מבוא:

1. הנאשם שבפני מואשם כי ביום 17.04.09, בשעה 01.40 נהג רכב בפ"ת ברח' פינס בהיותו שיכור, ללא רישיון נהיגה תקף וללא ביטוח. נטען כי בהגיעו לצומת עם רחוב חפץ חיים לא ציית לאור אדום אשר דלק באותה עת בכיוון נסיעתו. הנאשם נכנס לצומת והתנגש עם רכב אשר נכנס לצומת בחסות האור הירוק בכיוונו. נגרמו נזקים לרכוש ולגוף – כולל חבלות של ממש לנהגת ונוסעת ברכב המעורב. בנוסף נטען כי לאחר התאונה לא נעצר הנאשם במקום התאונה או קרוב לו ככל שאפשר על מנת לעמוד על תוצאותיה וזאת כשידע או היה עליו לדעת כי בנסיבות המקרה עלול היה להיפגע אדם.
2. הוראות החיקוק לפיהם הואשם הנאשם הן נהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונה בה נחבל אדם חבלה של ממש, עבירה לפי ס' 38(3) ו 62(2) לפקודת התעבורה, הפקרה אחרי פגיעה, עבירה לפי סעיף 64א(א) וסעיף 40 לפקודת התעבורה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, עבירה לפי סעיף 10(א) וסעיף 62(1) לפקודה, נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3)וסעיף 39א לפקודה, אי ציות לתמרור(אור אדום), עבירה לפי סעיף 22 וסעיף 62(8) לתקנות התעבורה, ונהיגה ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי.

תשובת הנאשם לאישום:

1. כפירתו של הנאשם הייתה מפורטת ביותר וראה עמודים 3-4 לפרוטוקול. הנאשם הודה שנהג רכבו בזמן ובמקום התאונה, הודה שנהג ללא רישיון נהיגה תקף וללא ביטוח, הודה שחצה הצומת באור אדום, הודה בפגיעה הנהגת המעורבת ובנוסעת ברכבה ואולם טען כי לא נהג בפראות טרם התאונה, הסנגור הודה בעצם ההפקרה (עמ' 4 ש' 2 –בניגוד לנטען בסיכומיו), אולם, הוסיף וטען כי הנאשם עצר אחרי הצומת למספר דקות, לראות אם משהו ייגש אליו, ועוד מסר כי לא ניגש לסייע שכן הוא נכה ובפועל לא יכל לסייע וכמו כן היו שם אנשים נוספים. וכן כפר בנהיגה בשכרות, שכן לדבריו שתה אלכוהול בביתו לאחר התאונה.
2. על פי כפירה זו בכתב האישום המחלוקת הנה סביב האם נהג הנאשם שיכור בזמן התאונה. האם נהג בקלות ראש טרם התאונה. וכן האם הפקיר הנאשם (ע"פ ס' 64א(א) לפקודת התעבורה), את נוסעות הרכב המעורב לאחר התאונה.

דיון ומסקנה – נהיגה בשכרות:

גרסאות הנאשם:

1. אין מחלוקת כי הנאשם נהג למקום התאונה ממסיבה, הנאשם הודה בכך בעדותו (עמ' 36 ש' 19) ואולם טען בפני כי לא שתה שם אלכוהול אלא רק משקה מסוג "רדבול" ואת הוודקה שתה בביתו (עמ' 46 ש' 24, וש' 33), לחיזוק טענת הנאשם העיד גם עה1, מר וקנין דוד, שלטענתו לא ראה את הנאשם שותה אלכוהול במסיבה, אך מסר כי אכן היו שם בירות, אולם לא היו שם פחיות רד בול (עמ' 58).
2. לגרסת הנאשם, רק לאחר התאונה שהגיע לביתו ופגש שם את חברתו, שתה מבקבוק וודקה, ורק שיצא מביתו לשוב למקום התאונה נעצר על ידי השוטרים. דהינו בדיקת הינשוף המעידה ללא עוררין על שכרות ברמה של 770 מ"ג, אינה רלבנטית לשעת התאונה ולכן אינו אשם בנהיגה בשכרות.
3. איני מקבל גרסה זו, שכן גרסתו של הנאשם כפי שמסרה בכפירתו ופני בפני עומדת בסתירה גמורה לעדויות עדי התביעה, המסמכים שהוגשו ולגרסתו שלו עצמו שנמסרה מספר פעמים בסמוך למועד העבירה.
4. במסמך ת11, ס' 3, דו"ח הפעולה באכיפת נהיגה בשכרות, שנערך כשעה לאחר שעת התאונה, מסר הנאשם לרס"ב דני שלמה, כי שתה 3-4 כוסות וודקה רד בול, בחצות, במסיבה ברחוב יוספברג. בס' 9 נרשם כי נתפס ברכבו בקבוק בירה, בתחקור החשוד שנערך לאחר בדיקת הינשוף, חזר על גרסתו כי שתה 3-4 כוסות וודקה רד בול במסיבה, ואיתו הייתה חברה בשם דרורה, ועוד הוסיף: "אני מודה ששתיתי ומודה שנהגתי..." (ס' 9 לתחקור החשוד) .
5. בת7, הודעת נהג תחת אזהרה מיום 17.04.09, מסר הנאשם (ש' 47): אני שתיתי וודקה ורד בול שלוש כוסות לפני התאונה במסיבה". וכן הוסיף שנהג כי "הייתי צריך לחזור הביתה" וכן שלא היה משהו אחר שיכל לנהוג במקומו. ובת19 - דו"ח עיכוב, סעיף 5, תגובת הנהג: "שתיתי, נהגתי".
6. אציין כי בכל המסמכים הללו מודע הנאשם לעובדה כי הנו מואשם בנהיגה בשכרות בזמן התאונה ואולם אינו אומר ולו פעם אחת ששתה האלכוהול לאחר התאונה.
7. אולם בהודעתו הנוספת במשטרה מיום 19.04.12 (ת20), הנאשם מסר גרסה משופרת לטובתו, דהינו יומיים לאחר התאונה. הוא מתאר שנסע מהמסיבה והסיע חבר לביתו, (גרסה שלא טען לה ב17.04.12). לאחר התאונה צלצל וביקש מהחבר שהוריד בביתו שיגיע למקום התאונה והודיע טלפונית לחברתו שתחכה לו בחוץ ליד הבית והוא יבוא לאסוף אותה, ואז 2 דקות אחריו הגיעה המשטרה (ש' 26). בעדות זו הכחיש ששתה אלכוהול במסיבה, וטען כי כלל אינו זוכר שאמר ששתה וודקה (ש' 9). וטען ששתה וודקה בבית שלו, כאשר הספיק להיכנס, לשתות ולצאת (ש' 11 וש' 16) לרכבו, ואז הגיעו השוטרים.
8. גם גרסה זו "שודרגה" על ידי הנאשם כאשר העיד בפני בית המשפט , הוא טען כי הגיע לביתו, בת זוגתו הייתה למעלה והלכה להתלבש, הוא נכנס הביתה, ישב בסלון שתה כמה כוסיות וודקה (עמ' 37) ולאחר כ-15 דקות יצאו החוצה, ואז הגיעו השוטרים. בעדותו בפני טען כי שתה במסיבה רק משקה רדבול ובביתו וודקה.
9. אציין מיד, כי מ2 דקות שהייה בבית, עד הגעת המשטרה כפי שטען במשטרה בת20, פרק הזמן כעת ע"פ דברי הנאשם מתארך ל15 דקות.
10. אולם, בחקירתו הנגדית בבית המשפט שוב משנה הנאשם גרסתו והעם מאשר את שמסר במשטרה לעניין שתיית האלכוהול לפני התאונה:

