הפקה חיצונית והתובעת התאימה עצמה: על אחד הנספחים האחרונים של ת/1, שעליו מופיע התאריך 25.11.09, נרשם "גרפיקת הבסיס נתקבלה מהלקוח. נתבקשתי להתאים לשטנצים שברשותנו ולעדכן את הכיתובים והברקודים" - זה עולה בקנה אחד עם עדותו של אור [עמ' 53, ש' 8-6], ועם נספח נוסף שצורף ל-ת/1 - דוא"ל מיום 18.2.10. בכל מקרה, הוכח, כי לא נעשה שימוש בגרפיקות שהתובעת הכינה [חקירת אור - עמ' 51, ש' 21-9, עמ' 52, ש' 8-5, 24 ואילך, עמ' 55, ש' 19]. ואילו לגבי הגרפיקה שבוצעה עבור הלקוח, ממתקי אל עקר - טענת התובעת, כי הןא הועברו על ידי הנתבע לייצור אצל אחרים הועלתה בעלמא, ולא הובאה כל ראיה ממשית להוכחתה.
4. למעלה מן הצורך, נוסיף, כי התובעת לא הוכיחה את מספר הגרפיקות שלטענתה הועבר לייצור אצל אחרים, ולא את שווין, ועדותו של פריימן, בעניין זה, מאיינת את הבסיס לתחשיבה [חקירת פריימן - עמ' 44, ש' 32-27, עמ' 45, ש' 19-9].

פניה אל לקוחות נוספים

1. התובעת טענה, כי לקוחות נוספים דיווחו לפריימן על כך שהנתבע פנה אליהם, בקשר לשע"ל, אולם, גם טענה זו הועלתה בסתמיות ולא פורטה. לא זו בלבד, אלא, שבחקירתו, פריימן סירב לענות מיהם אותם שני לקוחות שלטענתו התקשרו אליו ביום 4.3.10 [חקירת פריימן - עמ' 33, ש' 24-17], טען שלא זכורות לו שיחות נוספות, ולאחר שעומת עם תצהירו, בו נטען שבהמשך אותו יום (4.3.10) הוא קיבל טלפונים מלקוחות נוספים - השיב שאינו זוכר מי הם היו [עמ' 35, 27-11]. לפיכך - דינה של טענה זו להידחות.

סיכום ביניים

1. נדחו עיקר טענות התובעת. לכן, אינה זכאית לפיצוי שתבעה או לסעד של מתן חשבונות. ברם - על הנתבע לפצות את התובעת, בשל פגמים שנפלו בהתנהלותו, בקשר עם הפרת תום הלב והאמון שהוא חב כלפיה - פיצוי אשר נדרש לכימותו לאחר הדיון וההכרעה בתביעה שכנגד; אליו נפנה עתה.

ג. התביעה שכנגד

פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת

1. הצדדים חלוקים, האם - בנסיבות סיום יחסי העבודה - הנתבע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, אם לאו. כפי שקבענו, יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בהסכמה, לאור התערערות היחסים בין פריימן לבין הנתבע, ושני הצדדים היו מעוניינים בכך. על פי הסכמה זו, הנתבע היה אמור לסיים את עבודתו אצל התובעת, בפועל, ביום 31.3.10, והתובעת היתה אמורה לשחרר לטובתו את ההפרשות לפיצויים. אלא, שבשל חשדות התובעת, בנוגע להתנהלות הנתבע, הופסקו יחסי העבודה, הלכה למעשה, כבר ביום 4.3.10 ולא שולם לו פיצוי על התקופה שעד למועד המוסכם לסיום יחסי העבודה, וכן לא שוחררו לטובתו ההפרשות לפיצויים.
2. בנוגע לתשלום פיצויי פיטורים - משדחינו את גרסת הנתבע, כי פוטר מעבודתו, וקבענו, כי סיום יחסי העבודה נעשה בהסכמה, הרי, שאין מגיעים לנתבע פיצויי פיטורים מכח חוק.

