1. ראשית ההליך בתביעה לפיצוי לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים). תביעה זו יושבה משכבר, כפי שיפורט בהמשך. המשכה בהודעת צד ג' שהתבררה ותידון במסגרת פסק-דין זה. ביום 27.12.05 נהג הנתבע 2 (להלן: סלימאן) באוטובוס "אגד". התרחשה תאונה שבה נהרגו שני אנשים ונפצעו שנים נוספים, ובהם התובעת. נגד סלימאן הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה (תד 1217/06). בעקבות עסקת טיעון הוא הודה בעובדות שיוחסו לו בהסתייגויות שהביאו להגשת כתב אישום מתוקן. סלימאן הורשע ונענש.

2. מאז 1992 ועד התאונה עבד סלימאן בחברות שונות תמיד באותו חניון, בניקיון ובאחזקת אוטובוסים השייכים ל"אגד" והסעת נהגים לבתיהם בסוף יום עבודה. ביום התאונה לא היה לסלימאן רישיון נהיגה תקף באוטובוס. בהתאם לכתב האישום שבעובדותיו הודה, בתאריך 15.5.03 פג תוקף רישיון הנהיגה שלו. בתאריך 28.4.04 קיבל רישיון נהיגה זמני שתוקפו עד ליום 28.10.04. ביום 18.10.04 נפסל סלימאן על-ידי בית-המשפט לתעבורה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 9 חודשים. רק ביום 15.3.05 הופקד הרישיון הזמני שהיה בידי סלימאן, אף שתוקפו פג ביום 29.10.04. למרות זאת הוא המשיך לנהוג עד ליום התאונה, 27.12.05.לאור עובדות אלה יושבה התביעה העיקרית בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין חלקי, ביום 27.6.13. הוסכם ש"קרנית" תשלם לתובעים 300,000₪ והתביעה נגד הנתבעת 4, מבטחת האוטובוס, תדחה. הוסכם שהודעת צד ג' תתברר והקביעות שבה יחייבו את הצדדים גם לענין תביעות של ניזוקים אחרים שפיצתה "קרנית".

טענות הצדדים לענין החבות:

3. לטענת "קרנית", על "אגד" מוטלת חובה לוודא את כשירותו של מי שנוהג באוטובוסים שלה בהיותה בעלת או מחזיקת הרכבים בין אם שהיא מעסיקתו של הנהג ובין אם לאו. טענה זו מבוססת על שכל הישר אך גם על עדויותיהם של שאול הונה ושלמה פרץ, שניהם עובדי "אגד". מר הונה היה בזמנו מנהל ארצי של מחלקת בטחון שמירה ושירותים ב"אגד". לתצהירו צורפו נהלים ומעדותו עלה כי "כל מי שעולה על אוטובוס של אגד חייב לעבור את בית הספר של אגד ולקבל היתר הן לנהיגה באוטובוסים של אגד והן לסוג המיוחד שהוא אמור לעבוד בו". תוקף ההיתר מקביל לתוקף רישיון הנהיגה כך שבכל פעם שמחודש הרישיון, אמור להיות מחודש גם ההיתר. מעדותו של מר הונה עולה תמונה של תוהו ובוהו כאשר "אגד" מודעת לחובתה לבדוק את מצב רישיון הנהיגה של נהגיה, אך בתוכה, כל גוף סבור שמדובר באחריות של גוף אחר. תכתובות מאוחרות לאירוע התאונה מוכיחות גם נקודה זו משהן נושאות את הכותרת "תזכורת", דהיינו להדגיש כי לא מדובר בנהלים חדשים אלא בתזכורת בדבר קיומם של נהלים ישנים שלא מולאו.