"ש: מספר שעות אחרי התאונה אתה מספר ששתית 3 וודקה רדבול לפני התאונה במסיבה, אתה עכשיו טוען שלא שתית בכלל אז למה אמרת את הדברים?

ת: הבן אדם שואל שאלה ועניתי.

ש: ענית את האמת ?

ת: כן, ולא ייחסתי חשיבות לעניין...".

1. הנה כי כן, מודה הנאשם בפני כי דבריו בת7, ששתה אלכוהול במסיבה טרם התאונה הינם אמת.
2. לאחר מכן מסר הנאשם כי לא יכול לענות על השאלה, מדוע נרשם מפיו בת11 (דו"ח פעולה באכיפת נהיגה בשכרות), ששתה וודקה עם רדבול (עמ' 48 ש' 21), וכמו כן:

"ש. ...אתה אומר מסיבה, ברחוב יוסרברג בחצות, 3-4 כוסות וודקה רד בול, אתה בסוף אומר אני מודה ששתיתי ומודה שנהגתי, אתה נראה כאדם שיודע לענות תשובות מדויקות מה ההסבר שלך לאמרה?

ת: לא יודע עם זה היה מדויק הדברים.

ש: מאיפה השוטר יודע שהיית במסיבה ברחוב יוסרברג ששתית 3-4 כוסות ?

ת: נגיד שאמרתי את זה לא הייתי מבולבל? אני יודע?".

ובהמשך (עמ' 49 ש' 9):

"ש: יש לנו שוטר שעיכב אותך בשעה 2.15 ושוטר אחר שעשה בדיקת שכרות ב02.50 ושוטר אחר שגבה ממך הודעה ב4.30 ולכולם את אומר ששתית וודקה רדבול במסיבה לפני שנהגת (הדגשה שלי א.א.) יכול להיות שכולם התבלבלו?

ת:יכול להיות.

ובהמשך (עמ' 50 ש' 4):

"ש:...למה לא אמרת ששתית 3 כוסות וודקה בבית?

ת: רציתי רק ללכת משם.

...

ש: במצב זה היית מודה גם ברצח ארלוזורוב רק שיתנו לך ללכת הביתה?

ת:הנאשם מהנהן בראש.

ש:באותו יום לא הודאת שנסעת באור אדום איך זה מתיישב עם האמרה שהיית אומר כל דבר ללכת הביתה?

ת: לא, אמרתי שרציתי ללכת הביתה".

1. וכך הלאה והלאה, הנאשם באופן מניפולטיבי, משנה גרסתו ומתרץ את השינויים כמיטב יכולתו ולטעמי אין ספק שגרסתו "החדשה" ולפיה שתה אלכוהול לאחר התאונה, ואין זו משנה באיזו גרסה שלה, הנה גרסה כבושה שהתפתחה המהלך ניהול החקירה והדיונים בתיק ואיני נותן בה אמון וזאת בלשון המעטה.
2. בעניין אמרות הנאשם ישנן דוגמאות רבות בפסיקה, כדוגמת ע"פ 9880/04 מדינת ישראל נ' חיים אמיר, אשר נדון בפני כב' השופטת ד' ברלינר. במקרה זה ביטא הנאשם ביטויים אשר מטבעם ניתן היה לקשור לביצוע המעשה אשר יוחס לו, וכמובא בפסק הדין:

"דגש שם בית משפט קמא גם על אמרות מפלילות ....קשה לראות את הדברים באור אחר מזה שבו הוארו על ידי בית משפט קמא. ... ההסבר שנתן המערער כאילו אמר מה שאמר בשל פחד שמקורו בעצם מעצרו, אין בו מענה של ממש. אמירה זו הינה אחת ממספר אמירות שריבוין- מסיר את החשש שמא מדובר בפליטת פה מקרית".

עדויות המאשימה:

1. אולם אין בפני רק דברי הנאשם עצמו, שכן הנאשם אכן נעצר בחצר ביתו, אולם, עת4, רס"ר בן ניסים, דיווחה בדו"ח הפעולה ת21, כי לאחר שקיבלה דיווח על מספר רכב האיסוזו שנמלט ממקום תאונה, מיהרו לביתו של הנהג החשוד, שם הבחינה ברכב הפגוע חונה מול ביתו, והנאשם יורד מהרכב כשהוא לא יציב, בחוץ עמדה גם בחורה יחפה, העדה נגשה לנאשם, הודיעה לו שהוא מעוכב לחקירה בעקבות תאונת פגע וברח, בתוך הרכב זיהתה בקבוק בירה שהוא עם משקה, בירה היינקין, וכן שקית גת. הנאשם נראה מתנדנד ולא יציב בהליכתו לניידת וכן הריח מאלכוהול.
2. העדה הוסיפה שהיא מכירה את הנאשם ואת ההליכה שלו לאחר שנפצע (והכוונה שהפך נכה), אולם בציון הליכתו התכוונה שהוא נראה תחת השפעת אלכוהול.
3. בעדותה בפני הוסיפה כי הנאשם לא כל כך הבין מה רוצים ממנו, חברתו לבשה קצר והייתה יחפה, העדה אישרה כי שעת הגעתה לבית הנאשם 02.08. וכי האירוע נפתח בשעה 01.44, והיא קיבלה את האירוע בשעה 02.00. כאשר לא יכלה לומר כמה זמן לוקח לנהוג מזירת התאונה לבית הנאשם, אך היא בטוחה כי ראתה אותו יוצא מהרכב – ומקבל אני עדותה זו כאמינה לאחר שחקרה ב"כ הנאשם חקירת שתי וערב וגרסתה לא נתערערה.
4. העדה טענה שלא יכול להיות שהנאשם היה בביתו קודם שהגיעה למקום (עמ' 29 ש' 30), וטענה שחברתו היחפה שהייתה מופתעת לראות את המשטרה מסרה, שהנאשם מסר לה שמשהו נכנס בו באדום.
5. עדותה זו של העדה מקובלת עלי העדה תיארה את הנאשם בדרך לצאת מרכבו ולא להיכנס אליו, ואת חברתו יחפה, כאשר תמוהה הטענה כי משהו יצא למקום תאונת דרכים כשהוא יחף.
6. כמו כן בפני עדותו של עת1, איתן לייזר, שמסר שלאחר שעיכב הנאשם בשעה 02.15 (ת19), הלה מסר "שתיתי, נהגתי". וכן בזמן ההמתנה לחימום מכשיר הינשוף בתחנה לאחר 02.25, הנאשם מסר לו שכן שתה ולא זכור לו האם עשה תאונה (תשובה תמוהה ביותר המדברת בעד עצמה בעניין החשד לנהיגה בשכרות) או מה מצב רישיון נהיגתו (ת18).
7. העד הסביר כי ההבדלים בזמנים בין הדוחות שערך נובעים מהבדלי זמנים במערכת המחשוב שאיתה הוא עבד (עמוד 9 לפרוטוקול) והסבר זה מקובל עלי. ואם עיכב הנאשם בשעה 02.15, אזי סביר להניח שהגיע לא יותר מ5 דקות לפני – ומקבל אני הסבר זה.
8. יתרה מכך הנאשם יכל היה לעצור בדרך לביתו לאחר שמילט עצמו מזירת התאונה ולחילופין לשבת ברכבו בחצר ביתו ולאור עדותה הברורה והאמינה בעיני של עת4, ואף דברי הנאשם עצמו, אין אני מקבל את הטענה כי הנאשם שהה בביתו זמן ממושך.

עדות עד ההגנה:

1. עוד אציין כי עד ההגנה מר וקנין דוד, לא סייע רבות לגרסת ההגנה שכן הלה טען שבמסיבה היו בירות וכאמור בקבוק בירה אכן נמצא במכונית הנאשם. העד מסר כי לא זכור לו שבמסיבה היו פחיות רד בול (עמ' 58 ש' 26) וכאמור הנאשם טען שזה מה ששתה. למעשה טען העד כי הוא והנאשם שתו בקבוק סודה (עמ' 58 ש' 22), דבר שהנאשם לא טען כלל.

אי העדת עדות הגנה נוספות, שב"כ הנאשם הודיע על קיומם:

1. ב"כ הנאשם הכריז במועד הכפירה: "אחרי התאונה הוא נסע הביתה בגלל כל האירוע שהוא עבר, בגלל המצב שלו. הוא מצא מפלט ב-3 כוסיות וודקה בנוכחות בת זוגו וביתו" (עמ' 3 ש' 26) ובהמשך, "בת זוגו וביתו של הנאשם שראו אותו בבית שותה, אלו העדים שהייתי רוצה לחקור בקשר לשתיה" (עמ' 4 ש' 11). ואולם ההגנה שהכריזה הצהרות אלו, בחרה בסופו של יום לא להעיד את העדות.
2. יתרה מכך, כאשר ניסה ב"כ המאשימה לחקור את הנאשם ולאמתו עם דברים אותם אמרה בת זוגו בחקירתה, התנגד לכך נמרצות ב"כ הנאשם, בין היתר בטענה "העדה לא הייתה פה ולא העידה ..." (עמ' 54 ש' 20).
3. הדבר מדבר בעד עצמו ומטיל ספק רב בגרסת ההגנה למה שהתרחש מרגע הגעת הנאשם עם רכבו לחניה. אין ספק שאי העדת העדה או העדות מטעם ההגנה, מחזקת את גרסת המאשימה, שגרסה כי הנאשם כלל לא נכנס לביתו, ולכן כלל לא שתה אלכוהול בביתו אלא רק במסיבה כפי שהוא עצמו טען.

זכות ההיוועצות של הנאשם עם עו"ד:

1. בטרם נסכם עניין השכרות יש להתייחס לנושא אותו העלה ב"כ הנאשם בסיכומיו והוא מניעת זכות ההיוועצות של הנאשם עם עו"ד במהלך מסירת הודאותיו במשטרה (ת7 ו-ת20).
2. תחילה אציין כי ב"כ הנאשם קיבל בהסכמה את הודעת נהג תחת אזהרה ת7 שנגבתה בסמוך לעיכוב הנאשם, ואף מסר כי אינו מבקש לחקור את עורכה רס"מ אמנון ביבי (עמ' 4 ש' 13 לפרוטוקול) והמסמך אכן הוגש בהסכמה ללא התנגדות (עמ' 6 ש' 10). וכן לא ביקש ב"כ הנאשם לקיים משפט זוטא בעניין קבילות הודעה זו - (או להודעה הנוספת ת20 – שאת עורכה כן חקר) – את התנגדותו העלה רק בסיכומיו, אולם משהעלה הטענה לא אתעלם ממנה.
3. על פי סע' 12 לפקודת הראיות, הודאה תהא קבילה רק אם נמסרה באופן חופשי ומרצון. השאלה הנשאלת הינה מה היא הודעה חופשית ומרצון.
4. בהלכת יששכרוב נקבע כי יש לבחון בכל מקרה את השפעת הפגיעה על רצונו החופשי של הנחקר.
5. בע"פ 9956/05 אסף שי נ' מדינת ישראל חזרה כב' השופטת בייניש (כתוארה דאז) וציינה:

"בהלכת יששכרוב הוכרו שני מסלולים לבחינת שאלת קבילותן של הודאות נאשמים: האחד, המסלול החקיקתי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), ולפיו הודאת נאשם היא קבילה "רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה, ובית-המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון". בהלכת יששכרוב חזר בית המשפט על הכלל כי הודאת נאשם תיפסל לפי סעיף 12 הנ"ל, אם הוכח כי נגרמה "פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו בחקירה" (שם, פס' 34)." המסלול השני לבחינת קבילותן של הודאות נאשמים מבוסס על הדוקטרינה הפסיקתית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין בהליך הפלילי, כפי שנקבעה בהלכת יששכרוב הנ"ל. בהתאם לדוקטרינה הפסיקתית האמורה, נתון לבית-המשפט שיקול-דעת לפסילת קבילותה של ראיה בפלילים "אם נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פסקת ההגבלה (שם, פס' 76)".

1. כבוד השופטת בייניש בפסק דין אסף שי אומנם הדגישה את חשיבות זכותו של הנאשם להיוועץ עם עו"ד אך חזרה מס' פעמים על כך כי הימנעות החוקר מלידע את הנחקר בדבר זכות להיוועץ בסנגורו, היא כשלעצמה לא יוצרת פגיעה משמעותית באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה של הנחקר במסירת הודאתו:

"אף אם אניח לצורך הדיון כי החוקר המשטרתי פעל שלא כדין כאשר נמנע מליידע את המערער בפתח גביית ההודעה (ת/18) בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין - ודומה כי המדינה מסכימה בטיעוניה כי החוקר המשטרתי אמנם פעל שלא כדין בהקשר זה - אין בכוחו של המחדל האמור, כשלעצמו, כדי להוביל לפסילת קבילותה של ההודעה המשטרתית הנדונה, וזאת לפי כל אחד משני המסלולים עליהם עמדנו. ...נראה כי הימנעות החוקר מלידע את המערער בדבר זכותו להיוועץ בסנגור, היא כשלעצמה, לא יצרה פגיעה משמעותית באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה של המערער במסירת הודאתו".

1. בעניין יששכרוב ניתן משקל לעובדה כי החוקר נמנע במכוון מלהודיע למערער את דבר זכותו ופגע בזכות יסודית זו בזדון. אולם, המקרה שלפני שונה בתכלית. הנאשם נחקר ע"י בוחן התנועה אשר הבהיר לו את החשד נגדו, מסר לו כי אינו חייב לומר דבר וכי כל שיאמר עשוי לשמש ראיה נגדו, והנאשם אישר בפתח הודעתו כי הוא מבין על מה הוא נחקר. לנאשם ניתנה אפשרות מלאה למסור את גרסתו ובסיום מסירת גרסתו נשאל שאלות, לרבות שאלות מכווינות אשר יכול היה לענות עליהן ולמסור את גרסתו לשכרות ולתאונה כבר אז.
2. ומששוכנעתי כי זכותו של הנאשם להליך הוגן לא נפגעה משמעותית, אם בכלל, שכן עמדה בפניו זכותו שלא לומר דבר ו/או להכחיש העבירות ואולם הלה בחר למסור הודעתו מבלי שהופעל עליו כל לחץ .
3. אינני סבור כי החוקרים פגעו בזכות ההיוועצות של הנאשם. ככל שהנאשם רצה להיוועץ בעו"ד יכל לעשות כן, איש לא מנע את זה ממנו. אמנם, השוטרים לא הודיעו לו זאת, אך עפ"י הנהלים המשטרתיים שהיו אז, אין עליהם חובה כזאת וראה דברי ההסבר של עת3 גובה הודעה ת20, עמ' 26 לפרוטוקול הדיון.
4. אציין כי איני סבור כי בזמן שמסר הנאשם את הודעותיו במשטרה ואת הודעה ת7 בפרט, היה מבולבל, עייף, וכי הודה בכל שנטען רק "שיעזבו אותו במנוחה". הנאשם מסר גרסה מפורטת ביותר, ואף טען כי הנהגת המעורבת היא שאשמה בתאונה ולא הוא (כאמור בס' 16 לעיל), כך שלא ניתן לומר כי נפגע רצונו החופשי, אלא שלטעמי, הלה מסר את אשר על ליבו, את האמת.
5. לסיכום נקודה זו, אין מחלוקת כי במקרה דנן החוקר לא יידע את הנאשם בדבר זכותו להיוועץ עם עורך דין יחד עם זאת לאחר ששמעתי את העדות גובה הודעת ת20, שמעתי את הנאשם עצמו מאשר שמה שאמר במשטרה בת7 אמת – כאמור בס' 14 להכרעת הדין, עיינתי בהודאות ובמסמכים שהוגשו, שוכנעתי כי לא הופעלו על הנאשם אמצעים פסולים וכי האמור בהודעות נמסר מבחירתו ומרצונו החופשי של הנאשם ועל כן דין ההודעות שנגבו מהנאשם להתקבל על כל המשתמע מכך.

סיכום השכרות:

1. לאור האמור לעיל, הן לאור גרסתו הראשונית של הנאשם כי שתה במסיבה טרם התאונה, גרסה שנמסרה בסמוך למועד האירוע, גרסה שחזר עליה מספר פעמים, והן לאור העדה שמסרה כי כלל לא נכנס לביתו, הן לאור השינוי המגמתי והמניפולטיבי של גרסת הנאשם מזמן התאונה ועד עדותו בפני, איני נותן אמון בגרסתו הכבושה של הנאשם כי שתה אלכוהול לאחר התאונה, גרסה זו אינה נתמכת בדבר, מלבד הבל פיו ועומדת בסתירה לראיות ולעדויות רבות. מסקנתי הנה כי הנאשם שתה אלכוהול מסוג וודקה בכמות ניכרת במסיבה עובר לנהיגתו ולתאונה.
2. לאור העובדה כי הנאשם לא כפר כלל בממצאי בדיקת הינשוף (עמ' 3 ש' 28), בדיקה שהמסמכים המעידים על תקינותה הוגשו לבית המשפט בת9- ת12, הריני קובע נחרצות כי הנאשם נהג בזמן התאונה המיוחסת לו בשכרות.