אשר לשחרור כספים שנצברו על חשבון הפיצויים - שוכנענו, כאמור, כי הסכמתו של פריימן למהלך זה ניתנה על בסיס ההבנה, כי הנתבע יפנה לתחום אחר לחלוטין מתחום עיסוקה של התובעת, ויקים יחד עם חמו את הנגרייה המשותפת. אמנם, שע"ל לא פעלה, לפחות בתחילת דרכה, בדיוק בתחום הצר בו פעלה התובעת, אבל, פעילותה כן היתה בעולם הדפוס, ושוכנענו, כי אילו היה הנתבע פועל בתום לב ומשתף את פריימן במעורבותו בהקמת שע"ל ובקידומו, ובפרט כאשר הוא עדיין עובד בחברה, אזי, לא היה מקבל את הסכמתו של פריימן לשחרור כספי הפיצויים [חקירת פריימן - עמ' 32, ש' 13-3].

לכן, דין התביעה לפיצויי פיטורים או לשחרור ההפרשות לפיצויים - להידחות.

1. לעומת זאת, אנו סבורים, כי פריימן לא היה רשאי להפסיק באופן חד צדדי את עבודתו של הנתבע במועד מוקדם מהמוסכם, מבלי שהתובעת תשלם לו עבור התקופה בה נמנעה ממנו האפשרות לעבוד.

אמנם, התובעת חשדה במעשים לא כשרים של הנתבע, ובסופו של יום, אכן, הוכח שפעל במידה מסוימת של חוסר תום לב כלפיה, אולם, הפרת חובות הנתבע כלפי התובעת לא היתה כה חמורה כפי שסברה, ובפועל לא נגרם לה נזק ממשי בשל כך, מצד אחד, ואף הנתבע לא הרוויח מכך יתרון בלתי הוגן, מצד שני. מה גם, שלדעתנו - אילו היתה התובעת מבררת את החשדות עם הנתבע, בזמן אמת, היתה מבינה בעצמה שהדברים אינם כפי שנדמו לה מלכתחילה.

1. הנתבע טען, כי הרכיבים "שכר יסוד", "מענק אי היעדרות" ו"אחזת רכב" מהווים שכר יסוד לצורך חישוב זכויותיו הסוציאליות, כיוון שהשכר פוצל לשלושת רכיבים אלה באופן פיקטיבי, ולפיכך עמד שכרו בסיום יחסי העבודה על 10,508 ₪ [תלושי השכר, למעט לשנת 2004 ולמעט תלוש 3/10 - נ/5, נספח א'; על פי מכתב התובעת לב"כ הנתבע, התלושים של שנת 2004 לא קיימים בגלל גניבת מחשב התובעת והיעדר האפשרות לשחזר את הנתונים לשנה זו בשל פגם טכני - נ/5, נספח ב'].

אנו מקבלים טענה זו רק באופן חלקי - ביחס לרכיב אחזקת רכב, שכן, לא היתה מחלוקת שלנתבע היה רכב צמוד בכל תקופת עבודתו, ופריימן עצמו הודה בחקירתו, כי בשלב מסוים רכיב אחזקת רכב נכנס כתוספת שכר קבועה [עמ' 44, ש' 26-24].

לעומת זאת, לגבי מענק אי היעדרות - מקובלת עלינו עדותו של פריימן, לפיה - זהו בונוס, בגובה 10 שעות עבודה, שניתן לעובדים בתנאי שלא נעדרו היעדרות בלתי מוצדקת [עמ' 44, ש' 21-12], וכן עדותו של ישראל, לפיה - קיבל רכיב שכר זה רק אם עמד בתנאי האמור [עמ' 14, ש' 26-22].

1. בהתאם לכך -

הנתבע זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת, בגין התקופה שעד למועד סיום העבודה המוסכם, בסך 8,300 ₪ (בעיגול) [לפי שכר יסוד אחרון - 9,100 ₪, ועוד אחזקת רכב בסך 430 ₪ - סה"כ 9,530 ₪, כפול 27 ימים, בהם לא התאפשר לנתבע לעבוד, חלקי 31 ימים בחודש 3/10].

