מבוא

1. התובעת, ילידת 24.12.55, עותרת לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה, לטענתה, בשל מעורבותה בתאונת דרכים מיום 11.10.06. התביעה הוגשה לפי חוק הפיציים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד).

תמצית טענות הצדדים

1. התובעת טוענת, כי ביום 11.10.06 בעת שנסעה ברכב בעל מ.ר 37-893-14 (להלן: "הרכב") פגע רכב צד ג' ברכבה וכתוצאה מכך נהדף רכבה והיא נפגעה בכל חלקי גופה. הנתבע הינו בעלה של התובעת והנתבעת הינה חברת הביטוח שביטחה את הרכב במועדים הרלוונטיים.
2. התובעת חולצה מהרכב על ידי צוות מגן דוד אדום ופונתה לבית חולים לניאדו בנתניה. בבית החולים אובחן, כי היא סובלת מרגישות במישוש ובתנועות צוואר, גב ואגן ושטפי דם תת עוריים בזרוע ימין. בדיקת CT של עמ"ש הדגימה שבר דחוס ב- D12 עם פרגמנט עצם הבולט אחורה אל תוך חלל התעלה ולוחץ על השק הטקאלי.
3. התובעת אושפזה בבית חולים לניאדו עד ליום 16.10.06 ואז הועברה לבית חולים מאיר בכפר סבא להמשך טיפול שם אושפזה עד ליום 3.11.06. התובעת שוחררה ביום 3.11.06 עם הוראות להמשך טיפול, מעקב רפואי, טיפול תרופתי ומנוחה. התובעת טוענת, כי עקב החמרה במצבה, היא אושפזה ביום 12.11.06 במדיקל סנטר הרצליה לצורך ניתוח לקיבוע חוליה D12 וביום 13.11.06 שוחררה עם הוראות למנוחה והמשך טיפול.
4. התובעת טוענת, כי לאחר הניתוח, היא הייתה מרותקת לביתה במשך כחצי שנה וכי היא סבלה מכאבים עזים בגב, באגן וברגליים והתהלכה בעזרת הליכון. לטענתה, היא טופלה באמצעות חגורת גב, הידרותרפיה, פיזיותרפיה ומשככי כאבים אולם היא עודנה סובלת מכאבים ומגבלה בגב המקרינים לרגליים. כן טוענת, כי היא סובלת מכאבי ראש, סחרחורות, חוסר יציבות וכאבים ומגבלות בצוואר המקרינים לידיים.
5. התובעת מוסיפה וטוענת, כי בעקבות תלונותיה, היא עברה בדיקת US של התעלה הקרפלית אשר הדגימה נפיחות קלה של עצב המדיאנוס הפרוקסימלי עם לחץ בתוך התעלה. ביום 26.8.07 התובעת עברה ניתוח של התעלה הקרפלית וטופלה באמצעות פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וסד ומנוחה. לטענתה, היא עודנה סובלת מרדימות וחולשה בידה הימנית.
6. התובעת טוענת, כי היא סובלת מחוסר יציבות, הפרעות ראיה, ירידה בשמיעה וטנטון. בבדיקה שעברה, אובחן תפקוד לקוי של שלוש המערכות: וסטיבולרית, ראיה והמערכת הסומטוסנסורית ונקבע שהיציבות הכללית אינה תקינה. עוד טוענת, כי היא סובלת מדיכאון, חרדות, נדודי שינה וקשיי ריכוז וזיכרון. לטענתה, פסיכיאטר שבדק אותה איבחן, כי היא סובלת מהפרעה פוסט טראומטית המלווה במצב דיכאוני בעקבות התאונה והומלץ לה על טיפול נפשי ותרופתי.
7. התובעת טוענת, כי בשל פגיעותיה בעקבות התאונה לא היה בידה לשוב לעבודתה כמורה וביום 31.8.08 פרשה לפנסיה מוקדמת על רקע מצבה הבריאותי עקב התאונה. לטענתה, טרם התאונה היא תפקדה ללא הגבלה ומאז התאונה היא סובלת מכאבים ומגבלות וזקוקה לעזרת הזולת.
8. התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, הפסד תנאים סוציאליים לעבר ולעתיד ופנסיה, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד וכאב וסבל.
9. הנתבעים מכחישים את הנזקים הנטענים וקשר סיבתי בינם לבין התאונה. לטענתם, התובעת נפגעה קלות והחלימה מהפגיעה הנטענת. לחלופין טוענים, כי הפגיעות הנטענות נובעות ממצב רפואי קודם של התובעת או מצב רפואי מאוחר שלה וללא קשר לתאונה. לטענתם, התובעת פרשה לפנסיה מוקדמת מסיבותיה וללא קשר לתאונה והיא מתפקדת היטב ואינה נזקקת לעזרת צד שלישי. הנתבעים מוסיפים, כי הוצאותיה הרפואיות של התובעת ממומנות על ידי קופת חולים במסגרת סל הבריאות. לטענתם, הנזקים הנטענים מוגזמים ואין לחלקם אחיזה במציאות וכי התובעת לא עשתה, או לא עשתה די, לשם הקטנת נזקיה.

הראיות

1. בהתאם להחלטה מיום 17.10.10 מונו ד"ר נחשון קנולר כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירו-כירורגי, פרופ' חנן מוניץ כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי ופרופ' רפי פיינמסר כמומחה מטעם בית המשפט בתחום א.א.ג.

1. המומחה בתחום הנוירוכירורגי קבע לתובעת נכות זמנית בשיעור 100% למשך חצי שנה ונכות צמיתה בשיעור 20% בגין הגבלה בינונית בע"ש מותני. המומחה לא מצא, כי לתובעת נותרה נכות בתחום הנוירולוגי. המומחה בתחום הנפשי קבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות בשיעור 20% בתחום זה בגין מצב דיכאוני והמליץ על טיפול פסיכיאטרי לפחות אחת לחודש. עוד ציין המומחה בתחום הנפשי, כי במצבה של התובעת היא לא תוכל לחזור ללמד בכיתה. המומחה בתחום א.א.ג קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% בגין חבלה שדרתית וחוסר יציבות. המומחה לא מצא, כי נותרה לתובעת נכות בשל טינטון או ירידה בשמיעה. המומחים לא נחקרו על חוות דעתם ומשכך, אלו לא נסתרו.
2. מטעם התובעת, הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעת ושל בעלה (להלן: "ראובן"). המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף, העידו הגב' רחל דויטש (להלן: "דויטש")- סגנית חשב מחוז תל אביב משרד החינוך, הגב' רחלה לבנה (להלן: "לבנה")- אשר עבדה עם התובעת בעבר וכיום הינה מנהלת החטיבה בה עבדה התובעת ומר שינברגר אמנון (להלן: "שינברגר")- שעקב אחרי התובעת מטעם הנתבעת.

דיון ומסקנות

1. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים ביום 11.10.06. המחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים הינה באשר לנזקים שנגרמו לתובעת בעקבות פגיעתה האמורה.

