מבוא:

איתרע מזלו של התובע (בצירוף נסיבות שונות שיפורטו להלן) כך שנפגע בשני אגודלי ידיו בשתי תאונות שונות בזמנים שונים.

1. התובענה הינה לפיצויים עבור נזקי גוף אשר נגרמו בשל תאונות עבודה שאירעו לתובע, מר ויקטור גימפל, ב-15.9.03 עת עבד כשכיר אצל הנתבעת 1, חברת מ.י. "הרסן" בע"מ, וב-4.5.08 עת עבד כשכיר אצל הנתבעת 3, חברת הצורפים בע"מ.
2. התובע, יליד 29.6.62, היה בן 41 שנים בעת התרחשות התאונה הראשונה, ובן 45 שנים בעת התרחשותה של התאונה השנייה.

עתה התובע בן 52 שנים.

1. הנתבעת 2, הראל חברה לביטוח בע"מ, ביטחה בזמנים הרלוונטים לתביעה זו בביטוח חבות מעבידים את הנתבעת 1, חברת מ.י "הרסן" בע"מ. הנתבעת 4, מנורה חברה לביטוח בע"מ, ביטחה בזמנים הרלוונטים לתביעה זו את הנתבעת 3, חברת הצורפים בע"מ.
2. הצדדים חלוקים הן בדבר נסיבותיהן המדוייקות של התאונות, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.

עצם קרות התאונות, מועדן ופציעת התובע לא נתונים במחלוקת.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובע

5. באשר לתאונה הראשונה, טוען התובע, כי בשעות הצהרים ביום האירוע, לאחר שחיבר תבנית חדשה ובדק כי המכבש פועל כהלכה, דרך בטעות על דוושת ההפעלה של המכבש שהיתה מונחת על הרצפה, לא מגודרת ולא מכוסה, וכתוצאה מכך ירד בפתאומיות הלוח העליון של המכבש וקטע את הגליל המרוחק של אגודל ידו הימנית. הוא הובהל לבי"ח וולפסון לצורך השלמת הקטיעה, כשלאחר מכן עבר טיפולי פיזיוטרפיה ורפואה משלימה.

לטענתו, המבוססת על חוות דעת מומחה לבטיחות בעבודה, המדובר בתאונה אשר האחריות הבלעדית לקיומה מוטלת לפתחה של הנתבעת 1, אשר במעשיה ובמחדליה גרמה לפגיעה הקשה בו, עת לא סיפקה לו סביבת עבודה הולמת. כך, לטענתו, למכבש אשר עליו עבד, היו באופן לא תקני שתי מערכות הפעלה הפועלות בו זמנית: התקן הפעלה בשתי הידיים המונע החדרת ידיים לתוך המכונה בעת הפעלתה, והשני דוושת רגל. אפשרות הפעלתו של המכבש באמצעות דוושת הרגל עקפה את תקן ההפעלה בשתי הידיים, שכן לחיצה רצונית או לא רצונית הביאה סיכון למפעיל המכונה. בנוסף טען כי הנתבעת אף לא העניקה לו הדרכות בנוגע לעבודה, לרבות הוראות בטיחות.

6. באשר לתאונה השנייה, טען התובע, כי נפגע ביום האירוע עת בשעות הצהריים עבד על מכבש אקצנטרי במפעל הנתבעת 3 ומסיבה אשר אינה ברורה לו, עת שלח ידו להוציא לוח מעובד מהמכבש, ירד חלקו העליון בפתאומיות וקטע את הגליל המרוחק של אגודל ידו השמאלית. הוא הובהל לבי"ח שם נותח ובוצעה השלמה של הקטיעה. בהמשך נותח בשנית לאור פגיעתו.

לטענתו, בהתבסס על חוות הדעת הנ"ל, תאונה זו נגרמה בעטייה של רשלנות הנתבעת 3 אשר מעולם לא סיפקה לו אמצעים כלשהם כדי להכניס או להוציא דברים מן המכבש, כגון פינצטה, אשר היה בה למנוע תוצאות התאונה העגומות. לטענתו, רק לאחר פגיעתו שונו הנהלים במקום, וכיום עובדים הפועלים במפעל באמצעות צבתות. בנוסף טוען התובע כי במקרה זה לא ניתנו לו הדרכות בנוגע לסיכוני העבודה במקום.

1. התובע מדגיש כי על הנתבעות 1 ו- 3 כמעבידות קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית למנוע סיכונים אשר עלולים לפגוע בעובדים, כאשר במקרים דנן, הנתבעות עיוולו כלפיו בעוולות של הפרת חובה חקוקה. בין היתר הפרת פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל -,1970 וברשלנות לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש). לטענתו, רשלנות הנתבעות והפרות אלו הן אשר הביאו להתרחשות התאונות, ולפיכך על כל אחת לשאת באחריות לנזקים שנגרמו לו.
2. התובע הוסיף בנוגע לשתי התאונות כי בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו", שכן לא היתה לו הידיעה או היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לכל אחת מן התאונות, וכי התאונות נגרמה ע"י נכס שלנתבעים היתה שליטה מלאה עליו. בנוסף מהווה המכבש בשני המקרים, לטענתו, דבר מסוכן כהגדרתו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין.

9. התובע אף טוען כי אין לייחס לו כל אשם תורם, באשר לפי ההלכה הפסוקה, מקום שהמדובר הוא בתאונת עבודה במסגרתה נפגע עובד, הנטייה היא להקל עם העובד תוך הקפדה עם המעביד.

טענות הנתבעת 1-2

10. הנתבעות 1-2 , הגם כי לא הכחישו כי התובע נפגע במהלך תאונה שהתרחשה עת עבד במכבש כעובד במפעל הנתבעת 1, הכחישו את נסיבות התרחשות התאונות הנטענות ע"י התובע. הנתבעות ציינו כי עדות התובע לעניין נסיבות קרות התאונה הינה רצופת סתירות, ולא ניתן לתת בה אמון, ולמעשה לאור טענתו בתצהירו ובבית המשפט כי הסתובב לצאת להפסקת סיגריה, בלתי סביר בנסיבות הסתובבותו כי ידו הושארה מונחת בעומק המכבש, שם היתה אמורה להימצא אם נפגע בדרך בה טוען. הנתבעות הוסיפו כי בלתי סביר כי התובע נהג כך גם מהטעם שהיה מומחה ומנוסה בעבודה עם מכבשים, וחזקה עליו כי ידע כי אין להשאיר יד על שולחן המכבש מבלי לשית ליבו למכבש עצמו.

1. זאת ועוד, גם בהינתן גרסת התובע, הרי שלטענת הנתבעות 1-2 הן לא התרשלו ולא הפרו חובה כלשהי כלפי התובע. לטענתן הנתבעת 1 סיפקה לתובע סביבת עבודה הולמת, והעניקה לעובדיה הדרכות בטיחות. הנתבעות אף הכחישו את תוכנה של חוות דעת מומחה הבטיחות שהוגשה מטעם התובע וטענו כי דוושת המכבש היתה מגודרת, וכי למעשה כלל לא ברור האם המכונה אותה בחן המומחה הינה אותה מכונה בעטייה נפגע התובע.

12. עוד מציינות הנתבעות כי אין עילה במקרה דנן להיפוך נטל הראייה, ואי לכך נטל השכנוע מוטל לפתחו של התובע, והוא לא עמד בנטל המוטל עליו.

13. לחילופין לעניין האחריות, טוענות הנתבעות 1-2 לאשם תורם מכריע ו/או מלא של התובע. התובע שהיה מודע לסכנות הכרוכות בשימוש במכבש נהג בחוסר זהירות וברשלנות עת הותיר ידו בעומק המכבש מבלי להסתכל על המכבש עצמו. כן טענה כי מחקירתו אף הסתבר כי היה מודע לחובה לנתק את זרם החשמל במכבש טרם החלפת תבנית במכבש, אך הוא בחר לערוך "קיצורי דרך" ונמנע מניתוק הזרם, מה שהביא להתרחשות התאונה. משכך, לטענתן, אין לו להלין אלא על עצמו.

1. לבסוף הכחישו הנתבעות אף את הקשר הסיבתי בין רוב נזקי התובע לתאונה וטענו כי בכל מקרה רוב נזקיו של התובע מהתאונה הראשונה נבלעים בתאונה השנייה שעבר מספר שנים לאחר מכן באחריות הנתבעות 3-4.

טענות הנתבעות 3-4

15. בראש ובראשונה טענה הנתבעת 3 כי האחריות לתאונה אינה מוטלת עליה, אלא מוטלת כולה על התובע עצמו, אשר הציג עצמו כמומחה למכבשים ואישר מספר פעמים בעדותו כי הוסבר לו ע"י הנתבעת או מי מטעמה כי הכנסת ידיים למכונה הינה אסורה ומסוכנת. חרף ידיעתו החד משמעית והמפורשת וההוראות המפורשות שניתנו לו בחר לשלוח ידו אל תוך המכבש על מנת להוציא לוח מבלי להשתמש בפינצטה, ומסיבה שאיננה ברורה ירד חלקו העליון בפתאומיות על ידו והביא לנכות באגודל ידו השמאלית.