משכורות החודשים 2/10 ו-3/10 וטענת הקיזוז של התובעת

1. אין מחלוקת, שלא שולם לנתבע שכר עבודתו לחודש 2/10, בסך 12,769 ₪, ושכר עבודה עבור 4 ימים בחודש 3/10, בסך 1,648 ₪, המסתכמים יחד ל-14,417 ₪ [עמ' 8, ש' 22-21].

לטענת הנתבע - בחודשים אלה ביצע את עבודתו כרגיל, הפיץ סחורה וטיפל באופן שוטף בלקוחות קיימים ובשיווק, ועל כן, על התובעת לשלם לו את הסכום האמור בתוספת פיצויי הלנה.

התובעת, מאידך, טוענת - כי שכרו של הנתבע לחודשים אלה קוזז כנגד הלוואה, בסך 30,000 ₪ אשר ניתנה לו ולא הוחזרה. כמו כן, התובעת טענה בכתב התביעה שכנגד, כי הנתבע אינו זכאי לתשלום שכר, כיוון שתוך כדי עבודתו אצל התובעת ועל חשבונה פעל למען שע"ל, במקום לקדם את ענייניה.

1. אנו סבורים, כי פעילותו של הנתבע במסגרת שע"ל לא נעשתה על חשבון שעות עבודתו בחברה, ואף לא תוך שימוש במשאביה, וכי גם כאשר פעל לקידומו, במקביל לעבודתו בתובעת, מילא את תפקידו בתובעת באופן מלא ורגיל. על כן, פעילותו בשע"ל אינה מאיינת את זכאותו לשכר עבור עבודתו אצל התובעת בחודשים 2-3/10. אולם, אנו מסכימים עם התובעת, כי בסיום יחסי העבודה היתה רשאית לקזז משכרו האחרון של הנתבע, כמו גם מתשלומים אחרים שהגיעו לו ממנה, את סכום ההלוואה שלא הוחזרה, בהתאם לסעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.
2. אין חולק, כי ההלוואה, בסך 30,000 ₪, ניתנה לנתבע בשנת 2005, והוא מעולם לא החזירה לתובעת, והנתבע אף אישר בחקירתו שמתן ההלוואה עוגן במסמך בכתב [עמ' 72, ש' 6-5]. איננו מקבלים את גרסתו, בתצהירו, כי עם הזמן פריימן הבהיר לו שאינו צריך להחזיר את ההלוואה והיא הפכה למענק, בשל שביעות הרצון מעבודתו, ועל כן, עד 4.3.10 התובעת מעולם לא דרשה מהנתבע להחזיר את ההלוואה. התובע לא פירט את הזמן והנסיבות בהן, לטענתו, פריימן וויתר על החזר ההלוואה, וכאשר נשאל על כך בחקירתו טען שלהערכתו ההלוואה הפכה לבונוס בשנת 2007, כאשר באיזה ערב הוא ופריימן שוחחו על כך, וזה הסיכום שהוא הבין מהשיחה וגם העובדות הצביעו על כך [עמ' 72, ש' 17-15].

לדעתנו - אין זה סביר שהתובעת תוותר על הלוואה בצורה שכזו, ומעדותו של הנתבע אף עולה, כי אין מסמך בכתב המאשר את הויתור הנטען על ידו [עמ' 72, ש' 8-7]. לעומת זאת, מהיימנה בעיננו גרסת התובעת, בהקשר זה, עליה חזר פריימן בחקירתו הנגדית, לפיה - התובע התחייב להחזיר את ההלוואה תוך זמן קצר - כפי שהודה אף הנתבע עצמו [עמ' 72, ש' 19-18], אך, לא עשה כן, ורק בסיום עבודתו נודע על כך לפריימן מפודורוז'נסקי [חקירת פריימן - עמ' 43, 18 ואילך]. גם העובדה שבמכתבו של הנתבע, מיום 7.3.10, הנתבע התייחס למכתבו של פריימן מיום 4.3.10, בו עלתה דרישת התובעת להחזר ההלוואה, אך, לא הכחיש את הדברים, בעוד שלגבי נושאים אחרים העלה את השגותיו בפירוט, מחזקת את מסקנתנו, כי החוב של הנתבע לתובעת, בגין ההלוואה, עודנו עומד [חקירת הנתבע - עמ' 73, ש' 9-1].