4. לטענת "קרנית" ניתן ללמוד על סטנדרט ההתנהגות הסביר מהתנהלות "אגד" בעצמה באותם המקומות והתחנות שבהן נשמר הנוהל כלשונו. מר שלמה פרץ, היה נהג מנהלי באותה תקופה בחניון בחולון. הוא ביצע תפקיד מקביל לתפקידו של סלימאן בפתח תקווה. הוא סיפר כיצד נדרש להציג רישיון נהיגה וכיצד נדרש לעבור הכשרות ו"הסמכה" כדי לקבל את היתר הנהיגה מטעם "אגד". כל זה באותו ארגון שפועל לפי אותם הנהלים. לבסוף, טוענת "קרנית" כי נהלים מאוחרים יותר שהתפרסמו ב"אגד" כשנתיים לאחר התאונה שמים דגש על בדיקות כשירות הנהגים ויש לראות בהן משום הודאת בעל דין בחובתה של "אגד".

5. "אגד" סבורה שיש לדחות את הודעת צד ג' שנשלחה לה. ראשית, טוענת היא שעל מבטחת האוטובוס היה לשאת בנזקי התובעת, שכן רישיון הנהיגה של סלימאן נשלל רק בשל אי תשלום קנסות. היא טוענת שסמכה על בדיקתה של "קרנית" לענין זה והופתעה מהעובדות שהתבררו במשפט.

לגוף הענין טוענת "אגד" שסלימאן לא היה עובד שלה מעולם. הוא היה עובד קבלן (י.א.מ בע"מ) עמו התקשרה "אגד" להספקת שירותים. ככל שקיימת אחריות כלשהי לבדוק תוקף של רישיונות נהיגה הרי שהיא נופלת על המעסיק של התובע, החברה הקבלנית (שככל הנראה חדלה להתקיים בינתיים). טענה זו מעוגנת בלשון חוזה ההתקשרות שבין "אגד" לבין י.א.מ בע"מ. עוד טוענת "אגד" כי גם לשון חוק הפיצויים לא מאפשרת הטלת אחריות עליה. "אגד" מעולם לא התירה את הנהיגה ללא רישיון. מי שהתיר את השימוש היתה המעסיקה של הנהג. "אגד" גם לא ידעה שרישיונו של הנהג נשלל ואף לא היה מצופה ממנה לדעת. האחריות לבדיקת הרישיון מוטלת כאמור על המעסיקה הישירה. לבסוף, טוענת "אגד" ש"קרנית" מתבססת על פסיקה שעניינה אחריות מעביד לבדוק את הרישיון של עובדו אלא שלא רק שהיא אינה המעבידה אלא גם שבין "אגד" לבין הנהג קיימים יחסים שהם כמעט יחסי חברות מיוחדים שבגינם מותר למעסיק לסמוך על עובדו בלי לבדוק את רישיונו.

6. "קרנית" ו"אגד" הטיחו זה בזה גם האשמות הנוגעות לדרך שבה ניהלה כל אחת מהן את המשפט ובמיוחד את מדיניותה בכל הנוגע לזימון עדים. "קרנית" טוענת כי "אגד" הסתירה ממנה עדים וכי היא נמנעה מזימון העדים שלא הוסתרו. "אגד" טענה כי "קרנית" הודיעה שהיא תזמן רשימה ארוכה של עובדי "אגד" למתן עדות, וכך מנעה ממנה לשוחח עמם. ככל שלא הובאו עדים הרי שזה משום ש"קרנית" ויתרה על עדויות עובדי "אגד" שזומנו. יוער, כי טענתה זו אינה מדוייקת. אילו רצתה "אגד" להעיד עדים אלה, היתה יכולה לזמנם מיד לאחר ויתורה של "קרנית".

7. סלימאן טוען שהוא רק מילא הוראות. הוא אמנם לא טרח להודיע על שלילת רישיונו אלא שכאשר ניסה להוציא חופשת מחלה כדי לא לנהוג, המעביד לא אישר לו ודרש ממנו להתייצב. כך הוא עשה בפועל ולכן גם נהג ללא רישיון. סלימאן טען שבניגוד לנהלים של "אגד" עצמה, הוא מעולם לא עבר רענונים והכשרות ומעולם לא התבקש להציג רישיונות נהיגה ל"אגד".

