28 פברואר 2016

לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר

נציגת ציבור (עובדים) - גב' דליה רוזנטראוב

נציג ציבור (מעסיקים) – מר צחי וולף

התובעים ע"י ב"כ עוה"ד מור סטולר

הנתבעים ע"י ב"כ עוה"ד גילת ויזל סבן ועו"ד שחר הופמן

פתח דבר

1. התובעים למדו לימודים לתארים גבוהים בנתבע (להלן – הטכניון), לתואר מגיסטר ו/או לתואר דוקטור. חלקם סיימו את לימודיהם וחלקם פרשו בטרם סיימו הלימודים. כל התובעים השתלמו במסלול לימוד המשלב מחקר, וקיבלו במהלך השתלמותם מלגה, במנות משתנות. במקביל, עסקו התובעים בהוראת סטודנטים לתואר ראשון. לטענתם, תקופת ההשתלמות שלהם לתארים כאמור, היתה למעשה תקופת עבודה בטכניון והמלגה שקיבלו מהטכניון היתה למעשה שכר עבור עבודתם זו, אך כזה שנפל מזכויות המינימום הקבועות בחוקי העבודה.
2. בפנינו אפוא תביעה לסעד הצהרתי בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעים לבין הטכניון בתקופת ההשתלמות של כל אחד מהתובעים וכן תביעה לסעדים כספיים הנובעים מהפרשי הסכומים בין המלגה שקיבלו לבין שכר המינימום והזכויות הנלוות לו.
3. למעט התובעת 2, העידו בפנינו כל התובעים וכן העידו מטעמם דר' איל רוזנברג ודר' משה אפל. מטעם הנתבעת העידו בפנינו פרופ' שפיטלני, אשר כיהן כדיקן בית הספר ללימודים מתקדמים בין השנים 2006 עד 2011, מר יגאל כהן, סגן סמנכ"ל משאבי אנוש וכן חלק מהמנחים של התובעים בעת לימודיהם לתארים הנדונים.
4. נציין כי ראשיתו של ההליך בתביעה שהוגשה על ידי ארגון הסטודנטים לתארים גבוהים (להלן – אסת"ג), לצד חלק מהתובעים, אך בשלבים המקדמיים של ההליך, הודיע אסת"ג על מחיקתו מן ההליך, ומנגד הצטרפו תובעים נוספים, והתובענה הפכה להיות תובענה אישית של חמשת התובעים שבפנינו.

עיקרי הרקע העובדתי הנדרש, כפי שעלה מן הראיות שהוצגו בפנינו

1. הטכניון הוא מוסד להשכלה גבוהה, המעניק תארים אקדמיים. לימודי התואר הראשון אינם מעניינה של תביעה זו. לימודי התארים המתקדמים – תואר שני ושלישי - מתקיימים במסגרת בית הספר לתארים מתקדמים בטכניון, אשר אופן התנהלותו מוסדר בתקנון (סע' 14 לתצהיר שפיטלני). בית הספר לתארים מתקדמים מעניק מספר סוגי תארים: מגיסטר להנדסה, מגיסטר למדעים (עם תזה), MBA, דוקטור לפילוסופיה ודוקטור למדעים (סע' 4 לתצהיר שפיטלני). הסטודנטים הלומדים לתארים הגבוהים מכונים בטכניון וכך כונו גם בהליך בפנינו ויכונו בפסק דין זה – משתלמים.

הלימודים לתארים המתקדמים הרלוונטיים לעניינם של התובעים שבפנינו (מגיסטר למדעים ודוקטור למדעים) הינם במסלול מחקרי.

לימודים לתואר מגיסטר דורשים, בין היתר, הגשת נושא או הצעת מחקר, ביצוע המחקר תחת הנחייה של מנחה קבוע (עובד סגל בכיר), הגשת חיבור לוועדת בוחנים ועמידה בבחינות בעל פה בפני הועדה. את מהלך ההשתלמות לתואר יש להשלים, בהתאם לתקנון בית הספר, בתוך 8-10 סמסטרים.

לימודים לתואר דוקטור, כוללים, בין היתר ובנוסף לאמור לעיל, הגשת תיאור תמציתי של הצעת מחקר וסיכום העבודה, שנעשתה עד אז, בחלוף 11 חודשים מתחילת ההשתלמות, פרה-דוקטורט (בחינת מועמדות שנעשית על ידי ועדת בוחנים) וכמובן הגשת הדוקטורט לבחינה של ועדת בוחנים והגנה על גישתו של המשתלם לנושא המחקר ועל מסקנותיו במהלך בחינה בעל פה בפני הועדה. את מהלך ההשתלמות לתואר דוקטור יש להשלים בתוך 12 סמסטרים (סע' 17-18 לתצהיר שפיטלני).

1. בבית הספר ללימודים מתקדמים קיים מערך לתשלום מלגות לסטודנטים, שמטרתו המוצהרת היא רצון לעודד לימודים לתארים מתקדמים, ומתן אפשרות לסטודנטים להקדיש עיקר זמנם לצורך זה. על סטודנט המבקש לקבל מלגה, להגיש בקשה מתאימה וככל שאושרה לו המלגה, לחתום על טופס המפרט את תנאי המלגה (נספח 3 לתצהיר שפיטלני). אין חולק כי כל התובעים ביקשו וקיבלו מלגה בתקופת השתלמותם הנדונה בפנינו.

מקורות המלגה הם שונים, ובהם גם כספי תרומה, תקציב המחקר או גורם המעוניין במחקר.

המלגה מאושרת במנות, בין 1 ל-6. סטודנט שאושרה לו מלגה מקסימלית, אינו משלם שכר לימוד, מחויב בנוכחות מלאה בטכניון ונאסר עליו לעבוד, למעט בעבודת הוראה בטכניון, בגינה הוא מקבל שכר נפרד. סטודנט שאושרה לו מלגה חלקית, מחויב בנוכחות מסוימת בטכניון ואילו סטודנט שלא אושרה לו מלגה כלל, מחויב בתשלום שכר לימוד ואין כל הגבלה על יכולתו לעבוד במקביל ללימודיו (סע' 37 לתצהיר שפיטלני). הסטודנטים מקבלי המלגה מכונים, וכך גם אנו נכנה אותם, מלגאים.

החובות האקדמיות הנדרשות לתואר זהות לכלל המשתלמים, בין אם הם מקבלים מלגה ובין אם לאו (סע' 34 לתצהיר שפיטלני).

1. ככלל, תקופת תשלום המלגה למשתלם מוגבלת: 24 חודשים לתואר מגיסטר ו-42 חודשים לתואר דוקטור. במקרים חריגים ניתן להאריך התקופות ב-6 חודשים, לא יותר מפעמיים (12 חודשים סה"כ). משתלם שתקופת המלגה המשולמת לו הוארכה, אינו רשאי לעבוד כמורה נלווה או בעיסוק אחר בטכניון בתקופת ההארכה וזאת בנוסף לאיסור העבודה מחוץ לטכניון (סע' 36 לתצהיר שפיטלני).
2. כאשר משתלם מסיים את תקופת הזכאות למלגה שאושרה לו, מבלי שעמד במטלותיו לצורך קבלת התואר, משולם לו, בדרך כלל, תשלום ממוסד הטכניון למחקר ולפיתוח (להלן – המוסד למו"פ), כשכר לכל דבר וזאת, לטענת הטכניון שלא נסתרה, במטרה להעניק לו סיוע קצר מועד, על מנת לאפשר לו להשלים את חובותיו לתואר (סע' 32 לתצהיר שפיטלני). נוכחנו בהליך כי לעיתים המשתלם יועסק ע"י המוסד למו"פ גם בתקופת טרום תחילת לימודיו, ונתייחס לכך בהמשך דברינו.
3. חלק ניכר מהמלגאים מועסק בטכניון בהוראה במעמד של מורה נלווה. בגין עבודה זו משולם להם שכר, בהתאם להסכם הקיבוצי עם ארגון סגל ההוראה (סע' 21 ואילך לתצהיר כהן, נספחים 7-9 לתצהירי הטכניון). אין חולק שהטכניון מעדיף להעסיק בעבודת ההוראה מלגאים, אך הם לא היחידים המועסקים בה (ראה לדוגמא, עדותו של אפל, עמ' 59, ש' 6, 12).
4. סכום המלגות נקבע על ידי הטכניון. ארגון הסטודנטים לתארים גבוהים (אסת"ג), מקיים הדברות עם הטכניון בנושאים שונים ובהם גם עדכון סכומי המלגות (עדות אפל, עמ' 53, ש' 15 ואילך). בפני בית משפט השלום תלויה ועומדת תביעה של אסת"ג שעניינה עדכון סכומי המלגות, והדיון בה עוכב עד להכרעתנו.