1. אשר על כן - הנתבע היה זכאי לקבל מהנתבעת תשלום בסך 14,417 ₪, בגין שכר עבודה לחודשים 2-3/10, אולם, מסכום זה, בצרוף הסכומים האחרים המגיעים לו מהתובעת, כמפורט בפסק-דין זה, יהא עלינו לקזז את החזר ההלוואה שניתנה לו על ידי התובעת, בסך 30,000 ₪.

עבודה בשעות נוספות

1. בין הצדדים קיימת מחלוקת - האם חל על הנתבע, בתפקידו בתובעת, חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה או החוק); האם ביצע עבודה בשעות נוספות; והאם הוא זכאי לתשלום כלשהו, בגין כך.
2. חוק שעות עבודתו ומנוחה מוציא מתחולתו, בין היתר - "עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי" [סע' 30(א)(5)], וכן "עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם" [סע' 30(א)(5)]. את סעיף 30, המוציא עובדים מגדר תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, יש לפרש בצמצום. מעצם מהותם של יחסי העבודה, חב כל עובד בחובת נאמנות כלפי מעבידו, ועל מנת שייכנס בגדר החריג נדרשת מידה מיוחדת של אמון אישי.

באשר לקביעה, כי תפקידו של עובד הינו בגדר "תפקיד הנהלה", נקבעו בפסיקה מספר מאפיינים, כגון: טיב התפקיד ומהותו - אף אם אין התאמה בינם לבין הכינוי או התואר של התפקיד; מיקום בהירארכיה הארגונית - לא כל עובד בתפקיד הנהלה ייחשב כמי שמוחרג מתחולת החוק על פי סעיף זה, אלא, רק דרגי ההנהלה הבכירים; יכולת להתוות את המדיניות תוך הפעלת שיקול דעת עצמאית - ואין די בכך שבידי העובד אחריות רבה וסמכויות נרחבות; שכר עבודה גבוה ותנאי עבודה מיוחדים - עשויים להוות אינדיקציה לכך שהעובד משמש בתפקיד הנהלה; עמידה לרשות המעסיק בשעות לא שגרתיות, או עבודה שאיננה במסגרת קבועה של שעות עבודה [ע"פ 16/08 מדינת ישראל - בסט ביי רשתות שיווק בע"מ, ס' 14-21 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 4.1.09); ע"ע 300271/98 טפקו ייצור מערכות בקרת אנרגיה בע"מ - טל, פד"ע לה 703, 712-715 (2000); דב"ע נג/188-3 אי. בי. סי. ניוז אינטרקונטיננטל אינק - מור, פד"ע כח 284, 290, 292 (1995); דב"ע מט/2-7 רבוח - הורמון שירותי אחזקה (אילת) בע"מ, פד"ע כא 117, 120-122 (1989)]. גם החריג, לעניין יכולת הפיקוח על שעות העבודה פורש בפסיקה בצמצום, ועל מנת שעובד יצא מתחולת החוק, מכח חריג זה, נדרש שלמעביד לא תהיה יכולת לבצע פיקוח של ממש על שעות העבודה המדויקות של העובד, להבדיל מטיב העבודה.

1. בענייננו, אנו סבורים, כי אין להוציא את הנתבע מתחולתו של החוק. ראשית, שוכנענו, כי אף שהנתבע הוגדר כמנהל המכירות, וכך אף נרשם על החותמת בה השתמש בעבודתו אצל התובעת [חקירת הנתבע - עמ' 75, ש' 24-23; נוסח החותמת - ת/7], הוא החל את עבודתו כמחלק סחורה, ובהמשך התפקיד התפתח גם לכיוון של שיווק, כאשר בפועל הוא שימש כסוכן מכירות יחיד, ללקוחות שנזקקו לטיפול של איש שטח. כחצי שנה קודם לסיום עבודתו של הנתבע בחברה, התקבל צברלינג לעבודה בחברה, בתפקיד של נהג חלוקה, ולאחר שהנתבע סיים עבודתו, צברלינג החליף אותו כסוכן מכירות בנוסף להיותו מחלק סחורה, והובא אדם נוסף לחלוקת סחורה [חקירת הנתבע - עמ' 83, 10-5, עמ' 84, ש' 32; חקירת ישראל - עמ' 14, ש' 32-31, עמ' 15, ש' 33-32, עמ' 16, ש' 5-1; חקירת גאון - עמ' 22, ש' 23-1; חקירת צברלינג - עמ' 45, ש' 33-28, עמ' 47, ש' 29-27]. שוכנענו כי בפועל תפקידו של הנתבע לא היה תפקיד ניהולי של ממש, ואף לא היו תחתיו עובדים כלשהם, למעט אולי צברלינג.