הכרעה בשאלת החבות:

8. סלימאן הועסק על ידי חברות שונות תמיד באותו תפקיד באותו חניון של "אגד", בניקיון ובאחזקת אוטובוסים ובראשית יום העבודה ובסופו היה מסיע נהגים לבתיהם. לפחות חלק מעובדי "אגד" חשבו שהוא עובד "אגד" עצמה. לסלימאן היה רישיון נהיגה באוטובוס אלא שתוקפו פג בתאריך 15.5.03. בתאריך 28.4.04 קיבל רישיון נהיגה זמני שתוקפו עד ליום 28.10.04. ביום 18.10.04 נפסל סלימאן בבית-המשפט לתעבורה מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 9 חודשים. סמוך לכך גם נשלל רישיון הנהיגה שלו גם בשל צבירת נקודות. את הרישיון הזמני, שתוקפו ממילא פג, הפקיד סלימאן רק ביום 15.3.05. למרות זאת הוא המשיך לנהוג עד ליום התאונה שהתרחשה ב- 27.12.05. המשמעות היא שסלימאן נהג במשך תקופה ארוכה מאד באוטובוס למרות שהדבר היה אסור לו.

9. בסיכומי "אגד" מוצג כל זה כליקוי בעל אופי "טכני", תקלה בהסדרת הניירת, עניין שחשיבותו שולית. הרי העיקר, כך גורסת "אגד", היא כשירותו הריאלית של הנהג, העובדה שהנהג באמת יודע כיצד לנהוג באוטובוס. המענה על כך הוא בשלושה מישורים:

א. הטענה פשוט לא נכונה עובדתית. לא נכון לטעון שכל מה שעמד בינו לבין רישיון תקף הוא תשלום אגרת רישוי. רישיונו של סלימאן נשלל בפסק-דין של בית-המשפט לתעבורה. בנפרד, לאחר ימים אחדים, נשלל רישיונו גם ע"י רשות הרישוי בשל צבירת נקודות.

ב. ככל שיש משמעות לכשירות ה"מהותית" של סלימאן, הרי שהוא לא היה כשיר לנהוג באוטובוסים של "אגד" לפי הסטנדרטים שקבעה "אגד" עצמה – והדברים יפורטו מיד.

ג. נסיבות התאונה, מעידות על סלימאן שהיה בלתי כשיר לחלוטין לנהוג באוטובוס.

10. יש הבדלים בין דגמים פרטיקולריים של אוטובוסים שמפעילה "אגד". מי שמכיר דגם אחד, אינו יודע בהכרח כיצד להפעיל את האחר. בשל כך "אגד" עצמה מכשירה את נהגיה בהכשרות פרטניות על כל דגם ודגם. לצד רישיון הנהיגה הרשמי של מדינת ישראל, מחזיקים נהגי "אגד" בהיתר פנימי המפרט את הכשרותיהם לדגמי אוטובוסים שונים. "אגד" עצמה אינה מתירה לנהג לנהוג באוטובוס שהוא לא הוכשר על ידה לנהוג בו ותוקף ההיתר שנה אחת בלבד. ההיתר שקיבל סלימאן מ"אגד" והוצג בפני בית-המשפט מתיר לו לנהוג בחמישה דגמי אוטובוסים כשהם ריקים. לא נזכר שם אוטובוס מתוצרת "מרצדס- בנץ", שבו נהג סלימאן בעת התאונה. בעת התאונה כבר פג משכבר תוקף ההיתר.