1. בכל מקרה טענה הנתבעת 3 כי לא נהגה ברשלנות. לטענת נתבעות 3, 4, אין לקבל את תוכן חוות דעתו של מומחה הבטיחות מטעם התובע, שכן היא נערכה מבלי שהמומחה הכיר את המכונה ובחן אותה, ואף מבלי שהסתכל עליה, ולו לזמן קצר. לטענתן, המומחה בחוות דעתו הסתמך על טענה כללית, לפיה מכבשים, כגון זה שעליו עבד התובע, ידועים ככאלה אשר בתנאי אחזקה גרועים עלולה להיגרם בהם פעולה חוזרת. עוד הוסיפו כי התובע במקרה דנן לא הוכיח תנאי אחזקה ירודים, או בליה כלשהי של המכשיר, ואפילו לא הוכיח את סוג המכבש בו השתמש.

בניגוד לחוות דעת המומחה, לטענת נתבעת 3, התאונה נגרמה מתקלה בלתי צפויה בה לא נתקלו מעודם הממונה על הבטיחות ואנשי האחזקה מטעם הנתבעת 3, כאשר הפגם בלתי ניתן היה לזיהוי מבלי לפרק המכונה. אי לכך המדובר הוא באירוע שאינו במסגרת הציפיה הסבירה של הנתבעת 3, ובלתי ניתן היה למנוע התרחשותו.

17. לחילופין טענה הנתבעות 3-4 כי יש לייחס אשם תורם מכריע לתובע אשר ברשלנותו ניתק את הקשר הסיבתי בין כל עוולה ככל שהתרחשה מצד הנתבעות 3-4 ובין נזקיו.

דיון והכרעה

18. מחומר הראיות עולה בבירור כי התובע נפגע בשתי תאונות באופן שהוביל לפציעותיו. בתאונה הראשונה נפגע עת ירד בפתאומיות הלוח העליון של המכבש וקטע את הגליל המרוחק של אגודל ידו הימנית, ובתאונה השנייה בשירות הנתבעת 3 נפגע, עת שלח ידו להוציא לוח מעובד מהמכבש, או אז ירד חלקו העליון בפתאומיות וקטע את הגליל המרוחק של אגודל ידו השמאלית.

19. הסוגיות שבמחלוקת לנוכח נתונים עובדתיים אלו הינן נסיבותיה המדויקות של התרחשות התאונות, והאם התרשלו הנתבעות בתנאי העבודה שסופקו לתובע. לצורך הכרעה בשאלות אלו יש לדון תחילה על מי נטל הראייה במקרים שבפני.

נטל הראייה

20. לטענתו של התובע, יש להחיל הן בנוגע לתאונה הראשונה והן בנוגע לתאונה השנייה את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר אל הנתבעות את נטל הראייה להוכחת היעדר התרשלות מצידן.

21. בענייננו, אין מקום לקבל טענת התובע. התובע יודע היטב להצביע על הגורם שהביא לתאונה בכל אחד מן המקרים, היינו ירידת המכבש על אצבעותיו, כשבתאונה הראשונה אף יודע לציין כי המכבש ירד עת דרך בשוגג על דוושת הרגל. הגם שבתאונה השנייה אינו יודע מהו הגורם שהביא לירידתו הפתאומית של המכבש, הרי יודע כי נזקיו נגרמו בעטייה של ירידה לא צפויה זו, ובנסיבות אלה, די בכך על מנת לקבוע כי אין מקום לתחולת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה, החל רק בנסיבות בהן "לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק".

22. עם זאת יש לטעמי לקבל את טענת התובע בנוגע להעברת נטל הראייה מכוחו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין.

סעיף 38 קובע:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה."

כלשון הסעיף, על מנת להיכנס לגדרו יש למלא אחר שלושה יסודות: אירוע נזק; הנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן או על-ידי הימלטות דבר שעלול לגרום נזק בהימלטו; הנתבע היה בעליו של הדבר, או ממונה עליו, או תופש הנכס שממנו נמלט.

במקרי שתי התאונות אין מחלוקת כי התובע נפגע וסבל נזק גוף ממכבש שהיה בבעלותה ובשליטתה של הנתבעת 1 בעת התרחשות התאונה הראשונה ובבעלותה ובשליטתה של הנתבעת 3 בעת התרחשותה של התאונה השנייה. באשר לתנאי של היות הדבר מסוכן, סבורני כי אף הוא מתקיים בעניינו. לעניין זה טענו הנתבעות 1-2 בסיכומיהן כי המדובר הוא בעבודה מסוכנת, כאשר הנחת יד במכבש מבלי להסתכל עליו הינה בגדר רשלנות. הנתבעות 1-2 אף טענו בסיכומיהן כי החלפת תבנית בתנאים מסוימים עת המכונה בחשמל יוצרת סיכון לגוף האדם. העד יוסי סנפיר אף העיד כי הסדן אשר יורד הינו פטיש "הוא מרסק" (פרוטוקול הדיון מיום 2.12.13 עמ' 32 ש' 23-24) וכי היום במכבשים החדשים לא ניתן להפעיל את המנוע במצב של כיוון המכונה (עמ' 32 ש' 21-22). העד הוסיף כי "אם לוחצים על הפדל, והידיים בפנים אתה תגזור אותם" (עמ' 33 ש' 1-2)

חיזוק לקביעה זו כי יש לראות במכבש דבר מסוכן, ניתן למצוא בעובדה כי שימוש במכבש מצריך (לצד שימוש בדוושת רגל) לחיצה על הכפתורים בשתי הידיים כדי להימנע ממצב שבו הידיים נותרות במכונה (עמ' 34 ש' 16, עמ' 9 ש' 14-15) וכן מצריך בחלק ניכר מן הפעולות גידור המונע הכנסת ידיים אל המכונה. גם הנתבעות 3-4 בסיכומיהן אישרו כי אין אפשרות להפעלת המכונה, אלא בשתי הידיים בלבד (ראה ס' 9 לסיכומים), וחל איסור הכנסת ידיים פנימה, אלא באמצעות פינצטה או צבת.

24. לפיכך לנוכח העובדה כי אכן נגרם נזק כתוצאה מן המכונות, אשר הובהר להלן, כי הינה דבר מסוכן, והייתה בשליטת הנתבעות, אני קובע כי התמלאו יסודותיו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין בענייננו, והנטל להוכיח כי לא הייתה התרשלות בנסיבות בעניין, מוטל על כתבי הנתבעות כל אחת לעניין התאונה שארעה במסגרת עבודת התובע במפעלה.

סוגיית אחריות הנתבעת:

25. לטענת התובע, כאמור, הנתבעות התרשלו ו/או הפרה חובות חקוקות עת לא סיפקה לו תנאי עבודה הולמים, ולא העבירה לו הדרכות בטיחות.

1. בראש ובראשונה המסגרת הנורמטיבית, לאורה תיבחן שאלת האחריות, הינה עוולת הרשלנות, שיסודותיה כהגדרתם מצויים בסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין.

רשלנות

35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

חובה כלפי כל אדם

36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.

1. על מנת לקבוע האם קיימת אחריות בעוולת הרשלנות על פי סעיפים אלו יש להשיב על שלוש שאלות. האחת, האם הנתבעת חבה חובת זהירות לתובע? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות. למבחן שני היבטים. ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית". ההיבט השני הוא ההיבט הספציפי, ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית". השאלה השנייה היא האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והשאלה השלישית היא האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק.

חובת הזהירות המושגית:

"חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות—כלומר צריך לצפות את הנזק כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש" ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח' פ"ד לז (3), 757 14.7.83.

דברים דומים נאמרו גם בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1) 113 11.2.85, וע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1)113 9.11.82 מפי כבוד השופט ברק:

" קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (ought) לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו (ראה: ע"א 333/56 [2], וכן at mckew[45] (1969) ., Ltd(scotland) cubbits& hannen& v. Holland 1623) הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה ­באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית,אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה ".

חובת זהירות קונקרטית:

"קיומה של חובת זהירות מושגית. הינה תנאי הכרחי, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. אך עדיין יש להשיב על שאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי.

במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה.

בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני."

ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש (1982) , לז (1) 113 פורסם בנבו 9.11.82.

1. חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של מעביד לעובדיו ולתנאי עבודתו הינה מן המפורסמות, ואין צורך להרחיב בנדון. כל מעביד חב בעיקרון לנקוט בשיטת עבודה בטוחה וסבירה אשר תמנע כל סיכון לא סביר מעובדיו. מובן שאותה חובה חלה באופן קונקרטי וספציפי בכל מקום עבודה. (ראה עניין זה ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פד"י מ"ז (3) 225 10.5.93, ע"א 284/64 בית חרושת אלביב ע"מ נ' אברהם גולדמן יט 371 18.3.65, ע"א 371/90 סובחי נגד רכבת ישראל פ"ד מז (3) 345, 349 10.6.93) .

29. אותה חובת זהירות כוללת בחובה גם את הדאגה לשיטת עבודה בטוחה, מתן הדרכה נאותה לעובדים לגבי אופן ביצוע העבודה באופן בטוח מבלי שיגרם להם נזק ופיקוח על קיומה של שיטה כזו ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה (2) 209 , 23.9.80,211]. על המעביד לקחת בחשבון כי עובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך עבודתו ואף רשלן, ועליו להזהירו מפני הסיכונים הרגילים והחריגים הנובעים מעבודתו, ובצד האזהרה צריך להתקיים פיקוח נאות, כדי לוודא כי העובד נוקט בכל כללי הזהירות הנדרשים בעבודה ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פ"ד מה (2) 593 21.3.91. מעביד גם חייב לצפות כי תאונות עבודה יתרחשו עקב רשלנות, ואפילו רשלנות חמורה של העובד, ולנקוט באמצעים למניעתן ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר פ"ד יח (1) 563, 585 30.4.64]. המעביד אף חייב באספקת כלי עבודה נאותים שימנעו סיכונים מיותרים.

1. השאלה הנשאלת היא האם עמדו הנתבעות בנטל שהועבר אל שכמן להוכיח כי לא התרשלו ולא הפרו חובות זהירות כלפי התובע, כאשר לטעמי התשובה לשאלה זו הינה בשלילה, כפי שיפורט להלן.

התאונה הראשונה-אחריות נתבעות 1-2

31.התובע כאמור ביסס דבריו על חוות דעתו של מומחה בטיחות מטעמו, ד"ר אייל ביקלס, לפיה התקנת דוושת הרגל עקפה את התקן ההפעלה בשתי הידיים, שכן לחיצה רצונית או שאינה רצונית על הדוושה מביאה לפעולת המכונה גם כשהידיים אינן מצויות על לחיצי ההפעלה, האמורים למנוע גישתן לתחום תנועת המכבש.

כמו כן קבע המומחה כי במכונות כגון אלו מותרת הסרת הגידור הנדרשת על פי פקודת הבטיחות, אלא שאז יש צורך בהתקנת כיסוי לדוושה למנוע הפעלתה בשוגג, מה שלא נעשה במקרה דנן. בכל מקרה הוסיף המומחה כי רק עובד כשיר שעבר הכשרה מתאימה יכול לעבוד ליד מכונה שאינה מגודרת, והתובע לא הוגדר ככזה, ולא ניתן כתב מינוי בהתאם. לחלופין קבע המומחה היה על הנתבעת 1 להתקין למכונה מגן משולב אשר מוגדר במפמ"כ 98 .

32. בראש ובראשונה טוענות נתבעות 1-2 להגנתן כי אין לקבל את חוות דעתו של מומחה הבטיחות מטעמו של התובע היות שהמומחה שגה בקביעותיו. לטעמי ראוי לקבל טענותיהן כי חוות הדעת ברובה אינה רלוונטית.

33. כך, בניגוד לדבריו של המומחה, העידו משה סנפיר ויוסף סנפיר כי דוושת הרגל של המכבש היתה מגודרת, וכך הגיעה מן המפעל המייצר את המכונה. (ראה תצהיר משה סנפיר ס' 8 וכן תצהיר יוסף סנפיר ס' 7). טענתם זו של עדי הנתבעת לא נסתרה וגובתה בתמונת הדוושה המכוסה (ראה תצהיר הנתבעת 1-2). כאשר מנגד מומחה התובע עצמו במהלך עדותו אישר כי למעשה התמונה אשר צילם, המתארת את תנאי המכונה, כלל אין ביטחון כי הינה תמונתה של המכונה אשר שימשה את התובע בשעת התאונה, והדבר נאמר לו כך ע"י התובע ובתו (עמ' 21 ש' 23-24, עמ' 20 ש' 15-16), ובכל מקרה אין בידיו תמונת הדוושה הבלתי מכוסה אותה ראה כביכול במקום.

אי לכך גם טענת המומחה לפיה דוושת הרגל עקפה את מנגנון ההפעלה בשתי הידיים נתבררה אף היא כבלתי מדויקת, עת הוברר כי לדוושת הרגל היה כיסוי כנדרש. בכל מקרה גם התובע עצמו אישר כי למכונה היה לוח פיקוד שאפשר לבחור את צורת ההפעלה ידנית או באמצעות דוושת רגל (עמ' 9 ש' 16-17).

34. יתרה מכך, במהלך חקירת התובע הסתבר כי התאונה ארעה עת ביקש להחליף תבנית במכונה (עמ' 8 ש' 2-8), כאשר מומחה הבטיחות מטעמו של התובע העיד כי חוות דעתו כולה אינה עוסקת כלל וכלל בתאונה שהתרחשה במצב של החלפת תבנית: "עד רגע זה אני לא יודע או לא ידעתי שמדובר בתאונה בעת החלפת תבנית. חוות דעתי לא עוסקת בתאונה במצב של החלפת תבנית" (עמ' 21 ש' 21-22). מכאן למעשה שכל חוות הדעת אינה רלוונטית להתרחשות שארעה בפועל עת החליף התובע תבנית במכבש, עובדה עליה אין כל מחלוקת.

35. עם זאת מצאתי כי הנתבעות לא עמדו בנטל להוכיח כי לתובע הוענקו הדרכות בטיחות כנדרש, הגם שהתובע היה בעל ניסיון בתחום ואישר בחקירתו, כפי שיפורט בהמשך, כי פעל במודע שלא בהתאם לנהלים, עת החליף תבנית כשהמכשיר עודו בחשמל.

36. ראשית, אפיק ראשון בו ניסתה הנתבעת לבסס הגנתה בנושא הדרכות הבטיחות הינו טענתה כי העד הודרך ע"י יוסף סנפיר במשך תקופה ארוכה, מר משה סנפיר טען כי במקום הונהגה שיטת עבודה בטוחה במסגרתה תודרכו העובדים כיצד להפעיל המכבש, ובנו הוא שתדרך את התובע (עמ' 24 ש' 7-8, תצהיר ס' 5-6), בהיותו דובר השפה הרוסית (עמ' 24 ש' 11-12), ואף יוסף סנפיר, בנו של בעל החברה, טען כי התובע עבד בצמידות אליו במשך שמונת חודשי עבודתו הראשונים (עמ' 29 ש' 9-11, ס' 5 לתצהיר הבן), נתון שאושר באופן זה או אחר גם על ידי התובע עצמו (עמ' 7 ש' 9-13), אך עם זאת מחומר הראיות עולה כי הדרכה זו במהותה לא היתה מספקת.

עדות האב, משה סנפיר, לעניין הדרכת הבטיחות שהעביר בנו יוסף לא תאמה את עדות בנו. כך האב בניסיון להסביר כיצד בנו העביר הדרכת בטיחות לתובע שהיה עולה חדש מרוסיה, וגם כיום מתקשה בהבנת עברית ונעזר במתרוגמנית לצורך הדיון, טען כי בנו הינו דובר של השפה הרוסית ( עמ' 24 ש' 12). עם זאת הבן טען בניגוד לטענת האב כי הגם שמבין רוסית אינו דובר אותה כלל (עמ' 28 ש' 27-28), וההדרכה נעשתה באמצעות תנועות ידיים (עמ' 29 ש' 11-12). סתירה זו בדברי העדים מעמידה בסימן שאלה את טיב ההדרכה, אם בכלל, לה זכה התובע, שנאלץ להסתפק בתנועות ידיים. גם התובע עצמו טען כי הדרכה זו בתקופה בה עבד בצמידות לבן ניתנה באמצעות תנועות ידיים והיתה "איך שהוא יכל היה להסביר...איך שהוא ידע להסביר.." (עמ' 7 ש' 13-14)

38. לא זו אף זו, הנתבעת 1 אף טענה באמצעות העד יוסף סנפיר, בניסיון לבסס טענתה להדרכות, כי גם נציגי חברת שלהבת, מוסמכת משרד העבודה, היו מגיעים להעביר הדרכות לעובדים, לרבות בשפה הרוסית (ראה תצהיר יוסף סנפיר ס' 3-4). כן ציין כי במקום נמצאו ספרי הדרכה של חברת שלהבת מלווים באייורים בנוגע לעבודנה וסיכוניה (עמ' 29 ש' 15-16). בנוסף טענה כי המהנדס חיים מאור נהג בתקופה הרלוונטית לבדוק את תקינות המכונות במפעל (ראה תצהיר משה סנפיר ס' 7 , עמ' 28 ש' 29-31, עמ' 29 ס' 1-4).