התובעת לא הוכיחה את טענתה, כי היתה לנתבע השפעה על מדיניות החברה, ואף אם היתה לו מידת מה של עצמאות, בקביעת פגישותיו, שוכנענו, כי סדר יומו הוכתב במידה רבה על פי צרכי החברה ומסלול חלוקת הסחורה, וכי סמכויותיו לא חרגו מאלה של סוכן מכירות רגיל [חקירת הנתבע - עמ' 86, ש' 21-16, 33, עמ' 87, ש' 2-1].

1. שנית, בניגוד לטענת התובעת, כאילו הנתבע קיבל את השכר הגבוה ביותר מבין עובדי החברה, מתלושי השכר של הנתבע והעדויות ששמענו, עולה, כי אין זה נכון [חקירת ישראל - עמ' 13, ש' 27-26; חקירת גאון - מרוויח עמ' 21, ש', 10-5]. ואילו לגבי העובדה שהנתבע קיבל רכב צמוד, שוכנענו, כי הדבר היה מכורח תפקידו והעובדה, כי במסגרת התפקיד נדרש לבצע נסיעות עבודה רבות. מה גם, שהוכח שלא היה היחיד שקיבל רכב מהחברה [חקירת גאון - עמ' 21, ש' 12-11, עמ' 24, ש' 15-11].

1. שלישית, הוכח שעובדים בכירים אחרים קיבלו תשלום עבור "שעות נוספות" - כמו גאון, ששימש מנהל הייצור [חקירת גאון - עמ' 21, ש' 4-3], וכי גם ישראל, שעבד באותן רמות שכר, קיבל תשלום כזה [חקירת ישראל - עמ' 13, ש' 29-28]. לא זו בלבד, אלא, שלפי תלושי המשכורת הנתבע עצמו קיבל תשלום עבור "שעות נוספות,, ומעדותו של פריימן נראה שמדובר בתשלום עבור שעות נוספות שבועיות, בימי שישי [חקירת פריימן - עמ' 44, ש' 11-3].
2. רביעית, לדעתנו - בין פריימן לבין הנתבע נוצר, אמנם, קשר קרוב, ופריימן בטח בו מאד, אולם, בכך, כשלעצמו, אין כדי להוציא את הנתבע מגדר תחולת החוק, ולא שוכנענו שהוא שימש כממלא מקומו של פריימן בעת היעדרו - כפי שביקשה התובעת לטעון [חקירת גאון - עמ' 23, ש' 19-17]. כך, ככלל, ובפרט לאור יתר נסיבות תפקידו במקרה שלפנינו.
3. חמישית, אף שהנתבע לא החתים כרטיס נוכחות, ופעמים רבות סיים את עבודתו מחוץ למשרדי החברה, דעתנו היא, כי לא היתה מניעה אמיתית לפקח על שעות עבודתו - כפי שנעשה לגבי צברלינג, באותה תקופה.

התרשמנו, כי התובעת היא שלא היתה מעוניינת לעשות כן עם התובע; ויוער - כי לצברלינג שולם עבור עבודה בשעות נוספות על פי רישומיו בכתב יד, בעת שסיים את עבודתו מחוץ למשרד, בעוד שבתחילת יומו החתים כרטיס נוכחות וכך גם בסיום עבודתו כאשר זה היה במשרד [חקירת צברלינג - עמ' 46, ש' 32-24].

