1. התובע, יליד 6.3.1965, נפגע בתאונת עבודה ביום 13.11.07.
2. התובע היה עובד של הנתבעת 1, המבוטחת על ידי הנתבעת 2 (להלן: "המעביד"). התובע ביצע עבודה עבור הנתבעת 3, המבוטחת על ידי הנתבעת 4 (להלן: "הנמל").
   המעביד הגיש הודעה לצד שלישי כנגד ממונה הבטיחות של הנתבעת 1, הוא הצד השלישי.

סוגיות החבות

1. בתיק הוגשו מספר תצהירים על ידי כל הצדדים, באשר לאופן קרות התאונה והחבות בעטיה של התאונה. במהלך דיון ההוכחות, ביקשו המעביד והצד השלישי, למשוך את התצהירים מטעמם, ולהימנע מלהעיד כל עד מטעמן.
   בסופו של דבר, העידו בפני בית המשפט רק התובע עצמו, והעד מרדכי מלכה, שהיה האתת מטעם הנתבעת 3 (להלן: "האתת").
2. תיאור העבודה
   מעדויותיהם של התובע ושל האתת, עלה שהתובע נמנה על צוות עובדי "לשינג" מטעם המעביד. עבודת "לשינג" היא עבודה הקשורה בפעילות תפעולית של אנייה בפריקה או טעינה, ע"י פתיחת קשירה או קשירה של המכולות המוצבות על סיפון האנייה.
   התובע היה עובד הנתבעת 1 והנמל שכר את שירותיו של המעביד, הנתבעת 1, לשם ביצוע עבודת ה"לשניג".
   ביום האירוע, הוטענה אנייה בנמל אשדוד במכולות, ותפקידו של התובע היה לסייע בקשירת המכולות.
3. תיאור התאונה
   אלה נסיבות התאונה בקליפת אגוז: בעת התאונה, שהו על סיפון האנייה התובע והאתת. האנייה הועמסה כבר בקומה ראשונה של מכולות. התובע עסק בעבודת "לשינג" של מכולה בקומה הראשונה. מנוף העמיס מכולה בקומה השניה. בשלב זה, פינת המכולה, שהיתה עדיין תלויה על המנוף, נתפסה בפינת מכולה שהיתה בקומה הראשונה. תפיסה זו, הביאה להזזת המכולה שהיתה בקומה הראשונה, באופן שמחצה את התובע וגרמה לו נזק גוף חמור.
4. המחלוקת העובדתית בין התובע לבין האתת איננה מחלוקת ניכרת.
   גם התובע וגם האתת ציינו כי היה ברור להם היטב, שהתובע ביצע פעולה מסוכנת.
   התובע טען, שהאתת הוא שקרא לו להגיע למקום על מנת לשחרר פין שנתפס, ולכן הוא היה מחויב לבצע את הפעולה, למרות היותה מסוכנת. האתת למולו, טען כי מספר פעמים קרא לתובע שיזוז מהמקום עקב הסכנה, אולם התובע לא נשמע לו.
5. גרסת התובע
   התובע בתצהירו פירט, כי התאונה אירעה בשעת ערב, בעת שהמנוף הניח מכולה על גבי מכולה, כאשר המכולה העליונה "ננעלה" באופן חלקי. המנופאי ביצע הנפה של המכולה העליונה, דבר שהביא לכך שהמכולה התחתונה סטתה ומחצה אותו.
6. בעדות בבית המשפט, התובע אישר, שהנתבעת 1 היתה המעסיקה הישירה שלו. היא סיפקה לנמל את כל צוות הקשירה, לרבות מנהל עבודה בשם אמזר בינאשוילי. המעביד הוא גם זה שנתן לתובע הנחיות בנושא בטיחות. התובע ידע שכאשר מבצעים טעינה של המכולה על ידי המנוף, אסור להתקרב למקום (ע' 21 ש' 15 לפרו').
   למרות זאת, לפי עדותו, נכנס התובע למקום המסוכן, מאחר והאתת קרא לו להיכנס לפתוח או לסגור דבר מה. לדבריו, האתת הוא מעין הבוס שלו: "הוא הבוס שלי ומה שהוא אומר אני עושה..." (ע' 18 ש' 29 לפרו').
7. התובע הופנה לנהלי הבטיחות של המעביד (נ/2), בהם נקבע במפורש בסעיף 13, כי אין לפתוח ולקשור מכולות, בזמן שמנוף פורק או טוען באותה ספינה. נהלי הבטיחות רשומים גם בעברית וגם ברוסית והתובע אישר שחתם עליהם. מכאן שללא ספק התובע ידע היטב כי הוא פועל בניגוד לנהלים. התובע הודה שהיה מודע לכך שהוא מפר את נהלי הבטיחות, אולם לדבריו הוא עשה זאת רק על פי הוראת האתת, שקורא לו כל פעם שיש בעיה וצריך: "עזרה של ידיים" (ע' 23-24 לפרו').
8. גרסת האתת
   העד מרדכי מלכה, האתת מטעם הנמל, מסר בתצהיר, כי בהתאם לנהלי העבודה חל איסור לביצוע כל פעולת לשינג (קשירה) בספינה, בזמן הטענת מכולות. למעשה בעת עבודת המנוף נאסר בכלל שימצאו בספינה עובדי לשינג.
   לטענתו, התובע ביצע את פעולת הלשניג, לפני שהסתיימה טעינת המכולות, זאת למרות שהוא התריע מספר פעמים בפני העובדים, בהם גם התובע, על הסכנה שבהמצאות באזור בשלב כזה, הוא ביקש מהם להתרחק מהמקום אך אזהרותיו לא נענו.
9. בעדותו של האתת בבית המשפט הוא הסביר, כי תפקידו כאתת הוא תפקיד של הכוונה ותאום בין המנופאי לשטח (ע' 32 ש' 2 לפרו').
   האתת חזר וציין, שאסור היה לתובע להימצא בשטח. לדבריו, ארבע-חמש פעמים הוא קרא לתובע לצאת משם, ואף אמר למנופאי לעצור, אלא שהתובע לא הקשיב לו ונכנס במהירות למקום המסוכן.
10. האתת העיד שיש בידיו מכשיר קשר וכל הזמן הוא נמצא בקשר עם המנופאי, וכי הוא מהווה למעשה העיניים של המנופאי לכל מה שקורה על האנייה.
11. האתת נשאל ברורות, למה לא הורה למנופאי לעצור כשראה שהתובע במקום, והשיב: "אמרנו לעצור ובאותו יום המנופאי לא היה יציב" (ע' 33 ש' 2 לפרו').
    בהמשך, כאשר האתת הבין, כי בכך הוא מטיל את האחריות על המנופיא ומכאן על הנמל בו הוא מועסק, הוא שינה את גרסתו וטען שהתכוון לתובע, שהיה לא יציב ועבר מצד לצד (ע' 33 ש' 4 לפרו'). קשה לקבל שינוי גרסה זה.
    האתת נשאל שוב לעניין עצירת עבודת המנופאי, והשיב: "עצרנו, אבל המנופאי נכנס, ואז נכנס והתלבש על הקונטיינר הראשון מהים, ואז נתפס לו פין ואמרתי לו 'תעצור ואל תיכנס, אל תיכנס', ופתאום המנופאי נכנס והתלבש על מכולה, ונתפס לו בתוך המכולה השניה מהים, והלך להביא מקל, ובמקום להביא מקל, הוא הלך לתלות את הקונטיינר..." (ע' 33 ש' 25-27 לפרו').
    ניתן לראות מתיאור זה, כי האתת הופתע מכך שהמנופאי "פתאום" נכנס ונתפס במכולה.
    עם זאת, כמתואר לעיל, בהמשך חקירתו, ניסה האתת להעביר את כל האשמה על התובע, בטענה כי התובע "התחבא" לו (ע' 34 לפרו').
12. יצויין כי בעת חקירתו של האתת, התפרץ התובע מן הקהל באולם, והטיח באתת כי הוא זה שקרא לו לפתוח את הפינים. האתת חזר על הטענה, לפיה אמר לתובע שלא להיכנס למקום (ע' 33 ש' 19 לפרו'). אף שבית המשפט עצר את ההתפרצות, ניתן היה להתרשם מהאותנטיות של התובע, שלא יכול היה לשאת את העובדה שהאשם הופנה לעברו, כאשר בפועל הוא נקרא למקום לבקשת האתת.
13. האתת נשאל במפורש אם קרא לתובע לפתוח פין שהיה נעול, והשיב כי הוא לא קרא לתובע אלא למישהו אחר שאיננו זוכר (ע' 35 ש' 17 לפרו'). על פניו מדובר בטענה קלושה שאין לה יסוד. בהמשך, לטענת האתת, התובע במקום לפתוח את הפין הלך לקשור את המכולה, ואז כאשר פתחו את הפין, האנייה קיבלה טלטול, המכולה זזה ומחצה את התובע (עמ' 35 ש' 21-22 לפרו'). נמצא איפוא, כי האתת מאשר למעשה כי קרא לתובע לפתוח פין, בעת ביצוע העמסה ע"י המנוף.
14. בהמשך העדות תיאר האתת את רשלנותו של התובע: "התובע אמר כל הזמן 'תחכה, תחכה', ואני אמרתי לו 'תרד, תרד', ובינתים המנופאי התחיל להזיז את המכולה..." (עמ' 36 ש' 16-17 לפרו'). ועוד: "...בזמן שאני רב עם התובע, המנופאי נכנס עם המכולה, ואז קרה מה שקרה ואז נתפס לו הפין ואז קרה מה שקרה..." (עמ' 37 ש' 3-5 לפרו').
    ובהסבר נוסף: "כשהמנופאי נכנס, והקצה של המכולה נתפס, הבחור (התובע) היה עומד וסוגר את הלשינג למכולה שמתחת, שהיתה על האוניה, ונתפס לו (למנופאי) הפין בפינה של המכולה העליונה, על המכולה התחתונה, ואז מהפחד שלנו, פתאום התרוממה המכולה והמכולה שלמטה פגעה בתובע. המכולה שלמטה זזה טיפה ופגעה בחוזקה בתובע" (עמ' 38 ש' 10-14 לפרו' ההסברים בסוגריים אינם במקור).
15. האתת ביקש להדגיש, שהוא רק פועל פשוט, וצריך היה להביא את קצין הבטיחות, את מנהל העבודה או את המנופאי, בשביל להסביר מה ניתן היה לעשות כדי למנוע את התאונה. דא עקא שעדים אלה לא הובאו ע"י הנמל, שהסתפק באתת והעמידו אותו לבדו בחזית הראייתית.
16. סיכום העדויות
    במחלוקת העובדתית שבין עדותו של התובע לעדותו של האתת מלכה, מצאתי להעדיף את עדותו של התובע.
    ראשית, באשר לעילת המצאות התובע על הסיפון - כמתואר לעיל, האתת מסר כמה גרסאות באשר לשאלה, אם הוא זה שקרא לתובע לפתוח פין שנתקע. במקום היו רק האתת והתובע, ולכן הטענה שקרא למישהו אחר נראית טענה קלושה. אני מקבל את עדותו של התובע, המחוזקת במידת מה גם בעדות האתת, כי התובע נקרא למקום ע"י האתת לשם ביצוע עבודה. התובע ביצע למעשה את הנחייתו של האתת.
    שנית, באשר להמשך העמסה ע"י המנוף בעת ביצוע עבודת לשינג - לאתת היה קשר רציף עם המנופאי. האתת עמד במרחק של מטרים ספורים מהתובע. היה ידוע וברור לכול, כי אסור לבצע פעילות העמסה ופריקה ע"י המנוף בעת ביצוע עבודת לשינג במכולות. לפיכך, האתת ידע היטב כי המשך פעולת המנוף, כאשר התובע נמצא בסמוך למכולה התחתונה, הוא מעשה מסוכן.
    שלישית, לעניין אחריות מפעיל המנוף - בעדותו של האתת הוא טען (אם כי חזר בו לאחר מכן) שהמנופאי לא היה יציב באותו יום. גרסה זו משתלבת עם מכלול הראיות לגבי מעשה פתאומי של המנופאי, שהפתיע את התובע ואת האתת, והביא לתזוזת המכולה בקומה הראשונה ולמחיצת התובע.
    רביעית, לעניין אזהרתו של התובע - גם אם האתת הזהיר את התובע בשלב מסויים לזוז מהמקום, והתובע לא שמע או לא נשמע לאזהרה (ואינני קובע זאת, שכן אני מעדיף את עדותו של התובע), הרי שהיה על האתת להודיע מייד למנופאי, לחדול מפעילות ההטענה המסכנת. האתת לא עשה כן ללא כל הצדק סביר.
    חמישית, לעניין הסכנה - גם התובע וגם האתת הבינו, שביצוע עבודה של פתיחת פין או ביצוע פעילות של קשירה של מכולה בקומה התחתונה על ידי התובע, שעה שהמנוף עובד וטוען מכולה בקומה השניה, הוא דבר מסוכן ביותר ומנוגד לנהלים. אני מאמין לתובע כי לא היה מסכן את חייו אם לא היה מקבל הוראה מהאתת לבצע פעולת לשינג במכולות, לדבריו פתיחת פין שנתפס. לתובע אין כל אינטרס לסכן את חייו, אלמלא קיבל הוראה ברורה מהאתת לעשות כן.
17. אי העדת עדים רלוונטיים - הנמל הביא לעדות רק את האתת. הנמל נמנע מלהביא לעדות את המנופאי, את מנהל העבודה, את קצין הבטיחות, ועובדים אחרים האחראים על שיטת העבודה המסוכנת. האתת עצמו, עד מטעם הנמל, הביע תמיהה על כך שרק הוא לבדו נדרש להשיב על השאלות הקשות בנוגע לשיטת העבודה המסוכנת, כשלטענתו, הוא היה רק "בורג קטן" במסגרת השיטה.
18. כידוע, אי הבאת עד רלוונטי מלמדת לחובת הצד שנמנע מהביאו.
    בעניין גרשון (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (05/10/2006)), מדובר היה בטענה לביום גניבה של משאית, אולם הנהגים לא הובאו לעדות. בית המשפט העליון הזכיר כי כלל ידוע הוא, כי אי הבאתו של עד רלוונטי יוצרת הנחה (הניתנת לסתירה), כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב, והסיבה לאי הבאתו, היא החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בכך ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. עד נחשב רלוונטי לגרסת בעל דין, מקום בו קיימת ציפייה הגיונית ומתבקשת בנסיבות המקרה, כי בעל הדין ישמיע את העד המסוים לשם גילוי האמת וחקר העובדות כפי שאותו בעל-דין טוען להן (שם, פסקה 53 לפסה"ד ; ר' גם: ת"א (מח' חיפה) 306/99 אהרון פוקס נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, (13/01/2014), שם, פסקה 18 לפסה"ד).
19. בענייננו, מעדות האתת עלה, כי המנופאי ומנהל העבודה מטעם הנמל, הם עדים נדרשים ורלוונטיים הן לשיטת העבודה באופן כללי, והן לנסיבות התאונה באופן קונקרטי. העובדה שהנמל נסמך אך ורק על עדות האתת, ולא הביא למתן עדות עדים אלה, מקימה חזקה כי אם היו מגיעים לתת עדות, היתה עדותם תומכת בגרסת התובע. ההימנעות מהבאתם לעדות, פועלת לחובת הנמל.
    