כאב וסבל

1. כאמור לעיל, המומחה בתחום הנפשי קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 20%, המומחה בתחום הנוירוכירורגי קבע לה נכות בשיעור 20% והמומחה בתחום א.א.ג קבע נכות בשיעור 10%. מהאמור עולה, כי נכותה הצמיתה המשוקללת של התובעת בעקבות התאונה הינה בשיעור 42.4%. בעקבות התאונה אושפזה התובעת מיום 11.10.06 ועד ליום 3.11.06 ובהמשך אושפזה מיום 12.11.06 ועד ליום 13.11.06. הנה כי כן, בעקבות התאונה אושפזה התובעת במשך 26 ימים ונותרה לה נכות צמיתה משוקללת בשיעור 42.4% בנסיבות אלו ולאור גילה של התובעת בעת התאונה היא זכאית לפיצוי בסך 79,495 ₪ בראש הנזק שבכותרת נכון למועד זה.

הפסד השתכרות לעבר

1. התובעת הינה מורה במקצועה וטרם התאונה עבדה כמחנכת ומורה למתמטיקה בחטיבת הביניים. בעקבות התאונה, הייתה התובעת בתקופת מחלה ארוכה, בת קרוב לשנתיים, עד שביום 31.8.08 נקבע על ידי הוועדה הרפואית של משרד הבריאות שהתובעת אינה כשירה לשוב לעבודתה והיא נאלצה לפרוש לפנסיה מוקדמת.
2. התובעת נחקרה באשר למצבה בעקבות התאונה ולמגבלות מהן היא סובלת. בין היתר העידה, כי יש ימים שהיא מרגישה יציבה ובטוחה ויש ימים שהיא נופלת אם היא לא מחזיקה במשהו (עמ' 27 ש' 1-2). כמו כן העידה, כי יש לה בעיה מסוימת לשבת וכי אם היא בזווית הנכונה היא יכולה לשבת אולם לא לאורך זמן. התובעת טענה, כי קשה לה לשבת שעה (עמ' 25 ש' 19-25). התובעת שללה טענה לפיה היא הולכת ללא קושי והעידה, כי יש ימים יותר טובים ויש ימים פחות טובים. היא הוסיפה, כי יש ימים שקשה לה ללכת ללא אחיזה בעזרים ויש ימים שיותר קל לה (עמ' 20 ש' 22-25). התובעת העידה, כי היא אינה נוסעת בתחבורה ציבורית מאחר ובאוטובוס לא תמיד ממתינים שהיא תשב עד לתחילת הנסיעה. היא אישרה, כי זה נכון גם לגבי רכבת וטענה, כי אינה נוסעת ברכבת לבד וכי אולי נסעה פעמיים ברכבת בכל התקופה. התובעת העידה, כי לפני שבועיים נסעה עם בעלה ברכבת משום שהייתה לו ביקורת לאחר ניתוח ואסור לו לנהוג ולפיכך, בלית ברירה, נסעה ברכבת (עמ' 21 ש' 4-17). חוקר מטעם הנתבעת תיעד את הנסיעה האמורה והעיד בנדון.
3. כמו כן התובעת העידה, כי לפני התאונה היא נתנה שיעורים פרטיים. לטענתה, כיום היא לא נותנת כלל שיעורים פרטיים משום שקשה לה להתרכז, היא סובלת מכאבים וישיבה ממושכת מקשה עליה (עמ' 25 ש' 30-32, עמ' 26 ש' 1-3). עוד טענה, כי לאחר התאונה היא לא נתנה שיעורים פרטיים כלל וכעבור שנתיים החלה לתת שיעורים במינון קטן בעיקר לקראת מבחני בגרות. היא העידה, כי אינה יודעת כמה שיעורים נתנה וכי מדובר בבודדים. היא הוסיפה, כי אחרי התאונה זה היה ממש מינורי (עמ' 26 ש' 5-11). אמינה בעיניי טענתה לפיה לאחר התאונה היא נתנה שיעורים פרטיים בודדים בהיקף מינורי. טענתה בנדון לא נסתרה והיא עולה בקנה אחד עם נכותה. אציין, כי התובעת לא עתרה לפיצוי בגין נזק אשר נגרם לה לכאורה בעקבות ירידה במספר השיעורים הפרטיים שנתנה טרם התאונה ולאחריה.
4. עוד העידה התובעת, כי אין באפשרותה לשוב לעבוד, גם לא בהיקף משרה קטן יותר. לטענתה, וועדה רפואית קבעה שאסור לה לחזור ללמד בבית ספר. נטען בפניה, כי היא לא אמרה לוועדה שהיא רוצה עבודה בהיקף מצומצם יותר אלא מה אינה יכולה והיא השיבה, כי אז היא לא יכלה לעשות כלום אפילו לא ללכת (עמ' 26 ש' 20-27). התובעת העידה, כי אמרו לה שאין לה מה לחפש במשרד החינוך וכי לא היה בידה לומר שהיא רוצה לעבודה במשרה קטנה יותר או לפחות לנסות (עמ' 26 ש' 28-29). אציין, כי גם המומחה בתחום הנפשי מתייחס לכך בחוות דעתו וקובע, כי במצבה הנפשי של התובעת, היא לא יכולה לשוב וללמד בכיתה.
5. עדות התובעת באשר למצבה ומגבלותיה אמינה ומהימנה בעיניי ואין מחלוקת, כי וועדה רפואית קבעה שאין בידה לשוב לעבודתה. דברים אלו עולים בקנה אחד עם חוות דעתו של המומחה בתחום הנפשי כאמור לעיל. בשל נכותה בעקבות התאונה פרשה התובעת לגמלאות.
6. מנספח ה' לתצהיר התובעת עולה, כי מיום 1.9.06 ועד למועד פרישתה ביום 31.8.08 היא נעדרה מעבודתה וקיבלה שכר חלקי ללא תוספת תפקידים על חשבון ימי מחלה. אציין, כי במסמך האמור קיימת טעות באשר למועד בו החלה היעדרות התובעת מעבודתה. במסמך נוסף מטעם משרד החינוך צוין, כי התובעת נעדרה החל מיום 16.10.06. כאמור, התאונה ארעה ביום 11.10.06 בתקופה האמורה הייתה חופשת סוכות ומשכך הרי שהיעדרותה של התובעת מעבודתה הייתה מיום 16.10.06 אז הסתיימה חופשת החג.
7. מנספח ה' האמור עולה, כי בשל היעדרות התובעת מעבודתה בעקבות התאונה נפגע שכרה החודשי עד למועד פרישתה. התובעת צירפה תלושי שכר שלה החל מתחילת שנת 2006. מהתלושים עולה, כי תחילת שנת 2006 ועד לחודש ספטמבר 2006 כולל, השתכרה התובעת שכר חודשי ממוצע נטו בסך של 10,934 ₪. בין הצדדים מוסכם, כי לאחר התאונה השתכרה התובעת שכר חודשי ממוצע נטו בסך של כ- 10,000 ₪. הנה כי כן, במשך 22.5 חודשים ממועד התאונה ועד למועד פרישתה נגרם לתובעת הפסד השתכרות בסך של 934 ₪ לחודש. משכך, ממועד התאונה ועד ליום 31.8.08 נגרם לתובעת הפסד השתכרות בסך 21,015₪ סכום זה משוערך להיום ובתוספת ריבית מאמצע התקופה הינו 29,486 ₪.
8. בשנים האחרונות חלה רפורמה במערכת החינוך והוטמעה השיטה החדשה המכונה "אופק חדש". דויטש העידה, כי אופק חדש זו רפורמה שקיימת מאוקטובר 2007 וכי ההצטרפות הייתה בית ספרית (עמ' 11 ש' 21-22). עוד העידה, כי בית הספר בו עבדה התובעת הצטרף לאופק חדש ב- 1.9.08 וכי אז התובעת הייתה אמורה להצטרף עם כולם לאופק חדש. דויטש הוסיפה, כי ההצטרפות לאופק חדש היא לא אופציה וכי מחייבים את כולם. לטענתה, יש מקרים חריגים של מורות מאד מבוגרות שלא מוסמכות ונותנים להן אישור חריג ומחייבים אותן לפרוש תוך זמן קצר מהמערכת (עמ' 11 ש' 21-28). עוד העידה, כי לאור נתוני התובעת היא הייתה חייבת להצטרף לאופק חדש (עמ' 11 ש' 29-30).
9. לבנה העידה, כי כל מורי החטיבה היו צריכים להצטרף לאופק חדש. לטענתה, רוב המורים הצטרפו לאופק החדש מלבד שתיים שהצטרפו אחרי שנה שנתיים. היא טענה, כי בשנה הראשונה מעל 90% הצטרפו ולאחר מכן הצטרפו 100% (עמ' 18 ש' 19-22). כן העידה, שהיא מאמינה שהתובעת הייתה מצטרפת לאופק חדש אם היא לא הייתה מפסיקה לעבוד (עמ' 18 ש' 23-24).
10. בהמשך העידה דויטש, כי לכל מורה שנמצא במערכת עושים המרה להצטרפות לאופק חדש. ההמרה מתייחסת לנתוני שכר, לתפקיד ולנתונים אישיים. היא צינה שהתובעת הייתה מחנכת וכי היא עבדה בחטיבת ביניים והנתונים האמורים משליכים על ההמרה לאופק חדש. דויטש העידה, כי לוקחים את כל הרכיבים ומכפילים במקדם המרה ואז קובעים את המיקום בדרגות אופק חדש. דויטש ציינה, כי לתובעת ישMA וכי לפי ההמרה היא יצאה בדרגה 7.5, נכון ליום ההצטרפות בספטמבר 2008. דויטש הוסיפה שהתובעת יכלה להתקדם וכי זה לוקח זמן (עמ' 12 ש' 1-11). לטענתה, כל הנתונים שוכללו לתוך מסמך אשר מציג את הפרשנות הכספית. עוד טענה, כי על בסיס נתוני התובעת נקבע מה היה שכרה של התובעת ככל שהייתה ממשיכה לעבוד (עמ' 12 ש' 15-17).
11. הנה כי כן, מעדויותיהן של דויטש ולבנה עולה, כי ככל שהתובעת הייתה ממשיכה לעבוד הרי שהיא הייתה אמורה לעבור למסלול של אופק חדש החל מספטמבר 2008. מעדותה של דויטש עולה, כי לשם קביעת השכר אשר התובעת הייתה מקבלת ככל שהייתה מצטרפת לאופק חדש, נלקחו נתוניה הרלוונטיים וביניהם הוותק של התובעת, העובדה שהייתה רכזת מתמטיקה ומחנכת, העובדה שלימדה בחטיבה והעובדה שיש לה MA. כאמור, על בסיס הנתונים האמורים הרי שהתובעת הייתה אמורה להיות בדרגה 7.5 במועד ההצטרפות לאופק חדש.
12. באשר להפסד השתכרותה של התובעת ממועד פרישתה המוקדמת בעקבות התאונה, מצאתי, כי אין לחשב את ההפסד בהתאם לגובה שכרה של התובעת טרם התאונה ותחת זאת יש לחשב את ההפסד בהתאם לשכר אשר היה צפוי בידי התובעת להשתכר ככל שלא הייתה יוצאת לפנסיה מוקדמת ותחת זאת הייתה ממשיכה לעבוד ומצטרפת לאופק חדש ביום 1.9.08 כפי שעשו יתר המורים בבית הספר בו עבדה. טרם התאונה עבדה התובעת בשירות המדינה ומסלול ההתקדמות שלה היה ברור וצפוי. ככל שהיא לא הייתה פורשת לגמלאות במועד בו פרשה בשל התאונה, סביר ביותר להניח, כי היא הייתה מצטרפת, יחד עם יתר עמיתיה בבית הספר בו עבדה, לאופק חדש ב- 1.9.08 ושכרה היה נקבע בהתאם לכללים הרלוונטיים. המסלול האמור נקטע בעקבות התאונה ויש לחשב את הפסדיה של התובעת בהתאם להכנסות אשר היא הייתה צפויה להשתכר אלמלא נקטע מסלול התקדמותה בעקבות התאונה. חישוב הפיצוי בדרך האמורה יש בו בכדי להביא להשבת המצב לקדמותו בעוד שחישוב הפיצוי בהתאם לשכרה של התובעת טרם התאונה, תוך התעלמות מהמסלול בו הייתה צפויה לצעוד אלמלא התאונה, לא יעשה כן ויקפח את התובעת.
13. דויטש העידה, כי היא ערכה מסמך (ת/3) אשר מראה מעין מסלול קידום בנתוני התובעת ומה היה צפוי להיות שכרה באופק חדש לפי אותו קידום. מת/3 עולה, כי בשנת הלימודים מיום 1.9.08 ועד ליום 31.8.09 שכרה החודשי של התובעת היה עומד על סך של 16,003.82 ₪ ברוטו. כמו כן, התובעת הייתה זכאית למענק יובל, קצובת הבראה וקצובת ביגוד בסך כולל של 15,712 ₪ לשנה. משכך, בממוצע הייתה משתכרת התובעת סך כולל של 17,313 ₪ ברוטו לחודש ולאחר ניכוי מס הכנסה סך של 14,112 ₪ לחודש. מטופס 106 לשנת 2012 אשר הגישה התובעת עולה, כי שכרה החודשי הממוצע עומד על סך של 7,500 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה. משכך, בתקופה מיום 1.9.08 ועד ליום 31.8.09 נגרם לתובעת הפסד השתכרות כדלקמן:

79,344= 12X6,612

סכום זה משוערך להיום ובתוספת ריבית מאמצע התקופה סך של 97,061₪. התובעת בסיכומיה אמנם מבקשת פיצוי נמוך יותר בגין ראש נזק זה, אולם בסוף סיכומיה מבקשת הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה.

1. מת/3 עולה, כי בהתאם לתנאים של אופק חדש בשנת הלימודים שהחלה ביום 1.9.09 התובעת אמורה הייתה להיות בדרגה 7.5 ולהשתכר סך של 16,198.15 ₪ ברוטו לחודש והחל מיום 1.3.10 היה באפשרותה ליהנות מקידום של חצי דרגה ולהגיע לדרגה 8 ולהשתכר שכר חודשי ממוצע בשיעור של 16,848.21 ש"ח לחודש.
2. דויטש נשאלה, האם יש מכסות בקידום לדרגה 8 והשיבה, כי במעבר הראשון אין מכסות וכי המעבר השני, מוגבל במכסות, צריך לימודים ונדרשת ההערכה של הממונה. היא העידה, כי התובעת בטוח הייתה מגיעה לדרגה 8. דויטש אישרה, כי לשם כך היה על התובעת לעמוד בחובות אקדמיות (עמ' 15 ש' 9-26).
3. התרשמתי, כי התובעת הייתה מורה שהשקיעה רבות בעבודתה וקידומה וכי עד למועד פרישתה היא עמדה בחובותיה וסביר, כי הייתה עומדת בחובות האקדמיות ומתקדמת לדרגה 8 בהתאם לתנאים של אופק חדש. משכך, ראיתי לחשב את הפסד השתכרותה של התובעת לשנה האמורה כך שבמחצית השנה הראשונה יחושבו הפסדיה של התובעת לפיה דרגה 7.5 ובמחצית השנייה של השנה לפי דרגה 8. בשנה האמורה שכרה החודשי הממוצע של התובעת אמור היה לעמוד על סך של 16,523 ₪. את מענק היובל לו הייתה זכאית גזרתי ממענק היובל לו הייתה זכאית לפי דרגה 7.5 והמענק לו הייתה זכאית לפי דרגה 8. התובעת הייתה זכאית לסך של 16,196 ₪ בגין מענק יובל , קצובת הבראה וקצובת ביגוד. בשנת הלימודים האמורה, שכרה החודשי הממוצע של התובעת ברוטו בתוספת מענק היובל והקצובות הינו 17,873 ₪ ולאחר ניכוי מס הכנסה אמורה הייתה לעמוד על סך של 14,532 ₪. השכר האמור גבוה בסך של 7,032 ₪ משכרה החודשי של התובעת כפי שעולה מטופס 106 אשר הגישה.