1. מכוח סעיף 25(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, מוטלת חובה על מעביד, המעסיק עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי, לנהל רישום שעות נוספות וגמול בגינן. סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר קובע, כי בתביעה לתשלום גמול שעות נוספות, בה לא הציג מעביד רישום כזה, הנטל עליו להוכיח שהעובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, באשר למספר שעות נוספות, שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות (אם כי, הוראה זו לא היתה קיימת במרבית תקופת העבודה הרלבנטית לתביעה).
2. אולם, על אף שחובת הרישום מוטלת על המעביד, עובד אשר תובע גמול בגין עבודה בשעות נוספות, נדרש להוכיח לא רק שעבד שעות נוספות, אלא, אף את מספר השעות הנוספות שעבד [ע"ע 1215/00 סגל - דובל'ה ריהוט מודרני בע"מ (במאגר ממוחשב, 11.7.02); ע"ע 300001/98 שוסטר - רמי חרושת מרצפות בע"מ, ס' 3 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 6.11.00); וכן דב"ע לב/3-32 פרומוביץ - בראדון, פד"ע ד 39, 43 (1972)], או למצער, קיומה של מסגרת שעות קבועה בה עבד [דב"ע לז/2-1 מחמוד - דקל מרקט, פד"ע ח 343, 351 (1977)]. גם פסיקה מאוחרת, המגמישה את הדרישות המוטלות על העובד, עדיין מחייבת אותו להוכיח מתכונת עבודה קבועה [ע"ע 209/06 ימית א. בטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים ואח', מיום 12.8.08 (במאגר ממוחשב)].
3. במקרה זה, הנתבע הוכיח מתכונת עבודה מסוימת, אף אם לא בהיקף שצוין בתצהירו. לפי דבריו בחקירתו, המקובלים עלינו, היה יוצא לעבודתו בשעה 07:00, לערך, והגיע למשרדי התובעת בשעה 08:30-08:00 [עמ' 86, ש' 4-3]. הדבר נתמך גם בעדות צברלינג [עמ' 46, ש' 17, עמ' 47, ש' 16-14]. כמו כן מקובלת עלינו עדותו, כי הגיע חזרה לביתו בין השעות 19:00-18:00, לכל מוקדם, ולכן - ניתן לאמוד ששב לביתו בשעה 18:30, בממוצע [עמ' 86, ש' 6-5].
4. לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק שעות עבודה ומנוחה, "שעות נוספות" הן שעות העבודה העודפות על 8 שעות עבודה ליום, כאשר "שעות עבודה" מוגדרות כזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות, הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, היינו, השעות שבהן לא היה העובד חופשי לעשות כרצונו [דב"ע מה 3-22 אגד בע"מ -קרץ, פד"ע יז 21, 26-27 (1985); דב"ע לג/2-4 רון - המועצה המקומית מצפה רימון, פד"ע ד 386, 389-390 (1973)].

שעות הנסיעה אינן באות בגדר שעות עבודה, ובהתאם לעדות הנתבע, בדבר התחלת יום עבודתו, נראה שהנסיעה ארכה, לכל היותר, 1.5 שעות לכל כיוון. גם הפסקה בת חצי שעה ליום, לפחות, אין להביא בחשבון בחישוב שעות העבודה - ולטעמנו, וודאי שהתובע ניצל הפסקה כזו בימי העבודה א'-ה'. על כן, הנתבע לא הוכיח, כי ביצע עבודה בשעות נוספות "יומיות" בימים א'-ה' (יום עבודתו, בין השעות 07:00 ל-18:30, כלל 8 שעות עבודה רגילות, 3 שעות נסיעה, וחצי שעה הפסקה - סה"כ 11.5 שעות). לעומת זאת, הוכח שהתובע עבד שעה נוספת אחת "שבועית" בימי ו' - בהתאם להצהרתו, כי ביום שישי עבד בשעות 12:30-08:30.

1. על פי סעיף ט.3. לצו ההרחבה בענף הדפוס - "בעד שעות נוספות ישולם כדלקמן - 50% נוסף על שכר השעה הרגילה, בגמר משמרת השלישית עד שעה 2.00 בלילה 73%; ומשעה 2.00 אחר חצות ועד שש בבוקר - 100% נוסף, על שכר השעה הרגילה". על כן, צודק הנתבע בטענתו, כי היה זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות בשיעור 150% החל מהשעה הנוספת הראשונה.