אלו, בתמצית הקיצור, תולדותיהם של התובעים, ככל שרלוונטיות לענייננו:

1. התובע 1, דר' אורי אבינועם, הוסמך בשנת 2006 כביולוג חוקר. במסגרת לימודיו לתואר זה, השתתף בקורס "פרוייקט מחקר", המיועד לסטודנטים מצטיינים, אשר חשף אותו לביצוע מחקר במעבדה. בעקבות הקורס עלה באורי עניין להמשיך ולחקור ואף המנחה שלו, פרופ' שוסטר היה מעוניין בכך וכך, כבר בקיץ 2006 החל לעבוד במעבדה כעובד המוסד למו"פ. פרופ' שוסטר, המנחה שלו, תיאר זאת כתקופת גישור בין סיום התואר הראשון לבין תחילת שנת הלימודים בה החל ללמוד לתואר מגיסטר ואורי הסתייג מכך (עמ' 16), שכן לגישתו הוא החל לעבוד במעבדה כעוזר מחקר ורק בהמשך עלה נושא ההשתלמות. אין חולק כי עבודתו במסגרת המוסד למו"פ אינה מזכה אותו בקרדיט אקדמי אשר היה חשוב לאורי (סע' 22 לתצהירו; סע' 8, 10 לתצהיר שוסטר ובמיוחד בעדותו: "אני יכולתי להמשיך להיות מועסק בשכר, בין היו קוראים לזה כעוזר מחקר ובין אם שם אחר. זה נכון שאז לא הייתי מקבל הדוקטורט וזו ההזדמנות שהציעו לי. מי היה מסרב להזדמנות הזו", עמ' 17, ש' 6). כך, בהמשך ישיר לעבודתו במוסד למו"פ, החל בחודש אוקטובר 2006 את השתלמותו לתואר מגיסטר וקיבל 4 מנות מלגה, כשהוא ממשיך באותה עבודת מחקר. בחודש אוקטובר 2007 החליט לעבור להשתלמות לתואר דוקטור ואז החל גם ללמד. תקופת המלגה של אורי הסתיימה בחודש מרץ 2012, אך הוא המשיך בעבודת המחקר חודשיים נוספים, בכדי לאפשר לו לסיים את הדוקטורט (סע' 14 לתצהיר שוסטר) – אפריל ומאי 2012, ובחודשים אלו קיבל שכר מהמוסד למו"פ. בחודש מאי 2012 השלים אורי את עבודת המחקר ואת ההשתלמות לתואר דוקטור ואז עבר להתגורר ולעבוד בגרמניה.
2. התובעת 2, גב' אושרה בלפולסקי, הוסמכה בשנת 2003 כמהנדסת מחקר ופיתוח בתחום מערכות אווירונאוטיות וחלל. במהלך לימודיה עבדה במשרת סטודנט ברפא"ל. באוקטובר 2003 החלה להשתלם לתואר מגיסטר, אך רק במרץ 2004 החלה לקבל מלגה, בהיקף של בין 3 ל-4 מנות. במקביל עסקה אושרה בהוראה, עבורה קיבלה תגמול נפרד. אושרה סיימה את ההשתלמות לתואר מגיסטר בשנת 2006. בסמוך לכך החליטה להמשיך להשתלמות לדוקטורט והחלה בכך בפועל במרץ 2007, כמלגאית, עד פברואר 2012. מכיוון שבשלב זה טרם סיימה חובותיה לתואר (בין היתר מכיוון שילדה בשנת 2009), אך סיימה את תקופת המלגה שאושרה לה, המשיכה לבצע את ההשתלמות, כעובדת המוסד למו"פ, עד אוגוסט 2012.

אושרה לא סיימה את המחקר בו עסקה ואת חובותיה לתואר.

בהסכמת הצדדים, ומחמת אילוצים של אושרה, היא לא נחקרה בחקירה נגדית על תצהיר עדותה הראשית ומנגד גם לא נחקרו בחקירה נגדית המנחים שלה, שהגישו תצהירי עדות ראשית, פרופ' גורפיל ופרופ' בן אשר (עמ' 137, ש' 28).

1. התובע 3, דר' עמית קני, הינו עובד המוסד למו"פ ומשמש כחוקר במכון הלאומי לחקר הבניה. עמית חיפש דווקא עבודה בתעשייה ולא העדיף לפנות לאקדמיה, אך בסופו של דבר, בהעדר חלופות טובות יותר, פנה לטכניון, כאשר מבחינתו, כך טען, הגורם העיקרי בגינו נרשם ללימודי תארים גבוהים היה דווקא העניין במחקר ולא בתואר (עמ' 81, ש' 22 ואילך). בשנת 2000 לערך, החל עמית להשתלם לתואר מגיסטר כנגד שכר מהמוסד למו"פ, בחודש מרץ 2001 החל לקבל מלגה, תוך שהמשיך בביצוע אותו מחקר ובמקביל עבד בהוראה. בחודש פברואר 2003 סיים את עבודת המחקר והשלים חובותיו לתואר. במועד זה אף הסתיימה תקופת המלגה שאושרה לו. לאחר תקופה, בחודש אוקטובר 2005 החל להשתלם לתואר דוקטור, וקיבל מלגה, כך היה עד ספטמבר 2009, אז הסתיימה תקופת תשלום המלגה, אך עמית טרם סיים את חובותיו לתואר (ראה עדותו בעמ' 85, ש' 11 ואילך). משכך, המשיך באופן רצוף באותו מחקר ובאותה מעבדה, כשהוא מקבל שכר מהמוסד למו"פ, עד שסיים את חובותיו וקיבל את התואר. עמית המשיך לעבוד לצורך אותו מחקר, כעובד המוסד למו"פ, גם לאחר שקיבל את התואר.
2. התובעת 4, גב' מרינה רוזנפלד, סיימה לימודי תואר ראשון בביולוגיה בשנת 2004 ונרשמה ללימודים לתואר מגיסטר. בחודש אוגוסט 2004 כבר החלה לעבוד באמצעות המוסד למו"פ במעבדה בה תבצע את השתלמותה. החל מחודש אוקטובר 2004 ועד סיום ההשתלמות, בסמוך לפני קיץ 2007, קיבלה מלגה. בחודש ינואר 2009, לאחר שפנתה אל פרופ' בן שחר וביקשה שתנחה אותה בהשתלמות לדוקטורט (סע' 9 לתצהיר בן שחר; עמ' 61, ש' 32), החלה השתלמות לקראת תואר דוקטור וקיבלה מלגה עד חודש מרץ 2010, אז יצאה לחופשה מסיבות אישיות ומאז למעשה לא חזרה להשתלמות. במועד בו הפסיקה את השתלמותה, כבר פורסם מאמר על פרק מתוך המחקר בו עסקה, אך המחקר עצמו טרם הסתיים (ראה עדותה בעמ' 64, ש' 18). בנוסף, מרינה לא הרצתה על הרצאתה ולא העלתה את תוצאות המחקר על הכתב (ומכאן, כמובן שלא עמדה בפני ועדת בוחנים), משכך, היא לא קיבלה את התואר (סע' 18-19 לתצהיר בן שחר ואישור מרינה בעמ' 64, ש' 24).
3. התובע 5, דר' גל תמיר, הינו חוקר ומפתח אלגוריתמים בתחום מדעי המחשב. את התואר הראשון סיים במהלך שנת 2006. במהלך קורס אותו למד אצל פרופ' שכנאי, פנה אליה וציין כי הוא מחפש נושא למחקר לקראת תואר מגיסטר וביקש כי תסכים להנחות אותו (סע' 9 לתצהיר שכנאי). במשך כחצי שנה נפגשו השניים לצורך גיבוש כיווני המחקר (ראה גם בעדותו, עמ' 70, ש' 29 ואילך; עמ' 71, ש' 20), ובחודש מרץ 2007 החל גל השתלמות לתואר מגיסטר וברצף המשיך ללימודי תואר דוקטור. במסגרת השתלמותו זו קיבל מלגה, במנות משתנות, חלקה מתקציב המחקר של שכנאי. בחודש פברואר 2012 סיים גל את לימודיו והיה זה גם החודש האחרון בו קיבל מלגה. לאחר מכן החל לעבוד בחברת "סיטרה נטוורקס בע"מ".

גל העיד שכאשר סיים את התואר הראשון כמהנדס תוכנה, היו לו "הצעות אינספור לעבוד בתעשיה" בהן יכול היה לקבל סכומים גבוהים בהרבה מהמלגה שהוצעה לו בטכניון (עמ' 69, ש' 14), אך הוא בחר בלימודים לתארים גבוהים כי התעניין יותר ב"מסלול המחקרי" (ש' 18) ולמרות שיכול היה לחקור גם במקומות עבודה במשק הפרטי, העדיף לבחור במסלול של "השתלמות מחקרית" שמאפשרת לו כניסה למסלול של "חבר סגל" (ש' 26). בין האבחנות שציין בין מחקר בשוק הפרטי לבין מחקר במסגרת השתלמות לתארים גבוהים ציין: "החופש האקדמי בטכניון הוא הרבה יותר גבוה מאשר החופש האקדמי שהייתי מקבל בכל חברה מסחרית" (עמ' 70, ש' 14).

תמצית טענות הצדדים

1. לטענת התובעים הם השתלבו בטכניון ותרמו לו באפיק המהווה את עיקר פעילותו – מחקר. המחקרים, שהתובעים ביצעו, תרמו תרומה משמעותית לטכניון ולמטרת קיומו, כאשר בנוסף למחקר הם ביצעו פעולות נלוות כגון הוראה, רכש ציוד, ניקיון, אירוח והדרכת סיורים, פיתוח תשתיות מחקר, השתתפות בכתיבת בקשה למענקים, הכנת מצגות וכרזות עבור קבוצת המחקר שלהם ועוד. לצד המלגאים, כתף אל כתף, מועסקים עובדים בשכר, המבצעים עבודה דומה כחברי סגל זוטר או בכיר. התובעים עצמם הועסקו באותן מעבדות כעובדים שכירים של המוסד למו"פ, לפני ו/או אחרי ההשתלמות שלהם לתואר, ולמעשה בכל התקופות ביצעו אותה עבודה, תחת אותו ממונה, באותו תחום מחקר, כאשר לעיתים אף קיימת חפיפה בין מקור התקציב ממנו משולם השכר לזה ממנו משולמת המלגה.

עוד לטענתם, ובניגוד לטענת הטכניון, עבודת ההוראה נכפתה עליהם, בהיותם מלגאים, כך שהם מהווים למעשה את עיקר כוח העבודה בהוראה בטכניון.

התובעים מצביעים על המשתלמים לתארים גבוהים, שאינם מלגאים, כמעידים על כך שניתן לבצע את ההשתלמות ללא השתלבות כה מקיפה בעבודת המעבדה, וללא דרישת ההוראה, דבר המלמד על כך שהשתלבותם במעבדה מעבר לנדרש לצורך ההשתלמות, אינה אלא השתלבות המאפיינת יחסי עובד ומעביד, כעובדי מעבדה לכל דבר ועניין וכל זאת מבלי שהוכח קשר ישיר בין הזכאות למלגה לבין הצטיינות בלימודים.