לפיכך נגרם לה הפסד כדלקמן:

84,384= 12X7,032

סכום זה משוערך להיום ובתוספת ריבית מאמצע התקופה סך של 97,806 ₪. התובעת בסיכומיה אמנם מבקשת פיצוי נמוך יותר בגין ראש נזק זה, אולם בסוף סיכומיה מבקשת הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה.

1. בהתאם לסעיפים 3 ו-4 לת/3 בשנת הלימודים תשע"א ותשע"ב התובעת אמורה הייתה להיות בדרגה 8. מיום 1.9.10 – 31.8.11 הייתה אמורה התובעת להרוויח שכר חודשי ממוצע ברוטו כולל מענקים בסך של 18,681 ₪. הסכום נטו הינו 15,218 ₪. בהתאם לנתונים המפורטים בסעיפים האמורים מיום 1.9.10 ועד ליום 31.8.11 נגרם לתובעת הפסד כדלקמן:

92,616= 12X7,718

ובתוספת ריבית מאמצע התקופה סך של 102,284 ₪. התובעת בסיכומיה אמנם מבקשת פיצוי נמוך יותר בגין ראש נזק זה, אולם בסוף סיכומיה מבקשת הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה.

מיום 1.9.11 ועד ליום 31.8.12 הייתה אמורה התובעת להרוויח שכר חודשי ממוצע ברוטו כולל מענקים בסך של 19,208 ₪. שכר נטו הינו 15,669 ₪.

אי לכך, בתקופה מיום 1.9.11 ועד ליום 31.8.12 נגרם לתובעת הפסד כדלקמן:

98,028= 12X8,169

ובתוספת ריבית מאמצע התקופה סך של 98,635 ₪.

1. במסגרת ת/3 ציינה דויטש, כי בהתאם לתנאים של אופק חדש הרי שלאחר שהות בת שלוש שנים באופק חדש היה בידי התובעת להתקדם לדרגה המקסימאלית- דרגה 9. בעדותה נטען בפניה, כי במסגרת ת/3 היא ערכה חישוב לפי דרגה 9 החל מ- 1.9.12 וכי היא אינה יכולה לדעת שהתובעת הייתה מגיעה לדרגה זו. דויטש השיבה, כי זה היה צפוי שהתובעת הייתה מתקדמת לדרגה האמורה. בהמשך העידה, כי זה גם לא בטוח שהיא הייתה מגיעה לדרגה 8 וכי בשלב הראשון התובעת הייתה צריכה ללמוד (עמ' 15 ש' 27-31).
2. אין מחלוקת, כי לא ניתן לומר באופן חד משמעי מתי אם בכלל הייתה מגיעה התובעת לדרגות השונות באופק חדש. עם זאת, מקובלת עליי טענתה של דויטש לפיה התובעת הייתה צפויה להגיע לדרגה 9. לבנה העידה, שהתובעת הייתה מחנכת בצוות בו היא עבדה וכי במשך כל השנים שהן עבדו יחד, התובעת הייתה מסורה ונאמנה לתלמידים ולצוות. לטענתה, התובעת הייתה מורה מאוד מוערכת ואהובה (עמ' 18 ש' 11-12). עוד העידה, כי לשם עלייה בדרגה מ- 8 ל-9 צריך ללמוד במוסד אקדמאי. לטענתה, לא חייבים לעשות תואר וכי התנאי הוא שעות לימוד (עמ' 18 ש' 27-28, עמ' 19 ש' 1-2). מעדותה של לבנה עולה, כי בדרגות הגבוהות יש חשיבות להמלצה של המנהל לשם עליה בדרגה וכי אם זה היה תלוי בה היא הייתה ממליצה להעלות את התובעת דרגה שכן היא נחשבה לאחת המורות המוערכות בחטיבה (עמ' 19 ש' 9-14). כמו כן, לבנה העידה, כי רוב המורים משתלמים ולומדים ויש להם רצון להעלות בדרגה ולקבל שכר גבוה יותר (עמ' 19 ש' 24-25). נטען בפניה, כי פחות תובעני להתקדם בדרגות הנמוכות וכי לגבי הדרגות הגבוהות לא בטוח שכולם עושים את זה והיא השיבה, כי בבית הספר שלהם כל המורים עושים את זה (עמ' 19 ש' 26-29). בהמשך העידה, כי כמעט כולם עושים את זה (עמ' 19 ש' 31). לבנה העידה, כי מתוך 50 מורים בחטיבה כ- 40% מחזיקים בדרגה 9 והוסיפה, כי רוב המורים ותיקים (עמ' 19 ש' 32, עמ' 20 ש' 1). עוד העידה, כי לא נתקלה בזה ולא ידוע לה על כך שלא מספיקים לימודים והמלצה וכי יש גם מכסה של משרד החינוך (עמ' 20 ש' 2-4).
3. אמינה בעיניי עדותה של לבנה לפיה רוב המורים פועלים לשם התקדמות בסולם הדרגות והעלאת שכרם. עדותה של לבנה באשר להיות התובעת מורה מסורה, נאמנה, מוערכת ואהובה וכן עדותה לפיה היא, אשר הינה מנהלת החטיבה, הייתה ממליצה להעלות את התובעת דרגה מחזקות התרשמותי, כי התובעת הייתה מגיעה לדרגה 9 כפי שטענה דויטש.
4. דויטש העידה, כי לפני אופק חדש משרה מלאה לתפקידה של התובעת עד גיל 50 היא 24 שעות שבועיות, מגיל 50 עד גיל 55 זה 22 שעות שבועיות ומגיל 55 ומעלה זה 20 שעות. כמו כן העידה, כי מספר השעות באופק חדש עבור משרה מלאה הוא 36 עד גיל 50, 34 מגיל 50 עד גיל 55 ו-32 מגיל 55 (עמ' 14 ש' 6-11). דויטש נשאלה, האם ניתן להקטין משרה באופק חדש והשיבה, כי המטרה היא שיעבדו משרה מלאה (עמ' 16 ש' 16-17). לטענתה, בדרך כלל עובדים מבוגרים לא מקטינים את המשרה כי הם מתקרבים לפנסיה ולא כדאי להם. היא הוסיפה, כי הם שומרים על זה בקנאות וכי יש למערכת מחויבות כלפיהם (עמ' 16 ש' 23-24).
5. מעדותה של דויטש עולה, כי מספר שעות העבודה במסגרת אופק חדש גדול בכ- 50% לעומת מספר שעות העבודה בשיטה הישנה. הנתבעת טענה, כי ככל שהתובעת הייתה ממשיכה לעבוד ומצטרפת לאופק חדש, הרי שהיא הייתה מורידה את היקף משרתה. לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענה זו. סבירה בעיניי טענתה של דויטש לפיה מורים מבוגרים אשר מתקרבים לגיל פרישה אינם נוטים להקטין את היקף משרתם. מעדותה של דויטש עולה, כי המטרה היא שהמורים יעבדו משרה מלאה. לפיכך, אף אם התובעת הייתה רוצה להוריד את היקף משרתה לא בטוח, כי היו מאשרים לה לעשות כן. כמו כן, במסגרת אופק חדש מספר השעות למשרה אכן גבוה ממה שהיה קודם לכן אולם דויטש העידה, כי השעות של אופק חדש כוללות שעות פרטניות בהן עובדים עם קבוצה קטנה או אף עם ילד אחד ושעות שהייה שמיועדות לבדיקת מבחנים ושעות הכנה כמו שמורים היו עושים פעם בבית (עמ' 17 ש' 10-15). העובדה שבחלק מהשעות באופק חדש עובדים עם קבוצה קטנה מאוד ובחלקן מבצעים עבודה אשר בוצעה קודם לכן על ידי המורה בביתו יש בה בכדי ללמד, כי ההבדל בין היקף המשרה לפני אופק חדש ולאחריו אינו כל כך משמעותי בשונה ממה שעולה כאשר מתייחסים להבדל בין מספר השעות של משרה מלאה לפני אופק חדש ואחריו, אשר בשל כך יבקש המורה להקטין את היקף משרתו. אציין, כי אמנם התובעת אישרה, כי הייתה בשנת שבתון מספטמבר 2002 ועד אוגוסט 2003 וכי עם שובה לעבודה לאחר שנת השבתון היא ביקשה להוריד את היקף המשרה מאחר והעומס קשה (עמ' 24 ש' 25-29) אולם במשך מספר שנים מהמועד האמור ועד למועד התאונה התובעת עבדה במשרה מלאה ומצאתי, כי יש בכך בכדי ללמד, כי את הפסד השתכרותה של התובעת יש לחשב בהתאם למשרה מלאה. יש לציין, כי היקף המשרה של התובעת טרם התאונה היה 103% (עמ' 11 ש' 19-20). לא שוכנעתי, כי אלמלא התאונה התובעת הייתה מורידה את היקף משרתה.
6. בנסיבות אלו, מצאתי, כי יש לחשב את הפסד השתכרותה של התובעת החל מיום 1.9.12 ועד מועד זה לפי השכר לו הייתה זכאית בהתאם לדרגה 9. שכרה החודשי הממוצע של התובעת לאחר תוספת קצובות ומענק יובל ברוטו עמד על סך של 20,838. לאחר ניכוי מס הכנסה, השכר הינו ולאחר ניכויי מס הכנה אמור היה לעמוד על סך של 17,036 ₪.