אלא שמבדיקת תלושי השכר של הנתבע עולה, כי מדי חודש שולם לו עבור 8.8 שעות נוספות. אמנם התשלום נעשה רק בשיעור של 125%, ולא 150%, אולם כיוון שמספר השעות הנוספות עבורן שולם גבוה כמעט פי שתיים מאלה שביצע הנתבע בפועל, הרי שתמורת השעות הנוספות אשר שולמה לו לאורך השנים עולה על המגיע לו והוא אינו זכאי להפרש כלשהו בגין כך.

1. לאור האמור - התביעה ברכיב זה נדחית.

פדיון חופשה

1. אין מחלוקת, שבסיום יחסי העבודה עמדה לזכות התובע יתרת חופשה צבורה, של 12.41 ימים, אלא, שלטענת הנתבע יש להוסיף לה 48 ימים, אשר נוכו ממכסה זו בחודש 10/07 למרות שלא ניצל אותם בפועל [עמ' 8, ש' 25-23]. גם בהקשר זה, אנו מעדיפים את גרסת התובעת, על פני גרסת הנתבע, עליה חזר פריימן גם בעדותו [עמ' 41, ש' 14-4, עמ' 42, ש' 14-1]. אנו מאמינים, שכיוון שמשכורתו של הנתבע הוגדרה כמשכורת גלובאלית, פודורוז'נסקי - שהיתה אחראית, בין היתר, על הפקת תלושי המשכורת - טעתה ולא הפחיתה ממכסת ימי החופשה של הנתבע ימי שישי בהם שהה בחופש, ורק לאחר שעלתה בקשתו של הנתבע לפדיון ימי חופשה, התבררה הטעות. כן שוכנענו, כי פריימן והנתבע סיכמו על הפחתת ימי החופשה, במספר הנמוך מימי ההיעדרות של הנתבע בפועל, והדעת נותנת, כי אילולא הסכים לכך הנתבע הרי שהיה מוחה על כך בזמן אמת.

לכן - הנתבע זכאי לפדיון חופשה בסך 5,087 ₪ (בעיגול) [לפי שכר יסוד 9,100 ₪ עם רכיב אחזקת רכב 430 ₪ - סה"כ 9,530 ₪, חלקי 186 שעות בחודש, כפול 8 שעות ליום, כפול 12.41 ימי חופשה לפדיון].

דמי הבראה

1. לטענת הנתבע, הוא זכאי להפרש דמי הבראה בסך 2,210 ₪ [לפי 6.5 ימי הבראה כפול 340 ₪ ליום], בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הדפוס. התובעת טענה, ובצדק, שהנתבע לא פירט רכיב זה, ומבדיקת תלושי שכרו עולה שבמהלך השנים שולמו לו דמי הבראה באופן סדיר, בשיעור הרלבנטי למועד התשלום, למעט בשנה האחרונה.

אמנם, התלושים לשנת 2004 חסרים, אבל, נוכח העקביות בתשלומים, סביר שגם בשנה זו שולמו כראוי, ולא נטען במפורש אחרת.

מכאן - שהנתבע זכאי להפרש "הבראה" רק עבור חלק יחסי בשנת עבודתו האחרונה, בסך 2,182 ₪ (בעיגול) [7 ימים, כפול 340 ₪ - תעריף הבראה במגזר הפרטי בסיום יחסי העבודה, כפול 11/12 - החלק היחסי של שנת העבודה האחרונה].

