הבקשה למתן רשות להתגונן בתביעה שבנדון הועברה לטיפולי.

הרקע וטענות הצדדים

1. התובעת טוענת כי הינה בעלים של הקרקע עליו בנוי הנכס בו מתגוררים הנתבעים. לטענתה, בשנת 2008 עבר השטח פרצלציה ועבר לבעלותה. משכך פנתה את הנתבעים במהלך שנת 2009 בדרישה לפינוים ולחילופין להמצאת מסמכים המעידים על זכויותיהם בקרקע.

2. בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה בחודש מאי 2010 טענו הנתבעים כי הם מתגוררים בנכס זה למעלה מחמש עשרה שנה. משרכשה התובעת את הבעלות בנכס בשנת 2008 משמע כי רכשה את הנכס כשהם חלק ממנה ומשכך מעמדם הוא "בני רשות".

הנתבעים העלו טענות באשר לתשריטים שצורפו ומהימנותם, וכן טענות לזכאותם להשבה של מאות אלפי ₪ שהושקעו על ידם בשיפור הנכס. כמו כן טענות הנתבעים כי הם זכאים לדיור חלופי.

3. התובעת הגיבה לטענות אלו וטענה כי למעשה אין בפי הנתבעים הגנה ונסח הטאבו מהווה ראייה מוחלטת לבעלותם בקרקע, מה עוד שגם בנסח הישן שהוצג על ידי הנתבעים הם אינם רשומים בו בשום צורה שהיא.

4. ביום 25.5.11 נערך דיון בבקשת הרשות להתגונן בפני כב' הרשם פוני וסוכם כי הצדדים יבחנו את הטענה כי התשריט שגוי וכי התובעת אינה הבעלים של הקרקע האמורה. הצדדים סיירו במקום, הגישו הודעות עדכון והתובעת הטעימה כי אין מבוקש פינוי מחלקה 280 אלא מחלקה 279 בלבד.

5. ביום 15.4.12 נערך דיון נוסף בסיומו ניתן צו לסיכומים בעניין הרשות להתגונן.

בשנתיים שלאחר מכן שהו הצדדים במו"מ ארוך וממושך במטרה לסיים התביעה בצורה מוסכמת. המו"מ התארך משנוהל גם בשם הוריו של הנתבע והן בשל הצורך באישורם של דרגים גבוהים אצל תובעת, לרבות ועדת הפשרות.

בנובמבר 2014 כשל המשא ומתן והצדדים הגישו סיכומיהם, בהם חזרו על עיקרי טענותיהם.

דיון והכרעה

6. בפי התובעת טענות חזקות וענייניות. התובעת טענה שאין בידי הנתבעים ראיות לבעלותם בקרקע. גם לשיטתם לכל היותר זכאותם היא של דיירות מוגנת וטענה זו מתבססת על עדות פסולה מפי השמועה, שאינה נתמכת במסמך כלשהו. התובעת טוענת שעדות עו"ד רוזן אינה תומכת בטענות הנתבעים (ר' סעיף 20 לסיכומי התובעת). ככל שטענתם הינה כי הם בני רשות מכללא הרי שהפסיקה קבעה כי רשות חינם, במיוחד ברכוש ציבורי, אינה יכולה להיות בלתי הדירה, ולא מתקיימים בענייננו החריגים הנדירים בהם כן הוכרה זכות זו. התובעת עמדה על כך שהנתבעים אינם מתגוררים עוד בדירה ואך משמרים בידם טענות לחזקה משפטית על מנת לקבל פיצוי כספי בלתי מוצדק.

7. כידוע, הנטל המוטל על הנתבעים בבקשתם להתגונן מועט ביותר. הפסיקה בעניין זה הינה חד משמעית. כל אימת שיש בפי מבקשים הגנה ולו דחוקה ביותר יתן בית המשפט רשות להתגונן. כה פסקה כב' השופטת מרים נאור (כתוארה דאז):

"הליך סדר הדין המקוצר נועד למנוע דיוני סרק מקום בו ברור הדבר ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ ([פורסם בנבו], 1.5.2006); ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ ([פורסם בנבו], 6.3.2008); ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41, 47 (2004); ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400 (1996); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית 1995)). גם הגנה דחוקה שסיכויה להדוף את התביעה קטנים תזכה את הנתבע ברשות להתגונן. בית המשפט לא יבחן לשם כך את טיב ראיותיו של הנתבע ולא יבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את הגנתו (עניין עגיב יעוץ וניהול בע"מ, עניין אלפי)" (ע"א  620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' גיימס אטלי, פורסם בנבו. ניתן ביום 18/11/08) (ההדגשות שלי ב.י.).

עם זאת הגנה שאין בה ממש "הגנת בדים" לא תזכה במתן רשות להתגונן.

8. בענייננו, כאשר ניהלה התובעת הליך משא ומתן במשך כשנתיים אשר עלה לוועדת פשרות, איני יכולה להלום כיצד טוענת היא כי אין בפי הנתבעים כל טענת הגנה ודי במהלך ארוך זה כדי להקנות לנתבעים את יומם בבית המשפט. אוסיף כי לא מוכחש שהנתבעים מתגוררים למעלה מחמש עשרה שנה בנכס, ויש גם בשהות ארוכה זו כדי לבסס, שוב, בהיקף הנמוך הנדרש בשלב מקדמי זה של הדיון, ראשית ראיה להיות בני רשות בנכס, אשר אין לפנותם בוודאי שלא בהעדר פיצוי.

9. עם זאת, ערה אני לכך כי בסופו של יום הטענות שבפי הנתבעים הן טענות שלכל היותר מקימות זכאות לפיצוי כלשהו ואין, על פניו, טענה שיש בה כדי להקנות להם זכות להחזיק לנצח בקרקע. משכך אני מוצאת לנכון לעשות שימוש בסמכותי הקבועה בתקנות 205 ו- 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, ולהתנות את הרשות להתגונן בהפקדה סכום של 25,000 ₪ בקופת בית המשפט בתוך 30 יום, לאחריו תיתן רשות להתגונן ותצהירי הנתבעים ישמשו כתב הגנה.

ניתנה היום, ב' שבט תשע"ה, 22 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.