לפיכך, מיום 1.9.12 ועד למועד מתן פסק הדין נגרם לתובעת הפסד כדלקמן:

224,096= 23.5X9,536

ובתוספת ריבית מאמצע התקופה סך של 226,800 ₪.

1. הנה כי כן, בעקבות התאונה נגרם לתובעת הפסד השתכרות לעבר בסך 652,072 ₪.

אובדן כושר השתכרות לעתיד

1. דויטש העידה, כי יש מורות שעובדות עד גיל 67 וכי אם מורה רוצה היא יכולה לעבוד עד גיל 67 וזה נתון לרצונה כל עוד היא מוערכת וטובה (עמ' 11 ש' 15-18). בהמשך העידה, כי אין בידה להעיד מבחינה סטטיסטית האם רוב המורות פורשות לפני גיל 67 והוסיפה, כי רובן מגיעות לגיל פרישה אשר הינו 62 (עמ' 15 ש' 7-8). לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענת התובעת לפיה יש לחשב את הפסד השתכרותה לעתיד בהנחה שאלמלא התאונה היא הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 67. מצאתי, כי יש לחשב את הפסד השתכרותה של התובעת לעתיד בהנחה שהיא הייתה יוצאת לגמלאות בגיל הפרישה שהינו 62. מאחר והתובעת הינה מורה ולא סביר, כי הייתה יוצאת לגמלאות במהלך שנת הלימודים מצאתי לחשב את הפסד השתכרותה בהנחה שאלמלא התאונה היא הייתה יוצאת לגמלאות ביום 31.8.18. חישוב השכר יחושב לפי ההפרש בסך 9,536 ₪ לבין השכר אותו אמורה הייתה התובעת לקבל לפי דרגה 9 לבין השכר אותו מקבלת לאחר פרישתה.

הפסד השתכרותה של התובעת החל ממועד זה עד ליום 31.8.18 הינו כדלקמן:

430,817= 45.178X 9,536

הפסד פנסיה

1. דויטש העידה, כי הפנסיה של התובעת חושבה טרום אופק חדש. היא נשאלה איפה יש התייחסות להפרשים של הפנסיה והשיבה, כי עד היום האוצר לא יודע איך ליישם את האופק בפנסיה. דויטש העידה מה כנראה יהיה בעניין וכי זה עדיין לא חל ואף אחד לא מקבל את הפנסיה שלו כמו שצריך (עמ' 12 ש' 21-30, עמ' 13 ש' 1-3). דויטש העידה, כי את כל הנתונים למעט הפנסיה היא כללה בחישוב (עמ' 13 ש' 6-7). כמו כן העידה, כי הפנסיה של התובעת היא בערך 58% וכי אם היא הייתה עובדת עוד עשר שנים היא הייתה עוברת בשקט את ה- 70% ומקבלת פיצויים על שנים עודפות (עמ' 13 ש' 8-14). דויטש העידה, כי לא התעסקה בהפרש בין 70% ל- 58% (עמ' 13 ש' 18-19). בהמשך העידה, כי התובעת הייתה צריכה לעבוד עוד שש שנים בכדי להגיע ל- 70% (עמ' 13 ש' 20-22). לאחר עיון בתלוש השכר של התובעת היא העידה, כי אם התובעת הייתה מגיעה לצבירה של 70% טרם יציאתה לפנסיה היא הייתה מקבלת בערך 2,464 ₪ יותר ממה שהיא מקבלת כיום (עמ' 13 ש' 23-29). לאחר ניכוי מס הכנסה ההפרש עומד על סך של 2,119 ₪.
2. לתובעת יש פנסיה תקציבית והיא פרשה לגמלאות לאחר שצברה 58% פנסיה. מידי שנה צובר עובד בפנסיה תקציבית 2%. לפיכך, ככל שהתובעת הייתה ממשיכה לעבוד היא הייתה מגיעה ב- 31.8.14 לזכאות המקסימאלית אשר הינה בשיעור של 70%. בנסיבות אלו ולאור עדותה של דויטש הרי שעקב יציאתה לגמלאות במועד בו יצאה נגרם לתובעת נזק כדלקמן מהגיע התובעת לגיל 62:

364,752= X 0.888185.1926X 2,218

מאחר והתובעת בסיכומיה מבקשת פיצוי בסך 319,104₪ בגין ראש נזק זה מעמידה את סכום הפיצוי על זה המבוקש על ידי התובעת.

