א. כללי

1. לפניי תובענה לסילוק יד שהגישה רשות מקרקעי ישראל נגד ה"ה מנצור ומלכה שאוליאן, בטענה להיותם פולשים. מנגד, טוענים הנתבעים, להיותם דיירים מוגנים, עוד מימי הבעלים הקודמים, וזאת משנת 1972.

ב. רקע וטענות הצדדים

1. במסגרת הליך של איחוד וחלוקה שבוצעו במקרקעין, אשר נרשם ביום 7.5.2008 בלשכת רישום המקרקעין רכשה רשות הפיתוח (להלן: התובעת) את המקרקעין הידועים כחלקה 279 בגוש 30049. המקרקעין מנוהלים על ידה מכוח חוק רשות מקרקעי ישראל, תש"ך-1960.
2. ה"ה מנצור ומלכה שאוליאן (להלן: הנתבעים), מחזיקים ומתגוררים בדירה באחד המבנים המצויים במקרקעין, המזוהה כדירה מס' 13 אצל התובעת (להלן: הנכס).
3. לטענת התובעת, לאחר הרכישה, פנתה לנתבעים בבקשה שיציגו מסמכים בדבר זכויותיהם בנכס. בהיעדר תגובה מטעם הנתבעים, הוגשה תביעה זו לפינויים וסילוק ידם מן המקרקעין, בהיותם, כך נטען, פולשים, מסיגי גבול ונעדרי זכויות בנכס.
4. הנתבעים כופרים בזכותה של התובעת לפנותם וטוענים להיותם דיירים מוגנים בנכס. לטענתם, רכשו את זכות הדיירות המוגנת בנכס עוד בשנת 1972 לערך, כנגד תשלום של 13,000 ל"י כדמי מפתח ששולמו לבעלי הבית הקודמים של המקרקעין, משפחת ליפקין (להלן: הבעלים הקודמים או משפחת ליפקין).

הנתבעים מוסיפים, כי מעבר לתשלום דמי המפתח, השקיעו בזמנו סכומים נכבדים בשיפוץ המבנה עובר לקבלת החזקה בדירה בהסכמת הבעלים הקודמים.

1. בשלב הראשון, לא התגוננו הנתבעים, לאור זאת ניתן נגדם פסק דין בהעדר הגנה. במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין, ניתנו לנתבעים מספר אורכות להגיש מסמכים שיתמכו בטענתם לזכויות בנכס, אולם לא עלה בידם לאתר כל מסמכים. לטענתם, המסמכים נמסרו בעבר לידי עו"ד עליזה רוזן (להלן: עו"ד רוזן), אשר טיפלה בנכס מטעם משפחת ליפקין, ולא נשמרו בידיהם העתקים.
2. בדיון בבקשה לביטול פסק דין, ביום 1.4.2012, זומנה והופיעה לעדות עו"ד רוזן. עו"ד רוזן העידה כי ייצגה את הבעלים הקודמים של הנכס, בטרם לביצוע הליך הפרצלציה, במסגרתו הועברו הזכויות לתובעת. בנוסף העידה כי טיפלה בנכס החל משנת 1982 עד למכירתו לתובעת.
3. עו"ד רוזן, העידה בצורה ברורה ומפורשת כי הנתבעים הינם דיירים מוגנים, ועדותה מתבססת על ידיעה אישית בשל טיפולה בנכס. עוד הוסיפה, כי הבעלים הקודמים, מחלו לנתבעים על דמי השכירות המוגנת, בשל סיועם בהליך שננקט לפינוי דייר אחר. במסגרת עדותה הוגש בש/2, הזימון שהוצא לנתבע למתן עדות ביום 18.5.1987. בנוסף הוצג בש/1, מכתב שנשלח אליה ביום 30.6.2010 מאת מר פורוש, בו ביקש ממנה לסייע לנתבע באיתור מסמכים, לצורך הוכחת הדיירות המוגנת בתביעה שלפניי.

בעקבות עדות זו בוטל בהסכמה פסק הדין.