ה"פן הלימודי" (העיוני) בהשתלמות המלגאים הינו חלק קטן ממסגרת פעילותם, כאשר עיקר עבודתם הינו מעשי – עבודת מחקר. "לימודים במובנם הפשוט" (לשון התובעים)– שיעורים בכיתות ושיעורי בית, הינם בהיקף מועט, וגם הם מיועדים לשרת את המחקר של המשתלם. מנחה אשר סבור כי מקצוע מסוים אינו נדרש למחקר שמבצע המשתלם, עשוי לפסול אותו. הפן המשמעותי והדומיננטי בעבודת המשתלמים אינו ה"חוויה הלימודית" (לשון התובעים) אלא עבודתם במחקר ובהוראה.

למרות מגוון מקורות למימון המלגות, הרי שבסופו של דבר הן משתלמות למלגאים על ידי הטכניון ולא על ידי מקור המימון, והכל בהתאם לכללים שקבע הטכניון ולבקרה שנערכת על ידו. זאת בדומה לאופן מימון ותשלום השכר של עובדי הטכניון.

בחינה היסטורית מלמדת שבעבר מלגאים היו עובדים זוטרים במעבדות הטכניון (אסיסטנטים). בשנת 1984 נדרש הטכניון לקיצוץ משמעותי במצבת העובדים ובעקבות כך קיצץ את המשרות בדרגות הזוטרות ובמקומן הגדיל את מספר מקבלי המלגות. בדרך זו "העלים" הטכניון את עובדיו החוקרים ובמקומם מועסקים כיום החוקרים כעובדי המוסד למו"פ או כמלגאים. בדרך זו, נפגעים המלגאים באופן משמעותי – שכרם (המשולם כמלגה) נופל משכר המינימום ויכול להיות משולם באיחור, ללא סנקציה, הם אינם זכאים לזכויות נלוות וזכויות סוציאליות, נמנעים מהם חופש ההתאגדות וזכויות המעוגנות בהסכמים קיבוציים עם הטכניון, הם אינם זכאים לדמי אבטלה וחופשות לידה ככל עובד וכיו"ב.

במהותם, מדובר ביחסים שבין מאמן לבין המתמחה שלו, יחסים אשר הוכרו בפסיקה מגוונת כיחסי עבודה. התובעים הוכיחו כי בתקופת ההשתלמות שלהם הם עבדו עבור ליבת הפעילות של הטכניון והשתלבו בה השתלבות מלאה ומהותית, תוך שימוש בלעדי באמצעים של הטכניון לצורכי עבודתם; המלגה אינה אלא מסווה לשכר חודשי, אם כי פחוּת מסכום הזכאות; ההתקשרות אינה ארעית, אלא אורכת בין שנתיים לבין שש שנים, במסגרתה התובעים היו מנועים מעבודה נוספת (פרט להוראה בטכניון) ומחויבים להקדיש את עיקר זמנם לעבודת המחקר בטכניון; התובעים היו כפופים לחבר סגל אקדמי, במגבלות הקיימות בסביבת עבודה בה קיים חופש אקדמי; עבודת התובעים זהה לעבודת שכיר המבצע עבודה מקבילה.

בשונה מכל משתלם אחר, המלגאים נדרשים לבצע פעילות אינטנסיבית בהרבה, במשרה מלאה, תוך קידום ענייניה של מעבדת המחקר בה הוא פועל ולא רק קידום ההשתלמות שלו לתואר. הקשר בין התובעים לטכניון היה אפוא כפול – קשר של הוראה וקשר של עבודה מעשית, והאחד אינו מבטל את השני. כך, בדומה לסטאז'רים לרפואה, אשר לומדים בביה"ס לרפואה בהדסה ומתמחים בבית החולים בהדסה, גם עבודת ההתמחות של התובעים בטכניון היתה למעשה עבודה לכל דבר ועניין (עניין יגאל הלפרין, אליו נתייחס בהמשך).

לבסוף מבקשים התובעים כי ההכרעה לא תהיה בעניינם בלבד, אלא תחול על כלל המלגאים, וזאת נוכח מהותו העקרונית של התיק ולמרות שמדובר בתביעות פרטניות.

1. הטכניון בסיכומיו פותח ומלין על כך שהתובעים איחדו קטעי משפטים שנאמרו על ידי דוברים שונים בהקשרים שונים, בכדי ליצור טקסט שלכאורה מהווה הודאה של הטכניון בזכותם של התובעים לסעד ההצהרתי המבוקש. מיד נאמר, כי אף אנו שותפים לעמדת הטכניון, שמדובר במעשה שהליך משפטי לא יכירנו, ואין מדובר אלא במעין גימיק, שראוי היה להימנע ממנו.

לגופם של דברים, טוען הטכניון שההתקשרות בין הצדדים בסיסה בלימודים לתואר גבוה ולא ביחסי עבודה. מבחן זה, מבחן מהות ההתקשרות, משמש כמבחן מקדמי בעת בחינת יחסי מתלמדים ובהתאם, פסיקה שבחנה את מעמדה של סטודנטית לתואר גבוה לצורך זכויות מהמוסד לביטוח לאומי (עניין זיגלמן, ראו להלן), קבע כי היא אינה עומדת במבחן ההתקשרות המקדמי ולכן אינה במעמד של עובדת.

מערך המלגות המופעל בטכניון נועד לתמוך במשתלמים שנכונים להקדיש את עיקר זמנם ללימודים ולמחקר. אחרת, עומדת בפני המשתלמים האפשרות ללמוד לתואר, בתשלום שכר לימוד, עם מחויבות פחותה לנוכחות בטכניון. יחד עם זאת, הדרישות האקדמיות זהות לכל המשתלמים. התובעים אישרו שורה של מסמכים, כל אחד ומסמכיו הוא, המעידים על כך שאין מדובר במערכת לכאורית של לימודים, אלא במערכת פיקוח ובקרה ממשיים על מהלך הלימודים של כל אחד מהתובעים, הבנויה על שלבי לימוד, הערכה ובקרה של חברי הסגל הבכיר ושל המוסדות האקדמיים. ביטוי מוחשי לכך ניתן למצוא בעובדה שעבודתו הסופית של המשתלם אינה מוערכת על ידי המנחה הישיר שלו, אלא על ידי ועדת בוחנים בלתי תלויה.

המחקר אותו ביצעו התובעים במסגרת השתלמותם לא היווה עבודה עבור הטכניון, אלא מהלך לימודי המובנה בהשתלמות. מהלך לימודי זה נעשה תוך הנחיה צמודה ומלאה של חבר סגל בכיר, אשר היווה את החוליה המקשרת בין המשתלם לבין הטכניון, הדריך את המשתלם בשיטות המחקר ובתוכן הלימודי ודיווח לגורמים הנדרשים על התקדמותו. משתלם אינו יכול לבצע מחקר באופן עצמאי ללא מנחה. המחקר המבוצע בהשתלמות לתואר שלישי הינו באופיו עצמאי יותר מזה שמבוצע בלימודי תואר שני, שכן מצופה מהמשתלם לתואר שלישי להיות מסוגל לפתור בעצמו בעיות המתעוררות במחקר, וגם אז המנחה מלווה את עבודת המשתלם, מסייע לו בפתרון בעיות, מכוון אותו לספרות רלוונטית וכיו"ב.

טענת התובעים כי הם ביצעו למעשה עבודת מחקר בתמורה לשכר, מתעלמת מהערך המוסף שהם הפיקו מהשתלמותם – ההכרה האקדמית הפורמלית בתואר.

התועלת שהפיק הטכניון ממחקרים שביצעו אצלו מלגאים, אינה בבחינת "רווח" לטכניון, כי אם קידום מטרותיו של הטכניון כמוסד אקדמי מחקרי. אין מדובר אפוא בתועלת הדומה לזו שמפיק מעסיק מעבודת כפיו של עובדו, אלא בתרומה כללית למדע, העולה מכל עיסוק במחקר. אין חולק כי קיימת זיקה בין תחומי המחקר בהם עוסקים חברי הסגל האקדמי לאלו שעורכים המלגאים שהם מנחים, שכן ברי כי מנחה יכול להנחות מחקר בתחומי המומחיות שלו, אלא שבעוד שחוקר בשכר נשכר לשם שירות המחקר של חסר הסגל הבכיר, המלגאים מבצעים מחקר שאינו תורם ישירות לקידום מחקרו של חבר הסגל, אלא לכל היותר מוסיף לו עניין אקדמי ועומק מדעי. מכאן גם, שחרף דמיון מסוים בין חוקר בשכר לבין משתלם, הרי שהראשון מצוי במעבדה לשם ביצוע עבודה ואילו השני מצוי בה לשם הליך הכשרתו לתואר הגבוה. בהתאם, הראשון מקבל הוראות לעבודה במחקר לשמו הוא נשכר לעבודה ואילו השני מקבל חופש פעולה בבחירת נושא המחקר שיבצע, בתיאום עם המנחה.

תשלום המלגות לתובעים נועד לאפשר להם לפנות עצמם באופן מירבי ללימודים ולא לתגמל אותם בגין עבודתם. ביטוי לכך ניתן לראות שהמלגה משולמת לעיתים כאשר טרם החלו לבצע מחקר וכן כאשר המשתלמים לומדים בקורסים עיוניים ואינם מבצעים כל "עבודה". הדרישות האקדמיות מהמשתלם הינן זהות, בלי קשר למספר מנות המלגה שמאושרות לו.