נהיגת הנאשם עובר לתאונה, תיאוריית "המרדף", והאם עת2 קשור לדרך נהיגת הנאשם:

1. בחינת דרך נהיגתו של הנאשם עובר לתאונה הנה חשובה ביותר הן לעניין הנהיגה עצמה טרם התאונה ולאחר שתיית האלכוהול כפי שמצאתי לעיל, והן לעניין גרסתו של הנאשם לעניין ההפקרה כפי שהועלתה בפני במועד שמיעת הראיות, כאשר גם כאן אציין כבר מראש, שישנה סתירה מהותית בין שתי גרסאות הנאשם בעדותו במשטרה ובין גרסאות אלו לעדותו אשר נשמעה בפני.
2. ובמה דברים אמורים, שמעתי את עדותו של עת 2, מר אדיר מור (וראה גם נ-1 וכן דבריו לשוטר בזירת התאונה בת8), אשר תאר את דרך נהיגת הנאשם טרם התאונה ואף לאחריה, על פי עדות זו, מעמוד 11 לפרוטוקול הדיון, הוא נהג לבדו ברכב, הבחין ברכב הנאשם (אותו ידע לזהות נכונה גם על פי דגם וסוג), פונה לרחוב בו הוא נהג מרחוב עין גנים (ע"פ מפה, רחוב מחנה יהודה שהמשכו רחוב פינס). רכב הנאשם הגיח במהירות גבוהה ביותר וכמעט פגע בו תוך כדי הפניה. העד ניסה להעיר לנאשם על צורת נהיגתו, תוך כדי נהיגה. אולם כאשר הנאשם לטענתו הבחין בו מתקרב אליו, ניסה לפגוע ברכבו תוך כדי נסיעה, העד סבר תחילה כי הנאשם לא פעל בכוונה אולם אז שוב ניסה הנאשם לפגוע בו (עמ' 11 ש' 14), לאחר מכן העד הבחין ברכב הנאשם ממשיך קדימה ברחוב, חוצה מספר צמתים באור אדום (עמ' 14 ש' 26), חוצה את צומת התאונה באור אדום (עמ' 11 ש' 28) תוך האטה קלה מתנגש ואחר ממשיך בנסיעה רציפה.
3. העד ציין כי המשיך לנסוע אחריו לאחר התאונה, שהנאשם כאמור כלל לא עוצר, רשם את מספר הרכב בטלפון שלו ושב למקום התאונה.
4. העד טען כי הנאשם נסע בפראות (עמ' 20 ש' 15), לשאלת ב"כ הנאשם אם כשנסע אחריו לא הביא בחשבון שהנאשם פוחד ממנו ומנסה לברוח ממנו, טען כי לא יכול לענות על השאלה (עמ' 21 ש' 16) – ואולם בהקשר זה חשוב לציין כי העד תאר את נהיגתו המהירה והפרועה של הנאשם שכמעט פגע בו עוד טרם שנסע בעקבותיו.
5. מקבל אני עדותו כאמינה גם אם לא ניתן לראות את כל הרמזורים מצומת עין גנים ועד לרחוב זרובבל, שלטעמי אין לכך נפקות משפטית לא לעבירות שבהם מואשם הנאשם ולא לאמינות העד.
6. בכל מקרה העד נסע אחר הנאשם כברת דרך מספקת לצפות בדרך נהיגתו, העד ציין נכונה כי חצה את הצומת הרלבנטית באור אדום – ובכך מודה גם הנאשם בסופו של יום. העד נסע אחר הנאשם ונטל מספר רכבו ועובדתית אכן מדובר במספר רכבו של הנאשם, שהיה מעורב בתאונה וכך ברור שהיה עימו בקשר עין כברת דרך מספקת, בניגוד לטיעוני ב"כ הנאשם בסיכומיו. יתרה מזו, אין ספק כי העד תאר את הדרך שבה נהג הנאשם גם על פי התיאור שמסר הנאשם עצמו ולבטח בסמיכות למקום התאונה ולאחריה.
7. מנגד גרסת הנאשם לדרכו מהמסיבה שזירת לתאונה ולאחריה תמוהה לחלוטין. בהודעתו במשטרה מיום 17.04.09, (ת 7), מסר כי נהג ברכבו ברחוב עין גנים לכיוון רחוב פינס, (ש' 10) – גרסה זו משתלבת היטב עם גרסת עת 2.
8. אולם, הנאשם מידית, ביקש לתקן עצמו ומסר כי נהג ברכבו מרחוב יוספברג (כזכור לעיל מקום המסיבה), לכיוון מינץ שמאלה, הגיע לצומת של פינס ומינץ ופנה שמאלה לפינס והמשיך ובאחד הצמתים פגע בו רכב (ש' 13)– דהינו פנה לרחוב פינס מרחוב מינץ – אולם כאמור גרסה זו הנה תמוהה ביותר בהתחשב בעובדה כי התאונה ארעה בצומת הרחובות פינס, מינץ וחפץ חיים ולפי גרסתו זו הנאשם מגיע מימול הנהגת המעורבת – גרסה המנוגדת לגרסת עד הראיה, בוחן התנועה וגרסת הנאשם עצמו בעדותו בפני, שהרי הגיע משמאל לנאשמת.
9. אולם בת 20, הודעתו של הנאשם במשטרה מיום 19.04.12, מסר הנאשם גרסה שלישית, כי לאחר המסיבה, הוריד חבר ברחוב הזוהר ומשם נסע דרך רחוב קלישר, פנה שמאלה לרחוב פינס – והנה לנו גרסה נוספת לדרכו עד למקום התאונה. אולם, מעיון במפה, עולה כי אם ממשיכים ברחוב הזוהר מזרחה הרי ניתן להתחבר עם רחוב פינס או עם רחוב מחנה יהודה, סמוך לאזור בו תאר עת2 את נהיגתו "הפראית של הנאשם".
10. בעדותו של הנאשם בפני מסר כי יצא מרחוב הזוהר דרך רחוב קלישר לצומת עם רחוב פינס, פנה שמאלה באור ירוק ולפתע צץ עת2, שרכבים שלהם היו צמודים, תחילה לא יחס לכך כל חשיבות, אולם עת2 ניסה לעקוף אותו, הנאשם פנה שמאלה ואז ימינה, הנאשם הגביר מהירות וגם עת2, הנאשם סבר כי עת2 וכן נוסע נוסף שלטענתו היה ברכב ניסו לעקוף ולחסום אותו, הנאשם חשש מהם לטענתו עקב אירוע ירי שבו נפגע בעבר והפך נכה, הגביר מהירות, חצה צומת באור ירוק, וכשנהג במהירות 40-50 קמ"ש ניסה לבלום לפני הצומת שבה ארעה התאונה אולי 15-20 מטר לפניה, אולם עבר את קו העצירה, ופגע ברכב הנהגת המעורבת – אציין מיד כי תאור הנאשם מעיד על דרך נסיעה מסוכנת, סטייה מצד לצד, וכן בפועל מהירותו גבוהה בהרבה מזו שתיאר שכן כלל לא היה בידו לבלום רכבו והוא פגע ברכב המעורב בעוצמה רבה שעל פי הממצאים כגון עדויות ודו"ח בוחן (ת2, ת4, ת13 ו-ת14) גרם לו להסתובב על צירו.
11. אציין כי גרסתו זו סותרת למעשה את שמסר במשטרה בת7, ויתרה מכך בגרסאות שמסר במשטרה הן ת7 והן ת20 כלל לא מסר ולא במילה אחת כי חשש לחייו, כיוון שמישהו רדף אחריו, או משהו עקב אחריו, אין לכך כל זכר.
12. הנאשם אומנם טען שלפני מספר שנים נורה עקב טעות בזיהוי ולכן פחד (ת20 ש' 31), אך כיוון שלא מסר במשטרה כי משהו נסע בעקבותיו ו/או רדף אחריו הרי לטעמי אין בכך ממש לעניין החשש לחייו עקב "מתנקשים אלמוניים" כפי שטען ב"כ הנאשם בסיכומיו.
13. לטעמי אדם שנרדף וחושש לחייו ימסור זאת לשוטרים מיד בהזדמנות הראשונה ולא יסתיר זאת ויטען מאורח יותר כב"כ בסיכומיו כי השוטרים היו אמורים לברר זאת מיוזמתם.
14. ואכן כאשר אומת הנאשם עם חוסר אזכור זה, הוא מאשר נתנו לו לקרוא על מה הוא חותם, והוא עצמו טוען בעדותו כי זה לא קשור (עמ' 41 ש' 5), הוא אומנם אומר כי פחד והרגיש חסר אונים אך זאת ללא כל אזכור שמקור הפחד הוא עת2, שאינו מוזכר כלל בעדותו במשטרה.
15. יתרה מכך, ב"כ המאשימה אינו מרפה וחוזר ושואל בנושא זה בחקירה הנגדית, עמוד 41 ו-42 לפרוטוקול הדיון:

"ש: למה אתה לא אמרת את כל הדברים? אמרת שעברת אירוע ירי ושנלחצת לא סיפרת דבר על אדם שרדף אחריך?

ת:יכול להיות שלא ייחסתי לזה חשיבות.

...

ש: מפנה לחקירה השנייה ת20 בעמוד השני שורה 4, שואל אותך השוטר האם במהלך הנסיעה שלך מסוג פינס היה רכב מסוים שנסע...( ואשלים "בעקבותיך ואתה בעזרת הרכב שלך ניסית למנוע ממנו מלהגיע אליך?" א.א.), ואתה עונה לו לא זכור לי איך זה מסתדר?

ת: אני יכול להגיש לך גם בחקירה הראשונה וגם בשניה אם אתבטא בשפת הרחוב כמו שנקרא, יצאתי טמבל, אף אחד לא רדף אחרי, הערכתי הערכה שגויה שבעקבותיה גרמתי לתאונה..."

...

ת: אני החלטתי לא ליחס משמעות לעניין זה".

1. בהמשך שינה הנאשם את גרסתו מעט וטען כי "אם היה לי מספר הרכב או את האנשים האלה יכולתי להגיד....". ולשאלה האם לא אמר את האמת כי לא היה לו מספר רכב (עמ' 42 ש' 27) ענה בפשטות, "אני טוען שחבל לי על המילים....התרכזתי בעניין הזה שפגעתי...".
2. איני מקבל טענה זו, אציין שוב ושוב שאין דבר יותר טבעי שאדם החושש לחייו בעקבות מרדף למסור את דבר המרדף והרודף למשטרה בחקירתו על עזיבת מקום תאונה לבלי להגיש עזרה, מיד בסמוך לאירוע, הנאשם לא עשה זאת לא בחקירתו הראשונה ת7 ולא בחקירתו השנייה ת20.
3. לא זו אף זו, הנאשם נשאל בת20 ש' 31 ישירות מדוע לא צלצל למשטרה באם פחד, ושוב אינו מוסר כל תשובה בעניין "המרדף".
4. למען הסר ספק אציין כי לא נעלמה מעיני העובדה כי עת2, אכן ציין בעדותו כי נהג אחר הנאשם וניסה להשיגו, והנאשם זיגזג על הכביש כאילו בכוונה על מנת למנע ממנו לעקוף אותו, ואולם כפי שכבר ציינתי לעיל, אין זה משנה מה עת2 סבר חושה האם הנאשם עצמו ידע על כך. בת 20 ש' 4 כאשר הנאשם נשאל האם משהו נסע בעקבותיו, הוא מוסר שלא זכור לו, ואת תשובה זו מאשר גם בחקירה הנגדית בפני.
5. לטעמי, בפועל הנאשם כלל לא ידע או זכר את דרך נהיגת עת2, וזאת גם אם עת2 נסע אחריו טרם התאונה. אין ספק שעד למסירת עדותו בבית המשפט הנאשם לא יחס לדרך נהיגת עת2, כל חשיבות, הוא לא ראה כל קשר בין עת2, לדרך נהיגתו שלו, לגרימת התאונה וההפקרה. וזאת מהסיבה הפשוטה כי אין קשר כזה, הנאשם פשוט נסע בשכרות, בפראות, במהירות חצה צומת באור אדום וגרם לתאונת דרכים.
6. לטעמי ככל הנראה הנושא צץ ועלה ע"י הנאשם לקראת עדותו במשפט, רק לאחר עיון בנ1 - הודעתו של עת2 במשטרה, אך כאמור בעיני זו גרסה כבושה שנועדה לנסות ולסייע לנאשם להתגונן מעבירת ההפקרה.
7. במאמר מוסגר אציין כי עובדת הודאתו של הנאשם בחציית הצומת באור אדום אינה דבר מובן מאליו וגם כאן השתנתה גרסתו, שהרי בת7 טען כי חצה הצומת בירוק, וראה למשל ש' 30. כמו כן בהודעתו השנייה במשטרה ת20 מסר כנ"ל וראה למשל בשורה 3. ואולם במועד בכפירה הודה הנאשם בחציית הצומת באור אדום.
8. כאשר נשאל לכך ע"י בכ המאשימה השיב שנכנס לצומת מבלי להסתכל איזה צבע דלק ברמזור וטען כי כלל לא זכור לו שהכחיש שחצה באור אדום (עמ' 43 ש' 7) –דוגמה נוספת לחוסר עקביות ושינוי גרסה של הנאשם.
9. לעניין התאונה עצמה, למען הסר ספק, הוגשו מסמכים וראיות בהסכמה– כגון דו"ח בוחן ועוד, בחנתי אותם, אולם, ההודאה במעמד הכפירה גרסה כי הנאשם אכן חצה הצומת באור אדום וגרם לתאונה, ומכאן הרי שאין צורך לסקור אותם.