20. אשם תורם
    שני הצדדים הסכימו, כי התובע ביצע עבודה באופן מסוכן ובניגוד לנהלי הבטיחות. חרף זאת, בא כוח התובע ציין בסיכומים, כי אין מקום להטיל על התובע אשם תורם, כאשר ביצע בלית ברירה את ההנחיות שניתנו לו על ידי הגורם הממונה עליו, הוא האתת. מנגד, טענו הנתבעות כי מדובר בפעולה כה מסוכנת, בגינה חובה להטיל אשם תורם משמעותי וכבד על התובע.
21. ההלכה הפסוקה קבעה כי בד"כ יש למעט בקביעת אשם תורם על עובדים המבצעים פעולה שגרתית במסגרת עבודתם, במסגרת שיטות העבודה המקובלת אף שמדובר בפעולה מסוכנת.
22. בעניין אטדגי (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי, פ"ד מא (4), 524 (19/11/1987)), ציין בית המשפט העליון את הנטייה להמעיט באשם תורם המוטל על עובדים. שם מדובר היה בעובדת שביומה הראשון, לאחר שהוסבר לה פעם אחת כיצד להשתמש במכונת הלחם, קטעה ארבע אצבעות משימוש במכונה. בית המשפט העליון הדגיש את מעמדו העדיף של המעביד, הפועל מתוך חופש בחירה מלא: הוא יוזם את הקמת המפעל, קובע את תחומי עיסוקו, את מבנהו וציודו, את תנאי העבודה, הוראות הבטיחות ונוהלי העבודה בו. הוא קובע איזו עבודה תוטל על עובד מסויים, בעל כישורים מסויימים וותק כזה או אחר של עבודה במקום, ויש בידו לשלוט במידת ההדרכה שיקבל אותו עובד. העובד מצדו פועל בתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו, באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל. דרגות החופש של העובד הן מצומצמות וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת שגרמה לפגיעה בעובד, נוצרה על ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק. רק אם יוכח שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי, באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית, ולא רק פעל בתוך ד' אמות הסיכון שהכתיבה העבודה, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד. באותן נסיבות, נשלל כל אשם תורם מהעובדת שהכניסה ידיה למכונה המסוכנת (שם, פסקה 2 לפסה"ד ; ר' גם: ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז, (27/12/2010), פסקה 12-13 לפסה"ד – גם שם נמנע בית המשפט מהטיל אשם תורם).
23. בעניין מ.א. (רע"א 4453/13 מ.א. נ' חברה בע"מ (09/09/2013)), חזר בית המשפט העליון והדגיש כי ככלל, הנטייה היא שלא להטיל אחריות על עובד הנפגע בתאונת עבודה בשל רשלנותו שגרמה לתאונה, אלא לדקדק עם המעביד בכל הנוגע לייחוס האחריות, יחד עם זאת, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, שמא התנהגותו הרשלנית של העובד צריכה להילקח בחשבון. בעניין מ.א. אושר אשם תורם של 15% לעובד, שכן הוא היה ראש צוות שיישם את שיטת הביצוע המסוכנת (שם, פסקה 6 לפסה"ד).
24. בענייננו, בשונה בפרשת אטדגי, מדובר בפועל ותיק ומנוסה, שידע כי הוא מבצע פעולה מסוכנת. עם זאת, ברור מהנסיבות שהוכחו, כי לא מדובר בהתנהלות חריגה של התובע או של האתת. במהלך שגרת העבודה הרגילה, אם בעת הטענת מכולות נוצר צורך ב"עבודת ידיים", שכדברי התובע, עבודה של קשירה או התרה, הורה דרך שגרה האתת לאנשי הלשינג ובהם התובע, לבצע את העבודה, למרות שמדובר בעבודה מסוכנת ובניגוד לנהלים. מדובר במעשה שיש בו סיכון חיים ממש. התובע עצמו הוחתם על נהלי הבטיחות, שבהם נאסר הדבר. עם זאת, האתת מהנמל הוא הפונקציה המזמנת את עובדי הלשינג ומורה להם מה ומתי לבצע. קשה לצפות מעובד פשוט כמו התובע, לסרב להישמע להוראות הממונים עליו.
25. בנסיבות אלה, מאחר ומדובר אכן בהתנהגות מסוכנת של התובע המנוגדת לנהלי הבטיחות שהיו ידועים לו, נראה לי שיש מקום להטלת אשם תורם, אם כי באופן מינורי.
    בהתחשב בכלל הנסיבות, לרבות מידת הרשלנות של הנתבעות, אל מול מעמדו הזוטר של התובע, חרף הוותק שלו, ועל רקע הפסיקה שפורטה לעיל, אני נכון להכיר באשם תורם מינורי של 10% שבאחריות התובע.
    