11. מן הראוי לפרט את נסיבותיה המחרידות של התאונה. יש בהן מענה שלילי רועם לטענת "אגד" בסיכומיה, שמבחינה "מעשית" היה סלימאן כשיר לנהוג באוטובוס. התאונה נגרמה בסדרת אירועים שתחילתה במכשיר ה"מירס" של סלימאן שנפל אל רצפת האוטובוס. סלימאן התכופף להרים אותו, האוטובוס סטה שמאלה ועלה על המדרכה, שם פגע בשתי נערות בנות 13. לאחר הפגיעה, האוטובוס לא עצר ומחץ את הנערות על גדר בטון. האחת נהרגה והשניה נפצעה קשה. סלימאן לא בלם את האוטובוס, אלא הסיט את ההגה ימינה, ירד מהמדרכה ולאחר כ- 70 מטרים פגע ברכב פרטי שעמד לצד המדרכה ובו שני נערים כבני 15. האוטובוס המשיך בנסיעתו כשהוא דוחף את המכונית עד שהתנגשו בעמוד חשמל. בשריפה שפרצה נספה אחד הנערים והשני נפצע פציעה קשה.

12. סעיפי האישום בהם הודה סלימאן כוללים נהיגה ללא רישיון, נהיגה ללא ביטוח, נהיגה בזמן פסילה, גרימת מוות בנהיגה רשלנית וגרימת חבלה של ממש בנהיגה רשלנית. ביום 22.4.07 הורשע סלימאן על פי הודאתו בפרטי כתב האישום המתוקן. במסגרת גזר הדין נמתחה ביקורת על החלטת הפרקליטות שלא להאשים את סלימאן בהריגה וכן, ניתנה הוראה לרשויות החקירה להמשיך ולחקור את אחריותם של "אלה אשר נתנו בידי הנאשם הגה של אוטובוס, מבלי שהבטיחו שהנאשם כשיר וראוי לנהוג בו". העובדות שפורטו במסגרת כתב האישום פורטו גם במסגרת גזר הדין והן קביעה עובדתית במשפט פלילי על המשתמע מכך. במסגרת הליך זה לא דווח לבית-המשפט, מה נעשה בנוגע לאותה הערה של בית-המשפט הנכבד לתעבורה. לעומת זאת, מקו ההגנה שנקטה "אגד" במשפט עולה שהיא מתנערת לחלוטין מכל אחריות לתאונה. יש להצר מאד על כך, שכן עמדה מתריסה זו מלמדת שהלקח מהאירוע לא נלמד.

13. ביום 27.6.13 קיבל הסכם פשרה חלקי בין הצדדים תוקף של פסק-דין. בסעיף 12(א) לאותו הסכם אישרו הצדדים שהתובעת זכאית לפיצויים מ"קרנית" והם מסכימה לסכום הפיצוי ולדחיית התביעה נגד המבטחת של האוטובוס. למרות זאת, טענה "אגד" בעמודים 4 – 5 לסיכומיה שרישיונו של סלימאן נשלל רק מפאת אי תשלום אגרה בזמן שלא עלה על שנה מיום התאונה ועל כן, היתה נהיגתו מבוטחת. כפי שכבר צויין קודם זו טענה בלתי נכונה. "אגד" גם טענה שהיא סמכה על "קרנית" שבדקה את העובדות ולכן הסכימה לפשרה, אך למעשה לא עומדת ל"קרנית" עילת תביעה. יצויין, שטענות אלה נטענו במרומז ותוך ערפול מכוון, מעין "מהלך בין הטיפות". "אגד" לא טענה במפורש שיש לבטל את הסכם הפשרה שקיבל תוקף פסק-דין, אך בפועל נהגה כאילו ביקשה לעשות כן, הורשתה להביא ראיות רלבנטיות לשם כך והדיון בבקשת הביטול הוא חלק מחזית מחלוקת לגיטימית בין הצדדים. בית-המשפט לא יגרר להליך פגום שכזה ולא יתיר אותו.