הפרש תשלום מענק חג

1. הנתבע טוען, כי - לפי צו ההרחבה בענף הדפוס, הוא היה זכאי לתשלום מענק חג בגובה שכר חודשי לכל שנת עבודה. לטענתו, התובעת שילמה לו רכיב זה בכל חודש תחת הרכיב "משכורת י"ג", אבל, התשלום נעשה בחסר, ועליה לשלם לו את ההפרש, בסך 8,898 ₪, בהתאם לפירוט שבכתב התביעה שכנגד. לטענת התובעת - מענק החג שולם לנתבע במלואו והוא אינו זכאי להפרש כלשהו.
2. ברכיב זה, הנתבע הציג, אמנם, פירוט בכתב התביעה שכנגד, אולם, תחשיב זה אינו ברור. על פי בדיקת תלושי המשכורת של הנתבע, מדי חודש התובעת שילמה לו ברכיב "משכורת י"ג" את החלק ה-12 מתוך שכר היסוד העדכני באותו חודש. ברם, רכיב אחזקת הרכב, שכאמור, גם אותו יש להביא בחשבון לצורך זכויות סוציאליות, לא נכלל על ידי התובעת כחלק מהמשכורת לעניין תשלום מענק חג. אחזקת רכב שולמה לנתבע מדי חודש, החל מחודש 4/03, והיתה תמיד 430 ₪. לפיכך - הנתבע זכאי להפרש מענק חג בסך 2,974 ₪ (בעיגול) [לפי 83 חודשים בהם שולם רכיב אחזקת רכב, כפול 430 ₪ חלקי 12].

פיצויי הלנה

1. בתביעתו, תבע הנתבע תשלום פיצויי הלנה, בגין אי תשלום משכורות 2-3/10 ואי תשלום עבור שעות נוספות, שלטענתו הגיע לו. אכן, מצאנו שהנתבע זכאי היה לתשלומים מסוימים בסיום עבודתו, אך, לתובעת עמדה זכות קיזוז בגין ההלוואה שניתנה לו, ולא הוחזרה במועד. על כן, לדידנו - גם אם חלק מהתשלומים שהגיעו לנתבע עשויים היו לשאת פיצויי הלנה, הרי, שבמקרה שלפנינו הם לא שולמו בשל מחלוקת כנה בדבר זכאות הנתבע לקבלם. אשר על כן - איננו פוסקים לנתבע פיצויי הלנה כלשהם.

סיכום

1. תביעת התובעת נדחתה ברובה, והתקבלה, באופן חלקי, רק בנוגע לטענתה בדבר הפרת חובת תום הלב והאמונים על ידי הנתבע, בקשר להעתקת זכרונות מטלפון נייד, משלוח הודעת SMS ופעילותו לקידום שע"ל בעודו עובד החברה.
2. התביעה שכנגד, התקבלה - אף אם לא במלוא ההיקף שנתבע - באשר לרכיבים הבאים: הודעה מוקדמת, שכר עבודה לחודשים 3/10-2/10, פדיון חופשה, דמי הבראה, והפרש מענק חג; רכיבים אלה מצטברים לסכום של 32,960 ₪, אולם, מהם יש להפחית את ההלוואה, בסך 30,000 ₪, שהנתבע קיבל מהתובעת, בעודו עובד אצלה, ולא השיב לה עובר לניתוק יחסי העבודה.
3. בהתחשב בסכומים שנתבעו על ידי כל אחד מהצדדים, לעומת אלה שנפסקו לטובתם, בהתחשב בתוצאות הבקשה לסעד זמני, ובהתחשב בהתנהלותה של התובעת, שתרמה רבות להתמשכות ההליכים, היינו אמורים לחייב את התובעת בהוצאות לזכות הנתבע, בסכום ניכר. למרות זאת, נוכח הפגם שמצאנו בהתנהלותו של הנתבע, כמתואר למעלה, אנו רואים לנכון להעמיד את הפיצוי המגיע מהנתבע לתובעת, בגין העתקת זכרונות מהטלפון הנייד, משלוח הודעת SMS ופעילותו לקידום שע"ל בעודו עובד התובעת, על הסכום שהיה עליה לשלם לו כיתרה עבור רכיבי התביעה שכנגד, שהתקבלו - כאמור לעיל – יחד עם ההוצאות שהיו נפסקות לזכותו.
4. אשר על כן - הסכומים המגיעים לכל אחד מהצדדים שלפנינו, מתקזזים זה מול זה, כך שאין צד אחד חייב בתשלום נוסף למשנהו בגין התביעות שלפנינו.
5. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק-דין זה.

ניתן היום, 30 במרץ 2013 (כ"ח באדר ב' תשע"ג), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק לבאי-כח הצדדים, בדואר רשום.