1. יצוין, כי אף שבאותו שלב טרם הוגש כתב הגנה, לא עתרה התובעת לתיקון כתב התביעה המקורי לאחר שמיעת עדותה של עו"ד רוזן, ועילת התביעה המקורית, לפיה יש לפנות את הנתבעים בהיותם פולשים מסיגי גבול ונעדרי זכויות בנכס, נותרה עילת הפינוי היחידה.
2. התובעת העלתה בסיכומיה טענה חלופית, לפיה, אם יקבע בפסק הדין כי הנתבעים אכן דיירים מוגנים, אזי תקום לתובעת עילת פינוי מכוח סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972 (להלן: החוק), בשל אי תשלום דמי הדיירות המוגנת.
3. הנתבעים מכחישים את הטענה להיותם מסיגי גבול או פולשים וטוענים לדירות מוגנת. בשלב הסיכומים, במענה לטענת התובעת לעילת הפינוי בגין אי תשלום דמי הדיירות המוגנת, מכחישים הנתבעים זכות זו וטוענים שמעולם לא הייתה אליהם פניה מצד התובעת, כמו כן, לא נודע להם כלל על העברת הזכויות עד להגשת התביעה. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כפי שהעידה עו"ד רוזן, כי לא שלמו גם לבעלים הקודמים דמי דיירות מוגנת, משעה שמחלו להם על כך. לפיכך בכל מקרה, אין עילה לפנויים בשל אי תשלום דמי הדיירות המוגנת.
4. לנוכח טענת התובעת שעלתה כאמור בסיכומים שנשמעו בעל-פה, ביקשתי מן הצדדים להתייחס לאפשרות למתן "סעד מן הצדק" מכוח הוראות סעיף 132 לחוק, והתייחסות זו אכן נתנה, ואף ניתנה להם אפשרות להשלים סיכומיהם בכתב בעניין זה, כפי שעשו.

ראיות התובעת

1. העדות היחידה, מטעם התובעת, היא עדותו של מר משה מזרחי, ממנה עולים הדברים הבאים:
2. לעד אין כל ידיעה אישית לגבי זכויות הנתבעים בנכס עד למועד רכישתו ע"י המדינה בשנת 2008. כל ידיעתו באשר לזכויות הנתבעים, באה אך ורק מעיון בתיקי עמידר, לכן אינה בגדר ידיעה אישית (עמ' 16 ש' 23, עמ' 17 ש' 7 לפרוטוקול).
3. העד אינו יודע ממתי החזיקו הנתבעים בנכס ואין לכך אינדיקציה בתיקי עמידר (עמ' 16 ש' 26-29 לפרוטוקול).
4. התובעת לא ערכה בדיקה של זכויות הנתבעים בנכס לפני הרכישה, והעד אינו יודע מה התמורה ששולמה עבור הזכויות בנכס (עמ' 17 ש' 3-7 לפרוטוקול).
5. אין בידי התובעת אישור שהמכתב, נספח 3 לתצהירו, בו נתבקשו הנתבעים להודיע מה זכויותיהם בנכס, אכן נמסר לנתבעים (עמ' 17 ש' 15-17 לפרוטוקול).
6. העד מעולם לא פנה לנתבעים בדרישה לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים או דמי שכירות מוגנת. בנוסף לכך, אין כל ראיה או מסמך המוכיחים כי מאן דהוא אצל התובעת פנה בדרישה כזו (עמ' 17 ש' 18, עמ' 19 ש' 7 לפרוטוקול).
7. לטענת העד, כל עוד הדיירים אינם מוכרים כמוגנים אצל התובעת, לא נערכת אליהם פניה כזו מצד התובעת, ומכל מקום לשיטתו, דמי הדיירות המוגנת הם מכוח חוק וחלה על הנתבעים החובה לשלמם, ללא צורך בפנייה מצד התובעת.
8. בכוונת התובעת למכור את המקרקעין (עמ' 19 ש' 29-6 לפרוטוקול). בהקשר זה יצוין, כי ב"כ התובעת אשרה בסיכומיה, כי עילת הפינוי נגד הנתבעים אינה נעוצה בכוונה זו והיא אינה טוענת לכך.