14.לגוף הטענות: אין להעלות על הדעת ש"אגד" לא ידעה ביוני 2013 את כל העובדות הנחוצות בנוגע למצב רישיונו של סלימאן. אף אין להעלות על הדעת שבא-כוחה המלומד (באמת) והמנוסה (מאד) חתם על הסכם פשרה בלי לבדוק את העובדות היטב. "אגד" לא ביקשה לבטל את הסכם הפשרה. יש לתוכנו תוקף של פסק-דין חלוט. מה שכתוב בו אינו יכול עוד להיות נושא לדיון. מכיוון שכך, לא היה איש מהצדדים מצופה להביא ראיות כלשהן בשאלה מתי היה לסלימאן רישיון תקף ומדוע נשלל. לענין זה לא היתה עוד כל חשיבות והוא לא היה חלק מחזית המחלוקת בין הצדדים. על רקע זה, אין כל משמעות לאמירה של סלימאן (המנוגדת לעובדות שבהן הודה והורשע) שכביכול היה לו במועד כלשהו רישיון נהיגה תקף. מכאן ש"קרנית" שילמה לתובעים פיצוי כדין.

15. זכותה של "קרנית" לחזור אל מי מצדדי ג' מוסדרת (לשונית, על דרך השלילה) בסעיף 9 לחוק הפיצויים:

9. (א) מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:

(1) מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7;

(2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה;

(3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א.

(ב) חבותו של מי שחוזרים עליו לפי סעיף קטן (א), תהיה לפי פקודת הנזיקין.

(ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לפגוע בזכות החזרה של מעורבים בתאונה לפי סעיף 3(ב) בינם לבין עצמם.

16. ל"קרנית" זכות חזרה כנגד "מי שאינו זכאי לפיצויים לפי סעיף 7". (למען הדיוק יאמר שמדובר בזכות חזרה נגד מי שלא היו זכאים לפיצויים אילו נפגעו והגישו תביעה לפי חוק הפיצויים). סעיף 7 מונה חלופות שונות לנפגעים שאינם זכאים לפיצויים. בין אלה רלבנטיות שתיים לעניינו של סלימאן:

(א) סעיף 7(3) העוסק ב"מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה..."

(ב) סעיף 7(5) "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימוש ברכב...".

כפי שפורט קודם, סלימאן נהג בלי רישיון נהיגה שנשלל בבית-המשפט. הצדדים הסכימו (והדבר קיבל תוקף של פסק-דין חלוט), שסלימאן נהג ברכב כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את השימוש. לכן הצדדים הסכימו ש"קרנית" תפצה את התובעת. מכאן של"קרנית" עילת חזרה נגד סלימאן.

17. "אגד" היתה בעלת האוטובוס. היא השתמשה בו במהלך היום ובסיום העבודה הוא נשאר בחניון שלה. כאשר סלימאן נטל אותו כדי לפזר את נהגי "אגד" לבתיהם, לא חדלה "אגד" להחזיק באוטובוס ואין לומר שהחזקה בו עברה לחברת כח האדם, שהעסיקה את סלימאן. "אגד" היא שהתירה לסלימאן לנהוג באוטובוס. זה היה היתר אישי, שהיה חלק משגרת עבודתו בחניון שלה. נהיגה זו לא היתה מכוסה בביטוח החובה. מכאן עילת החזרה של "קרנית" כלפי "אגד" נגזרת מהוראת סעיף 7(6) העוסק בנפגע שהוא "בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה"

18. "אגד" כפופה לנורמה הפלילית שבסעיף 10(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] לפיו "בעל רכב ומי שהשליטה על הרכב בידו לא ירשה לנהוג ברכב למי שאינו רשאי לפי סעיף קטן (א) לנהוג בו, ובלבד שלא יהיה בעל רכב או מי שהשליטה על הרכב בידו, אחראי בעד נהיגתו על ידי אדם שאינו רשאי לנהוג בו, אם הוכיח שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי שאותו אדם לא יוכל לנהוג ברכב". אילו אמצעים נקטה "אגד" כדי לוודא שאדם חסר רישיון מתאים ינהג באוטובוס?