עם זאת הנתבעת 1 לא הציגה כל תיעוד מטעם חברת שלהבת בנוגע להדרכות השנתיות שנעשו באותם המועדים חרף טענותיה, כי תיעוד זה קיים במפעל, הגם שחלף המועד בו היה עליה לשמור את הספרים (עמ' 29 ש' 20-21). העד יוסף סנפיר אף לא הציג את הספרים המתארים הדרכות בטיחות מלוות באיורים בשלל שפות, שלטענתו ברשותו עד היום, חרף דבריו כי ביכולתו להציגן (עמ' 29 ש' 15-17). כל שטענה הנתבעת 1 היה כי אנשי שלהבת נוהגים להגיע למקום וליתן לעובדים תדרוך. אפילו הייתי נכון לקבל הטענה כי התיעוד איננו חייב להישמר לפרק זמן העולה על שבע שנים (הגם שלא נטענה כלל וכלל ע"י הנתבעות 1-2), הרי שהיה על הנתבעת להציג תיעוד כלשהו, כגון תצהיר עובדי חברת שלהבת, כי בזמנים הרלוונטים נהגו לבצע הדרכות במפעל הנ"ל או להציג ניסיון לפנות לחברת שלהבת, שלטענת העד יוסף סנפיר היתה ממוחשבת כבר במועד התאונה (עמ' 29 ש' 31) ולהציג תיעוד מצידם על הדרכה כזו. ניתן אף היה להציג תיעוד דהיום כי הדרכות כאלו אכן ניתנות, מה שמבסס המסקנה כי הדרכות בטיחות הינן ממנהגה של הנתבעת, דבר שלא נעשה אף הוא. הימנעות מהצגת נתונים אלו, ולמצער הצגת ניסיונות להשיגם, פועל כנגד הנתבעת ומכרסם בטענותיה.

בנוסף לא צרפה הנתבעת כל תיעוד, לרבות תצהיר מאת המהנדס חיים מאור, שלטענתם נהג בתקופה הרלוונטית לבדוק את תקינות המכונות במפעל ועבד אצלה שנים רבות בבדיקות בטיחות. אף לא הוצג כל תיעוד על ניסיון להשיג תיעוד שכזה.

הלכה פסוקה היא כי צד הנמנע מהמצאת ראייה האמורה להוכיח את טענותיו, פועלת ההימנעות נגד הנמנע:

"הימנעות מהבאת ראייה... מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראייה היתה פועלת לחובת הנמנע (ר' קדמי חלק שני בעמ' 917),ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד אסעד קנג' אבו סאלח פ"ד נ (1) 499 (25.8.96) בעמ' 510-511.

39. יתרה מכך, הנתבעות יכלו לחילופין לזמן לעדות עובדים נוספים מתקופת עבודתו של התובע או למצער מהתקופה הנוכחית, שיעידו על מנהגן להעניק הדרכות בטיחות או לעבוד בצמידות אליהם במשך תקופת מה. עם זאת, הן בחרו שלא להציג כל ראייה בנושא, לבד מעדותם שלהם, שמטבע הדברים הינה בבחינת עדות "עד מעונין" .

40. נוסף על כך, בניסיון לשלול אחריותם ולהסית הדיון אל עבר אחריות התובע הגדילו לעשות וטענו עדי הנתבעת כי התובע נחשב מנהל עבודה במפעל, תפקיד לו מונה זמן קצר לאחר שהחל לעבוד במפעל, ואף הדריך בעצמו עובדים אחרים כיצד לנהוג (תצהיר משה סנפיר ס' 4 , עמ' 24 ש' 15-16). התובע שלל טענה זו, לפיה נחשב מנהל עבודה (עמ' 8 ש' 9-10), ולמעשה הנתבעות לא הציגו בדל ראייה כי התובע אכן שימש כמנהל עבודה במפעל, לא ע"י מסמכים כתובים כלשהם או עדות עובדים נוספים במפעל. הרושם, אשר טענתם זו שאינה מגובה, מותיר הינו העברת האחריות אל הנתבע והעצמת אחריותו לאשר התרחש.

41. משכך לא נסתרה טענתו של התובע כי לא הוענקו לו הדרכות בטיחות באופן נדרש ע"י גורמים מטעמה של הנתבעת 1. גם אם ניתנו הסברים על ניתוק המכונה מחשמל עדיין לא הוכח כי די בהסבר זה כדי לעמוד בדרישה להדרכות בטיחות נאותות.

42. גם לו הייתי נכון לקבל כי הנתבעת העבירה לתובע הדרכות, ונאסר עליו בין היתר להחליף תבנית עת המכבש מחובר לחשמל, וגם לו הייתי נכון לקבל הטענה כי התאונה ארעה עת לא מילא התובע אחר ההוראות לנתק המכונה מזרם החשמל טרם החלפת תבנית, הרי מהמעסיק מצופה לפקח על עובדיו ולוודא כי ככל שנתן להם הנחיות, אלה מבוצעות. פיקוח כזה לא הוכח שנעשה ולא הוברר האם טרח מי ממנהליו של התובע להורות לו שלא לבצע את העבודה באופן בו היא בוצעה על ידו, ולא הוכח שהונהגו שיטות שחייבו העובדים להקפיד על ההנחיות שניתנו להם.

43. חמור מכך, אפילו נגרמה התאונה ע"י אי ציות להוראות ע"י התובע שהיה בעל ניסיון בעבודה זו, הרי שהוכח כי לתובע לא סופקו תנאי עבודה ראויים באופן שיתמרצו אותו שלא להחליף תבנית עת המכונה עדיין בחשמל. כך, העד משה סנפיר לא שלל הטענה, כי כתלות בגודל המכבש, משיכת גלגל התנופה הינה פעולה קשה ומצריכה לעיתים פעולה של שני עובדים בו זמנית, שכן העובד נזקק לעזרה (עמ' 26 ש' 25-26 27-29). העד אף ציין כי אינו יודע מה גודלו של המכבש עליו עבד התובע (עמ' 26 ש' 30-31). גם העד סנפיר אישר כי הינו מודע לכך שפועלים מתעצלים להוריד בעצמם גלגל התנופה, כיוון שזו פעולה קשה, ולכן "מבקשים לתת תנופת חשמל ואז יש פציעות..." (עמ' 32 ש' 19-22).

הנתבעת לא הציגה בדל של ראייה כי לרשות התובע עמד כוח אדם שיסייע לו בהורדת גלגל התנופה שהינה פעולה קשה, כדברי העדים, באופן שהיה מונע ממנו להיזדקק לתנופת החשמל. מדברי העד יוסף סנפיר אף עולה כי הנתבעת מודעת לקושי זה, אך לא הוכח כי בפועל, מלבד פרסום איסור לכאורה, נעשה דבר מה על מנת למנוע מן העובדים, שרבים מהם הינם רשלניים עצלים ובלתי זהירים מטיבם, לפעול בדרך זו. להפך, העד משה סנפיר אישר כי איננו יודע כלל האם עובדיו נהגו לערוך "קיצורי דרך" באופן אשר מיוחס לתובע על ידי הנתבעת (עמ' 27 ש' 30-31).

44. נוכח מסקנתי לעניין ההתרשלות לא מצאתי להידרש לטענה החלופית של התובע כי התנהלות הנתבעת מהווה אף הפרת חובה חקוקה, אך דומה כי גם מנימוק זה היה מקום להטיל על הנתבעת אחריות, שכן הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי קוימו ההוראות של תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999. כמו כן הפרו הנתבעות אף את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה עת הניחו לתובע לעבוד ליד המכבש הלא מגודר. מומחה התובע קבע, וטענתו לא נסתרה, כי מכבש מעין זה דורש ככלל גידור, ועת מוסר, רק עובד שעבר הכשרה ספציפית בתחום, וניתן לו כתב מינוי רשאי להשתמש במכונה לא מגודרת. בענייננו לא הוכח כי התובע עבר הכשרה ספציפית מתאימה, ולא הוצג כתב מינוי מתאים כהוראות החוק. למעשה אף לא נטען כי הינו בעל כתב מינוי כזה. כמו כן ההנחה הינה כי הנתבעות לא דיווחו כחוק על התאונה למשרד העבודה, באשר לא הוכח כי נהגו כך (עמ' 30 ש' 30).

"סטנדרט ההתנהגות אשר נקבע על-ידי המחוקק בחיקוק עשוי לשמש אינדיקציה לרמת התנהגות הנדרשת על-ידי האדם הסביר" (ראה עניין ועקנין הנ"ל בעמ' 137; כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 4114/90 בן שושן נ' ריכיה קואופרטיבית בע"מ פ"ד מח (1) 415, 429 30.11.93. ההוראות המובאות לעיל מהוות אינדיקציה ברורה לסטנדרט הזהירות שהיה מצופה מהנתבעת 1 במקרה זה אשר בחרה לסטות ממנו.