העיסוק בהוראה אינו חלק מההשתלמות ואף כי מרבית המלגאים עוסקים אכן בהוראה, אין מדובר בחובה אקדמית או אחרת. עבודת ההוראה של מלגאים מוכרת כעבודה בשכר, מוסדרת בהסכם הקיבוצי שנחתם עם ארגון סגל ההוראה בטכניון ולתובעים אין כל טענה בגין קיפוח בזכויותיהם בגין עבודת ההוראה. מתוך כ-1,800 מורים נלווים שהועסקו בשנת הלימודים תשע"ג, כ-1,000 היו מלגאים ועוד כ-300 היו משתלמים שאינם מלגאים וכ-500 מורים מן החוץ. התובעים אישרו שהיו ביניהם כאלו שהמשיכו לתרגל גם לאחר שסיימו את תקופת המלגה ומכל מקום, גם אם יש בטכניון מנחים שסבורים שיש מקום להטיל חובה כזאת על מלגאים, הרי שבפועל לא כך הדבר ואין זו עמדתו של הטכניון.

באשר למטלות נוספות שביצעו התובעים במסגרת השתלמותם, בהן עבודות מחקר לטובת מחקרו של המנחה; עבודות תשתית ותחזוקה; אירוח אורחים מחו"ל; עבודות מנהליות; מטלות בשירות המנחה (כתיבת בקשות למענקים, בדיקת והערכת מאמרים) – חלקן לא הוכח (עבודות תשתית ותחזוקה), חלקן נובע מהיותו של המשתלם המלגאי חבר בצוות המחקר הפועל במעבדה ונושא בחלק מהמטלות הצדדיות הנובעות ממנו וחלקן (כגון כתיבת בקשות למענקים) מסייע להם ברכישת מיומנויות הצריכות לחוקר עצמאי. מכל מקום חלקן העיקרי של המטלות הנוספות מוטל על המשתלמים מעצם היותם משתלמים ולא מכוח היותם מלגאים, ובהתאם גם משתלמים שאינם מלגאים עשויים להידרש לשאת בהן.

באשר להעסקה באמצעות המוסד למו"פ – אכן לעיתים גם משתלמים מועסקים במוסד למו"פ, לפני תחילת ההשתלמות, במשרה זמנית, לצורך בחינת כישוריו, או לאחר סיום תקופת המלגה, לצורך סיום ההשתלמות. לטענת הטכניון ההעסקה במוסד למו"פ אינה קשורה למהלך ההשתלמות עצמה.

בחינת היחסים בין הצדדים צריכה להיבחן על יסוד העובדות שהוצגו בפני בית הדין ולא על יסוד מהלכים היסטוריים כאלו או אחרים. יחד עם זאת, ביקש הטכניון להפנות לכך שהתובעים מעוותים לשיטתו את מהלך ההיסטוריה, שכן עוד קודם לתקופה הקצרה בה אכן הועסקו חלק מהמשתלמים לתארים גבוהים כאסיסטנטים – עובדי הטכניון, היו אותם משתלמים מקבלים מהטכניון מעין "פרסי לימוד" דומים במהותם למלגות, זאת עד שרשויות המס התערבו ודרשו למסות את אותם מענקים כשכר עבודה. מאוחר יותר, בראשית שנות ה-80' שב הסדר על כנו, כאשר רשויות המס הכירו במלגות כמענקים פטורים ממס.

1. לבסוף, שני הצדדים טוענים ביחס לסכומי הזכאות, ככל שתתקבל הבקשה למתן סעד הצהרתי בדבר מעמדם של התובעים כעובדים בתקופה בה שולמה להם מלגה.

בקשת ארגון הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטת תל אביב למסור הודעה בתיק

1. לעת סיומו של ההליך בפנינו הגיש ארגון הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטת תל אביב בקשה ובה הבהיר כי הוא תומך בתביעות שהוגשו בהליך דנן, וזאת כהתייחסות לטענה שעלתה ולפיה הוא מתנגד למבוקש בתביעות אלו. בהחלטה מיום 13.7.14 הובהר כי בית הדין רשם בפניו את תמיכתו העקרונית של ארגון הסגל הזוטר באוניברסיטת תל אביב בטענת התובעים כי יש לראות בהם כעובדי הטכניון בתקופות בהן קיבלו מלגה.

הכרעה

בהכרעתנו להלן נתייחס לעיקר טענות הצדדים. לא מצאנו לנכון ולצורך להתייחס לכל טענה וטענה, באשר סבורים אנו כי די באמור לעיל בכדי להגיע למסקנה אליה הגענו וכי יתר הטענות שהועלו אין בהן כדי להביאנו למסקנה אחרת.

א. מסגרת היחסים שבין הצדדים – מוסד להשכלה גבוהה וסטודנט לתואר גבוה

1. הטכניון הינו מוסד להשכלה גבוהה, שלימודים לתארים גבוהים הם לוז קיומו, לשם כך הוא קיים ומתוך מטרה זו הוא פועל. הטכניון, ככל מוסד להשכלה גבוהה, פועל במסגרת המוסדרת בחוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958. "השכלה גבוהה", כעולה מהגדרת המונח בחוק, כוללת "הוראה, מדע ומחקר" (סע' 1 לחוק). כמוסד להשכלה גבוהה, הטכניון הינו "בן חורין" לכלכל ענייניו האקדמיים והמנהליים, הכוללים קביעת תוכנית מחקר והוראה, קביעת שיטות הוראה ולימוד וכן קביעת כל פעולה מדעית או חינוכית, במסגרת תקציבו, כ"טוב בעיניו" (סע' 15 לחוק).
2. באתר האינטרנט של הטכניון, תיאור ההיסטוריה של הטכניון מתחיל במילים הבאות: "ב-1924 נפתחה הכיתה הראשונה בטכניון, שמנתה 16 תלמידים, ובכך יצאה לדרך האוניברסיטה הראשונה בארץ ישראל". חזון הטכניון מוגדר באותו אתר כך: "אוניברסיטת מחקר מדעית-טכנולוגית בין עשר המובילות בעולם בפיתוח הון אנושי, מנהיגות ויצירת ידע, הפועלת לקידום מדינת ישראל והאנושות". מעצם מהותה של הוראת ההשכלה הגבוהה, אשר נערכת גם באמצעות מחקר, הרי שלצד הכשרת הסטודנטים והקניית הידע, קיימים תוצרים נוספים ומשמעותיים לפעילותו של הטכניון, בדמות מחקרים פורצי דרך, פיתוח הטכנולוגיה והתעשייה, רישום פטנטים ועוד, אך כל אלו הינם תוצרים של פעילותו המרכזית של הטכניון, כעולה מהגדרת חזונו, "פיתוח ההון האנושי".
3. לא היינו נדרשים באריכות למעמדו המובן של הטכניון כמוסד להשכלה גבוהה, אלמלא היו התובעים מצניעים זאת ומתייחסים לטכניון כאל "מוסד מחקר" גרידא, טענה המציגה את הטכניון באופן חלקי בלבד. הטכניון הינו בראש ובראשונה "אוניברסיטה", בה המחקר מהווה חלק מהותי משיטות ותכני הלימוד. בנוסף, מקובלת עלינו טענת הטכניון, כי אם מטרתו העיקרית היתה אכן ביצוע מחקרים, הרי שלא היה כל טעם "לגייס לעבודה" חוקרים חדשים פעם אחר פעם, אלא יעיל יותר היה לבצע את המחקרים עם חוקרים שכירים וקבועים; וראה: "נדרשת עבודה רבה כדי להפיק "תועלת" מעבודת המשתלם ודווקא כשהוא מגיע לשיא כושרו הוא ממשיך הלאה בדרכו" (סע' 10 לתצהיר שפיטלני).
4. התובעים עמלו קשות בהליך שבפנינו על מנת להצניע, כמעט להעלים, את ההיבט הלימודי בהתקשרות בינם לבין הטכניון (ראה במיוחד פרק ב.5 לסיכומיהם ובמיוחד סעיף 107 לסיכומיהם בו הם כינו זאת כ"חוויה לימודית" גרידא, ממש כך), ולא המתינו להכרעתנו כאשר כינו עצמם "חברי סגל אקדמי זוטר", בכדי לתאר את מעמדם בתקופת ההשתלמות שלהם לתארים גבוהים, במעבדות הטכניון. יחד עם זאת אין למעשה חולק שכל אחד מהתובעים נרשם במסגרת הטכניון, ללימודים לתארים גבוהים, וכולם אישרו בפנינו את הטפסים שהגישו לצורך קבלה לתוכנית הלימודים, בה השתתפו בפועל (ראה כדוגמא: נ/18, נ/9, נ/3). יש בין התובעים מי שנרשם ללימודים מתוך רצון ללמוד ולהרחיב אופקים, אחרים מתוך רצון להשתלב באקדמיה ואחרים מתוך מטרות אחרות (כדוגמת התובע עמית קני), כל אחד בהתאם לעניינו האישי. תהא אשר תהא הסיבה של כל אחד מהתובעים לכך, אין היא משנה ולו במעט את העובדה שכולם נרשמו לתוכנית לימודים לתואר גבוה ובמסגרת זו ביצעו את המטלות האקדמיות, לרבות השתתפות במחקר, שנדונות כעת בפנינו.
5. אף שיחסי עובד ומעביד לא זכו להגדרה פורמלית בחקיקה, הרי שניתן להגדירם ברמה הגרעינית ביותר כיחסים חוזיים שבמסגרתם מבוצעת עבודה תמורת שכר וראו: "ביסודם של יחסי עובד ומעביד מונחת התקשרות חוזית, עת המטרה העיקרית של ההתקשרות היא ביצוע עבודה. ביצוע העבודה צריך שיהא מטרה בפני עצמה, ולא תוצאה נלווית להשגת מטרה אחרת." (צ' בר-ניב, דיני עבודה, ב"סדרי שלטון ומשפט" (הוצאת יחדיו, תשל"א-1971), ע' 494). היחסים החוזיים שבין העובד למעסיקו, קובעים אפוא בבסיסם שכנגד תפוקת העבודה של העובד, הוא יקבל מהמעסיק את השכר והזכויות הנלוות, שערכיהם המינימליים קבועים בחוקי העבודה, צווי ההרחבה וההסכמים הקיבוציים. לא כל מסגרת יחסים בה מבוצעת עבודה כנגד תשלום שכר, תקים בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, ואולם בכל מסגרת של יחסי עובד ומעביד החוזה הבסיסי בין הצדדים ליחסים אלו יהא – מתן עבודה כנגד קבלת שכר. עמד על כך פרופ' מירוני במאמרו "מיהו המעביד – הגדרת יחסי עובד מעביד בתבניות העסקה מודולאריות" (עיוני משפט ט' 2, 505, 1983): "בשורה ארוכה של פסקי דין החליטו בית הדין לעבודה ובית המשפט הגבוה לצדק כי אין קיימים יחסי עובד ומעביד בין חייל בשירות קבע לבין המדינה, בין חבר לאגודה שיתופית...בין שחקן כדורגל לבין קבוצתו....כל זאת שעה שלפי מבחן ההשתלבות אין ספק שיחסי עובד-מעביד אכן נתקיימו...כל המקרים הללו נלכדו במצודת המבחן המקדמי אשר התגבש בפסיקת בית הדין ואותו יש לעבור טרם נכנסים בשער מבחן ההשתלבות. במבחן מקדמי זה, אשר מוצע לכנותו "מבחן ההתקשרות", שואל עצמו בית הדין האם בין התובע לנתבע קיימת התקשרות ליצירת יחסים משפטיים, שבבסיסה העיקרי מונח חוזה ואשר מטרתה העיקרית להסדיר העברת שירותי עבודה בתמורה...".
6. במקרה הנדון, בראש ובראשונה זהות הצדדים מעידה על מהות הקשר – לפנינו סטודנט מחד ומוסד להשכלה גבוהה מאידך. כבר כאן, שונה הדבר מהותית מעניינם של המתמחים ברפואה, אשר התובעים מבקשים להסתמך עליו (דב"ע (ארצי) לב/3-43 יגאל הלפרין – הסתדרות מדיצינית "הדסה", פד"ע ד 281) וראה שם (בעמ' 289): "...עבודתו של המערער לא היתה במסגרת בית ספר, הפקולטה, אלא במסגרת מוסד רפואי הקשור אמנם בפקולטה, אך אינו זהה עמה...".