19. "אגד" הנהיגה נורמה, שתנאי לכך שאדם ינהג באוטובוס שלה, שלצד רישיון נהיגה תקף של המדינה, הוא יעבור הכשרה בסוג האוטובוס שבו הוא אמור לנהוג והוא יחזיק בהיתר מתאים מטעם "אגד" המציין הכשרות אלה. "אגד" קיימה נורמה זו בחניונים אחרים, אך לא בחניון שבו הועסק סלימאן. במשך תקופה ארוכה מאד נהג סלימאן באוטובוסים של "אגד" בלי שנדרש להציג ל"אגד" רישיון נהיגה תקף – שלא היה לו – ובלי שהיה בידו היתר פנימי תקף של "אגד". הוא עצמו סיפר שניסה להסדיר קבלת היתר כזה. מסתבר שאיש לא שאל ואיש לא בדק ולכן גם לא הבחין איש ב"אגד" שההגה נמצא בידיו של אדם שגם לשיטתה, פשוט אינו כשיר לנהוג באוטובוס.

20. ענין מרכזי בסיכומי "אגד" היא הטענה שסלימאן לא היה עובד שלה. לדעתה, היתה החובה לבדוק את כשירותו חובתה של החברה שהעסיקה אותו ו"אגד" יצאה ידי חובתה, כאשר "האצילה" לחברה זו את הסמכות לוודא שלסלימאן יש רישיון נהיגה תקף. לצד זה, העלתה "אגד" גם טענה המבוססת על הגיון הפוך – שמכח היכרותה עם הנהג ויחסי האמון שבינה לבינו, רשאית היתה לסמוך עליו שידווח לה דיווחי אמת וימנע מנהיגה לאחר שרישיון הנהיגה שלו נשלל. שתי הטענות ראויות לדחיה מטעם זהה – הן מתעלמות ממערכת היחסים שהוכחה בין סלימאן לבין "אגד". סלימאן אינו דומה כלל לנהג של חברה אחרת ששימשה כ"קבלן משנה" של "אגד", תוך ששימרה בידה את המנגנון האירגוני של פיקוח על כשירות הנהגים. סלימאן גם אינו דומה לחבר "אגד" או לשכיר שלה, שמכח היכרות ממושכת מתקיימים עמו יחסי אמון.

21. במונחים המקובלים בשיח התעסוקתי בישראל, סלימאן היה "עובד קבלן" שהועסק במישרין בתוך המנגנון הארגוני של "אגד". סידורי ההעסקה שלו נבדלו מהעסקה ישירה של עובד ע"י "אגד" פשוט כדי ש"אגד" תוכל לשלם לו פחות משהיא נוהגת לשלם לעובדיה. מדי כמה שנים ערכה "אגד" מכרזים שבהם נקבעה זהותה של חברה שסיפקה לה עובד המסיע את נהגי החניון בתחילת יום עבודה ובסופו ובמהלך היום עוסק בניקיון ובתחזוקת האוטובוסים בחניון. אף שזהות החברות הללו השתנתה, זהותו של העובד נשארה אחת. סלימאן הועסק במשך 13 שנים באותה עבודה ובאותו מקום. חלק מחבריו לעבודה חשבו שהוא עובד "אגד", את הוראותיו קיבל ממנהל החניון, איש "אגד" שהורה לו מה לעשות. מ"אגד" הוא קיבל היתר לנהוג באוטובוסים שלה והיא שהתיימרה בפועל לבחון את כשירותו כנהג וגם סיפקה מסמך המעיד על כך.