אשם תורם

45. בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח', וערעור שכנגד, פ"ד לו(2) 592,
603-604 21.4.82 נקבע:

"מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מצבע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו".

באשר לייחוס אשם תורם לעובד, נקבע כי:

"נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטיה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי ושיטות עבודה נאותים תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטא ברשלנות" [ראה: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593 21.3.91].

46. בענייננו, התובע נפגע במהלך תפעול המכבש. במקרה זה נקבע לעיל כי היה על המעביד, כפי שנקבע, לנקוט צעדים כדי להקטין את הסיכון לעובדים, אך הוא לא עשה כן.

עם זאת הוכח כי התובע במודע הפר הוראות שניתנו לו בנוגע להפעלת המכשיר בעודו מחובר לחשמל, וניתן לומר כי הינו אחראי באופן כלשהו ליצירת הסיכון לעצמו (ע"א 435/85 מחמור נ' אטדגי פ"ד מא (4) 524 (19.11.87). כך התובע אישר כי היה מודע להוראות המעביד, לפיה, אין להחליף תבנית עת המכבש מחובר לחשמל (עמ' 8 ש' 19-21), והודה כמפורשות כי לא ניתק את זרם החשמל טרם נפנה להחליף התבנית (עמ' 9 ש' 2-3). נסיונותיו מייד אחרי כן, עת הבין כי תשובתו זו איננה משרתת עמדתו, לחזור בו מדבריו אלו אינם מסברים את האוזן, והרושם הנותר הינו כי בחר לפעול בניגוד להנחיות. התובע אף שינה גרסתו לעניין קרות התאונה מספר פעמים, ולמעשה בכתב התביעה המקורי והמתוקן לא נזכרה הטענה בעניין הפסקת הסיגריה לה טען בעדותו ובתצהירו, מה שמחזק המסקנה כי כוונתו המקורית היתה לבצע "קיצור דרך" אסור בעבודתו כטענת הנתבעות 1-2. יש אף להעניק משקל לעובדה כי התובע עובד ותיק, מקצועי ומנוסה, בעל ידע וניסיון בעבודה על המכונה, שעבד בתפקידו כמה שנים עד התרחשות התאונה.

47. אי לכך בנסיבות העניין לאור האמור לעיל ולנוכח המגמה להקל עם העובד בייחוס רשלנות להתנהגותו הגעתי למסקנה כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 25% אחוזים בלבד.

התאונה השנייה- אחריות הנתבעת 3-4

1. נתבעות 3-4 אליהן הועבר נטל הראייה הציגו ראיות דלות ביותר לעניין זה, ולא הרימו את נטל ההוכחה כי נקטו בכל אמצעי הזהירות הדרושים שיש בהן כדי להסיר מעל הנתבעת את האחריות לתאונה.

ויודגש, פציעת התובע כתוצאה מ"דפיקה" כפולה של המכבש מוסכמת על הנתבעות.

כך, מומחה הבטיחות מטעמו של התובע קבע כי מכבש אקסצנטרי, כגון זה שבו השתמש התובע עת נפגע, ידוע ככזה שבתנאי תחזוקה גרועים או בבליה שמתגלית תוך התפעול הרגיל, עלולה להיגרם בו פעולה חוזרת ללא הפעלה נוספת בעזרת הידיים.

אמנם המומחה אישר כי לא בחן את המכונה הספציפית, בה השתמש התובע עת נפגע, ומעולם לא ביקר במפעל הנתבעת 3 (עמ' 22 ש' 24), אך המומחה קבע כי יש להתקין הגנה מפני תקלה, בה מתרחשת נפילת לוח בכוח הכובד באמצעות התקנתו של טריז או טריזים אחדים, המסוגלים להחזיק את משקל הלוח והמכשיר והנתחבים באופן אוטומטי אחרי שהלוח חוזר לעמדתו הגבוהה ביותר. הגנה כזו יכולה אף להתבצע, קבע המומחה, באמצעות התקנת יחידת איזון ושסתום חוזר מאליו, המופעל ע"י פיקוד חיצוני המחוברים אל הקצה התחתון של הצילינדר ההידרואלי.

בענייננו לא הוכח ע"י הנתבעות כי אחת מפעולות אלו אכן ננקטה, וטענת מנכ"ל הנתבעת בתצהיר התשובות לשאלון שנשלח אליו ע"י התובע כי למעשה המדובר היה בתקלה, שמקורה יכול להתברר רק עת פורק המכשיר, לא גובתה בכל ראיות, באשר הנתבעות 3-4 בחרו שלא לזמן לעדות איש מטעמן. אף לא הוכח ע"י הנתבעות התנאים בהם הוחזקו המכונות, האם עברו בדיקות בטיחות תקופתיות ועוד. יתרה מכך, הנתבעות 3-4 אף בחרו שלא לבסס הגנתן על חוות נגדית מטעמן, ומשכך כשלו מלסתור את טענות מומחה התובע ביחס לפעולות ההגנה שיש להתקין במכונות מעין אלו על מנת לעמוד בתקני הזהירות.

1. אמנם הוכח ע"י הנתבעות כי התובע היה מודע לאיסור להכניס ידיו אל תוך המכשיר (ראה למשל עמ' 19 ש' 7-8), אך לא הוכח כי לתובע ניתנו אמצעים זמינים, כגון פינצטות, צבתות או כלי עזר אחרים לשימוש בעת הכנסת חומר גלם למכשיר. גם אם ניתנו פינצטות או צבתות, לא הוכח האם הן הועמדו לרשות העובדים בכל אחד מחלקי העסק, ומה היה מספרן ביחס למספר הזקוקים להם ועוד. משכך לא נסתרה טענת התובע כי לא סופקו לו פינצטה או צבתות.
2. הנתבעות אף לא נקבו בשם גורם מוסמך, אשר אחראי היה להדרכות אלו אצלה, וטענתן לעניין הנחיות זו לא גובו בכל בדל של ראייה, כגון תצהיר עובדים נוספים ועוד. אף היה מצופה כי הנתבעת 3 תזמן לעדות עובדים נוספים שעבדו בתקופה הרלוונטית על מנת לתמוך בטענתה על הדרכות ולשלול טענת התובע כי בזמן הרלוונטי לעבודתו בחברה, להבדיל מכיום, לא סופקו לעובדים צבתות. אך הנתבעת באופן תמוה לא זימנה איש לעדות, לרבות המנכ"ל, ומשכך נותרו טענותיה אלו חסרות בסיס.

.

כבר נפסק כי מי שנמנע מלהביא עד חזקה שדברי העד לא יהיו לטובתו.

"אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." ( ע"א קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. לוינשטיין בע"מ נ' צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ (פורסם בנבו) 30.5.02.

51. בכל מקרה גם אם אקבל כי הנחיות כאלו ניתנו לתובע, הרי מהמעסיק מצופה לפקח על עובדיו ולוודא כי ככל שנתן להם הנחיות, אלה מבוצעות. פיקוח כזה לא הוכח שנעשה, ולא הוברר האם טרח מי ממנהליו של התובע להורות לו שלא לבצע את העבודה באופן בו היא בוצעה על ידו ללא פינצטה, ולא הוכח שהונהגו שיטות שחייבו העובדים להקפיד על ההנחיות שניתנו להם. זאת במיוחד לאור העובדה כי התובע העיד כי הכנסת ידיים לתוך המכשיר הינה פעולה אינסטנקטיבית (עמ' 20 ש' 1-3).

52. לא זו אף זו, בתצהיר התשובות לשאלון הודה המנכ"ל כי המכבש היה מגודר אך ורק חלקית בזמן התאונה, ולאחר התאונה שופר הגידור במכונה, קרי בזמן התרחשותה היה בלתי מספק (שאלות 12-13 ראה נספח ד' לתצהיר התובע), וכן שהמכבש תוקן לאחר התאונה והופעלה בו הפעלה חשמלית (ראה שאלה 16). מכאן שבמועד התרחשות התאונה, תנאיו גם לשיטת הנתבעת, היו בלתי מספקים והצריכו שיפורים, היה בהם כיום, לשיטתם, להביא למניעת התאונה. לו היו אלו מותקנים עת השתמש התובע במכבש ונפגע סביר ביותר כי נזקיו היונ נמנעים.

53. בהתנהלותן זו הפרו הנתבעות 3-4 אף חובה חקוקה בדומה לנתבעים 1-2(ראה פירוט לעיל).

אשם תורם

54. הגם כי התובע במודע הפר הוראות שניתנו לו בנוגע להפעלת המכשיר והכניס ידיו אל המכשיר, הרי שלא הוכח זמינות הצבתות או הפינצטות שהועמדו לרשותו או כי המעביד וידא כי העובדים מקיימים הנחיות.