בנוסף, מטרת ההתקשרות בין הצדדים אינה עבודה כנגד שכר, כי אם לימודים לצורך קבלת תואר. נדגיש, שאף התובעים אינם מהינים לטעון שמדובר ביחסים פיקטיביים, או יחסים הנחזים להיות דבר אחד בעוד שלמעשה הם דבר אחר בתכלית. עוד יובהר, כי אין מדובר ביחסים אליהם נכנס צד אחד מתוך מטרה אחת ואילו לצד האחר מטרה שונה בתכלית: המטרה המשותפת והדומיננטית של שני הצדדים הינה קבלת/הענקת התואר. העובדה שסטודנטים אחרים, שאינם זכאים למלגה, אף משלמים שכר לימוד בגין לימודים אלו, מחדדת ומדגישה סוגיה זו. אף בכך שונה עניינם של התובעים מעניינם של המתמחים ברפואה, כפי שנדון בעניינו של יגאל הלפרין באשר מטרת ההתמחות ברפואה אינה רק להקנות לבוגר הרפואה ניסיון מעשי, כי אם גם "לספק שירות יעיל יותר לחולים" (שם, עמ' 283).

לא זו בלבד שהיחסים החוזיים בין התובעים לבין הטכניון, לא היו מבוססים על מתן עבודה תמורת שכר, אלא שבמהותם לא היו אלה כלל יחסי "תן וקח", כפי שנראים יחסי עבודה. התובעים לא נדרשו "לתת" עבודת מחקר, כשם שסטודנט לתואר ראשון לא נדרש "לתת" לטכניון עבודת סמינריון או נוכחות בהרצאה. במערכת היחסים עם הטכניון, התובעים נדרשו ללמוד, באמצעות ביצוע מחקר, תחת הנחיה, ואם חפצו במלגה – להתחייב להקדיש את עיקר זמנם ללימודים, באמצעות אותו מחקר; התובעים נדרשו להיות זמינים ללימודים ולמחקר, לבצע את המטלות הכרוכות בביצוע המחקר, בכתיבת העבודה, בהצגתה, בהגנה עליה, כאשר בסוף כל אלו, אם יעמדו במטלותיהם, יקבלו את התואר.

אף אין מדובר בעבודה כנגד שכר, שכן התובעים היו רשאים לבחור גם במסלול לימודים ללא מלגה, במקרה כזה היו נדרשים לשלם שכר לימוד בגין לימודיהם ויכולים היו לעבוד בכל מקום שיחפצו, אך זאת מבלי להמעיט מחובותיהם האקדמיות. הבחירה במסלול המלגה, היא כשלעצמה אין בה אפוא כדי לשנות מאפיון מערכת היחסים שבין הצדדים.

1. התובעים כאמור אינם מפקפקים בכך שמהותם של יחסיהם הנדונים עם הטכניון היתה לימודים לתארים גבוהים, אלא שהם מבקשים לקבוע כי בעיקרם של דברים התקיימו ביניהם, באותה מסגרת יחסים ועל יסוד אותן עובדות, גם יחסי עבודה. עיקר טענתם הינה כי בפועל עיקר זמנם הוקדש למחקר וכי הטכניון נהנה מתוצרי המחקרים שלהם. טענה זו אינה מובילה לדידנו למסקנה שהתובעים מבקשים להסיק, וזאת מארבעה טעמים:

ראשית, המחקר כאמצעי הוראה הולם את סע' 1 לחוק המועצה להשכלה גבוהה ואת החירות שניתנה למוסדות להשכלה גבוהה לקבוע את שיטות ההוראה. לפיכך, אין בעובדה כי מדובר ב"עבודה מעשית", כדי לאיין את מהותה כאמצעי לימוד והוראה. צמצום ההיבט הלימודי לשיעורים פרונטליים, או קריאת ספרים, הגשת עבודות וביצוע מבחנים, אינו אלא הסתכלות פשטנית על כלל התכנים הלימודיים שהוקנו לתובעים, בעיקר באמצעות המחקר המונחה ובהתחשב בתארים הגבוהים ובתכנים אותם ביקשו ללמוד במסגרתם.

שנית, מעצם מהותו, מחקר אינו שיטת לימוד שעיקרה העברת ידע ממורה לתלמיד, אלא שהוא נושא בחובו פוטנציאל לחשיפת ידע וכלים חדשים, מעבר לאלו שעימם החלו המורה והתלמיד את דרכם המשותפת. מכאן, שיצירת התוצרים החדשים במסגרתו של המחקר, הולמת את מסגרת יחסי ההוראה שבין הצדדים, במסלולי הלימוד בהם עסקינן, ואין בה כשלעצמה כדי להעיד על קיומם של יחסי עבודה. יתרה מכך, שיטת הלימוד לתארים גבוהים באמצעות מחקר מעוגנת בתפיסה שבמהלך הלמידה פועל המשתלם באמצעות המחקר על מנת להפיק ידע חדש, שלא היה ידוע לעולם האקדמיה קודם לכן, זוהי מהותו ומטרתו של כל מחקר. לפיכך, קביעה שעצם הפקת התוצר מהמחקר, היא המלמדת על יחסי עובד ומעביד במקרה הנדון, הינה קביעה כי למעשה הוראה לתארים גבוהים במסלול מחקר לא יכולה להיעשות אלא במסגרת יחסי עובד ומעביד, קביעה שאינה סבירה לטעמנו (וראה סע' 109 לסיכומי התובעים).

שלישית, מרגע שקבענו כי מדובר במערכת יחסים אותנטית וממשית שהתקיימה בין הצדדים – של מוסד להשכלה גבוהה עם סטודנט – הרי שגם אם כתוצאה ממנה נוצר תוצר כלשהו, שעולם המדע בכלל ו/או הטכניון בפרט נהנה ממנו (ניתן להניח שיש מקרים כאלו, כמו גם אחרים שאינם כאלו, אך אין לנו צורך להכריע בשאלה זו), אין בכך לבד כדי להאפיל על כלל הנסיבות ובוודאי שאין זו המטרה המוצהרת והנכספת לשמה כוננו היחסים בין הצדדים. מכל מקום, אף מבין המקרים שנדונו בפנינו בתיק זה, עולה שלא כל המשתלמים מפיקים ממחקרם מסקנות שימושיות, או תועלת אחרת.

רביעית, גם משתלמים שאינם מלגאים מבצעים מחקר ולא מצאנו בטיעוני התובעים כיצד תוצאות המחקרים שלהם בהכרח עדיפות, על פני אלו של משתלמים שאינם מלגאים. מכאן, שהטכניון יכול "להרוויח" ממשתלמים שאינם מלגאים לא פחות מאשר מהמלגאים, וזאת כנובע מהצלחת המחקר ולא מקיומם או העדרם של יחסי עובד ומעביד.

1. כל המפורט לעיל רלוונטי למלגאים כמו גם למשתלמים שאינם מלגאים, ומכיוון שזהו הבסיס להכרעתנו, איננו מוצאים כי ההבדל בין שתי הקבוצות, בהיקף ההשתלבות בעבודת המעבדה, יש בו כדי להצמיח לתובעים מעמד שונה מזה של הסטודנטים שאינם מלגאים.
2. באשר לתשלום המלגה, נראה כי תשלום זה לתובעים, אשר הם מבקשים לדמות לשכר, מהווה אף הוא את אחד הגורמים המשמעותיים שהם מבקשים להצביע עליו כמעידים על יחסי עובד ומעביד, מה גם שכנגד קבלתו התחייבו התובעים שלא לעבוד אלא במסגרת הוראה בטכניון. ואולם, מרגע שקבענו כי המלגה שולמה לתובעים בתוך מסגרת יחסים בה לא נדרשו כלל לתת את כוח העבודה שלהם, הרי שעצם תשלום המלגה אינו יכול לבדו להקים מערכת של יחסי עבודה. אין חולק כי המלגה לא שולמה בעד מחקר, אלא לצורך הקדשת עיתותיו של המשתלם לכלל הדרישות האקדמיות, כך שהמלגה לא הופחתה בגין שעות בהן למד לימודים עיוניים, או נכח בסמינריונים או במבחנים, למרות שאף לפי שיטתם של התובעים אין לראות בשעות אלו שעות עבודה.