22. מי שנותן כלי תחבורה בעל כח הרס כה גדול בידי נהג, חייב לבדוק בתדירות סבירה את כשירותו הפורמאלית והמעשית לנהוג בו. כיצד יכולה "אגד" לדעת כאשר נשלל רישיון נהיגה של נהג שהיא מעסיקה? בכל תכיפות של בדיקת רישיונות, עלול להפתח חלון זמן שבו עובד לא הגון ימנע מדיווח על אובדן רישיון (ואמנע מספקולציות, על היכולת לקבל מראש היתר מעובדים, לעיין במרשם הפלילי הרלבנטי). אילו היתה "אגד" מקיימת את נוהלי עצמה, היה מקום לבחון אם הם סבירים, אך היא לא עשתה כן. אדם שעיסוקו מקביל לעיסוקו של סלימאן סיפר כיצד נבדק מדי שנה רישיון הנהיגה שלו, והוסדר לו היתר פנימי לנהוג באוטובוסים שבהם השתמש בפועל . אילו נהגה כך "אגד" גם עם סלימאן, יתכן שהיתה יוצאת ידי חובתה, אלא שהיא נהגה באופן שונה מאד. היתר הנהיגה הפנימי שנתנה "אגד" לסלימאן התיר לו לנהוג באוטובוס ריק בלבד. למרות זאת כללה שגרת עבודתו במשך 13 שנים, הסעה של נהגים אל החניון וממנו. "אגד" ידעה בפועל שסלימאן אינו כשיר לעשות את מלאכתו, לפי סטנדרט הכשירות שקבעה בעצמה. אחר-כך לא חודש ההיתר וסלימאן המשיך בעבודה, תוך ש"אגד" מודעת בפועל לכך שלא מתקיימת בו דרישות הכשירות שלה עצמה. במשך תקופה ארוכה מאד נהג סלימאן באוטובוסים של אגד בלי שהיה בידו רישיון כדין. "אגד" לא ידעה זאת, מפני שלא טרחה לבדוק את הענין. מנגנון הבקרה של "אגד" פשוט כשל. העובדה שהכשל נמשך תקופה ארוכה מאד מלמדת על חומרת הכשל.

23. ההלכה הנוגעת לענייננו סוכמה בספרו של אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים (מהדורה 4, 2011) כדלקמן: "לקרנית עומדת זכות חזרה כלפי מתיר השימוש ברכב מקום בו התנהגותו של מתיר השימוש היתה נגועה באשם, המתבטא בידיעה, בפזיזות, בעצימת עיניים או למצער ברשלנות, דהיינו אם מתיר השימוש ידע או צריך היה לדעת על כך שהנהג לא היה מבוטח. בהתאם להלכה כללית זו, על בית המשפט לבחון האם בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפניו ישנו אשם באופן שבו פעל מתיר השימוש ברכב או שמא פעל המתיר באופן סביר." (שם, ע' 549). ובהמשך "מקום בו חוזרת קרנית על מי שהתיר שימוש ברכב לא מבוטח, לאחר שפיצתה נפגע בתאונה שבה מעורב הרכב מוטלת עליה החובה להוכיח כי נתקיימו עילות תביעת החזרה. עליה להוכיח כי מתיר השימוש אכן התיר את השימוש ברכב וכי עשה זאת כשהוא מודע או שצריך היה להיות מודע לעובדות שהביאו להעדר כיסוי ביטוחי. הנטל להוכיח כי הרכב נמסר ברשות הבעלים או המחזיק מוטל על הטוען זאת. מוטל על קרנית להצביע גם על קיומו של אשם מצד הבעלים או המחזיק ברכב וזאת נוכח הילכת צודרקר הנ"ל. אין די בכך שקרנית תוכיח כי ניתנה רשות לנהוג ברכב אלא גם יש צורך שתצביע על כך שנותן הרשות ידע או היה צריך לדעת כי הנוהג חסר רישיון נהיגה, למשל. (שם, ע' 552).

24. הצדדים העלו טענות משפטיות לרוב, אשר אינן נחוצות להכרעה כלל, שכן מעשי "אגד" ומחדליה נגועים באשם חמור וכבד המשתרע על פני תקופת זמן ממושכת ומתגלם בהתנהגויות ובמחדלים רבים ומגוונים. את התנהגות "אגד" כינתה "קרנית" בתואר "הפקרות" ודומה שזו לשון המעטה. ביטויים כמו "קלות ראש", "אדישות לסיכון" ו"עצימת עיניים" נראים כהולמים את האירוע יותר מהביטוי המאופק "רשלנות חמורה". הזחיחות העולה מסיכומי "אגד" מקוממת, אך יותר מכל היא מדאיגה. מעוררת היא את החרדה, שדבר לא נלמד ומבחינת "אגד" מישהו אחר אמור היה לוודא שמי שנוהג באוטובוס שלה כשיר לעשות כן. עמדה זו תמוהה שבעתיים בעיני מי ש"זכה" לשמוע את העדים, אנשי "אגד", מגלגלים את חובת בדיקת רישיונות הנהיגה ממחלקה למחלקה ומבעל תפקיד לבעל תפקיד, כאשר לכולם ברור ש"מישהו אחר" ב"אגד", חייב היה לעסוק בכך. התוצאה היא של"קרנית" עילת חזרה גם כנגד "אגד".