26. חבות הנמל
    ציינתי לעיל, מדוע יש להעדיף את גרסת התובע על גרסת האתת. האתת מטעם הנמל הוא שהורה לתובע לבצע עבודת לשינג בעת ביצוע העמסה, בניגוד לנהלים. האתת מטעם הנמל נמצא בקשר אלחוטי עם המנופאי, ולמרות שידע כי התובע מבצע עבודה, לא הורה למנופאי לחדול מהעמסה. המנופאי כנראה לא היה יציב (בעניין זה אינני מכריע), ותנועה פתאומית של המנוף הביאה לתפיסת המכולה בקומה השניה ולפגיעה בתובע שעבד בקומה הראשונה. מכאן שחבות הנמל לתאונה היא חדה וברורה.
27. חבות המעביד
    אין מחלוקת בדבר האשם המרכזי והמהותי של הנמל. הצדדים היו חלוקים בשאלה אם קיים אשם גם למעביד הישיר של התובע.
28. ב"כ המעביד ציין בסיכומים, כי הנתבעת 1 למעשה רק סיפקה עובדים לנתבעת 3, כאשר היא לא היתה יכולה לתת להם הנחיות קונקרטיות על מנת למנוע את הסכנה.
    ב"כ הנמל טענה בסיכומים, כי הנתבעת 1 איננה רק "חברת כוח אדם", אלא חברה מקצועית, ממנה רוכש הנמל שירותי לשינג. המעביד הוא אשר קבע את נהלי הבטיחות, עליו הוטל לדאוג ולוודא קיומן של שיטות עבודה בטוחות, כעולה מטופס הנחיות הבטיחות עליו הוחתם התובע, ולכן לטענת הנמל, יש להטיל על המעביד אשם ממשי.
29. אין צורך לשוב ולציין את הפסיקה העניפה בנוגע לחובותיו של מעביד ביחס לעובדיו.
    יש ממש בטענת הנמל, כי לא ניתן לראות בנתבעת 1 רק "חב' כוח אדם", שאין לה שליטה על נהלים ושיטות עבודה. מדובר בחברה שסיפקה צוות קשירה מקצועי ומיומן, כולל מנהל עבודה, חברה שדאגה לנהלי עבודה ושיטות עבודה. המעביד לא יכול להתנער מחבותו לבטחון עובדיו, בטענה כי הם עובדים עבור צד שלישי, הנותן להם הנחיות.
    כפי שציינתי לעיל, מהנסיבות עלה כי לא מדובר באירוע חד פעמי של הפרת נהלי בטיחות באופן חריג ע"י עובדי הנמל, אלא בשיטת עבודה שבה הופרו הנהלים באופן שגרתי, ועובדיה של הנתבעת 1, סוכנו כאשר נקראו לעבודת לשינג בעת שהמנוף עובד.
    המעביד איננו רשאי לשחרר את עצמו מאחריות, בטענה שהנמל, מזמין העבודה, הפר את נהלי הבטיחות וסיכן את העובדים. חובתה של הנתבעת 1, ככל מעביד סביר, לדאוג לבטיחות העובדים שלה, לעמוד על שמירה קפדנית על נהלי עבודה, בעיקר כאשר מדובר בחריגה מנהלי עבודה שנעשתה בצורה כה מסוכנת (לעניין הטלת חבות על המעביד, גם כאשר מזמין העבודה אחראי, ר' למשל ת"א (מח' חיפה) 491/02 ריאחוב ולדימיר נ' עודד אלרון מסגרות ועבודות בטון בע"מ (26/07/2010), פסקאות 40-42 ; 89-91 ; ת"א (מח' חיפה) 380/96 חאפז יונס נ' אבי צור מערכות לבנין בע"מ (23/09/2008) ועוד).
30. אי הבאת ראיות מטעם המעביד - לא זו אף זו, המעביד משך את התצהיר מטעמו, לא העיד אף עד, ולא הגיש אף ראיה, על מנת להוכיח כי נקט בכל האמצעים הסבירים, וביצע את כל הדרוש ממעביד באופן סביר בדרך מקובלת, כדי לדאוג לסביבת עבודה בטוחה כלפי עובדיו. ציינתי לעיל את הפסיקה בנוגע להימנעות מהבאת עד רלוונטי, המקימה חזקה כי עדותו היתה מסייעת לצד שכנגד.
31. המעביד בענייננו, איננו חברת כוח אדם נטולת כל מעמד ואחריות. מדובר בחברה מקצועית, המספקת שירותי לשינג לנמל, לרבות מנהל עבודה. המעביד אחראי לבטחון העובדים ובהם התובע. המעביד הוא שדאג לקבוע נהלי בטיחות ולהדריך בהם את עובדיו. המעביד ידע, או שהיה עליו לדעת, כי במסגרת שגרת העבודה, נדרשים עובדיו ע"י הנמל לביצוע עבודה מסוכנת, אף בניגוד לנהלים, והוא לא עשה דבר כדי למנוע זאת.
    כפי שציינתי לעיל, אין לדרוש מעובד פשוט כמו התובע, לעמוד חוצץ כנגד הנחיית מזמין העבודה, הנמל. ואולם, המעביד, קבלן מקצועי ששכר הנמל, הוא בעל עמדה ומעמד, והוא יכול ואף חייב היה, לנקוט בפעולות כדי למנוע פעילות המסכנת את עובדיו.
    המעביד לא הביא כל עדות או ראיה שיהיה בה ללמד כי נקט בכל האמצעים הנדרשים ממעביד סביר כדי למנוע את התאונה.
    בנסיבות אלה, אני קובע כי גם המעביד אחראי לנזקים שנגרמו לתובע. מדובר באחריות הבאה בגדר אחריות של מעביד, אשר לא דאג לפיקוח נאות על מילוי מלא של הנחיות בטיחות ועל שיטת עבודה בטוחה.
32. החלוקה בין המעוולים -
    המעביד והנמל הם מעוולים במשותף, כאמור בסעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ור' ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה, (04/01/2009), פסקאות 82-83 לפסה"ד).
33. במסגרת חלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם, אחריות המעביד היא בעיקרה אחריות שבמחדל, כמתואר לעיל, בעוד אחריות הנמל היא אחריות משמעותית יותר, אשר נוגעת הן לשיטת עבודה מסוכנת, והן לרשלנות קונקרטית וממשית של האתת ושל המנופאי בעת האירוע. בנסיבות אלה, כאשר אני בוחן את מידת הרשלנות של המעביד, מול מידת הרשלנות של הנמל, במסגרת חלוקת האחריות בינהם, נראה לי נכון להטיל 80% מן האשם על הנמל ורק 20% על המעביד.
    
34. דחיית ההודעה לצד ג' - באשר להודעה לצד שלישי, מרגע שהמעביד משך את התצהיר מטעמו, ולא העיד אף עד, הרי שהוא לא הרים את הנטל לגבי חבותו של הממונה על הבטיחות הוא הצד השלישי. אין די בטענות בעלמא באשר לעצם היותו ממונה בטיחות, המקים חבות. על המעביד, כשולח ההודעה לצד שלישי, מוטל הנטל להוכיח חובת זהירות קונקרטית והפרתה ע"י הצד השלישי. בהעדר כל עדות, נטל זה לא הורם, ואין מנוס מדחיית ההודעה לצד השלישי.