כפי שכבר ציינו לעיל, במסגרת היחסים הנדונה, בין אם שולמה מלגה ובין אם לאו, התמורה לפועלם של המשתלמים במסגרת בית הספר לתארים מתקדמים, הינו למעשה התואר האקדמי. המלגה לא ניתנה לתובעים כתמורה, אלא כתמריץ לשם הקדשת זמנם להשגת התואר. תואר אקדמי אינו מסוג התמורות המוכרות ביחסי עובד ומעביד והתובעים התעלמו לחלוטין מכך, שאין כל דרך לשקלל את התואר שקיבלו (או שיכולים היו לקבל אם סיימו לימודיהם) בעת חישוב זכויותיהם כ"עובדים", למרות שזוהי התמורה המשמעותית ביותר שקיבלו כתוצאה מ"תקופת עבודתם" (וראו עדותו המפורשת של אבינועם בעמ' 17, ש' 6). עוד בהקשר זה ראו סע' 33 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע כי הערכה הניתנת במסגרת חוזה למתן תואר אינה שפיטה בבית המשפט, וזאת בעוד שתמורות הניתנות במסגרת יחסי עובד ומעביד כולן שפיטות.

לבסוף, כאשר טוענים התובעים כי את הסכם המלגה בינם לבין הטכניון יש לבחון במנותק מההסכם שמטרתו השתלמות וקבלת תואר (לשם הנוחות נקרא לו להלן "הסכם ההשתלמות". ראו: סע' 159 ואילך לסיכומיהם), הם למעשה בבחינת מי ש"רותם את העגלה לפני הסוסים". נסביר: בפני התובעים עמדו שני "הסכמים" אפשריים עם הטכניון, ברצותם ללמוד לתואר גבוה: להשתלם ללא מלגה, או להשתלם עם מלגה. שני ה"הסכמים" במהותם הינם הסכמי השתלמות ולא הסכמי עבודה. את עבודת המחקר שעשו התובעים, הם עשו במסגרת הסכם ההשתלמות, כפי שמשתלמים ללא מלגה מבצעים מחקר לצורך לימודיהם. ההבדל, ככל שקיים, בין היקפי המחקרים אינו רלוונטי לסוגיה זו. ההתחייבות להקדשת מירב הזמן ללימודים וההסכמה שלא לעבוד מחוץ לטכניון, הם אכן חלק מהסכם המלגה, אך הם הולכים אחר הסכם ההשתלמות. משמע, להסכם המלגה אין קיום עצמאי ללא הסכם ההשתלמות והוא אינו יכול לעמוד לבדו ובזכות עצמו במנותק מהסכם ההשתלמות.

1. באשר לפסיקה שהצדדים דנו בה בסיכומיהם ואשר עוסקת במתלמדים לסוגיהם (מתלמדים לצורך קבלה לעבודה, כגון עניין אל על; מתלמדים לצורך רישיון עו"ד/רו"ח/שמאות; מתלמדים בעבודה מעשית וכיו"ב) – אין אנו סבורים כי הם רלוונטיים כלל למקרה דנן. אין בפנינו מתלמדים, המתנסים בעבודה מעשית, כי אם סטודנטים, הלומדים לתואר. השוני מהותי ולכן פסקי הדין העוסקים בהתלמדות אינם מענייננו.
2. משכך הם פני הדברים, הרי שמסגרת היחסים שבה פעלו הצדדים בתקופות הנדונות, אינה של יחסי עבודה, בהם התובעים הינם העובדים והטכניון הינו המעסיק, אלא של יחסי הוראה, בהם התובעים הינם תלמידים והטכניון הינו המוסד האקדמי אשר מוסמך להקנות להם השכלה גבוהה ותואר אקדמי, בכפוף לעמידה בדרישות שקבע לצורך זה. עבודת המחקר מחד ותשלום המלגה מאידך, אינם מהווים בנסיבות שתוארו לעיל סממנים לקיומם של יחסי עובד ומעביד.

ניתן להוסיף ולהצביע על כך שאף חלק מהסממנים המובהקים לקיומם של יחסי עובד ומעביד לא מתקיימים בנסיבות שבפנינו. כך לדוגמא קיים הבדל מהותי בין יחסי הצדדים שבפנינו לבין יחסי עובד ומעביד בכל הנוגע לקבלה ל"עבודה" ולהפסקת העבודה. הסטודנט אינו מתקבל לעבודה מוגדרת מראש, אלא מנסח את ה"עבודה" שיבצע בתיאום עם המנחה שלו (אין חולק כי נושא המחקר נבחר על פי רוב בהסכמה. ראה גם עמ' 147, ש' 15); כך עוד, כדוגמא, התובעת 2 פנתה לפרופ' בן שחר וביקשה שתנחה אותה. לא היתה זו היעתרות ל"הצעת עבודה" (סע' 9 לתצהיר פרופ' בן שחר); הסמכות שיש למנחה כלפי הסטודנט מוגבלת בדרישות האקדמיות ואינה רחבה כשל מעסיק (לדוגמא, עמ' 143, ש' 19 וראה גם דברי התובע 5, כפי שצוטטו בסע' 15 סיפא לעיל); המנחה אינו "מפטר" סטודנט שאינו עומד בדרישות האקדמיות, מלאכת הערכת איכות עבודתו של הסטודנט נתונה לועדות בלתי תלויות, הבוחנות את הסטודנט ואת תוצרי לימודיו. איננו סבורים כי יש להרחיב בנדון, מקום בו הבהרנו לעיל באופן חד משמעי עמדתנו כי יחסי הצדדים אינם יחסי עובד ומעביד. באותה מידה, גם אם מתקיימים בין הצדדים שבפנינו סממנים מסוימים הדומים ליחסי עובד ומעביד, כגון כפיפות ופיקוח (מוגבלים כאמור), בעלות בציוד, או אישור חופשות והיעדרויות, הרי שאלו לבדם אינם יכולים להקים יחסי עבודה, מקום בו קבענו כי מסגרת היחסים האותנטית והדומיננטית הינה של יחסי הוראה.

נציין, על יסוד אותו בסיס, כי קיימות אבחנות מהותיות בין התובעים בתקופת השתלמותם לבין חוקרים בשכר, כך שגם אם הם מועסקים באותה מעבדה "כתף אל כתף", אין מדובר במסגרת יחסים זהה, אין הם מקבלים תמורה זהה (והכוונה להכרה האקדמית) ואין הם כפופים לזכויות וחובות זהים, הכל מתוקף השוני המהותי, הרלוונטי והאותנטי, ביחסים של כל קבוצה עם הטכניון.

לבסוף, למסקנה דומה הגיעו בתי הדין האזוריים בעת דיון בעניינם של פוסט דוקטורנטים, בנסיבות דומות וראו: תב"ע (חיפה) נו/0-232 חוה זיגלמן נ' המוסד לביטוח לאומי ואוניברסיטת בר אילן (1999); עב (ת"א) דר' משה בלס נ' מכון ויצמן למדע (2011), בסע' 29 ואילך לפסק הדין. בית הדין הארצי אישר את פסק הדין מטעמיו, ע"ע 33929-06-11, מיום 6.2.13).

ב. עבודת חלק מהתובעים במסגרת המוסד למו"פ, לפני ו/או אחרי תקופת ההשתלמות

1. חלק מהתובעים מפנים לכך שחלק מעבודת המחקר שלהם באותה מעבדה בה השתלמו לתואר ובקשר עם אותו מחקר, אכן בוצעה כעבודה, במסגרת יחסי עובד ומעביד עם המוסד למו"פ.

כך לדוגמא בעניינו של אבינועם - במסגרת התואר הראשון למד קורס בנושא "פרויקט מחקר", בו התנסה בעבודת מעבדה מחקרית במעבדתו של פרופ' פודבילביץ'. אבינועם אינו טוען באופן שיש לראות בתקופה בה למד בקורס האמור (במסגרת תואר ראשון, כאמור) כתקופת עבודה, אך מפנה אליה ככזו שהחלה את דרכו במעבדה, בה המשיך מאוחר יותר כעובד המוסד למו"פ ואחר כך כמשתלם-מלגאי. לטענתו, לאחר שסיים את הקורס, הציע לו פרופ' פודבילביץ' לעבוד במהלך הקיץ כעובד ארעי במוסד למו"פ, וכך עשה בקיץ 2006 ועד חודש 9/2006 (כולל).

במהלך אותה תקופה, בחודש 5/2006 נרשם אבינועם ללימודי מגיסטר (עמ' 14, ש' 16) והחל מחודש 10/2006 החל להיחשב תלמיד בית הספר ללימודים מתקדמים ולקבל מלגה. בחודש 10/2007 המשיך ישירות להשתלמות לתואר דוקטור. בכל אותה עת ועד חודש 3/12 שולמה לו מלגה ובחודשים 4-5/12 שב לקבל שכר מהמוסד למו"פ, עד שהשלים את עבודת המחקר ואת ההשתלמות הדוקטורטית (סע' 30 לתצהירו המשלים).