ראיות הנתבעים

1. מטעם הנתבעים העידו הנתבע ובנו, וכן צורפה, כאמור, עדותה של עו"ד רוזן, שהיא, כפי שיפורט להלן, עדות מכרעת בתובענה.
2. הנתבע העיד בתצהירו (סעיף 2) כדלקמן:
3. הוא ורעייתו הנתבעת, מתגוררים ברציפות החל משנת 1972 כדיירים מוגנים בדירה שברח' מבוא בית דוד 8 בירושלים ובחצר ובמחסן הצמודים להם.
4. הנתבעים רכשו את הדירה בדמי מפתח מלאים בסך 13,000 ל"י. סכום זה התקבל ברובו מדירה בת 3 חדרים וחצר ברח' מסילת ישרים בירושלים, שהייתה בבעלות מלאה של הנתבע, אשר אותה מכר הנתבע ובתמורתה שילם את דמי המפתח.
5. בתחילה לא הייתה הדירה ראויה למגורים, לא היה חיבור לחשמל ולמים ואף גג לא היה. הנתבעים השקיעו 30,000 ל"י בשיפוץ הנכס ובהתאמתו למגורים.
6. הנתבע ציין, כשרכש את הזכויות בדירה, לא הכיר את המושג "דמי מפתח" וסבר שרכש את זכויות הבעלות.
7. הזכויות נרכשו ע"י הנתבעים זמן רב טרם להליכי הפרצלציה.
8. הליך האיחוד והחלוקה נעשה ללא ידיעת הנתבעים, אשר מצדם המשיכו להחזיק בדירה, בחצר ובמחסן, כדיירים מוגנים, מבלי שאיש חלק על זכותם.
9. הנתבע מציין בתצהירו כי בהתאם לעדותה של עו"ד רוזן, הייתה הסכמה מצד משפחת ליפקין לפטור את הנתבעים מדמי שכירות, וכן עו"ד רוזן עדכנה בנושא זה את היועמ"ש של התובעת, מר מיכה טילקין, עובר לביצוע המכר.
10. לנתבעים טענות נוספות, לפיהם הליך ביצוע הפרצלציה מטעם התובעת פגע בהם באופן משמעותי, מאחר וגבול המגרש עובר בקו החזית של הדירה ובכניסה לה, אלא שסוגיה זו אינה עומדת להכרעה במסגרת התיק שבפני, שעניינו כאמור תביעה לפינוי ולסילוק יד.
11. אציין כבר עתה, כי התובעים לא צרפו כל אסמכתא לתשלום דמי המפתח, או לתמיכה בטענתם כי השקיעו השקעות בנכס כפי שנטען בתצהיר הנתבע.
12. בנם של הנתבעים, מר אבי שאוליאן, טען בתצהירו ובחקירתו כי הוא מתגורר עם הוריו במתחם, בדירה הצמודה לדירת ההורים ב-16 השנים האחרונות וכי הוריו התגוררו בדירה במשך 40 השנים האחרונות. בחקירתו תיאר העד את המועד בו עברו הוא והוריו לדירה, מדירה קודמת בה התגוררו ברחוב מסילת ישרים.

עדותה של עו"ד רוזן

1. מכוח הסכמת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בעמ' 15 ש' 14-13 לפרוטוקול, צורפה עדותה של עו"ד רוזן לחומר הראיות בתיק.
2. מעדותה עולה כדלקמן (עמ' 9-6 לפרוטוקול מיום 1.4.2012):
3. עו"ד רוזן יצגה את בעל הבית הקודם, משפחת ליפקין, בטיפול בנכס, החל משנת 1982.
4. בנכס היו דיירים מוגנים ודיירים בשכירות רגילה.
5. עו"ד רוזן לא טיפלה בדיירים המוגנים. משפחת ליפקין הסתייעה בשירותי גובה בשם פורוש, ש"התגורר בשערי חסוהיה לו פנקס שחור". אותו פורוש, טיפל בגביית דמי השכירות מהדיירים המוגנים: שאוליאן, סיטון, כהן, ששון, אלכסנדרוביץ, גרטרוד ופמיני ציון.
6. מאחר ושאוליאן סייע לליפקין במסגרת הליכי פינוי נגד כהן בעילת נטישה, מחל ליפקין לנתבעים על דמי השכירות המוגנים. העדה אישרה כי ההזמנה לעדות שצורפה בש/1, הייתה לנתבע, מר מנצור שאוליאן.
7. עו"ד רוזן ציינה בעדותה בעמ' 8 ש' 13 לפרוטוקול, כי היא מזהה את הנתבעים.
8. כשהתברר לעו"ד רוזן כי קיימת תכנית איחוד וחלוקה ותביעה שהיה בכוונת ליפקין להגיש נגד ששון היא למעשה בחלק ששייך לתובעת, הפסיקה את הטיפול, ועדכנה את מר מיכה טילקין, בעל תפקיד בתובעת, כי ליפקין אינם גובים דמי שכירות וגם לא רוצים להגיש תביעות כנגד הנתבעים.
9. בש/2, שהוגש באמצעות עו"ד רוזן, הוא מכתב בו בקש ממנה אות גובה, פורוש, לאתר מסמכים עבור הנתבעים לצורך הוכחת טענותיהם בתביעה שבפני.
10. כשנשאלה העדה בחקירה נגדית "את בטוחה במאה אחוז שהנתבעים היו דיירים מוגנים בנכס? השיבה: כן. אני יודעת על מנצור ועל מלכה"