הנזק

1. הנכות הרפואית
   לנוכח פערים גדולים בין חוות דעת הצדדים הורה בית המשפט על מינוי ארבעה מומחים מטעמו בתחומים שונים. המומחים נתנו חוות דעת ושני הצדדים ויתרו על חקירותיהם בבית המשפט.
2. בהתאם להלכה הפסוקה, מומחה מטעם בית משפט, הוא ידו הארוכה ועיניו של בית המשפט, ובדרך כלל ניתן להסתמך עליו בקביעת הנכות הרפואית.
   כאשר כל צדדים נמנעו מלזמן את המומחים מטעם בית משפט לחקירה נגדית על חוות דעתם, מהווה הדבר הסכמה למסקנותיהם של המומחים באשר לנכות הרפואית, כפי שנקבעה בהתאם לפריטים השונים בתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות").
3. להלן תיאור חוות הדעת הרפואיות בתחומים השונים מטעם בית המשפט:
   1. פרופ' אלדד מלמד, מומחה בתחום הנוירולוגי, בדק את התובע וקבע בחוות דעתו, כי הפגיעה בה נמחץ התובע באזור המפשעה, גרמה לפגיעה בעצב הפמורלי משמאל, המתבטאת בחולשה, בדרגת חומרה בינונית עד קשה, בתחושות בקדמת הירך והשוק ברגל שמאל.
      המומחה לא התעלם מהעובדה כי עוד טרם התאונה היו תלונות על ירידת תחושה בירך ימין, יתכן על רקע שתיית אלכוהול, אולם לא היו תלונות קודמות לגבי רגל שמאל והנכות הנוירולוגית הוערכה בשיעור של 15% לפי פריט 32(6)(א)(1-2) לתקנות. בנוסף נקבעה נכות פסיכיאטרית עקב תסמונת פוסט-טראומטית תגובתית קלה, שהוערכה ב-5% נכות לפי פריט 34(ב) לתקנות.
   2. ד"ר נ. בלומברג, מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, בדק את התובע וקבע את הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. המומחה ציין, כי התובע מתהלך ללא אמצעי עזר, כאשר הוא מסוגל לשאת את משקלו על כל רגל לחוד, אולם אינו מסוגל לכפוף את ירך שמאל וליישר את ברך שמאל.
      עוד ציין המומחה, כי נצפו צלקות מרובות במפשעה משמאל, בבטן ובבית השחי. בבדיקת טווחי תנועות במפרק ירך שמאל נמצאה מגבלה וכאבים.
      בסיכומו של דבר קבע המומחה, כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע נכויות בתחום האורתופדי בשיעור של 20%, בגין הגבלה בתנועות סיבוב פנימי חיצוני ואבדוקציה לפי פריט 48(1)(ו) לתקנות, וכן 10% נכות בגין פגיעה בעצב הפמורלי במידה בינונית לפי פריט 32(6)(א)(1) לתקנות. נכות זו חופפת את הנכות הנוירולוגית, ולכן אתעלם ממנה.
   3. ד"ר יהושע ויסברוט, מומחה מטעם בית המשפט למחלות פנימיות, בדק את התובע וקבע את הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה בתחום הפנימי. המומחה קבע נכות בכלי הדם בשיעור של 50%, אולם נכות זו חופפת את הנכות שנקבעה ע"י המומחה לכלי דם, שיש להעדיף את הערכתו המקצועית באשר לנכות בתחום קונקרטי זה. עוד נקבעו 15% נכות בגין פגיעה בעצבי הגפיים התחתונים לפי פריט 32(6)(א)(1-2) לתקנות, אולם נכות זו חופפת את הנכות בתחום הנוירולוגי. בנוסף לכך נקבעו 20% נכות בגין צלקות לפי פריט 75(1)(ג) לתוספת לתקנות.
   4. פרופ' חיים ענר, מונה כמומחה מטעם בית המשפט לעניין כלי דם. המומחה ציין כי התובע סבל מפציעה מורכבת באגן ובפריניום. בין השאר, נגרמה חבלה כהה לאורך עורק הקסל החיצוני משמאל, כתוצאה ממנה נסתם העורק. התובע עבר ניתוח מעקף לשחזור אספקת הדם על מנת להציל את רגלו. בהמשך, המעקף הסינטטי הזדהם, היה צורך להרחיקו והותקן במקומו מעקף חדש.
      בזמן שחלף מאז הפציעה, התפתחה אספקת הדם סביב העורק החסום, ולא נמצאה חסימה וסכנה לשלמות הרגל. לפיכך הוחלט שלא לסכן את התובע בניתוח נוסף. עם זאת, עדיין קיימת הפרעה משמעותית לאספקת הדם לרגל שמאל, במנוחה ובמאמץ. קשיי התפקוד של רגל שמאל, נובעים מהחסימה האורכית. כיוון שלא קיים סעיף קונקרטי, המתאים למצבו של התובע, הוערכה נכונות בשיעור של 40% לצמיתות לפי פריט 11(5)(ג) (מותאם) לתקנות.
4. מדובר, איפוא, בארבע חוות דעת שונות המלמדות על נכויות חמורות שנגרמו לתובע, כאשר ישנם חפיפות בין חוות הדעת. אם נפחית את הסעיפים החופפים מדובר בסופו של דבר ב-15% נכות נוירולוגית ו- 5% נכות נפשית שקבע פרופ' מלמד, 20% נכות אורתופדית שקבע ד"ר בלומברג, 20% נכות בגין צלקות שקבע ד"ר ויסברוט ו-40% נכות בגין הפגיעה בכלי הדם שקבע פרופ' ענר.
5. בסך הכל נכותו הרפואית של התובע עומדת על 68.99%, וללא התחשבות בנכות בגין צלקות עומדת הנכות הרפואית על שיעור של 61.24%.
   
6. עדות התובע ואשתו לגבי הנזק
   התובע אישר כי לאחר התאונה ריצה שני מאסרים לתקופות של שישה חד' ושמונה חד'. התובע אישר כי הוא נוהג לשתות ולהשתכר לעיתים. התובע אישר כי לאחר תקופת החלמה הוא שב לעבודה אצל הנתבעת 1, אם כי לטענתו הוא לא תמיד מרגיש טוב ואז נעדר מהעבודה (ע' 19 לפרו').
   התובע טען כי הוא נזקק לעזרה קבועה, בין השאר משום שלא אחת עקב מגבלותיו נפל במהלך מקלחת. התובע אישר כי למרות שמדובר בתאונת עבודה, הוא לא פנה למוסד לביטוח לאומי לבקש סיוע בעזרה או בהוצאות.
   התובע טען שלא עבד באף מקום עבודה אחר פרט לעבודה אצל הנתבעת 1, והדיווח לגבי מקומות עבודה אחרים, המופיע בדוח רציפות תעסוקתית של המוסד לביטוח לאומי, הוא דיווח מוטעה.
7. אשתו של התובע העידה כי נאלצה לקחת חופש ממקום עבודתה כדי לסעוד את התובע, עד שפוטרה מעבודתה, אולם היא לא המציאה את מכתב הפיטורין. האשה העידה כי בטחונו העצמי של התובע נפגע בעקבות התאונה והוא השתנה במאה ושמונים מעלות (ע' 28 לפרו'). האשה אישרה שמחמת טעות נרשמו מקומות עבודה אחרים בהם לא עבד התובע.

ההכרעה בעניין הנזק

1. כללי
   כמתואר לעיל, מדובר בתאונה קשה, שגרמה לשורה של נזקים רפואיים קשים בתחומים שונים, כך שנכותו הכוללת של התובע עומדת על קרוב ל 70%. התרשמתי כי מעבר לפגיעה הרפואית, התובע נפגע גם בתחומים שאינם ממוניים, והפגיעה המשמעותית הפריעה את מהלך חייו הרגיל באופן ניכר.
   עם זאת, טוב עשה התובע כי שב לעבודה, שם הוא עושה כמיטב יכולתו על מנת לשוב ולהתפרנס בכבוד, כפי שהתפרנס טרם התאונה.
   