אבינועם מצביע על תקופה זו, החל מקורס "פרוייקט מחקר", בקיץ 2006, דרך עבודתו במוסד למו"פ לפני שהחל בהשתלמות לתארים מתקדמים, המשך בתקופת ההשתלמות לתואר שני ושלישי בה קיבל מלגה, וכלה בשני החודשים בהם קיבל שכר מהמוסד למו"פ עד סיום חובותיו לתואר, כתקופה רצופה אחת, בה עבד למעשה באותה מעבדה ובאותה עבודת מחקר.

בדומה לאבינועם גם תובעים אחרים עבדו במוסד למו"פ, חלק מהם מספר חודשים לפני תחילת ההשתלמות, חלק מהם מספר חודשים לאחר סיום תקופת המלגה, חלק מהם גם וגם.

1. יחד עם זאת, וזאת יש להדגיש, אבינועם אינו תובע דבר בגין תקופת הקורס "פרוייקט מחקר" או בגין תקופת עבודתו במוסד למו"פ, זאת כפי שעולה מנספח ב' לתצהירו המשלים, המפרט את הפרשי השכר הנתבעים, מחודש 10/2006 ועד חודש 3/2012 בלבד (תקופה במהלכה שולמה לו מלגה).

בדומה, גם תביעתו של עמית קני הינה אך ורק בגין החודשים 10/2005 ועד 9/2009, בהם שולמה לו מלגה ואין לו כל תביעה ביחס לתקופות אחרות בהן עבד כעובד המוסד למו"פ באותה מעבדה בה השתלם לתואר דוקטור (סע' 51 ונספח ב' לתצהירו).

1. בכל הקשור לתקופות העבודה של מי מהתובעים במוסד למו"פ, אין מחלוקת כי התובעים היו במעמד עובדים (של המוסד למו"פ), וכאמור לא נטענה טענה כי שכרם של התובעים שולם על ידי המוסד למו"פ בחסר. השאלה היחידה הנובעת מתקופות אלו, כפי שהונחה בפנינו, הינה האם תקופות עבודה אלו, שקדמו לתחילת הלימודים המתקדמים, או שהתקיימו בחודשים האחרונים לתקופת ההשתלמות, מלמדות על כך שכל תקופת ההשתלמות אינה אלא תקופת עבודה.
2. התשובה לשאלה זו הינה לדידנו בשלילה ונסביר. הבסיס לטענת התובעים גורס שמכיוון שפעילותם במעבדה כעובדי המוסד למו"פ לפני ו/או אחרי ההשתלמות, היתה זהה לפעילותם במעבדה בתקופת ההשתלמות, הרי שמרגע שהוכרו כעובדים בחלק מהתקופה, יש לראותם כעובדים בכל התקופה. הטיעון אינו משולל היגיון, אלא שבמקרה הנדון, כפי שעמדנו על כך בהרחבה לעיל, תקופת ההשתלמות שונה מהותית מתקופת העבודה, גם אם בשתיהן עיקר הפעולות שביצעו התובעים היה זהה, וזאת מן הטעם שבסיס ומהות ההתקשרות בין הצדדים היה שונה בתכלית בכל אחת מהתקופות. הדברים פורטו בהרחבה לעיל ולא נחזור עליהם. נציין רק, שכל עוד לא החלו התובעים בהשתלמות לתואר, ברי כי הם אינם מצויים במסגרת של לימודים לתואר, ולפיכך עולה הצורך למצוא הגדרה שתהלום את הפעילות שהם מבצעים במעבדה בזמן זה (בין אם מדובר בבחינת המשתלם כגרסת הטכניון, או בתחילת עבודת המחקר כגרסת התובעים). שני הצדדים הסכימו כי נכון לראות בהם בתקופה זו כעובדים ולא נתבקשנו להתערב בכך. תחילת הלימודים, גם אם לא הביאה עמה שינוי מהותי בעבודת היום-יום של התובעים במעבדה, הביאה עימה ללא ספק שינוי מהותי במעמדם מול הטכניון – הם הפכו לסטודנטים/משתלמים, בעלי חובות וזכויות בהתאם. בכלל זה, עבודתם במעבדה הפכה להיות מוכרת לצרכים אקדמיים; עבודתם במעבדה לוותה בדרישות אקדמיות נוספות, הכל בשונה מעבודתם במעבדה לפני תחילת ההשתלמות. שינוי מהותי זה הוא שיוצר את האבחנה בין התקופות.
3. לפיכך, בין אם תקופת העבודה במעבדה כעובדי המוסד למו"פ בוצעה כמעין גשר עד תחילת הלימודים (ראה בעדותו של פרופ' שפיטלני, עמ' 144, ש' 24) ובין אם לאו (כפי שטוען לדוגמא אבינועם), הרי שמרגע שהיא מנותקת ממסגרת יחסי הוראה, הכוללת חובות של הטכניון מחד להקנות למשתלם את הכלים הנדרשים לשם עמידה בדרישות האקדמיות וחובות של המשתלם מאידך, לעמוד בדרישות אלו, קיים שוני מהותי בינה לבין תקופת ההשתלמות ואין לראות בהן תקופה רציפה העשויה מקשה אחת.
4. באשר לתקופת העבודה כעובדי המוסד למו"פ, לאחר מיצוי תקופת הזכאות למלגה, ועד עמידה במלוא החובות לצורך קבלת התואר (רלוונטית לתובעים 1-3 בלבד) – הרי שכאן למעשה היו מצויים התובעים (הרלוונטיים) בתקופת ההשתלמות שלהם, ואף על פי כן הועסקו כעובדים. האם אין בכך כדי לחזק את טענת התובעים? במידה מסוימת, התשובה לכך חיובית, אך עדיין לא מצאנו בכך די בכדי לקבוע כי כל תקופת ההשתלמות אינה אלא תקופת עבודה.

נפתח ונבהיר כי אנו מקבלים את טענת הטכניון, אשר מגובה בעובדות שהוכחו בפנינו, שמדובר בתקופה קצרה שנועדה לאפשר למשתלם לסיים את חובותיו לתואר, לאחר שמיצה זכאותו למלגה, מבלי לבצע שינויים משמעותיים בחייו דווקא באותה תקופה. ראו: סע' 14 לתצהיר שוסטר (בקשר עם התובע 1); סעיף 17 לתצהיר גורפיל (בקשר עם התובעת 2) וסעיף 20 לתצהיר יצחק (בקשר עם התובע 3). ראו גם בעדותו של פרופ' שפיטלני: עמ' 144, ש' 15 ואילך.

התובעים 1-3 לא הכחישו, שמדובר היה בתקופה בה מוצתה זכאותם למלגה, אך הם טרם סיימו את חובותיהם לתואר. מכאן, שבשלב זה עמדו בפני הטכניון שתי אפשרויות: להפסיק את תשלום המלגה ולהותיר את המשתלם חסר מקור כספי לקיום, כך שיהא מחויב לצאת ולהתפרנס למחייתו, דווקא בתקופה בה הוא שוקד על סיום המחקר והמטלות הכרוכות בקבלת התואר; או לדאוג למשתלם למקור פרנסה שיאפשר קיומו לתקופה קצרה זו. בהתחשב בחלופות, הרי שהאפשרות בה בחר הטכניון, הינה זו המשרתת את צרכי שני הצדדים – המשתלם יוכל לסיים ההשתלמות במלואה והטכניון יקבל את פרי עמלו והשקעתו הכספית, בכך שיעניק למשתלם את התואר.

יודגש, כי מהעדויות שבפנינו עלה, שהמטרה של הטכניון בתקופות אלו של שלהי ההשתלמות היתה אך ורק לאפשר לתובעים לסיים את ההשתלמות ולא לקבל מהם עבודה. הדבר בולט במיוחד בעניינו של התובע 1, אשר מיד לאחר שני חודשי שכר אשר סייעו לו לסיים את ההשתלמות לתואר דוקטור, המשיך בקרירה האקדמית שלו בחו"ל. ככל שהאינטרס של הטכניון היה להעסיקו במחקר, הרי שניתן היה לצפות שתקום דרישת מחויבות כלשהי להמשיך במחקר ו/או בעבודה, גם לאחר סיום החובות לתואר, אך לא כך היה. התובע 1 קיבל מהטכניון פלטפורמה למשך חודשיים, שנועדה אך ורק לסייע לו לסיים את חובותיו לתואר, תוך שהוא פטור מלהתחיל דווקא בשלב זה לדאוג לפרנסתו, ולא היה בה דבר מעבר לכך. לפיכך, איננו סבורים שניתן לראות בתקופה זו כמעידה על התקופה שקדמה לה, ככזו בה התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד.

1. משכך קבענו, אנו דוחים את טענת התובעים כי יש לראות בתקופת עבודתם במוסד למו"פ כמעידה על מעמדם כעובדים בתקופת השתלמותם לתואר.

ג. האם במסגרת לימודיהם ביצעו התובעים עבודות שניתן להפריד ממטלות הלימודים ואשר עולות כדי יחסי עובד ומעביד?