ג. דיון והכרעה

1. אין חולק כי על הטוען למעמד של דייר מוגן מוטל הנטל להוכיח טענתו. בע"א 509/64 חברה חלקה 38/1+38/5 בגוש 6667 בע"מ נ' לוי ואח', פ"ד יט(2), 169, (31.5.1965) נקבע:

"הצד התובע סילוק יד יוצא ידי חובתו לכאורה בהוכיחו שהוא הבעלים החוקי של הנכס הנדון, ולפיכך חייב הנתבע להוכיח שבעלות התובע כפופה לזכות שרכש הנתבע באותו נכס כדת וכדין, בחינת המוציא מחברו עליו הראיה".

1. אלא שכלל זה נסוג מקום שאין מחלוקת כי השוכר מחזיק בנכס תקופה ארוכה מבלי שנערכו במהלכה הסכמי שכירות עמו. בפרט שעה שמדובר במי שמחזיק במושכר עשרות שנים ללא כל התנגדות מצד הבעלים ומבלי שנערכו הסכמי שכירות עמו במרוצת כל אותן שנים. במקרה כזה, עובר הנטל לפתחם של הבעלים להוכיח כי לא מדובר במי שהגנת החוק חלה לגביו. יפים לעניין זה דברי בית המשפט בע"א (מחוזי י-ם) 6438/05 שפיק מחפוז נ' וואקף המנוח מחמד עבדאלחלים אלשעאר (פורסם בנבו, 14.02.2006).
2. התובעת לא הביאה כל ראיה ביחס לתקופת מגוריהם של הנתבעים בנכס, להיעדר זכויות של הנתבעים בנכס כדיירים מוגנים, ולמעשה לא הביאה כל ראייה שיש בה כדי לשפוך אור על מעמד הנתבעים בנכס.
3. לעומתה טענו הנתבעים, למגורים בנכס בחל משנת 1972, ולהיותם דיירים מוגנים בנכס, בגרסה מפורטת, הגם שלא גובתה במסמכים, הייתה רצופה, ועקבית, בכל הנוגע לעניין זה.
4. מהמסמך המסומן בש/2 עולה כי נערכה פניה לעו"ד רוזן, מטעם אלו שגבו בעבר את דמי הדיירות המוגנת, על מנת שתנסה לסייע לנתבעים באיתור מסמכים. בחלוף למעלה מ-40 שנה, העובדה כי לא נשתמרה בידי הנתבעים מסמכים, מכל סיבה שהיא, אינה מכריעה את גורל טענתם.
5. עדותה החד משמעית של עו"ד רוזן, מכריעה את הכף בבירור לעבר קבלת גרסת הנתבעים, בהיותה עדות ניטרלית, ישירה ומכלי ראשון, בדבר עובדות שהם בידיעתה האישית.
6. לאור האמור, אני קובעת כי התובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה כי הנתבעים פולשים. כמו כן, אני מקבלת את טענת הנתבעים להיותם דיירים מוגנים.

אדגיש, כי גם אם אקבל את טענת התובעת, כי עמדה בנטל המוטל עליה, ודי בכך שהוכיחה את בעלותה במקרקעין, בהתאם לנסח המקרקעין שצורף נספח 1 לתצהיר מטעמה, על מנת להעביר את הנטל לנתבעים להוכחת היותם דיירים מוגנים, אני קובעת כי הנתבעים הרימו נטל זה, לאור עדותה החד משמעית של עו"ד רוזן בעניין זה ובהיעדר ראיה סותרת מצד התובעת.