2. נזק שאיננו נזק ממון
   התובע היה ממש על סף אובדן חייו ונאלץ לעבור שורה ארוכה של טיפולים רפואיים במשך תקופה ממושכת. התובע סובל מנכות כוללת של כ- 69%. הנכות כוללת פגימות בארבעה תחומים שונים מה שמחריף את הפגיעה בתובע.
3. התובע ביקש ברכיב זה לפסוק לו פיצוי בשיעור של 750,000 ₪, ואילו הנתבעות הציעו להסתפק בפיצוי בשיעור של 50,000 ₪.
4. נזק לא ממוני – הפסיקה קבעה כי מעבר להוצאות הכספיות ולהפסדי שכר, סובל נפגע גם כאב וסבל, יגון וצער, תסכול, אכזבה, גריעה מן האפשרות לממש את העצמיות והפסד ההנאה מן החיים. כך למשל, יד איננה רק אמצעי להשתכר, ואובדנה אינו רק הפסד של הכנסה. את הפן הנוסף הזה, באים לשקף ראשי הנזק הלא ממוניים. אמנם, שום כסף שבעולם אינו מפצה על יסורי גוף ונפש, על הפחתת הסיכויים להקים קן משפחתי, או על אבדן הנאות חיים נורמליים, אך קשיי השומה אינם מרפים את ידיהם של בתי המשפט. הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, מעביר לידיו של הניזוק את הבחירה בדרך שבה יקל על כאבו ועל צערו. בחירה זו באה תחת הבחירות שנגרעו מן הניזוק בשל מעשה העוולה (ע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (16/10/2006), פסקה 12 לפסה"ד).
5. בעניין ע"א 11152/04 פלוני הנ"ל, נקבע סכום של 100,000 ₪ בגין פגיעה בתפקוד המיני.
   כאשר מדובר היה בנכות של 43% בגין קטיעת אצבעות, אושר פיצוי של 250,000 ₪ (ע"א 4984/00 מילובן אם.סי.פי בע"מ נ' אולג זילברמן (24/07/2001)).
   כשמדובר היה בניזוק בתאונת עבודה שסבל משורה של נכויות בתחומי האורתופדיה, הפסיכיאטריה, הנוירולוגיה, ואף נכות סוכרת שהתפתחה מהתאונה, נכויות שבהצטברן יחדיו הגיעו כדי 67.7% נכות צמיתה - ערכאת הערעור בחרה שלא להתערב בפיצוי שנקבע בביהמ"ש קמא לראש נזק כאב וסבל על סך 450,000 ₪ (ע"א (מח' תל אביב) 7386-09-13 - עמי מיטרני בע"מ נ' ע"מ, (25/06/2015)).
   כאשר מדובר היה בנכות בשיעור של 100% לרבות שיתוק בארבע גפיים, אישר בית המשפט העליון פיצוי בסך 850,000 ₪ (ע"א 9927/06 פלוני נ' מדינת ישראל, (18/01/2015)).
   כאשר היה מדובר בעובד שנקטעו ארבע מאצבעות ידו, עם נכות בשיעור של 25%, נקבע פיצוי ברכיב זה בסך 160,000 ₪ (ת"א (חדרה) 6982-05-08 ראיג אבדייב נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (18/05/2011)).
   בעניין מנייסקו נפסקו 250,000 ₪, בגין בקטיעת שלוש אצבעות ובנכות נפשית בנוסף לכך, נכויות המגיעות לכדי 56.2% (ת"א (תל-אביב-יפו) 2028/01 גרשון מנייסקו נ' מאפיית ודש (1975) בע"מ (26/10/2009)).
   באירוע בעקבותיו נותר הניזוק נכה בשיעור 100%, סובל מעיוורון ואובדן השליטה בסוגרים, מרותק לכיסא גלגלים, מוזן באמצעות זונדה, ואינו מסוגל לתקשר עם הסביבה, אושר פיצוי של מליון ₪ ברכיב בלא ממוני (ע"א 1952/11 חאלד אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (06/11/2012)).
6. מן הכלל אל הפרט - לא פשוט לקבוע מהו הפיצוי המגיע לתובע בגין נזק שאיננו נזק ממון, עקב שבלו הרב משורה של נכויות לא פשוטות. מדובר כאמור לעיל בנכויות בארבעה תחומים, המגיעות כדי קרוב ל 70% נכות. מבחינה אורתופדית, התובע סובל ממגבלה ביישור וכיפוף הברך, מעבר לצלקות רבות בכל גופו. התובע סובל מפגיעה עצבית בדרגה בינונית עד קשה, המפריעה בתחושות ברגל שמאל. התובע סובל גם מתסמונת פוסט טראומטית, הנוגעת להשפעה על מצבו הנפשי, כפי שגם העיד. בכלי הדם, קיימת הפרעה משמעותית לאספקת הדם לרגל שמאל, הגורמת לקשיי התפקוד של הרגל. יחד עם זאת, התובע מתפקד והוא אף שב לעבודה.
7. לאחר שאני מביא בחשבון את מכלול השיקולים האמורים לעיל, ועל רקע הפסיקה שפורטה, שחלקה עוסק במקרים קלים יותר וחלקה עוסק במקרים חמורים יותר, אני פוסק ברכיב זה סכום כולל של 400,000 ₪ ליום התאונה, העומדים במעוגל על 507,000 ₪ נכון להיום.
8. מידת הפגיעה תפקודית
   מידת הפגיעה בכושר התפקוד, איננה בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. תפקידו של בית המשפט לבטא את תרגום הנכות הרפואית, לנכות אשר באה לבטא את מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע. הנכות התפקודית נקבעת על פי שיקול הדעת של בית המשפט, לאור כישוריו וסגולותיו האישיים של הנפגע על רקע עיסוקו. עם זאת, דרגת הנכות הרפואית היא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית, ובהעדר נתונים אחרים משמשת היא כאמת מידה לפגיעה התפקודית. נושא הנכות התפקודית אינו תמיד קל להכרעה, שכן כולל הוא מטבעו גם רכיבים של השערה ואי ודאות. עם זאת, וחרף מרחב התמרון בהתחשב בנסיבות הניזוק, ככל שהנכות הרפואית גבוהה, גם אם אינה פוגעת באינטלקט וביכולות הקוגניטיבית כהוא זה, אין להתעלם הימנה גם במבט צופה פני עתיד (ע"א 4716/07 נתן גרוברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (13/07/2009), פסקאות יג'- יד' ; ר' גם ר' ע"א 1615/11 מרפאת עין טל נ' רוזי פינקלשטיין, (06/08/2013) ; ע"א 7950/02 דליה קלישבסקי נ' דוד לוין (19/06/2007)).
9. התובע טען בסיכומיו, כי מדובר בפגיעה רב מערכתית חמורה. התובע היה מאושפז במשך 21 יום, עבר שרשרת של ניתוחים והוא סובל ממגבלות תנועה משמעויות, חולשה ברגל שמאל וצלקות רבות מציקות וכאבים. מאז האירוע הוא סובל מחוסר יציבות ומתקשה בפעולות יום יומיות. גם מצבו הנפשי התדרדר והוא החל לסבול מסיוטים וממצב רוח ירוד. נטען שלנכות ניכרת זו, יש השלכה תפקודית משמעותית, שעה שמדובר בפגיעה רב מערכתית בתחומים שונים, כך שתנופת ההתקדמות בעבודתו ומגמת העלייה בהכנסותיו, כפי שהיתה לפני התאונה, נעצרה.
   התובע טען כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית, לנוכח העובדה שעבודתו אצל הנתבעת 1 כרוכה בעבודת כפיים ובעבודות פיסיות מאומצות של הרמה, נשיאה ודחיפת משאות כבדים. עוד ציין התובע בסיכומים כי לאור מצבו הבריאותי הקשה, אם יחדל לעבוד אצל הנתבעת 1, קיים חשש של ממש שאף מעסיק סביר לא ירצה להעסיק אותו.
10. התובע ביקש להסתמך על עדותו בבית המשפט, לפיה הוא עובד לסירוגין רק כאשר הוא מרגיש טוב, ופעמים רבות הוא איננו מסוגל לעבוד עקב מצבו הבריאותי.
11. באשר להעסקתו של התובע לאחר התאונה – התובע חלק על דו"ח הרציפות בעבודה שהגישו הנתבעות, בטענה כי מאז עלייתו לארץ עבד אך ורק אצל הנתבעת 1, וכל הנתונים לגבי עבודה אצל מעסיקים אחרים המופיעים בדו"ח הרציפות של המוסד לביטוח לאומי הינם נתונים מוטעים. אני מקבל את טענתו של התובע בעניין זה.
12. ממועד התאונה, בנובמבר 2007, ולמשך 23 חודשים לא עבד התובע כלל, עקב טיפולים רפואיים מורכבים.
    בחודש יוני 2010 שב התובע לעבודה אצל הנתבעת 1 לחודשיים בלבד.
    לאחר הפסקה נוספת בעבודה, הוא חזר לעבודה בחודש פברואר 2011 למשך 40 חודשים, עד לחודש יוני 2014 אולם השתכר שכר נמוך יותר מהשכר טרם התאונה.
    לאחר הפסקה נוספת שב התובע לעבוד רק בחודש פברואר 2015.
13. מנגד, הנתבעות טענו כי ההשפעה התפקודית הממשית על התובע קטנה לעין שיעור מהנכות הרפואית. נטען בסיכומים, שהניורולוג פרופ' בורנשטיין קבע כי התובע יכול להלך באופן חופשי גם ללא שימוש בקב. המומחה לכלי דם דר' ענר, קבע כי הנכות המשמעותית של התובע בשיעור 40% איננה גורמת להפרעה תפקודית. 20% מן הנכות הרפואית נקבעו בגין צלקות, אשר על פי ההלכה הפסוקה אינן בעלות משמעות תפקודית.
    הנתבעות הוסיפו וטענו, כי תקופת הזמן הממושכת מהתאונה ועד היום, למעלה משמונה שנים, מלמדת כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה באופן משמעותי מהנכות הרפואית, שכן הוא שב לאותו מקום עבודה לאותו היקף וללא כל מגבלה. הנתבעות הדגישו, כי לא הוגשו תלושי שכר על מנת להוכיח כי השתכרותו נפגעה ובעניין זה מדובר בטענה בעלמא שלא הוכחה.
14. אובדן שכר בעבר
    אין מחלוקת כי התובע נזקק לשורה ארוכה של טיפולים רפואיים ושב לעבודה רק לאחר 23 חודשים. שכרו לפני התאונה עמד על כ- 9,400 ₪ אשר עומדים נכון להיום על שכר של 11,000 ₪ במעוגל.
15. לפיכך בגין התקופה בה היה נתון בטיפולים רפואיים ולא היה יכול לעבוד כלל אני נכון לפצות את התובע בסכום של 253,000 ₪ ובצירוף הפרשי ריבית מאמצע התקופה על סך במעוגל של 280,000 ₪.
16. התובע שב לעבודה אצל הנתבעת 1 בתום תקופת אי הכושר.
    מאז ועד היום חלפו 74 חודשים.
    עיון בגיליון ההרשעות הקודמות של התובע, מלמד כי הוא הורשע בשנת 2010 ונדון למאסר בן ששה חודשים, והוא הורשע פעם נוספת בשנת 2014 ונדון לתקופת מאסר של שמונה חודשים. הדברים תואמים גם את עדותו של התובע (ע' 19 ש' 9 לפרו').
    יש ממש בטענת הנתבעות, כי לא ניתן להטיל עליהן לפצות את התובע בגין אובדן שכר בעבר, בנוגע לתקופות בהן ריצה התובע מאסר בפועל, כאשר ממילא לא היה משתכר באותן תקופות גם אלמלא התאונה.
    נוכח כל האמור לעיל, התובע היה כשיר לעבודה בעבר, לאחר הפחתת תקופות המאסר במשך תקופות מצטברות של 60 חודשים.
17. הנתבעת טענה שהנטל להוכחת הפסדי שכר לעבר מוטל על התובע ולא הוצגו כל תלושי השכר של התובע לתקופה האמורה. התובע בסיכומי תשובה, הפנה למסמכי המוסד לביטוח לאומי.
    מעיון בדוח רציפות תעסוקתית, נ/1, אם נשמיט ממנו את הנתונים השגויים הנוגעים למקומות עבודה אחרים, עולה כי התובע השתכר לאחר התאונה מעבודתו אצל הנתבעת 1, בתקופות לסירוגין מחודש יוני 2010 ועד לחודש יוני 2014, סכום כולל של 366,000 ₪, ב- 43 חודשי עבודה, היינו כ- 8,500 ₪ בממוצע לחודש, אשר עומדים נכון להיום על שכר מעוגל של 8,600 ₪ לחודש בלבד, תחת 11,000 ₪ נכון להיום כשכרו טרם התאונה.
    מכאן שהפסד החודשי של התובע לעבר, מאז שב לעבודה, עמד בממוצע על כ- 2,400 ₪ לחודש נכון להיום.
    מדובר כאמור לעיל, מתום תקופת אי הכושר ועד היום בניכוי תקופות המאסר, בתקופה של 60 חודשים, היינו מדובר בסכום כולל של 144,000 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה, עומד הסכום במעוגל על 148,000 ₪.
18. סך הסכום בגין אובדן שכר בעבר עומד איפוא על 428,000 ₪.
    