הפסד תנאים סוציאליים

1. התובעת טוענת, כי אלמלא הייתה מנצלת ימי מחלה בעקבות התאונה הרי שבמועד פרישתה היא הייתה זכאית לפדיון ימי מחלה. עוד טוענת, כי ככל שלא הייתה יוצאת לפנסיה מוקדמת ותחת זאת פורשת בגיל פרישה הרי שבמהלך השנים עד לפרישתה היא הייתה צוברת ימי מחלה נוספים אשר אף אותם היה בידה לפדות בעת פרישתה.
2. דויטש העידה, כי עד לתאריך הפגיעה התובעת צברה 769.32 ימים וניצלה 141.16 ימים עד למועד התאונה כך שהיתרה שלה במועד התאונה הייתה 628.16 ימים (עמ' 10 ש' 12-13). לטענתה, בגין התאונה התובעת ניצלה 506.87 ימים (עמ' 10 ש' 19-20). בהמשך העידה דויטש, כי עובד הוראה שפורש בגיל 55 ומעלה זכאי לפדיון ימי מחלה. לטענתה, אם העובד ניצל עד 36% מהימים הוא זכאי לפיצוי של שמונה ימים בגין כל שלושים ימים שלא ניצל. דויטש הסבירה כיצד עורכים את החישוב וטענה שהתובעת הפסידה 99,385.69 ₪ בפדיון ימי מחלה (עמ' 10 ש' 26-29). דויטש העידה, כי גב' שמעונוב אשר ערכה את התחשיב עשתה שערוך במידה שהתובעת הייתה ממשיכה לעבוד עוד עשר שנים במשרה מלאה וצוברת עוד 300 ימים. לטענתה, ניצול ימי המחלה נעשה לפי ממוצע של השנים שהתובעת עבדה ולפיו נקבע ניצול של 5.64 ימים בשנה (עמ' 11 ש' 8-15). דויטש אישרה, כי לגבי ימי המחלה והניצול לעתיד מדובר בהשערה (עמ' 14 ש' 26-27). נטען בפניה, כי מורות מבוגרות נעדרות יותר והיא השיבה, כי לא בהכרח וכי היא מכירה דווקא צעירות שנעדרות יותר (עמ' 15 ש' 5-6). דויטש אישרה, כי אם התובעת הייתה מנצלת יותר מ- 5.64 ימי מחלה בשנה החישוב היה משתנה (עמ' 16 ש' 2-7). היא אישרה, כי ההבדל היה לא רק לגבי מספר הימים שניתן היה לפדות אלא גם לגבי שוויו של כל יום. לטענתה, אם התובעת הייתה עוברת את ה- 36% ניצול היא הייתה מקבלת פיצוי לפי 6 ימים על כל 30 ימים במקום 8 ימים על כל 30 ימים (עמ' 16 ש' 8-15).
3. לתצהיר התובעת צורף חישוב אשר נעשה על ידי משרד החינוך. החישוב נעשה בהנחה שהתובעת הייתה ממשיכה לעבוד עוד עשר שנים במהלכן הייתה צוברת 30 ימי מחלה בשנה ומנצלת 5.64 ימים בשנה, לפי מספר הימים הממוצע אשר ניצלה במהלך שנות עבודתה. החישוב האמור מקובל עליי. ברי, כי מדובר בהשערה בלבד וכי ייתכן שהתובעת הייתה מנצלת מספר ימים רב יותר ומאידך, ייתכן, כי הייתה מנצלת מספר ימים נמוך יותר. סבורני, כי ניתן ללמוד ממספר ימי המחלה אשר ניצלה התובעת במהלך שנות עבודתה הרבות וחישוב על בסיס הנתון האמור הינו נכון והוגן. לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענת הנתבעת לפיה סביר, כי בשל גילה, התובעת הייתה מנצלת מספר ימים רב יותר ממה שניצלה בממוצע בשנות עבודתה וכאמור דויטש העידה, כי אין זה נכון בהכרח שמורות מבוגרות נעדרות מעבודה יותר ממורות צעירות. אל מול טענת הנתבעת לפיה בעיות רפואיות שנובעות מגיל גורמות לעובדים מבוגרים להיעדר יותר ממקום עבודתם ניתן לטעון, כי עובדים צעירים נעדרים בשל מחלות ילדים, היעדרות במהלך תקופת היריון וכדומה. שוכנעתי, כי יש לחשב את פדיון ימי המחלה של התובעת בהתאם למספר ימי המחלה אשר היא ניצלה בממוצע לאורך שנות עבודתה.
4. עד התאונה צברה התובעת 767.32 ימי מחלה. בעקבות התאונה היא ניצלה 506.87 מתוכם. במסמך אשר צורף לתצהיר התובעת נערך חישוב, על ידי משרד החינוך, לפיו ככל שהתובעת הייתה ממשיכה לעבוד עוד עשר שנים ולא הייתה מנצלת את ימי החופשה בגין התאונה הרי שהיא הייתה צוברת עד לפרישתה 1072.32 ימים ולאחר ניצול ממוצע של 5.64 ימים בשנה היו נותרים לה 864.76 ימים. מאחר ועל פי החישוב האמור התובעת לא הייתה מנצלת למעלה מ- 36% מהימים הרי שהיא הייתה זכאית לפדות את ימי המחלה ולקבל תשלום של שמונה ימים בגין כל שלושים ימים. משכך, התובעת הייתה זכאית בעת פרישתה לתשלום בעבר 230.6 ימי מחלה. התובעת הגישה מסמך ממנו עולה, כי שווי ימי המחלה האמורים עומד על סך של 169,411.81 ₪. את הסכום האמור התובעת הייתה זכאית לקבל במועד פרישתה ביום 31.8.18. סכום זה משוערך להיום עומד על סך של 177,458 ₪ ולאחר היוון סך של 157,582 ₪.
5. התובעת טוענת, כי ככל שהיא לא הייתה יוצאת לפנסיה מוקדמת בעקבות התאונה הרי שהיה בידה לצבור עוד שתי קרנות השתלמות. התובעת צירפה לתצהירה אישור בנוגע להעברת כספים מקרן ההשתלמות ביום 30.9.09 (נספח י'). בהנחה שהתובעת הייתה פורשת ב- 31.8.18, כמפורט לעיל, הרי שהיה בידה לצבור קרן השתלמות וחצי. מנספח י' עולה, כי ערך קרן ההשתלמות האחרונה אשר פדתה התובעת עמד על סך של 98,147.86 ₪. כרבע מהסכום האמור הינו קרן אשר התובעת אמורה הייתה לשלם בניכויים משכרה החודשי. בנסיבות האמורות פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין ראש הנזק האמור.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד

1. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק).
2. המומחה בתחום הנפשי המליץ על לפחות טיפול אחד לחודש. התובעת העידה, כי היא אינה מקבלת טיפול פסיכיאטרי חודשי כפי שהמליץ פרופ' מוניץ וטענה, כי התייעצה עם פסיכיאטר ואמרה לו שאין לה סבלנות וכוח נפשי לכל הטיפולים המייגעים האלה והוא אמר לה שהוא אינו רואה בכך צורך דחוף והמליץ רק על טיפול תרופתי (עמ' 21 ש' 26-32, עמ' 22 ש' 1-4).
3. ביום 12.11.06 אושפזה התובעת ליום אחד במדיקל סנטר ועברה ניתוח. בעת עדותה התובעת נשאלה מדוע עברה את הניתוח במדיקל סנטר ולא ברפואה הציבורית והשיבה, כי עם שחרורה היא הוזמנה לביקורת. היא טענה שהיא שלחה את בעלה ובתה לביקור אצל פרופ' גיפשטיין עם רשימת שאלות משום שלא היה בידה לצאת מהבית והוסיפה, כי פרופ' גיפשטיין אמר שהיא חייבת ניתוח מיידי לשיקום החוליה ונקבע לה תור כעבור שבוע. לטענתה, היא שאלה את הרופא למה לא ניתח אותה בבית החולים ובמקום זה שחרר אותה הביתה והעידה, כי הוא טען שהוא השתמש בניתוח שלה בחומר מיוחד שעדיין לא נכנס לסל הבריאות שמבטיח שהניתוח יעשה בצורה יותר מדויקת וכי אם לא הייתה עושה את הניתוח באופן פרטי היה עליה להמתין מספר חודשים (עמ' 22 ש' 29-32, עמ' 23 ש' 1-9). לטענתה, פרופ' גיפשטיין ניתח אותה באופן פרטי ובעת שהוא שחרר אותה מהמחלקה שהוא עמד בראשה הוא לא אמר לה שהיא זקוקה לניתוח ושאינה יכולה לקבל אותו שם (עמ' 23 ש' 10-14). התובעת שללה טענה לפיה הסיבה העיקרית בגינה עברה את הניתוח במדיקל סנטר הייתה קידום התור (עמ' 23 ש' 15-16). היא שבה וטענה, כי בניתוח נעשה שימוש בחומר מיוחד אשר טרם היה בסל הבריאות. לטענתה, ברפואה הציבורית הייתה דרך לטפל במי ששבר עמוד שדרה אולם לא באמצעות החומר האמור (עמ' 23 ש' 16-20).
4. בין היתר הגישה התובעת קבלות בגין שיעורי פלדנקרייז אשר לקחה. היא נשאלה, האם בידה להציג מסמך רפואי אשר יש בו המלצה לעשות פלדנקרייז והציגה מסמך של פרופ' גיפשטיין בנדון (עמ' 23 ש' 25-31). התובעת העידה, כי היא מבוטחת בכללית מושלם. היא נשאלה האם ניסתה לקבל החזר על החשבוניות האלה והשיבה, כי אינה חושבת שמגיע לה. בהמשך העידה, כי ניסתה רפואה אלטרנטיבית של קופ"ח, כולל פלדנקרייז אישי, וזה לא עזר לה (עמ' 23 ש' 32, עמ' 24 ש' 1-4). התובעת אישרה, כי היא קיבלה החזר על דיקור סיני ורפואה סינית והוסיפה, כי זה לא הועיל לה והיא פנתה לסקטור הפרטי. התובעת הוסיפה, כי טיפול הפלדנקרייז במסגרת הקופה לא עזר לה (עמ' 24 ש' 8-11).
5. בין יתר הקבלות אשר צירפה התובעת היא צירפה קבלות על כורסא חשמלית ועל כרית טלוויזיה. התובעת נשאלה האם בידה להציג המלצה כתובה לרכישת המוצרים ובתגובה טענה, כי הדבר היחיד שרכשה זה כורסא חשמלית שמעלה אותה ממצב של ישיבה לעמידה. עוד טענה, כי רכשה את הכורסא משום שלא היה בידה לקום ולשבת. היא נשאלה האם קנתה את הכורסא על דעת עצמה והשיבה, כי קיבלה המלצה (עמ' 24 ש' 12-16, 22-23). התובעת העידה, כי רכישת כרית טלוויזיה עם עיסוי של ד"ר גב אינה קשורה לתאונה (עמ' 24 ש' 17-18).
6. התובעת העידה, כי היא קבעה לעצמה שהיא זקוקה לנעליים אורטופדיות בעלות של 3,000 ₪. היא העידה, כי רכשה נעליים כאמור וכי היא לא תבעה ואין לה קבלה להוכיח (עמ' 25 ש' 11-14). נטען בפניה, כי לתצהיר צורפו קבלות רבות על סכומים מינוריים והיא נשאלה כיצד לא שמרה קבלה על סך 3,000 ₪ והשיבה, כי לתצהיר צורפו קבלות חלקיות בלבד וכי היא לא סברה שתצטרך להציג קבלה על נעליים ולכן לא שמרה (עמ' 25 ש' 15-18).
7. בין הקבלות אשר צורפו לתצהירה של התובעת יש קבלות עבור תרופות לטיפול בלחץ דם וכולסטרול. התובעת אישרה, כי גם לפני התאונה היא נטלה רק תרופות לטיפול בלחץ דם וכולסטרול (עמ' 22 ש' 5-6). ראובן העיד, כי הוא נוטל רק תרופה בשם ליפטור נגד כולסטרול. כמו כן העיד, כי הוא קונה תרופות בעבורו ועבור אשתו. לטענתו, הרוקח מקבל את שני המרשמים והוא משלם את כולם יחד בכרטיס אשראי (עמ' 27 ש' 13-22).
8. נטען בפני ראובן, כי הוא אינו יודע איך הגיע לסכום של 150,000 ₪ והוא שלל את האמור. הוא העיד, כי הניתוח במדיקל סנטר עלה כ- 50,000-60,000 ₪. ראובן הוסיף, כי חגורות מיוחדות עלו כ- 8,000 ₪, הכורסא המיוחדת כ- 8,000 ₪ ובנוסף היו ייעוץ אצל רופאים, תרופות והסעות כמה פעמים ביום בתקופת האשפוז (עמ' 28 ש' 30-32, עמ' 29 ש' 1-8). ראובן הוסיף, כי אמה של התובעת התגוררה אצלם באותה תקופה והייתה חולת אלצהיימר והיה עליו לעזור גם לה ולקנות לה תרופות (עמ' 29 ש' 8-9). עוד העיד, כי אין בידו לפרט את כל ההוצאות וכי יש קבלות לגבי חלקן. ראובן הוסיף, כי הוא לא אסף קבלות לגבי דלק. ראובן אישר, כי יש קבלות לגבי דלק והוסיף, כי מדובר בקבלות חלקיות (עמ' 29 ש' 11-15).
9. הנה כי כן, חלק מהקבלות אשר צירפה התובעת אינן קשורות לתאונה ולגבי חלקן לא הוכח האם הן קשורות אליה אם לאו. כמו כן, לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי היו טעמים מוצדקים אשר בגינם היה עליה לעבור את הניתוח אשר עברה באופן פרטי ולא בבית חולים ציבורי. טענותיה בנדון נטענו בעלמא ולא הוכחו בפניי. כאמור, המומחה בתחום הנפשי המליץ על טיפולים אולם מעדות התובעת עולה, כי היא אינה מקבלת את הטיפולים האמורים. עם זאת, לא מן הנמנע, כי בעתיד תידרש התובעת לטיפולים כאמור כפי שהמליץ המומחה. בשים לב לכל הנתונים הרלוונטיים ולשיעור ואופי נכותה של התובעת מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך 50,000 ₪ בראש הנזק שבכותרת.