חיובי צדדי ג'

25. כאשר ל"קרנית" זכות חזרה כלפי בעל הרכב והנהג כאחד – כבענייננו – חב כל אחד מהם כלפיה יחד ולחוד. לכל אחד מהשניים עילת השתתפות כלפי האחר. נוכח טענותיהם של הצדדים היא תידון כעת. גם כאן נבחנת שאלת האשם המוסרי לאור שיקולים של ענישה והרתעה. בשרשרת הסיבתית המובילה אל התאונה, אשמו של סלימאן כבד מנשוא. מעשיו חורגים מאד מסתם רשלנות והדברים באו לידי ביטוי ברור בפסק-הדין המרשיע. סלימאן העיד שלא דיווח על שלילת הרישיון שלו כדי לא לאבד את עבודתו, אך כמובן שזה לא הסבר הראוי להתחשבות. דומה שאין הרבה טעם "להרתיע" את סלימאן עצמו. רישיון הנהיגה שלו נשלל לתקופה ארוכה מאד והוא הגיע לפת לחם. מובן שאשמה של "אגד" הוא בעל אופי יותר בירוקרטי ולכן הוא נחזה לפחות חמור. "נחזה לפחות חמור" נאמר, אך מבחינות רבות הוא אולי חמור יותר. בעוד שטעות קשה בשיקול דעתו של אדם כסלימאן מסכנת את מי שיושב באוטובוס ואת מי שמזדמן לכביש, טעות קשה כשל "אגד" יוצרת מכפלת סיכונים ששיעורה נגזר מהיקף הפעילות של המוביל היבשתי הגדול בישראל. גם פער המשאבים והאמצעים בין סלימאן לבין "אגד" מדגיש את חומרת אשמה של "אגד". נקודת האיזון בין סוגי אשם שונים ורמות אשם שונות אלה, היא שכל אחד מהשניים ישא במחצית האחריות לאירוע זה.

לפיכך הודעת צד ג' מתקבלת. צדדי ג' יחובו כלפי "קרנית" יחד ולחוד בחיובים שיפורטו להלן – וביניהם ישתתפו בחיובים בחלקים שווים.

26. החיובים: בהתאם לפסק-הדין החלקי היה על "קרנית" לפצות את התובעים בתשלום 300,000₪."אגד" סבורה שדי בתשלום הסכום כשהוא נושא הפרשי הצמדה בלבד, אך לטענה זו אין כל בסיס בדין. משכבר נקבע שמנגנון השערוך השגרתי, הצמדה וריבית, מיועד לשמור על ערך הכסף ולא לייצר רווח. כך ראוי לעשות גם כאן. לפיכך, צדדי ג' ישיבו ל"קרנית" את מה ששילמה לתובעים, כאשר הסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ששילמה "קרנית" את הסכום בפועל ועד המועד שבו ישולם לה הסכום ע"י צדדי ג'. על כך יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 15% בתוספת מע"מ והאגרה. ניהול משפט זה היה מיותר לחלוטין. העובדות הנחוצות להכרעה לא היו שנויות במחלוקת אמיתית והטענות המשפטיות התגלו כטענות סרק שנועדו לדחוק את הקץ תוך התחמקות לא מכובדת מנטילת אחריות. כך נכפו על "קרנית" עלויות ניכרות (שהוכחו לפרטיהן) בלי כל הצדקה. צדדי ג' ישאו בהוצאות "קרנית" בסך 70,000₪.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ו, 18 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.