19. הפסדי שכר לעתיד
    לא פשוט להעריך את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע כלפי העתיד, לנוכח שתי מגמות סותרות: מחד גיסא, מדובר בנכות משמעותית בשיעור של 69%, אשר וודאי שתהיה לה השלכה משמעותית על השתכרותו של התובע בעתיד. מאידך גיסא, יש ממש בטענת הנתבעות, לפיה התובע חזר לאותה עבודה ושכרו, לפחות בחלק מן החודשים, כמו בשנת 2013 אותה עבד במלואה אצל הנתבעת 1, היה דומה לשכר טרם התאונה.
    יש לזכור כי מתוך הנכות הכוללת, 20% היא נכות בגין הצלקות, אשר בד"כ איננה בעלת משמעות תפקודית והנכות המשוקללת ללא צלקות עומדת על כ- 61%.
    עוד יש להביא בחשבון, כי לנוכח העובדה שמדובר בשורה של נכויות משמעותיות, בתחומי רפואה שונים, קיימים סיכונים כי בריאותו של התובע תפגע בעתיד, כי הוא יזדקק לטיפולים נוספים וכן יתקשה למצוא עבודה חלופית, אם יעזוב את מקום העבודה או יפוטר.
20. בהתחשב בכלל הנתונים, נראה לי נכון לקבוע כאפשרות גריעה לשכר לעתיד, לפי פגיעה תפקודית בשיעור של 50%, העומדת על 5,500 ₪ לחודש. אכן, כל עוד הוא עובד אצל הנתבעת 1 תהיה כנראה הגריעה החודשים נמוכה הרבה יותר, אולם הסיכון להפסקת עבודה מוחלטת הוא סיכון של ממש, שבשקלול מחייב לקבוע גריעה כמתואר לעיל.
21. לפיכך, ולנוכח עבודה עד לגיל 67 לפי טבלאות ההיוון, היינו לעוד 16 שנים, הפגיעה בשכרו לעתיד צפויה להגיע במעוגל ל- 837,650 ₪, ובתוספת אובדן הפרשות סוציאליות בשיעור של 12%, בהתאם להסכמים הקיבוציים, מגיע הפיצוי ברכיב זה במעוגל ל- 938,000 ₪.
    
22. הוצאות
    התובע עתר ברכיב זה לפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין נסיעות ו- 29,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד. הנתבעות ציינו כי התובע לא צירף כל קבלות שהן ולכן הציעו מלפנים משורת הדין סכום של 2,000 ₪.
    מטבע הדברים אין אדם שומר את כל הקבלות בגין הוצאות במשך תקופה כה ממושכת. אין ספק כי מידת הליקויים מהם סבל התובע בעקבות התאונה, בתחומים שונים, חייבה שורה ארוכה של הוצאות ויתכן כי גם בעתיד הוא יזקק לטיפולים והוצאות.
    נכון שכיוון שמדובר בתאונת עבודה, רשאי התובע לפנות למוסד לביטוח לאומי למימון הוצאותיו, אולם מדובר בהליך ארוך ומורכב, כאשר לא אחת ישנה גם השתתפות עצמית של המבוטח.
23. לאחר שאני שוקל את מכלול טענות הצדדים, נראה לי נכון להעניק לתובע פיצוים בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, בסכום גלובלי של 50,000 ₪.
    
24. עזרה
    התובע טען בסיכומים, כי עקב מצבו הבריאותי הוא יזקק לסיוע במשך כל חייו ולעזרת צד ג' לתקופות ממושכות. בין השאר ציין התובע בעדותו בבית המשפט, כי לא אחת הוא נפל במהלך מקלחת ונזקק לעזרה. התובע טען כי אף אם מאז התאונה ועד היום לא העסיק עזרה בשכר עקב חיסרון כיס, הרי שאין בכך לשלול מתן פיצוי משמעותי בגין העזרה לה הוא נזקק.
25. הנתבעות ביקשו לדחות את דרישת התובע בגין לפיצוי משמעותי בגין עזרה. למרות שחלפו מאז התאונה, כאמור לעיל שמונה שנים תמימות, לא נזקק התובע מעולם להעסקת עזרה בשכר וסיוע מינורי שניתן באופן המקובל והרגיל על ידי בני משפחה איננו מחייב פיצוי.
26. התובע ואשתו העידו, כי לא עשו שימוש בעזרה חיצונית בתשלום מחמת חיסרון כיס. עם זאת, התובעת העידה כי נאלצה לקחת חופשות רבות כדי לסעוד את התובע, עד שפוטרה. אין ספק כי שורה ארוכה של טיפולים כפי שסבל התובע חייבה השקעה משמעותית של בני משפחתו בסיוע.
27. בהתאם להלכה הפסוקה, גם סיוע של בני משפחה ושל מיטיבים אחרים, אשר הוא מעבר לסיוע הרגיל, מחייב הטלת פיצוי על המזיק. הפסיקה קבעה מפורשות, כי כאשר מיטיב מעניק לניזוק טובת הנאה, שלא על יסוד חובה שבדין, אין בכך כדי להקנות למזיק זכות להפחית מהנזק שנגרם על-ידו את שווי ההטבה. על-פי אותו ההיגיון, נקבע בפסיקה פעמים רבות, כי כאשר בן משפחה מעניק שירותים לניזוק (למשל בדרך של טיפול וסיעוד), ומשקיע בכך מאמץ יוצא דופן וחריג, מעבר למקובל בין בני משפחה - עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול, גם אם הוא לא שילם עבורו (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, (06/01/2015), פסקאות 8-10 לפסה"ד, והפסיקה הרבה המאוזכרת שם).
    במקרה דומה, בעניין נכות בשיעור משוקלל של 58%, קבע בית המשפט העליון באשר לעזרה, כי סכום של 50,000 ₪ בלבד, בטענה שלא הוכח כי הניזוקה העסיקה עוזרת בית לאחר התאונה – אין בו די. נפסק שם שהעובדה שבעלה של הנפגעת נטל על עצמו את הטיפול במשק הבית, אין משמעה כי המערערת לא זכאית לפיצוי עבור עזרת צד ג', שכן ההלכה קבעה שכאשר מיטיב מעניק לניזוק טובת הנאה, שלא על יסוד חובה שבדין, אין בכך כדי להקנות למזיק זכות להפחית מהנזק שנגרם על-ידו את שווי ההטבה. בהתחשב בנכות הרפואית והתפקודית של הניזוקה באותה עניין, נפסק סכום נוסף של 250,000 ₪ בראש נזק זה. עוד נקבע, כי בחישוב גובה הפיצוי בגין עזרה, על בית המשפט להביא בחשבון את הנכות הרפואית והתפקודית, את גיל הניזוק, את תקופת האשפוז ואת התקופה בה היה הניזוק מוגבל לאחר שחרורה מאשפוז (ע"א 8918/14 פלונית נ' פלוני (27/07/2015)).
28. בענייננו – מדובר בתאונה שכמעט קיפחה את חייו של התובע. התובע נזקק לשורה ארוכה של טיפולים רפואיים מורכבים, לתקופה ממושכת. בתקופה הראשונה של הטיפולים, ללא ספק נדרש התובע לסיוע ניכר ויומיומי. אני מעריך עזרה נדרשת זו, לתקופה של 23 חודשים לאחר התאונה, בשיעור של 2,500 ₪ לחודש, בס"ה 57,500 ₪, אשר עומדים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, נכון להיום על שיעור מעוגל של 68,500 ₪.
29. מתום תקופת הטיפולים של 23 חודשים, חלפו עד מועד פסק הדין 74 חודשים נוספים. 14 חודשים מהם שהה התובע במאסר, ובני משפחתו לא נזקקו לסעוד אותו. מדובר איפוא בתקופה של 60 חודשים בת פיצוי בגין עזרה. בתקופה זו, נראה לי נכון לפצות את התובע בגין עזרה בשיעור ממוצע של 750 ₪ לחודש, המגיעים לכדי 45,000 ₪, אשר עומדים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, נכון להיום על שיעור מעוגל של 47,000 ₪.
30. התובע זכאי גם לפיצוי עזרה בסכומים דומים של כ- 750 ₪ מדי חודש בחודשו לכל תוחלת חייו, המגיעים בסה"כ לכדי סכום מעוגל של 177,500 ₪.
31. בס"ה עומד איפוא הפיצוי בגין עזרה לעבר ולעתיד על סך של 293,000 ₪.
    