עם זאת, לנוכח היותו של התובע מנוסה בעבודתו ובעל ניסיון, אני סבור כי היה על התובע לגלות ערנות ביחס למתרחש בסביבת עבודתו, בייחוד כאשר ידוע לו ,לאור ניסיון העבר שלו, כי לעיתים המכבש במכונה עליה עבד יורד באופן לא צפוי.

משכך לנוכח המגמה להקל עם העובד בייחוס רשלנות להתנהגותו הגעתי למסקנה כי יש לייחס לתובע אשם תורם בגין תאונה זו בשיעור 15% בלבד.

הנזק

התאונה הראשונה

55. ד"ר שטיינברג מטעם התובע העריך את נכותו בשיעור 15% לפי סעיף 43 (1) ג' לקובץ תקנות המל"ל בגין קטיעת אגודל ימין של התובע בתאונה הראשונה, ובשיעור 10% בגין קטיעת אגודת שמאל, בתאונה השנייה, ולאחר הפעלה של תקנה 15 בשיעור 37.5%. מומחה מטעם הנתבעת 3-4 , ד"ר אוחנה, אישר את אחוזי הנכות הנטענים ע"י התובע, אך שלל הפעלת תקנה 15, והעמיד את נכותו סה"כ על 23.5% במשוקלל. מומחה הנתבעות 1-2 אישר אף הוא כי לתובע נותרו 15% נכות בגין התאונה הראשונה במשוקלל.

אני מקבל את קביעות המומחים וקובע כי לתובע נותרו בגין התאונה הראשונה 15% רפואית נכות ובגין התאונה השנייה 10% נכות רפואית.

דיון:

נכות תפקודית

56. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. הגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יום-יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.

קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.

בע"א3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב (3) 792, 800-801 8.6.95 נקבע כדלהלן:

"ראוי להביא בפני ביהמ"ש ראיה למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודה מסוימת, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לביהמ"ש להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו."

57. הנכות שנקבעה לתובע אינה בהכרח בעלת השפעה מלאה על תפקודו וכושר השתכרותו. אמנם הכלל הוא כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית (ראו ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (פורסם בנבו) 25/07/10. פסקה 8, אולם אין הוא מהווה את הפקטור היחידי. יש לבחון את נסיבותיו הפרטניות של כל נפגע, השכלתו, כישוריו, טיב הנכות והיכולת של נכות מעין זו להשפיע על אפיק זה או אחר של השתכרות.

התאונה הראשונה

58. מחד גיסא התובע נעדר השכלה פורמלית ועבד כל חייו עד תאונה זו בעבודות כפיים, כגון הפעלת מכבש, וכמפעיל טרקטור ברוסיה (ראה תצהירו ס' 2-3). ברי כי בעבודות כאלו למגבלותיו בעטייה של התאונה יש משמעות תפקודית.

59. כך, טוען התובע, כי חרף חזרתו למפעל הנתבעת 1 נאלץ לסיים תפקידו לאחר זמן קצר לאור אי שביעות רצונם של מעבידיו ממנו וחוסר סבלנותם למצבו, קשייו הפיזיים והפגיעה הנפשית (תצהירו ס' 10). סביר כי אכן חש רתיעה מסויימת ממכבשים או כי תפוקותו פחתה בהשוואה לעבר. סביר אף להניח כי חש שבמצבו ימנע ממנו קידום במקום עבודתו, ויש לזכור כי לטענת הנתבעת 1 שימש במפעל כמנהל עבודה. ברי כי לאדם החסר חלק מן האגודל העובד בעבודת כפייים אין יכולות כמו לאדם בריא במאה אחוזים.

זאת ועוד, גם אם לא היה מוגבל פיזית סבל לטענתו, שלא נסתרה, מכאבים שמנעו ממנו המשך עבודה במקום זה.

אמנם לא הוכח באמצעות הבאת עדים או חברים לעבודה כמצופה כי לא תפקד בעבודתו כנדרש או כי מנהליו לא היו מרוצים מתפקודו, עת בחר שלא לעמת את עדי הנתבעת 1 מעבידתו עם טענותיו אלו, אך בהחלט סביר להניח כי יכולותיו לא תאמו את יכולותיו עובר לתאונה. אין גם לשכוח כי לטענת הנתבעת 1 התובע שימש כמנהל עבודה, ובהחלט סביר כי במומו חש כי לא יכול להתקדם עוד בחברה.

60. בנוסף מחומר הראיות עולה כי התובע הינו אדם חרוץ שלא בוחל באף עבודה על מנת לפרנס משפחתו בכבוד. בהחלט סביר להניח כי אכן התקשה לאור מצבו במציאת עבודה הולמת עד יולי 2004 עת החל לעבוד בחברת רימטל בשכר נמוך משכרו עובר לתאונה, שכר אשר עמד על כ-3770 ₪, כאשר גם בחברת הצורפים שם עבד אחרי כן עמד שכרו על 4,872 ₪ (ראה תלושים במוצגי הנתבע) לעומת שכרו לפני התאונה אצל הנתבעת 1 אשר עמד על כ- 5,500 ₪. ברי כי עבודותיו לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת 1 אשר הניבו שכר פחוּת הינם תוצאה זו או אחרת של התאונה, אחרת מטבע הדברים היה ממשיך בעבודתו אצל נתבעת 1 אשר הניבה שכר גבוה.

61. עם זאת ניכר כי פגיעתו התפקודית כתוצאה מן התאונה הראשונה פחתה בחודש אוקטובר שנת 2007 עת חזר לעבוד בעבודת מכבש, הפעם אצל הנתבעת 3, חברת הצורפים בע"מ. שם ביצע לאורך תקופה לא מבוטלת תפקידים פיזיים הדומים לאלו שביצע עובר לתאונה בשכר דומה, כשהתאונה השנייה היא שסתמה סופית את הגולל על יכולתו לעבוד במקצוע זה.

התאונה השנייה

62. ברי כי לפני התאונה השנייה סבל התובע מנכות רפואית קודמת בעטייה של התאונה הראשונה בשיעור 15%.

63. על מנת לזהות ולקבוע את שיעור הנזק שנגרם לתובע בתאונה השנייה עלינו לבחון את השלכות התאונה הן על נכותו התפקודית הן על השתכרותו של התובע לעומת מצבו לפני התאונה. בנקודה זו נזכיר כי אחת המטרות העיקריות, תכלית התכליות של דיני הנזיקין, היא "השבת המצב לקדמותו" (אהרן ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף": דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט (1983) 243, 251-249 (1983).

64. מחד גיסא, עובר לתאונה הצליח התובע להתגבר על מגבלותיו, ומספר שנים לאחר התאונה שב לתחום עיסוקו כמפעיל מכבש. לאחר התאונה השנייה השתנה המצב מהקצה אל הקצה, והתובע לא יכול היה להמשיך בעבודתו, שהה בחופשת מחלה ארוכה, ולאחר מכן עד היום החל עובד כמאבטח. השכר הכולל אותו מרוויח התובע עומד כיום על 6,300 ₪ לחודש, ולפני כן על סכום המתקרב ל-6,000 ₪ (ראה תלושי שכרו המצורפים למוצגי התובע). יש לזכור כי שכר זה הושג לאחר השקעה של שעות עבודה רבות יותר משהיה נדרש בעבודתו כמפעיל מכבש, ואף נמוך מן השכר אשר היה עתיד להרוויח לו היה דבק בתחומו. התובע אמנם לא הוכיח את שיעור ההשבחה המדוייק, אך בהחלט סביר כי שכרו בתקופה זו היה מגיע ל- 7,500 ₪ לחודש.

65. גם הרופאה התעסוקתית קבעה לאחר התאונה השנייה כי התובע אינו כשיר לשוב לעבודה עם מכונות מסוכנות, וכי מסוגל לחזור רק לעבודות שאינן כרוכות בהרמת משאות או בביצוע פעולות עדינות (מוצג 54 למוצגי התובע)

66. אך מאידך גיסא, יש לקחת בחשבון את נכותו ומגבלותיו של התובע עוד עובר לתאונה ואת העובדה כי רק שילובן יחדיו הוא שהביא לפגיעה כה קשה בתפקוד התובע. לא ניתן להתעלם מהעובדה כי נכותו של התובע כתוצאה מן התאונה הנוכחית לבדה בשיעור 10% לא הייתה מביאה לפגיעה כה חמורה בתפקודו, ולמעשה הינה בבחינת ה"קש ששבר את גב הגמל". רק, כאמור, בהצטרפה לנכויותיו ופגיעותיו עובר לתאונה הנוכחית איבד את כושר ההשתכרות במקצועו כמפעיל מכבש.