פינוי דייר מוגן בשל אי תשלום דמ"ש

1. כאמור, התובעת העלתה בסיכומיה טענה חלופית, לפיה, גם אם תתקבל טענת הנתבעים להיותם דיירים מוגנים, בשל העובדה כי משנת 2008, מועד רכישתה את הזכויות בנכס, לא שולמו לה דמי הדיירות המוגנת, קמה לה עילת פינוי מכוח סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר.

לכאורה, מדובר בטענה חדשה שהיא בגדר שינוי או הרחבת חזית שעלתה לראשונה בסיכומים. ראה בהקשר זה ע"א 496/89 סאלם סלאמה אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון, פ"ד מה(4) 343, 348-347, שם נקבע:

"סיכומים בכתב אינם המקום להביא בו ראיות וטענות נוספות על אלו שהובאו במהלך המשפט כאשר היתה שהות לצדדים להתייחס לטענות הן בעל פה והן על דרך של הבאת עדים".

1. יתרה מזו, העובדה כי עו"ד רוזן העידה נחרצות כי הנתבעים דיירים מוגנים, לא גרמה לתובעת לתקן את כתב תביעתה ולטעון לעילה חילופית, עילת התביעה נותרה כפי שהופיעה בכתב התביעה.
2. התובעת טענה בסיכומיה כי די באזכור העובדות הרלבנטיות המקימות עילת תביעה ללא חובה לטעון טענות משפטיות, ולפיכך לא היה צורך לתקן את כתב תביעתה לאחר עדותה של עו"ד רוזן, ומפנה לע"א 8845/12 זאב רום נ. גז זאבי (מיום 25.11.2014).
3. אינני מקבלת טענה זו. יתר על כן, אני סבורה כי עיון באסמכתא אליה הפנתה התובעת, ובאסמכתאות המופיעות בפסק הדין בעניין רום, מעלה מסקנה הפוכה מזו אותה מבקשת התובעת להסיק. בפסק הדין האמור, הדיון התמקד בדרך הדיונית הראויה להטלת אחריות אישית על אורגן בחברה. בית המשפט אכן קבע כי די בהנחת התשתית העובדתית ללא צורך בהפניה לסעיף חוק מפורש, אך פה אחד, החזיר את הדיון לערכאה הדיונית, לצורך מתן אפשרות לנתבע להתגונן מפני הטענות שלא עלו בדרך הדיונית הראויה, ואליבא דדעת הרוב, חויב התובע להגיש כתב תביעה מתוקן, כדי שתידון העילה שלא הופיעה בכתב התביעה המקורי.
4. בענייננו, לא הוגש כתב תביעה מתוקן, ולא ניתנה לנתבעים הזדמנות ראויה להתגונן מפני עילת פינוי המבוססת על אי תשלום דמי שכירות מוגנים.
5. על אף האמור ולמען הזהירות, מצאתי לדון בטענה זו, והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.
6. מר מזרחי אישר בעדותו כי מעולם לא הייתה פנייה לנתבעים לשלם דמי דיירות מוגנת, מעצם העובדה שמבחינת התובעת לא היו הנתבעים במעמד של דיירים מוגנים (עמ' 17 ש' 15 עד עמ' 18 ש' 9 לפרוטוקול). הנתבעים מצדם טענו, כי מעולם לא נערכה אליהם פנייה כזו (עמ' 24 ש' 2-5 לפרוטוקול).
7. אכן, החובה לתשלום דמ"ש בשכירות מוגנת חלה על הדייר מכוח הדין גם ללא דרישה מצד הבעלים. ראו בעניין זה, ע"א (מחוזי חי') 1605/00 עמראן עבד אלהאדי נ' שפיק ח'וריה (פורסם בנבו, 02.09.2002).

יחד עם זאת, מקום בו התחלף "בעל הבית" ואין בפני ראיה כי הנתבעים ידעו על כך, לא ניתן לקבוע כי קמה עילת פינוי, בשל אי תשלום דמי השכירות המוגנת לבעל הבית החדש.

בע"א (מחוזי י-ם) 217/95 הקדש שאול מזרחי ז"ל נ' פנינה קורלנסקי (פורסם בנבו, 11.12.1996), נפסק כי מקום שהדרישה היחידה לדייר היא פינוי, ואין בה ולו ברמז, הסכמה לקבל דמי שכירות, לא קמה עילת פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות.