32. סיכום הנזק:
    נזק לא ממוני – 507,000 ₪
    אבדן שכר בעבר – 428,000 ₪
    אפשרות לאבדן שכר לעתיד – 938,000 ₪
    הוצאות לעבר ולעתיד – 50,000 ₪
    עזרה לעבר ולעתיד – 293,000 ₪
    סך הנזק עומד איפוא על סך של 2,216,000 ₪.
33. כיוון שקבעתי כי התובע נושא באשם תורם בשיעור של 10%, הרי שהפיצוי בו חבוֹת הנתבעות לתובע לפני ניכויים עומד על סך של 1,994,400 ₪.
34. בחלוקה שבין הנתבעות לבין עצמן, חייב הנמל, היינו הנתבעות 3-4, ב- 80% מהסכום האמור, העומד על 1,595,500 ₪ במעוגל.
35. אין מחלוקת כי מסכום הפיצוי יש לנכות את תקבולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), בגין התאונה, לעבר ולעתיד, אשר עומדים, בהתאם לחוות הדעת האקטוארית, על סך כולל של 2,366,400 ₪. מכאן שהתביעה כולה "נבלעת" בתקבולי המל"ל.
36. במצב מעין זה, בו הוטלה האחריות הן על המעביד, והן על צד ג' הוא הנמל, כאשר תקבולי המל"ל עולים על גובה הנזק שנפסק, שומה לבחון אם זכאי התובע בכל זאת לפיצוי כלשהוא מהמזיקים.
37. האבחנה בין המעביד לצד השלישי היא בכך, שהוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, לגבי זכות החזרה של המל"ל, חלות רק לגבי מזיק שאיננו המעביד (ע"א 390/06 רומן גרינשטיין נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ, (22/07/2008)). מכאן שאם התקבולים עולים על הפיצוי, אין מנוס מדחיית התביעה כנגד המעביד.
    

זכאותו של התובע לפיצוי בשיעור של 25% מהנתבעות 3-4

1. סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, קובע את עקרון חלוקת פיצויים מצד שלישי.
   ס"ק א' קובע, כי אם הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) - לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד, והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה, היינו ל 25% מהנזק.
   ס"ק ג' קובע כי אם הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד, והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל-25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה.
   ס"ק ד' קובע כי הודעה כאמור תישלח בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגמלה.
2. הנמל טען איפוא, כי התובע לא הודיע למוסד לביטוח לאומי בהודעה בדואר רשום תוך זמן סביר שיאפשר הצטרפות המוסד לתביעה, ולכן איננו זכאי לפיצוי בגובה 25% מהסכום שנפסק לו.
3. התובע הפנה בתגובה לטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה שהתקבל במל"ל ביום 30.1.2008, ת/1, בו נשאל אם הגיש, או עומד להגיש, תביעה לפיצויי נזיקין בגין הפגיעה, והשיב בחיוב, תוך ציון: "עו"ד דותן לינדנברג, כנגד הביטוח של מקום העבודה". ב"כ התובע הסביר כי מקום עבודתו של התובע היה נמל אשדוד.
4. במאמר מוסגר יצויין, כי סעיף 328(א1)(3) לחוק, קובע כי התיישנות לתביעת המוסד לביטוח לאומי תחל ביום קבלת הדיווח או ביום ההודעה למל"ל, ובלבד שלא עברו 15 שנה מהמקרה המזכה במלגה. לכן, גם אם לא דווח מעולם למל"ל על התביעה, כל עוד לא חלפו 15 שנה מהתאונה, טרם נשללה זכות התביעה של המל"ל.
   