67. זאת ועוד, איני נכון לקבל את העמדה, לפיה אבד לחלוטין כושר השתכרותו של התובע. לא הוכח כי התובע מוגבל בשל התאונה לכל עבודה שהיא, ולטעמי הגם שנגרמה לתובע פגיעה תפקודית ככל הנוגע לעבודה בה עסק לפני התאונה, אין ספק כי כיום עובד כמאבטח מבוקר עד לילה על מנת להתפרנס בכבוד, כך שברי כי הגם שנפגע תפקודית בסוג עבודתו עובר לתאונה, אך עדייין מסוגל לתפקד היטב בסוגי עבודות, ופגיעתו התפקודית הכוללת פחותה מזו אשר לה טוען.

68. לאור האמור לעיל, לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים הנ"ל מצאתי כי יש מקום, לטעמי, להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בגין שתי התאונות על 20% , כאשר 65% מכלל הנכות, קרי 13%, ייחוסו לתאונה השנייה ו35% מכלל הנכות, קרי 7% ייחוסו לתאונה הראשונה.

הפסד השתכרות לעבר:

התאונה הראשונה

1. טוען התובע כי אין בשכרו עובר לתאונה כדי לשקף את פוטנציאל השתכרותו בעתיד, בהיותו אדם חרוץ ועמל. לטענתו, יש לחשב את הפסדי השתכרותו של התובע לעבר על בסיס ההנחה כי במהלך השנתיים וחצי שלאחר התאונה היה ממשיך לעבוד בשכר דומה לזה שהניב עובר לתאונה, משוערך להיום, סך של 6642 ₪ , במהלך השנתיים וחצי הבאות היה משביח שכרו בעשרה אחוזים, קרי סך משוערך של 7306 ₪ , ואחר מכן עד התאונה השנייה היה מגיע שכרו לשכר הממוצע במשק, קרי סכום חודשי של 8941 ₪ .

אי לכך מציע התובע לחשב הפסדיו על בסיס הפסד מלא למשך שלושת החודשים הראשונים לאחר התאונה על בסיס שכרו דאז עובר לתאונה, עד ליולי 2004 על בסיס נכות רפואית של 15% ושכרו עובר לתאונה, ולאחר מכן על בסיס הפרשי השכר בחברות בהן עבד לפי משכורותיו המשוערות שהיו, לטענתו, מושבחות אלמלא התאונה כפי שפורט לעיל.

התובע אף מפנה לפסיקה לאור אמביציה, שהפגין עולה חדש, ביהמ"ש פסק כי בודאי היה עולה בסולם התפקידים. למשל 70786/96 לנדרמן גרגורי נ' סגיב הנדסה 1993 בע"מ (פורסם בנבו 21.11.02)

70. מנגד טוענות הנתבעות 1-2 כי נזקיו בגין התאונה הראשונה נבלעים בנזקי התאונה השנייה, והפיצוי המגיע לתובע הינו אך ורק לנוכח שלושת חודשי היעדרותו על בסיס שכרו עובר לתאונה.

71. מדובר בראש נזק מיוחד אותו על התובע להוכיח. אכן התובע לא עבד עד חודש יולי 2004 , ומצאתי כי בהחלט יש לכך קשר לתאונה, שכרו ירד כמפורט לעיל עד אוקובר שנת 2007 עת החל לעבוד בחברת הצורפים, כאשר גם בחברה זו שכרו היה נמוך משכרו אצל הנתבעת 1. אי לכך ברי כי זכאי לפחות להפרש בין הסכומים שהרוויח עובר לתאונה לבין הסכומים אותם השיג אחריה.

72. עם זאת לא הוכחו במדוייק טענות התובע באשר להשבחת שכרו הנטענת. התובע לא ביסס טענותיו על השבחה צפויה בשכר על נתונים אודות העוסקים במקצוע דומה לשלו, ובחר שלא להעיד עדים רלוונטים אחרים, כגון חברים אחרים לעבודה או באותו סוג עבודה, אשר עבדו בדיוק באותו תפקיד וסוג עבודה, ואשר קודמו. אך בד בבד גם הנתבעת 1 בעצמה מאשרת בתצהיר מאת משה סנפיר (ראה ס' 4) מטעמה, כי התובע תוך זמן קצר קודם למנהל עבודה, מכאן שהמדובר בבחור מוכשר שאלמלא התאונה אכן היה צפוי להשבחת שכר, הגם שלא הוכחה שיעורה.

73. אי לכך מצאתי כי יש לפצותו בשלושת חודשי היעדרותו באופן מלא על בסיס משכורתו עובר לתאונה שע"פ נתוני המל"ל לאור שכרו הרבע שנתי עמד על 4,976 ₪ משוערך להיום 6393 ₪ (נתון לו מסכימות אף הנתבעות 1-2), לאחר מכן עד יולי שנת 2004 על בסיס שכרו עובר לתאונה ונכות תפקודית בשיעור 15%. ולאחר מכן במשך שנה וחצי נוספת על בסיס הפערים בין שכרו בפועל ושכרו עובר לתאונה, ואחר מכן בין השכר אותו השיג בפועל ושכר פוטנציאלי של 7,000 ₪ עד ליום התאונה השנייה.

19,179 = 3X6393

6715 = 15%X7X6393

32,166 = 18X(4604 – 6393)

16,800 = 28X600

סה"כ – 74,860 בצירוף הפרשי ריבית מאמצע התקופה 79,188 ₪

התאונה השנייה

74. אין ספק כי לאחר התאונה השנייה שהה התובע בחופשת מחלה של שלושה חודשים טרם שב לעבודתו, נותח בשנית ושהה חודש נוסף בחופשת מחלה. אי לכך אין מחלוקת כי יש לפצותו עבור תקופה זו של ארבעה חודשים פיצוי מלא על בסיס שכרו אצל הנתבעת 3 5,379 משוערך ל-6,305 ₪.

לאחר מכן ועד היום יש לטעמי לפצות את התובע על בסיס פערי השכר בין השכר אותו השיג כמאבטח ושכר פוטנציאלי של 7,500 ₪ לחודש, כאשר בפיצוי זה ישאו הנתבעות 1,3 ביחד ולחוד באשר רק צירוף הנכויות משתי התאונות יחד הביאו לנזקיו אלו.

• 25,220 = 4X6305

בתוספת הפרשי ריבית מאמצע התקופה 26,212 ₪

71,050 = 70X (6485 – 7500)

-בתוספת הפרשי ריבית מאמצע התקופה 72,143 ₪

הפסד השתכרות לעתיד:

75. "אכן בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמה אנו בעיננו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הנטל עלינו לגלות את צפונות העתיד- עתיד שיהייה ועתיד שלא יהייה – ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים" בע"א 2061/90 מרצלו נ' מ"י (פ"ד מז (ח) 802, 822 01/03/93).

76. קיימת אי קוהרנטיות בטענות שני הצדדים בנוגע לאופן שכל צד מבקש לקבוע לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד.

77. התובע מציע לחשב את אופן ההשתכרות לעתיד על בסיס הפער בין משכורתו דהיום לשכר הממוצע במשק. הנתבעות 1-2 טוענות כי לא ייגרמו לתובע כל הפסדים לעתיד בשל התאונה הראשונה באשר נזקי התאונה הראשונה נבלעים בשנייה, ואילו הנתבעות 3-4 טוענות כי נכותו מן התאונה הראשונה הינה משמעותית יותר, שכן לאחר התאונה השנייה חזר והשביח שכרו, ואי לכך מוצע על ידיה פיצוי גלובלי בסך 25,000 ₪.

78. אין ספק כי התאונה הראשונה פגעה ביכולתו של התובע להתקדם ולהשביח שכרו לו היה דבק באותו מקום עבודה במשך השנים שעברו בין התאונה הראשונה לשנייה. מנגד אין ספק כי התאונה השנייה אשר באחריות הנתבעת היא, כאמור, שסתמה הגולל על סיכוייו לחזור לאותו תחום מקצוע, כשלמעשה לא יכול להיות ספק, כאמור, כי צירוף הנכויות הוא שהביא לנזקיו הכוללנים. אי לכך אני סבור כי הפסדיו של התובע לעתיד ראוי לחשבם בהתבסס על משכורת פוטנציאלית של 7,500 ₪ ונכות תפקודית של 20%. אני סבור לאור האמור לעיל כי הנתבעות יישאו בפיצוי זה ביחד ולחוד, סה"כ לפי החלוקה שפורטה לעיל, סה"כ הפסד השתכרות לעתיד: 206,208ש"ח.

( 7,500X20%X144.1674=206,208)

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה:

79. לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו. וראה ע"א 525/74 אבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10/06/76 שם נקבע:

"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

80. התובע טוען כי נגרמו וייגרמו לו בגין שתי התאונות הוצאות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות, טיפולים ופיזיוטרפיים, והוא נושא עד היום בעלות חודשית של 50 ₪ בגין תרופות משככות כאבים. אי לכך הוא עותר לפצותו בגין כלל הוצאות אלו בסך של 30,000 ₪.