1. אף שקבענו כי עבודת המחקר שביצעו התובעים הינה למעשה חלק מלימודי התואר, אין אנו שוללים מצב דברים בו בפועל, בנוסף למימוש המטרה המוצהרת של יחסי הצדדים, ידרוש/יקבל הטכניון מהתובעים עבודה ממש, שנועדה לשרת את צרכיו ולאו את צרכי התואר שהוא מקנה לתובעים. דוגמא אחת לעבודה כזאת אינה במחלוקת והיא עבודה ההוראה. כפי שציינו לעיל, חלק ניכר מהמלגאים מועסק בטכניון בהוראה במעמד של מורה נלווה. עבודה זו נושאת שכר וזכויות נלוות, בהתאם להסכם הקיבוצי עם ארגון סגל ההוראה (סע' 21 ואילך לתצהיר כהן, נספחים 7-9 לתצהירי הטכניון) ואין מחלוקת כי היא מבוצעת במסגרת יחסי עובד ומעביד בין המלגאי לבין הטכניון. הטכניון הבהיר בהליך, ולא נסתר, כי הוא מעדיף להעסיק בעבודת ההוראה מלגאים, אך הם לא היחידים המועסקים בה (ראה לדוגמא, עדותו של אפל, עמ' 59, ש' 6, 12). בתצהיר כהן נמסר, ולא נסתר, כי מבין כ-1,800 עובדי הוראה בשנה"ל תשע"ג היו כ-1,000 מלגאים, כ-300 משתלמים שאינם מקבלים מלגה וכ-500 מורים מן החוץ.
2. חרף טענת התובעים כי מדובר בעבודה שנכפתה עליהם, הרי שבפועל התובע 1, לדוגמא, ציין כי כאשר החל את השתלמותו עסק במחקר בלבד ולא בהוראה (סע' 24 לתצהירו) ורק כאשר החל להשתלם לתואר שלישי, החל לעסוק בהוראה, כאשר לדבריו "ניתן היה לבקש שלא ללמד, והפקולטה התחשבה בבקשות כאלה, שכן ככלל לא חסרו מורים" (סע' 26 לתצהירו). מכאן שלא הוכח כי מדובר בעבודה שנכפתה על התובעים בהיותם מלגאים, אם כי ברור שהטכניון מעודד את המלגאים לעשות כן.
3. עיקרם של דברים - התובעים לא טענו בפנינו כל טענה על קיפוח בזכויותיהם בהקשר עם עבודתם בהוראה (נציין, כי התובעים העלו טענה ביחס למחקר סטטיסטי לפיו לכאורה קיימת תופעה של ביצוע עבודה הוראה ללא תשלום (סע' 36 לסיכומיהם) ואף חלק מהתובעים העלו טענות דומות, ואנו נתייחס אליהן בהמשך דברינו). מכל מקום, בכל הנוגע לעבודת ההוראה, הרי שאין חולק כי מדובר בעבודה נפרדת הנושאת זכות לשכר וזכויות עובדים, ועל כן אין לנו צורך להידרש לה.
4. באשר למטלות אחרות שהתובעים הצביעו עליהן כמעידות על עבודת המחקר שביצעו כעבודה ולא כהשתלמות, מנו התובעים את המטלות הבאות:

א. התובע 1 העיד כי לעיתים נדרש להדריך תלמידי הסמכה בביצוע פרויקטים לימודיים במעבדה. הוא לא מסר באיזה היקף ובאיזו תדירות. עוד מסר כי מעת לעת הוטל עליו לחבר בקשות למימון מחקר או להשתתף בסבב הכנת מצעי חומרי גלם ואורגניזמים של כלל החוקרים. בנוסף סייע בחיבור הצעת פטנט שהיא פעילות מסחרית לטובת המעבדה (סע' 41-43 לתצהירו).

ב. התובעת 2 העידה בתצהירה, כי בתקופת השתלמותה למגיסטר הדריכה סיורים של כיתות תלמידים בפקולטה מעת לעת, נתנה הסברים על המעבדות השונות ולעיתים הרצתה בימי הכוון או בימים פתוחים, לצורך שכנוע סטודנטים להירשם ללימודים בפקולטה. היא חויבה לשמש כמשגיחה במבחנים למניעת העתקות, ללא שקיבלה שכר הוראה בגין כך; סייעה בפתרון בעיה שהועלתה על ידי אחת התעשיות הביטחוניות. בתקופת השתלמותה לדוקטורט נדרשה לעיתים לכתוב בחינות במקום מורים אחרים, סייעה במטלות הדרכה ואירוח, לרבות הדרכות לתורמים ונציגים מתעשיית החלל בעולם; סייעה לעובדים אחרים במעבדה בבעיות שנתקלו בהן.

ג. התובע 3 העיד בתצהירו כי במסגרת ההשתלמות לתואר מגיסטר נסע לבצע פעילות ניסויית בחווה אזורית לניסיונות, אף שזו לא היתה קשורה למחקר שלו, אלא למחקר אחר של המעבדה, כמו כן הנחה תלמידי הסמכה. בעת השתלמותו לדוקטורט ביצע בנוסף לעבודת המחקר גם עבודות טכניות, פעילויות רכש שונות, הכנת דו"חות דיווח לקרן המממנת וכיו"ב פעולות שאינן נובעות מצרכי המחקר שביצע.

ד. התובעת 4 העידה בתצהירה כי נדרשה במסגרת השתלמותה לתואר מגיסטר לבצע הזמנה של חומרי גלם ולעקוב אחר קבלתם; לנקות ולחטא את משטחי העבודה והכלים; לסדר מקררים מקפיאים וכיו"ב, הן כאלו שעמדו לשימוש המחקר שלה והן כאלו שעמדו לשימוש המחקר של המנחה שלה; לסדר ולמיין חומרים ודגימות במעבדה (בלי קשר למחקר שלה); הדרכת 3 תלמידי הסמכה, כאשר רק עבור אחד מהם קיבלה תשלום; הדרכת משתלמים חדשים; בנוסף, נדרשה בעל כורחה לבצע מחקרים לטובת המנחה שלה, שלא היו חלק מהמחקר להשתלמותה. במסגרת השתלמותה לדוקטורט, השקיעה "זמן לא מבוטל" בעבודה על בקשות למענקי מחקר, לא רק עבור המחקר שלה וכן הכשירה מגיסטרנטית.

ה. התובע 5 העיד בתצהירו כי בתקופת ההשתלמות למגיסטר עיקר עבודתו היה במחקר, אך הוא מתאר יום מסוים בו הציג את מחקרו לחברות שונות בתעשייה, בעקבותיו הוזמן לחברת IBM בכדי לסייע להם להבין טוב יותר כיצד המחקר שלו עשוי לסייע להם בפתרון בעיות בהן הם נתקלים. בתקופת ההשתלמות לדוקטורט הוא אינו מתאר אלא את עבודת המחקר, לצד עבודת הוראה.

1. כעולה מהאמור לעיל, ומעדויותיהם של התובעים בלבד, עולה כי כולם תמימי דעים שעיקר פעילותם בתקופות ההשתלמות שלהם היתה עבודת המחקר אותה ביצעו לצורך התואר שלהם. איננו סבורים כי מטלות צדדיות, לעיתים לא קרובות, כגון סידור המעבדה, או מילוי דו"חות, או בקשות למענקים, יש בהן כדי לשנות מכך, במיוחד כאשר התובעים לא פירטו את היקף העבודות הללו ביחס לעבודת המחקר והתובע 5 העיד כאמור במפורש כי "ליבת עבודתי בתקופת המגיסטר הייתה המחקר" (סע' 33 לתצהירו המשלים). לפיכך, מדובר בעיקרן בעבודות אקראיות, הנובעות באופן טבעי ממעורבותם של המלגאים בעבודת המעבדה, בה הם משתלמים, ולא מצאנו בהן הצדקה לקביעה כי יש לראות בהן עבודה ובוודאי לא שיש בהן כדי להשליך על אופיו של המחקר שביצעו במסגרת השתלמותם, שהיה ליבת פעילותם.
2. באשר לעבודות כגון: הנחיית תלמידי הסמכה, בדיקת בחינות ו/או חיבור בחינות וכן השגחה על מבחנים, הרי שלכאורה עבודות אלו, או לפחות חלקן, הינן עבודות נלוות לעבודת ההוראה, אשר המבצע אותן זכאי לשכר בגינן והן אינן בבחינת מטלות נלוות להשתלמות המחקרים של המלגאים. התובעים לא הציגו בפנינו די ראיות ביחס לעבודות אלו, להיקפן ולמהותן, כך שאין בידינו לקבוע הוראות אופרטיביות ביחס לאותן עבודות שבוצעו על ידי התובעים.

יחד עם זאת מצאנו לנכון להסב תשומת ליבו של הטכניון כי עליו לפעול על מנת להישמר מפני אפשרות של מדרון חלקלק, אשר יאפשר למנחים להשתמש בכושר העבודה של המלגאים לצורך ביצוע מטלות הנכנסות בגדר הוראה ללא שכר.

סוף דבר

1. לכשהגענו עד הלום, לא יהא זה למותר לציין, כי הורתה של התביעה דנן, ברצונו של ארגון הסטודנטים לתארים גבוהים ושל הסטודנטים עצמם, למנוע מהטכניון את האפשרות לפגוע במלגתם (עמ' 74, ש' 20), וזאת בחרו לעשות בדרך של בקשה להחלת יחסי עובד ומעביד על מערכת היחסים שבין הצדדים, באופן שיכפה על היחסים את ההוראות הקוגנטיות שמחיל הדין על יחסים אלו. אין לנו ספק כי גם העצמאי היה שמח לקבל הגנה חוקית, הנושאת סנקציות חריפות לצידה, על מועדי התשלום או העדכון של שכרו, אך זו כשלעצמה אינה עילה להחלת יחסי עובד ומעביד.
2. כפי שפירטנו לעיל בהרחבה, סבורים אנו כי בין הצדדים התקיימו יחסים אותנטיים ולגיטימיים של הוראה, בין סטודנט לבין מוסד להשכלה גבוהה, בסיומם וככל שעמדו בדרישות האקדמיות, קיבלו התובעים תואר אקדמי. לא מצאנו כל הצדקה בדין להתערב במערכת יחסים חוזית זו ולקבוע תחתיה מערכת יחסים חוזית אחרת.
3. על יסוד האמור לעיל אנו דוחים את התביעה. בתוך כך אנו חוזרים ומפנים את הטכניון לדברינו בסע' 43 לעיל.
4. בשים לב להיקפו של ההליך ולמספר דיוני ההוכחות שנדרשו לו, ישאו התובעים בהוצאות הטכניון בגין התביעה דנן, בסך 1,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 4,000 (5,000 ₪ כל אחד ובסה"כ 25,000 ₪), אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.
5. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, י"ט אדר א' תשע"ו, 28 פברואר 2016, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.