עזרת צד ג'

1. התובעת טענה, כי בעקבות התאונה היא נזקקה ועדיין זקוקה לעזרת צד שלישי. לטענתה, לאחר התאונה היא מעריכה את עזרת בעלה בכ-5 שעות ביום בממוצע (ת/4 סעיפים 38-39). לטענתה, גם כיום היא זקוקה לעזרה רבה בביצוע עבודות משק הבית וקניות וכן היא לא שבה לנהוג ובעלה מסיע אותה (ת/4 סעיפים 40-41).
2. בתצהירו טען ראובן, כי מאז שהמטפלת של האם עזבה התובעת מעסיקה עוזרת בהיקף של 8 שעות בשבוע ובעלות של 340 ₪ וכמו כן הוא מבצע את עבודות הבית, הקניות ומסיע את התובעת. כן טען, כי אף בעתיד תזדקק התובעת לעזרה בהיקף שילך ויגדל והוא העריך את היקף העזרה בכ- 15 שעות שבועיות לפחות (ת/5 סעיפים 11-12). בעת עדותו נטען בפני ראובן, כי עבודות הבית אשר הוא מבצע אינן בגדר עזרה לאשתו אלא לבית בו גם הוא מתגורר ובתגובה טען, כי מאחר שהתובעת נפגעה קשה הוא עוזר לה אישית. ראובן הוסיף, כי מדובר בדברים שהיא הייתה עושה לפני התאונה (עמ' 27 ש' 25-32). הוא נשאל מה הוא עשה בבית לפני שהיא נפצעה ואחרי שיצא לפנסיה והשיב, כי הוא נפצע בתאונת דרכים והיה נכה והיא טיפלה בו. לטענתו, התובעת הייתה עושה קניות והוא היה עוזר בדברים פשוטים כמו להוריד זבל (עמ' 28 ש' 1-10). ראובן העיד, כי הוא מלווה את התובעת כל הזמן והוסיף, כי היא לא נוהגת (עמ' 28 ש' 19-20). ראובן אישר שכאשר הוא נזקק לעבור בדיקה רפואי, התובעת הצטרפה אליו (עמ' 28 ש' 21-22). ראובן נשאל לגבי סדר היום של התובעת והעיד, כי הוא מכין לה קפה בבוקר ומביא לה תרופות, הם אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים לקניות. לטענתו, הוא לוקח אותה ברכב ולפעמים היא מצטרפת ולפעמים לא. בהמשך העיד, כי התובעת כל היום בבית ולא יוצאת ממנו וכי לפעמים היא מבקשת שהוא יסיע אותה לבתם אשר מתגוררת לידם (עמ' 29 ש' 26-31).
3. בתצהירה טענה התובעת, כי טרם התאונה היא ביצעה את רוב עבודות הבית בעצמה וכי בשל מצבה לאחר התאונה המטפלת של אמה נאלצה לבצע את עבודות הבית במקומה ועבור עבודות אלו היא שילמה לה 1,000 ₪ לחודש (ת/4 סעיפים 36-37). התובעת העידה, כי למטפלת שטיפלה באמא שלה הייתה משכורת קבועה וכי את היתרה היא שילמה לה בשיק (עמ' 25 ש' 5). היא העידה, כי היא יכולה לנסות למצוא אישור כלשהו לגבי התשלום דנן אולם אינה חושבת שיש לה אישור כאמור (עמ' 25 ש' 7-8). לגבי העוזרת אשר היא מעסיקה כיום העידה, כי בידה לזמנה לעדות וכי אין לה אסמכתא כלשהי על ההעסקה שלה (עמ' 25 ש' 9-10).
4. התובעת לא הוכיחה, כי שילמה בעבר או כי היא משלמת כיום לעוזרת. ברי, כי ככל שהתובעת מעסיקה עוזרת כיום הרי שאמורה להיות לה אסמכתא בנדון ובין היתר בגין תשלומי ביטוח לאומי. כמו כן, היא אף העידה, כי בידה לזמן את העוזרת לעדות אולם לא עשתה כן. ברי, כי לא כל עבודות הבית אשר מבצע ראובן הינן בגדר עזרה לתובעת שכן עסקינן בבית אשר אף הוא מתגורר בו ובמשק בית משותף אשר הנטל להחזיקו מוטל על שניהם. עם זאת, המומחה בתחום הנוירוכירורגי קבע לתובעת נכות זמנית בשיעור 100% למשך חצי שנה. סביר בעיניי, כי בתקופה האמורה נזקקה התובעת לעזרת צד שלישי בהיקף משמעותי. כמו כן, לאור אופי והיקף נכותה הצמיתה של התובעת סביר בעיני, כי היא נזקקת ועתידה להיזקק לעזרת צד שלישי בעקבות התאונה. בנסיבות עניין לאחר שבחנתי את הנכויות מהן סובלת התובעת ולאחר שהתרשמתי מעדותה לפני ובשים לב שהתובעת לא המציאה ראיות התומכות בטענתה על מנת לערוך חישוב מדויק, מעריכה את הפיצוי לו זכאית התובעת בראש הנזק שבכותרת בסכום גלובאלי סך של 80,000 ₪.
5. הנה כי כן, התובעת הייתה מעורבת בתאונה אשר בעקבותיה נותרה לה נכות צמיתה משמעותית שבגינה לא היה בידה לשוב לעבודתה. אלמלא התאונה, התובעת הייתה ממשיכה בעבודתה כמורה ומצטרפת יחד עם יתר המורים בבית הספר בו עבדה לאופק חדש. בעקבות המעבר לאופק חדש שכרה של התובעת היה צפוי לעלות באופן משמעותי ובמהלך שנות עבודתה עד לפרישתה היא צפויה הייתה להמשיך ולהתקדם בדרגות ובהתאם לכך שכרה היה עולה. שוכנעתי, כי התובעת הייתה מורה מוערכת ומשקיעה וכי סביר שהיא הייתה מתקדמת בהתאם לאפשרויות אשר מציע מסלול אופק חדש. בשל יציאתה של התובעת לפנסיה מוקדמת נגרמו לה גם הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים. בנוסף, נגרמו לתובעת הוצאות בעקבות התאונה והיא נזקקת ועתידה להיזקק לעזרת צד שלישי של פגיעתה. לאור האמור לעיל, בעקבות התאונה נגרם ועתיד להיגרם לתובעת נזק בסך 1,869,070 ₪.

ניכוי תגמולי מל"ל

1. התובעת קיבלה קצבאות מהמל"ל ושוויהן בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהגישה הנתבעת עומד על סך של 313,459 ₪. במסגרת סיכומיה טוענת התובעת, כי אין לנכות את תגמולי המל"ל מסכום הפיצוי לו היא זכאית מאחר ומדובר בתגמולי נכות כללית אשר לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בינם לבין התאונה נשוא התובענה. אינני מקבלת טענה זו. במסגרת המוצגים אשר הגישה הנתבעת ישנו שאלון אשר נשלח לתובעת ואת תשובותיה של התובעת לשאלון. במסגרת השאלון נשאלה התובעת, האם פנתה למל"ל לשם קבלת גמלה בעקבות התאונה והאם קיבלה בעקבות התאונה כספים כלשהם מהמל"ל. התובעת השיבה בחיוב על שתי השאלות האמורות וציינה, כי בעקבות התאונה היא קיבלה קצבת נכות כללית. בנוסף השיבה התובעת, כי היא לא קיבלה ואינה מקבלת גמלה כלשהי מהמל"ל ללא קשר לתאונה. בנסיבות אלו אין לקבל כעת את טענת התובעת לפיה תגמולי המל"ל אינם קשורים לתאונה ואין לנכותם.

התוצאה

1. בנסיבות האמורות, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בסך של 1,555,611₪ בגין נזקיה בעקבות התאונה נשוא התובענה. לסכום זה יש להוסיף החזר אגרה משוערך להיום ושכר טירחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק.
2. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, י"ח אב תשע"ד, 14 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.