81. בנוסף טוען התובע להוצאות ניידות מוגברות שלאו דווקא לצורך טיפולים רפואיים, שכן לנוכח נכויותיו מתקשה בנסיעה באוטובוסים. הוא מעריך הוצאות אלו בסכום נוסף של 30,000 ₪.

82. לעומת זאת טוענות הנתבעות הן 1-2 והן 3-4 כי אין מקום לפצות את התובע כלל בגין ראש נזק זה נוכח העובדה כי כל אחת מן התאונות הוכרה כתאונת עבודה, ולפיכך זכאי היה התובע להחזר מלא מן המל"ל ומקופת החולים, וזאת לנוכח חוק ההתייעלות הכלכלית, תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009- 2010 התשנ"ט 2009.

הנתבעות 1-2 מוסיפות כי מדובר בראש נזק מיוחד, אשר יש להוכיחו בפועל ובמדוייק ע"י הצגת קבלות, והתובע לא עמד בנטל זה.

83. במקרה דנן התובע לא הציג את מלוא הקבלות בגין הטיפולים הרפואיים והעזרים האורטופדיים באופן התואם את הסכום לו עותר, ואין לו אלא להלין אלא על עצמו. ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובע בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירף ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לו, אין מקום לפצותו בסכום הנטען בסיכומיו.

84. זאת ועוד התאונה הוכרה כתאונת עבודה, ובשל כך זכאי התובע לקבלת מלוא הטיפולים הרפואיים, כמו גם נסיעות לטיפולים, כאשר המוסד לביטוח לאומי נושא בהוצאות (ראה סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנה 1995).

מאז שנת 2010 הוא זכאי לקבלם במסגרת קופת החולים, אליה הוא משתייך מכוחו של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009-2010) התשס"ט 2009.

על כן אין מקום לפצותו מכוח הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו תק-על 95(1) 526 5.2.95).

עוד אציין כי בע"א 750/75 דוד סייג ואח' נ' נתן לוי ואח' פד"י ל (2) 541 31.3.76, קבע השופט ברנזון כי "שיכול התובע לקבל טיפול רפואי מלא מן המוסד לא נגרם לו נזק בר פיצוי בגין טיפול רפואי.

וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא ב (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)".

בנסיבות אלו אין הצדקה לגלגל את ההוצאה על הנתבעות.

85. יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק התובע סביר כי התובע נשא בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 2,500 ₪ עבור כל תאונה .

86. באשר לתקופת העתיד, סבורני כי כל הטיפולים הרפואים והתרופות שיצרוך התובע בגין התאונה מכוסים, כאמור, ע"י קופות החולים אליה הוא שייך מכוח התיקון לחוק ההסדרים 2009- 2010, כך גם הנסיעות לטיפולים, והתובע לא יידרש להשתתפות עצמית בעלות הטיפולים והתרופות.

87. עם זאת ורק מהספק שמא בכל זאת אולי יהיו לתובע הוצאות הקשורות בתאונה שאינן מכוסות בסל הבריאות, מוכן אני לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי כלשהו לעתיד בסך 4,500 ₪ בגין כל תאונה.

בנוסף, מקובלת עלי הטענה כי בגין הפגיעה נאלץ ויאלץ התובע לעשות שימוש רב יותר במידה מסוימת במוניות וברכב פרטי שלא לטיפולים רפואיים, ובראש נזק זה ראוי לפסוק לו סכום גלובאלי, אותו אני מעריך לעבר ולעתיד בסך של 3,500 ₪ לכל תאונה.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

88. התובע טען בתצהירו (ראה ס' 21) כי במשך תקופות ארוכות אחרי התאונות נזקק לעזרה בכל הפעולות היומיומיות. לדבריו רעייתו סייעה בהלבשתו, רחיצתו ועוד, וכיום הגם כי אינו זקוק לעזרה במישור האישי, הוא מוגבל בביצוע עבודות שוטפות ואחזקת משק הבית, אותן נהג לבצע כדבר שבשגרה עובר לתאונות תוך סיוע לרעייתו. אי לכך עותר לפיצוי על בסיס 600 ₪ לחודש לאחר התאונה הראשונה ועד לשנייה, והחל ממועד התאונה השנייה עד היום על בסיס 1,000 ₪ לחודש.

1. מנגד טענו הנתבעות כי ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובעת בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירף ראיות ו/או מסמכים, כגון תלושי שכר של העוזרת, להוכחת הפיצוי המגיע לו אין מקום לפצותו בסכום הנטען בסיכומיהן. הנתבעות 1-2 טוענות כי היה על התובע למצות זכויותיו במל"ל גם במישור זה, והנתבעות 3-4 מוסיפות כי במצב בו עובד התובע מבוקר עד לילה מחוץ לביתו, ברי כי נכותו, שבכל מקרה הינה נמוכה ועומדת על שיעור 10%, אינה מצדיקה פיצוי בראש נזק זה.

90. "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני בית המשפט, "העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו" (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם ע"א 619/86 בן חמו נ''אטדג'י תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29.10.90).

1. בנוגע לעבר במקרה דנן התובע אף לא השכיל לצרף את מלוא הראיות הרלוונטיות לתמיכה בטענתה לגבי עזרת הזולת וההוצאות שהוציא בגין העסקת עוזרת. היה מצופה כי התובע יביא לעדות את רעייתו או בני משפחתו אשר תמכו בו לאחר התאונה, לדבריו, או תלושי עוזרת בשכר.
2. עם זאת, אין ספק כי בתקופה הסמוכה לאחר כל תאונה נזקק התובע לסיוע מוגבר מסויים, במיוחד לאור טיב הפגיעה בה איבד אגודל בכל יד, לרבות בידו הדומיננטית, נאלץ לעבור ניתוחים ושהה בחופשות מחלה ממושכות. גם הקביעה כי לתובע נכות רפואית בשיעור 15% מהתאונה הראשונה ו10% בגין התאונה השנייה מלמדת כי התובע נזקק לעזרה מוגברת כלשהי לפחות לאחר התאונה.
3. עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע. (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19.11.97), הנזכר שם בעמ' 829.

ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו) 4.8.05 , ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 8.12.05)

אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי לעבר בגין ראש נזק זה בסכום גלובאלי של 6,000 ₪ בגין כל תאונה.

1. באשר לעתיד, בהתחשב בכך שיתכן שעם הגיל תהא לנכותו של התובע עקב איבוד אגודל בכל יד השפעה כלשהי על תפקודו, אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי בגין ראש נזק בסכום גלובאלי של 9,000 ₪ לכל תאונה.

כאב וסבל

1. בעניניינו מדובר בתובע יליד 1962 אשר נפגע בתאונות שגרמו לו לקטיעת הגליל המרוחק של האגודל בכל יד ובצורך בניתוחים. בהתחשב בסבל ובמוגבלות שנגרמו לתובע ובהתחשב בגילו אני פוסק סך של 69,000 ₪ עבור התאונה הראשונה ו-36,500 ₪ עבור התאונה השניה.

ניכויים:

96. יש לנכות אשם תורם כאמור לעיל וכן את תשלומי המוסד לביטוח לאומי

סוף דבר

97. אני מחייב את הנתבעות 1- 2 , 3-4 לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:

תאונה 1:

נתבעות 1-2

הפסד שכר לעבר: 104,438 ₪

הפסד שכר לעתיד: 72,172 ₪

הוצאות רפואיות לעבר: 2,500 ₪

הוצאות רפואיות לעתיד: 4,500 ₪

הוצאות נסיעה: 3,500 ₪.

עזרת צד ג' לעבר: 6,000 ₪.

עזרת צד ג' לעתיד: 5,000 ₪.

כאב וסבל : 69,000₪.

סה"כ: 267,110₪

בנכוי אשם תורם 25%=200,332 ₪

בנכוי תשלומי מל"ל של 37,658 = 162,674 ₪

תאונה 2

נתבעות 3 ו-4

הפסד שכר לעבר: 73,105 ₪

הפסד שכר לעתיד 134,035 ₪

הוצאות רפואיות לעבר: 2,500 ₪

הוצאות רפואיות לעתיד 4,500 ₪

הוצאות נסיעה: 3,500 ₪.

עזרת צד ג' לעבר: 6,000 ₪

עזרת צד ג' לעתיד 5,000 ₪

כאב וסבל : 36,500 ₪

סה"כ: 265,140 ₪

בניכוי אשם תורם של 15% =225,369 ₪

בניכוי תשלומי מל"ל בסך של 63,223 ₪=162,146 ₪

1. הנתבעות תישאנה בתשלום היחסי של האגרה.
2. הנתבעות 1- 2 ישאו בשכ"ט עו"ד בסך של 38,000 ₪ .

הנתבעות 3 – 4 יישאו בשכ"ט עו"ד בסך של 38,000₪.

1. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעות יקבלו את פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ד, 06 יולי 2014, בהעדר הצדדים.