1. לא זו אף זו, עו"ד רוזן העידה כי בעל הבית הקודם, פטר את הנתבעים מתשלום דמי הדיירות המוגנת, במצב דברים זה, כאשר גם קודם לכן, לא נדרשו הנתבעים לשלם דמי שכירות, וכאשר גם התובעת הודתה כי לא פנתה בבקשה לדמי שכירות, אין מקום לקבוע כי העדר התשלום מקים עילת פינוי.
2. אני ערה לעובדה שבחקירתו לא אישר הנתבע את דבר הפטור לתשלום דמי שכירות שניתן לו על ידי התובעת, ובתשובה לשאלה בעניין זה טען, כי לא ידוע לו על דבר כזה. אך התרשמתי כי מדובר באדם מבוגר, אשר היה נסער מאד בעדותו, חשדן כלפי ב"כ התובעת, ועצם המחשבה כי התובעת מבקשת לפנותו מבית מגוריו, גרמה לו שלא לשתף פעולה בחקירתו וכן שלא לאשר מאום מהשאלות שהוצגו לו. לפיכך לא נתתי משקל לתשובתו זו.
3. בהיות הממצא בדבר פטור מתשלום דמי שכירות מבוסס על עדותה של עו"ד רוזן, אינני רואה מניעה להגיע לכלל מסקנה כי הפטור מתשלום דמי שכירות אכן ניתן.
4. גם העובדה כי מיום הגשת הבקשה לביטול פסק הדין, שהוא המועד האחרון בו ניתן לטעון כי הנתבעים לא ידעו על העברת זכויות הבעלות לתובעת, לא שילמו הנתבעים לתובעת את דמי הדיירות המוגנת, אינה מספיקה לצורך עילת הפינוי מכח החוק, שכן כאמור, לא הוברר אם הפטור שניתן לנתבעים ע"י בעל הבית הקודם, ליפקין, מחייב גם את התובעת.
5. התובעת נמנעה מלחקור את עו"ד רוזן על מהות ההסכמה בעניין הפטור שניתן לנתבעים ע"י ליפקין מתשלום דמי בשכירות המוגנת, אם מדובר בפטור בגין חוב עבר, בגין חוב עתידי, למשך כמה זמן וכיו"ב. התובעת נמנעה מלחקור את עו"ד רוזן גם על השיחה שנערכה בינה לנציג התובעת, מר מיכה טילקין, ועל טענתה כי מסרה לטילקין את הפרטים בדבר זכות הדירות המוגנת של הנתבעים ואת העובדה כי אין לליפקין כל טענות כנגד הנתבעים. הימנעות זו פועלת לחובתה של התובעת, לצורך עילת הפינוי הנעוצה בסעיף 131(1) לחוק.
6. כאמור, התובעת לא מצאה להביא כל ראיה מלבד עדותו של מזרחי. במצב דברים זה, אף ללא קשר לשאלה הדיונית, אם מדובר בשינוי חזית ובטענה שעלתה לראשונה בסיכומים, הייתה הטענה לפיה אי תשלום דמי הדירות המוגנת, מקנה לתובעת עילת פינוי, נדחית לגופה.

סעד מן הצדק

1. לאור הקביעה, כי לתובעת אין עילת תביעה לפינוי הנתבעים מן הנכס, אינני נדרשת לדון בשאלת הסעד מן הצדק. למעלה מן הצורך, אציין, כי לו הייתי מגיעה למסקנה כי קמה לתובעת עילת פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות, הייתי קובעת כי הנתבעים זכאים לסעד מן הצדק, מכח סעיף 132 לחוק.
2. ע"א 417/79 יעקב מרכוס נ' צבי המר פ"ד לז(2) 353, דן בשיקול הדעת שעל בית המשפט להפעיל בשוקלו האם להעניק סעד מן הצדק, וקבע כדלהלן:

"הקו המנחה את בית המשפט בבואו להעניק סעד מן הצדק בסוגיה זו של הגנת הדייר הוא איפא שקילת חומרת התוצאה של פינוי מחד גיסא, לעומת חומרת מצב הפרת החוק מאידך גיסא: שקילה זו נעשית על פי כל הנסיבות, הן של תוצאת הפינוי והן של מידת ההפרה, והסעד מן הצדק ייתן, אם וכאשר בית המשפט שוכנע – ולא די בפחות מכך – שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה".