5. הפסיקה
   הנתבעים נסמכו על שורה של פסקי דין בהם דובר על הצורך בהודעה מסודרת בדואר רשום ובזמן סביר.
   בעניין נדלר (ע"א 487/82 דוד נדלר נ' זורח שדה, פד לח(4), 21 (11/11/1984)), נקבע כי החוק אינו דורש צורה פורמאלית מסוימת, אותה צריכה ההודעה ללבוש, אולם דרושה שליחת הודעה מפורשת על הגשת התביעה. מטרת ההודעה היא ליתן למוסד אפשרות לכלכל את צעדיו, ולאפשר לו להצטרף לתביעה או לאחד את תביעתו עם תביעת הניזוק. מטרה זו איננה מושגת על-ידי מילוי הטפסים האמורים, בהם הוזכרה הכוונה להגיש תביעה בלבד. מלשון החוק ברור, שהכוונה היא להודעה מפורטת למל"ל לאחר הגשת התביעה. ככלל, אין מקום להתעלם מהדרישות הפורמאליות הכלולות בסעיף 152 (ד) הנ"ל לחוק, הבאות להבטיח את זכויותיו של המוסד לביטוח לאומי (שם, פסקה 9 לפסה"ד).
   בהתאם להלכת נדלר, נפסק באופן דומה גם בעניין רוזוליו (ת"א (מח' חיפה) 769/03 שלמה רוזוליו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (10/09/2008)), כי הנטל מוטל על התובע, להוכיח כי שלח הודעה למוסד לביטוח לאומי, בדואר רשום ובתוך זמן סביר. משעובדות אלה לא הוכחו - די בכך כדי לשמוט את הבסיס מתחת לדרישה לפיצוי בשיעור של 25% מהנזק. שוב צוין שאין די בציון הפרטים בטופס התביעה, ויש צורך לשלוח הודעה למוסד לביטוח לאומי.
   בעניין בירג (ע"א (מח' נצרת) 1078/06 יעקב בירג נ' אנואר סלימאן (13/03/2007)), נקבע שוב, אם כי באימרת אגב בלי שהצדדים טענו לעניין זה, כי כאשר ההודעה למל"ל על הגשת התביעה נמסרה רק 13 שנה לאחר קרות התאונה, ולאחר שתביעת המשיב בבית משפט קמא כבר החלה להתנהל, הרי שלא התמלאו תנאיו של סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי במזכים ב- 25% מהפיצוי.
6. התובע נסמך על פסיקה נוגדת.
   ראשית בעניין קרנית (ע"א 502/84 קרנית נ' אברהם הורוביץ, פד מא(1), 542 (26/02/1987)) נקבע בדעת רוב כי יש לבחון את דרישת ההודעה באופן גמיש, ודי בידיעה בפועל.
   שנית, בעניין דונסקי (ע"א (מח' חיפה) 28575-02-11 צביקה דונסקי נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, (11/12/2011)), נקבע ברורות, כי די בהודעה בטופס הביטוח הלאומי. שופטי ההרכב הדגישו כך: "... בעידן הטכנולוגי, הדרישה למשלוח בדואר רשום מצטיירת כדרישה ארכאית במידה לא מעטה. כבר היום, ניתן להגיש תביעות לבית המשפט באמצעים אלקטרוניים. מוסדות ציבוריים רבים מתכתבים עם האזרחים באמצעות הדואר האלקטרוני. לעמוד על דרישה של משלוח בדואר רשום, כדרך היחידה המחייבת לצורך קיום כוונת המחוקק שבאה לידי ביטוי בסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, אינה מתאימה לעידן הנוכחי. כאמור, ההלכה שהתפתחה עוד טרם העידן הטכנולוגי ראתה לנכון להדגיש את עצם העברת המידע הנחוץ למוסד לביטוח לאומי מאשר את דרך מתן ההודעה. אין ספק, כי המוסד לביטוח לאומי היה מודע, או היה צריך להיות מודע לזכותו לתבוע החזר הגמלאות מצד שלישי, שכן דברים ברורים הופיעו בטופס התביעה שהגיש התובע, אשר טופל על ידי המוסד..." (שם, פסקאות מו' עד מט' ; ר' גם הכרעה דומה במסגרת ת"א (מח' תל-אביב-יפו) 171595/02 פרידמן אייל נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (11/04/2007), פסקה 16 ; ור' שם גם פסיקה מבתי משפט השלום שהסתפקה בהודעה על גבי טפסי המל"ל).
7. בעניין אחר ניתן ממש לאחרונה פסק דין של בית המשפט העליון, בו נדונה הסוגיה אם זכאי התובע לפיצוי בשיעור של 25%, שעה שתביעת המוסד לביטוח לאומי כבר התיישנה. כב' השופט עמית מונה שלושה טעמים מדוע אין מקום למנוע מהניזוק את הפיצוי העודף בשיעור של 25% מהנזק (ע"א 1896/15 פלוני נ' כמיל ג'ועיה, (08/12/2015), פסקה 6 לפסה"ד):
   1. לשון החוק - החוק קובע תנאי לזכאותו של הניזוק ל-25% מסך הפיצוי, והוא הודעה למל"ל על עצם הגשת התביעה. החוק אינו מתלה את זכותו של הניזוק לקבל 25% מסך הפיצוי שנפסק במימוש זכותו של המל"ל לשיפוי מהמזיק. בשני ההסדרים, הן כשהמל"ל צד לתביעת הניזוק והן כשאיננו צד, קמה הזכאות.
   2. תכלית החוק - להסדר הקבוע בסעיף 330 לחוק תכלית כלכלית, שעניינה עידוד הניזוק להגיש תביעה כנגד המזיק, על מנת לאפשר למל"ל לחזור אל המזיק. לצד תכלית זו ניצבת גם תכלית חברתית, שעניינה מתן בונוס מסוים לניזוק, הנתפס כצלע החלשה של המשולש, שכן מדובר בהסדר סוציאלי במהותו.
   3. מדיניות משפטית ושיקולי הגיון ושכל ישר – פרשנות אחרת מביאה לאבסורד: אם המל"ל חוזר על המזיק, יוצא כי המזיק משלם 100% מהנזק (75% למל"ל ו-25% לניזוק). דווקא אם המל"ל אינו חוזר כלל על המזיק, יוצא שהמזיק משלם 0% מהנזק (אפס לניזוק ואפס למל"ל). תוצאה זו קשה להלום. בבחירה בין האפשרות שהמזיק לא ישלם כלל, לבין האפשרות שהניזוק יקבל 125% מהנזק, הכף נוטה לכיוון הניזוק.
8. מן הכלל אל הפרט -
   התובע לא שלח מכתב בדואר רשום כדרישת סעיף 330 (ד) לחוק. ואולם, התובע הודיע למל"ל על הגשת תביעה כנגד "מקום העבודה" וציין את שם עורך דינו. הוא לא ציין כי התביעה היא נגד "המעביד", אלא נגד "מקום העבודה", ביטוי הנתון לפרשנויות שונות. התובע לא נשאל על כוונתו בעניין במסגרת חקירתו הנגדית. לטובת התובע ניתן לפרש ניסוח זה בגמישות, כהודעה על תביעה גם כנגד המקום בפועל בו הוצעה העבודה.
   המל"ל יכול היה לדעת איפוא, בשקידה מינימאלית, כי הוגשה תביעה ואף נמסרו פרטי הייצוג של התובע, כדי שהמל"ל יוכל לברר את טיבה של התביעה שהוגשה.
9. במחלוקת בין הגישות השונות שהובאו לעיל, נוטה ליבי אל עבר הגישה המקלה עם הניזוק.
   ההלכה בפרשת נדלר שניתנה בעניין ע"א 487/82, עליה נסמכו ערכאות נמוכות יותר, אשר עמדו על הדרישה הדווקנית של מכתב בדואר רשום בזמן סביר, ניתנה לפני למעלה משלושה עשורים. כב' הנשיא ברק קבע שלוש שנים לאחר הלכת נדלר, בעניין קרנית ע"א 502/84 הנ"ל, כי ראוי לפרש את הדרישה בגמישות.
10. לעומת הפסיקה הדווקנית שהביאו הנתבעות, עניין דונסקי, ע"א 28575-02-11 הנ"ל, הוא פסק הדין העדכני ביותר מהפסיקה שהוצגה, ובו קבע פה אחד מותב בן שלושה שופטים, כי די בהודעה על גבי טופס התביעה.
11. יתרה מכך, פסק דינו העדכני של כב' השופט עמית בעניין תביעת מל"ל שהתיישנה, ע"א 1896/15 פלוני הנ"ל, אמנם אינו עוסק ישירות בסוגיית אופן ההודעה, אולם הוא מביא שורה של שיקולים, הנכונים גם לענייננו: ראשית, מבחינת התכלית החברתית של החוק, שעניינה מתן "בונוס" מסוים לניזוק, הנתפס כצד החלש. שנית, מבחינת העדר ההגיון בכך שדווקא הנמל, הנתבעות 3-4, אשר אולי אינן צפויות לתביעת שיבוב מהמל"ל, יצאו פטורות בלא כלום (הוספתי "אולי" שכן לנוכח הארכת תקופת ההתיישנות, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, ייתכן שניתן להודיע גם כעת למל"ל ולאפשר לו להגיש את תביעת השיבוב).
12. נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי כי די בהודעה שנמסרה למל"ל במסגרת טופס התביעה, כדי להצדיק פיצוי חלקי כקבוע בחוק. כיוון שגובה הנזק בו חוייב הנמל נמוך מגובה תקבולי המל"ל, זכאי התובע רק לפיצוי בשיעור של 25% מגובה הנזק הפסוק.
13. מאיזה סכום יש לגזור את אותם 25% המגיעים לניזוק, שעה שחלק מן הנזק מוטל על המעביד וחלקו על צד שלישי?
    בית המשפט העליון קבע, כי אם כתוצאה מחישוב הנזק "ייבלעו" הפיצויים על-ידי גמלאות המל"ל בשיעור העולה על 75% מסך הפיצויים, יהיה הניזוק זכאי לקבל עד 25% מסך הפיצויים. זכאותו של הניזוק היא אך ורק כלפי "צד שלישי" שאינו המעביד.
    סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי המל"ל זכאי לתבוע ממזיק צד שלישי, פיצוי על גמלאות ששילם המל"ל לניזוק. סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין קובע, כי אין המל"ל זכאי לשיפוי מן המעביד, בין כאשר המעביד אחראי לנזק שנגרם לניזוק באופן מלא, ובין כאשר הוא אחראי באופן חלקי, יחד ולחוד, עם מעוול אחר.
    במקרה כזה, יוקטן סכום הפיצויים שהצד השלישי חב למל"ל, כפי חלקו של המעביד באחריות לנזק. הניזוק זכאי איפוא לקבל מהצד השלישי רק 25% מחלקו היחסי של הצד השלישי באחריות לנזק. תוצאה זו מתחייבת מנוסח סעיף 330, שכן אין הניזוק זכאי אלא ל- 25% מן הפיצויים המגיעים למל"ל מן הצד השלישי. על-פי סעיף 331, זכאי המל"ל לתבוע מן הצד השלישי, השתתפות רק כפי חלקו של הצד השלישי באחריות. מכאן, שאף הניזוק זכאי לקבל מהצד השלישי רק 25% מחלקו של הצד השלישי (ע"א 435/99 נתן שרפמן נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, פד נה (3), 193 (21/02/2001)).
    בית המשפט חזר על הלכה זו במסגרת עניין הדר. כב' השופט ריבלין הדגיש, כי במקרה של "בליעה", זכאותו של הנפגע מוגבלת ל-25% מן החלק היחסי מתוך הפיצויים שבו חייב הצד השלישי (ע"א 1856/08 - הדר חברה לביטוח בע"מ נ' גד אליהו (15/12/2010), פסקה 17 לפסה"ד, ור' אופן החישוב בפסקה 18 לפסה"ד).
14. סיכומו של דבר
    1. נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה כנגד המעביד, הנתבעות 1-2. בנסיבות העניין, לאחר שנקבעה גם חבות לנתבעת 1, אשר הופטרה רק לנוכח גובה הפיצוי שנמצא נמוך מגובה תקבולי המל"ל, תהיה הדחיה ללא צו להוצאות.
    2. ההודעה לצד שלישי נדחית. אני מחייב את שולחי ההודעה בתשלום סכום כולל בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לצד השלישי, בסכום גלובאלי כולל של 12,000 ₪.
    3. אני מקבל את התביעה כנגד הנמל, הנתבעות 3-4, אשר יפצו את התובע בסך 25% מחלקן בנזק, בסך 398,900 ₪, בצירוף סכום כולל בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 105,300 ₪ (שהם 90,000 ₪ + מע"מ), וכן השבת עלות המומחים, ככל שהתובע שילמם וחלק האגרה ששילם.
15. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבעות.

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט' שבט תשע"ו, 19 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.