1. הנתבעים הינם אנשים מבוגרים, הנכס הוא דירת מגוריהם ב-45 השנים האחרונות ופינוים מדירתם כיום יהווה פגיעה לא מידתית לעצמת ההפרה הנטענת.
2. אמנם, הפסיקה שוללת מתן סעד מן הצדק, אך ורק בשל נסיבות גיל, מצב בריאותי ויכולת למצוא דיור חליף, בע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' זלדה ביירלס פ"ד לח (2) 159, נקבע בהקשר זה:

"...הלכה פסוקה היא, שסעד מן הצדק אינו סעד של רחמים... יש אמנם לשקול את העובדה, שמצבה הכספי של המערערת היה קשה בזמן הנוגע לעניין, אך אין בשיקול זה, כשהוא ניצב לבדו, כדי לבסס את סעד המבוקש".

1. יחד עם זאת, בפסיקה הוכר זה מכבר מתן סעד מן הצדק, בגין אי יידוע הדיירים אודות החלפת הבעלים בנכס. בע"א (מחוזי ת"א) 863/95 ספקטור נ' אוחיון (לא פורסם) [פורסם בפדאור 25/11/95], ניתן סעד מן הצדק, כאשר חלו שינויים בבעלות על הדירה ואילו הבעלים החדשים לא יידעו את הדייר על החלפת הבעלות. כך נכתב שם:

"כנגד התנהגותו המפרה של הדייר, ניצבת התנהגותם המתחמקת של בעלי הבית אשר יוצרת בסיס רחב להענקת סעד מן הצדק".

וכן בע"א (מחוזי חי') 1166/03 שטרית נ' איכר, תק-מח 2005(1), 3817 (2005), קבע בית-המשפט, הואיל ויורשי בעלת הזכויות בדירה לא טיפלו בגביית שכר הדירה במשך שנים ארוכות, וגם לאחר שנרכשו הזכויות בדירה, נמנע הרוכש מלפנות לשוכרת בדרישה לתשלום שכר דירה, ראוי בנסיבות כגון אלו להעניק סעד מן הצדק.

1. לאור זאת, כאמור, במידה והייתי נדרשת להעניק סעד מן הצדק לנתבעים, הרי שהיה בידי בסיס רחב להיעתר לכך, הן בשל התנהלות התובעת אשר לא הציגה ראיה כי ידעה בפועל את הנתבעים בדבר החלפת הבעלות בנכס ומנגד, בשל שקילת חומרת תוצאת הפינוי, של פינוי אנשים מבוגרים מבית מגוריהם ב-45 השנים האחרונות, כנגד הנסיבות לאי תשלום דמי השכירות שלא התבקשו ע"י התובעת מעולם.

נסיבות אלו שונות בתכלית מנסיבות פסק הדין בעניין ע"א (י-ם) 9310/06 שובאש נ. יכין (מיום 3.6.07),שם גם דובר בנכס עסקי.

1. על אף האמור בפסק הדין בעניין אי תשלום דמי השכירות בגין הדיירות המוגנת, אין בקביעתי במסגרת פסק הדין, כי אי תשלום דמי השכירות המוגנת אינו מקנה לתובעת עילת פינוי, כדי לקבוע כי הנתבעים פטורים לעולם ועד מתשלום דמי שכירות כדיירים מוגנים.
2. מאחר ופלוגתא זו לא עלתה במסגרת כתבי הטענות ולא ניתנה לנתבעים האפשרות להתגונן מפניה, ככל שהתובעת סבורה כי אין היא מחויבת בהסכמת בעל הבית הקודם, לפטור מגביית דמי הדיירות המוגנת, אין בפסק הדין כדי להוות השתק פלוגתא בעניין אי זכאות התובעת לדמי הדיירות המוגנת.
3. בנסיבות אלו, אני נעתרת לבקשת התובעת למתן היתר לפיצול סעדיה, כפי שבקשה, ככל שהתובעת סבורה כי קיימת לה עילה כספית מתאימה הנובעת מן הדיירות המוגנת.

ה. סיכום

1. התביעה לסילוק ידם של הנתבעים מן הנכס נדחית.
2. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ה אדר תשע"ז, 23 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.