האם הפקיר הנאשם את הנהגת המעורבת לאחר התאונה– ס' 64 א (א) לפקודת התעבורה:

1. סעיף 64 א (א)לפקודת התעבורה קובע כי:

נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, אשר היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם או עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולהזעיק עזרה, דינו ...".

1. אציין כי עבירת ההפקרה היא עברה הדורשת ידיעה וכוונה אולם כוללת בחובה אפשרות של עצימת עיניים וזאת באופן ניסוחה המיוחד.
2. מטרתה המרכזית של הנורמה הקבועה בסעיף 64א לפקודת התעבורה היא להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על-ידי נהג שהיה מעורב בתאונה ונמצא במקום, ולהגן בכך על חייו ועל שלומו הגופני של הנפגע. בד בבד, היא נועדה גם למנוע מנהג מלחמוק מאחריות לתאונה, ולהקל על רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה התאונה ומי אחראי לה (ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל.
3. על פי פסק הדין בת.פ (י-ם) 14227-01-11 מ"י נ' רבינוביץ בפני כב' סגן הנשיא השופט סגל, נקבע בסעיף 26 לפסק הדין כדלקמן:

"עוברת כחוט השני הקביעה כי די לנהג לעצור את רכבו, לברר באופן אישי את מצב הנפגע ולהזעיק את כוחות ההצלה או לוודא כי הוזעקו על ידי מי מעוברי האורח כדי לענות על דרישת הסעיף".

1. במעמד הכפירה, מסר ב"כ הנאשם "אני מודה שהוא לא עזר לה, אבל זה עקב מצבו שהוא לא יכול לצאת מהרכב. אנו מודים בהפקרה, אבל לא יכול להיות משהו אחר בנסיבות שלו" (עמ' 4 ש' 2) , ובהמשך הוסיף (ש' 22): "הנאשם אמר שעצר אחרי הצומת למספר דקות לראות אם משהו ייגש אליו כי הוא לא יכול לרדת ובפעם השנייה ענה כי בגלל שהוא נכה הוא לא יכול לסייע בשום מקרה ולכן לא הייתה משמעות לעזיבת המקום".
2. ואולם כפי שכבר הוסבר לעיל, במהלך שמיעת עדות הנאשם בפני, עלתה גרסה חדשה ולפיה הוא פחד מ"הרודפים אחריו" ולכן לא עצר לסייע.
3. דהיינו טענת ההגנה הינה כי הנאשם לא הפקיר, כי קודם כל חשש לעצור כי חשש לחייו, וכשכבר כן עצר, צומת אחת או שניים (גם בנושא זה הנאשם סתר עצמו), לאחר מקום התאונה, וראה כי לא מנסים לפגוע בו, לא שב על עקבותיו כי סבר שמשהו ייגש אליו ומעבר לכך כלל לא יכול לסייע כיוון שהנו נכה.
4. אולם מנגד בפני עדותו הברורה והאמינה בעיני של עת2, אשר מסר מפורשות כי הנאשם כלל לא עצר לאחר התאונה וכי המשיך בנסיעה מהירה ונמלט מזירת התאונה, ללא עצירה כלל. וכמו כן בפני גם גרסתה של הנהגת המעורבת כפי שמסרה במשטרה (ת13), ולפיה לאחר התאונה הרכב הפוגע המשיך בנהיגה רצופה לכיוון רוטשילד.
5. יתרה מכך, גם גרסת הנאשם להשתלשלות האירועים לאחר התאונה תמוהה וזאת בלשון המעטה, בת7, לאחר שתיאר שהתאונה ארעה לאחר שחצה הצומת בירוק (וכבר מצאתי כי אין בכך אמת), תאר שהגיע לצומת של רחוב העצמאות, לטענתו צומת לאחר התאונה ושם עמד וחיכה לדבריו "שמי שפגע בי ...אם במידה ויש לו איזו שהיא טענה נגדי יבוא ויחליף, איתי פרטים" ומכיוון שאיש לא ניגש, סבר שמי שפגע בו יודע שהוא אשם וכיוון שקבע עם זוגתו בבית המשיך בנסיעה (ש' 16). לאחר מכן הסביר שלמרות שנגרם לרכבו נזק, לא חזר בעצמו להחליף פרטים כי הנו נכה ולא יכול לרדת מרכבו, ללא קביים או כסא גלגלים (ש' 68-71).
6. לעניין טענת הנכות, איני מקבלה שכן כאשר העיד הנאשם טען שכאשר הגיע לביתו לאחר התאונה השתמש בכסא גלגלים שהיה ברכבו והוא יכול לצאת מהרכב ולהיכנס לכסא הגלגלים תוך דקה (עמ' 51 ש' 13), אם אכן נכונה טענתו, אזי נשאלת השאלה, מדוע לא עצר במקום התאונה וירד לבדוק מה קרה? – הרי הנאשם מסר כי יכל לעשות זאת בכל מקום (עמ' 52 ש' 6 ואילך).
7. ובכל מקרה, לעניין הנכות כבר נפסק בבית המשפט העליון בענינו של דוד גולה ע"פ 1977/05 כי:

"לבסוף, אוסיף כי אין לקבל אף את טענתו הנוספת של הסנגור, לפיה לא הוכח במקרה דנן אחד מהיסודות הנדרשים בעבירת ההפקרה - כי יש ביכולתו של הפוגע להגיש עזרה לנפגע. העובדה כי החובה שמטיל הסעיף על נהג הרכב הינה מצומצמת ומוגבלת להגשת העזרה "שיש ביכולתו להגיש", נועדה להבהיר כי הנהג אינו מצופה לעשות את "הבלתי אפשרי" או את שמעבר ליכולתו, וכי כל שנדרש ממנו הוא להושיט את העזרה אשר ביכולתו להגיש בהתאם לכישוריו והכשרתו. ויודגש, דרישה זו אינה מחייבת ידע מקצועי בנוגע לצורך בביצוע פעולות הצלה או בנוגע לאופן שבו יש לבצען. המינימום אשר נדרש מן הנהג הוא להתקרב אל הנפגע; לבדוק, באופן אישי, מה מצבו; ולכל הפחות, להזעיק למקום את שירותי ההצלה המקצועיים הנחוצים בהתאם לנסיבות המקרה".

1. לעניין הטענה כי המתין שמשהו יחליף עימו פרטים, אף היא אינה הגיונית שכן אם חשב שמי שפגע בו יודע שהוא אשם ואין טעם בהחלפת פרטים, מדוע מסר, לאחר מכן, כי ביקש לשוב עם חברתו למקום התאונה לשם החלפת פרטים, שהרי כבר היה שם ולא עשה כן.
2. למעשה אף הנאשם הודה בעדותו כי טעה ומסר:

"הדבר הראשון שגרם לי לנסוע איך שנסעתי זה הפחד, הדבר ששני שגרם לי לא לרדת זה חוסר האונים ואי היכולת לעזור, נכון הייתי צריך לעמוד ולשאול אפילו מהאוטו אם הכל בסדר".

1. הגנת הצורך הועלת ע"י ב"כ הנאשם בסיכומיו, ואולם דוחה אני טענה זו, דנתי כבר בנושא כאמור לעיל, ובקיצור אציין כי טענת ההמלטות משני אלמונים עלה רק בעדותו בבית המשפט, מסכים אני עם המאשימה בסיכומיה לאמור, אם אכן פחד לחייו באופן ממשי, היה אמור להימלט על נפשו ולא לעצור ולראות אם מישהו יגיע אליו, אין בטענתו זו כל הגיון. אם ברח מפחד "מתנקשים אלמוניים" הרי היה יכול לברוח למשטרה, או לצלצל למשטרה ולהודיע שרודפים אחריו – אך כאמור לא עשה זאת (וראה ת20 ש' 30), ולשוטרים שחקרו אותו בסמוך לאירוע גם לא אמר זאת, ולכן כאמור גרסתו זו כבושה ואיני מקבלה.
2. לעניין חשש ופחד, בע"פ 66/88 מ"י נ. נאוה אפרתי קבע בית המשפט העליון כי המניע לעבירת ההפקרה אינו אלמנט של העבירה, ולכן פחד סובייקטיבי של הנאשמת ולא רצונה להתחמק מאחריות אינם משחררים אותה מהחובה המוטלת עליה על פי החוק, ולכל היותר יילקחו בחשבון העונש.
3. בענייננו וגם לשיטת הנאשם הרי מודה כי מדובר בפחד סובייקטיבי ולא אובייקטיבי ומכאן שאין הנאשם משוחרר מחובתו ע"פ החוק.
4. על מנת לקבל טענת פחד או חשש להישאר במקום התאונה ולפעול כאמור בחוק, על החשש להיות אמיתי, ממשי, אובייקטיבי, וגם אז אמור הנהג להזעיק עזרה מיד בהזדמנות הראשונה ובמידית. וראה ת"ד 2797/05 בעניינו של שווארמה, שבו הוכח שהנאשם עצר במקום התאונה, אולם הוקף בני נוער זועמים שחבטו ברכבו, הוא אכן עזב מקום התאונה מחשש שיפגעו בו, אך הגיע למפעל 800 מטר ממקום התאונה תוך הזעקת עזרה טלפונית בדרכו לשם.
5. וכמובן שאם כבר המתין בקרבת מקום ,הרי היה יכול להזעיק עזרה ולהמתין לבוא המשטרה וכוחות ההצלה ואז לחזור לאחור ולבחון זירת התאונה– בכל מקרה איני מקבל גרסאות הנאשם, שכאמור אינם מסייעות לו, ולטעמי הנאשם פשוט נמלט ממקום התאונה והגיע לביתו ורק עקב גילוי אזרחות טובה של עת2 שהצליח לרשות מספר רכבו הרי הגיע המשטרה לנאשם במהירות.
6. ולעניין טענתו החילופית של ב"כ הנאשם לפיו גם אם לא היה נתון לסכנה ממשית, הרי יש לשפוט את הנאשם לאור הגנת טעות במצב הדברים ס' 34 י"ח (א) לחוק העונשין. אציין כי הגנה זאת מתממשת רק אם פעל הנאשם מתוך מצב של טעות במצב הדברים ובלבד שהטעות הייתה סבירה. אך כמו טענת ההגנה הקודמת איני מוצא בטענה זו ממש לאור הנטען לעיל.
7. מקבל אני את טענת המאשימה כי התאונה ותוצאותיה היו אמורים להבהיר לנאשם כי מדובר בתאונת דרכים חמורה וזאת לאור הפגיעה ברכבו, המכה לרכב המעורב שהסתובב סביב צירו במקום התאונה, וזגוגיות הרכב המעורב שהתנפצו והועפו על ולתוך רכבו של הנאשם.
8. מקבל אני גם את טענת המאשימה, שאם אכן כגרסת הנאשם צלצל לחברו (עה1) וביקש ממנו להגיע למקום לבדוק מה קורה, הרי היה חשד בליבו שהיו נפגעים בתאונה – והדבר מחזק ומבסס את טענת ההפקרה.
9. בעניין זה טען עד ההגנה מר וקנין דוד, (עמ' 59 ש' 1 ו-14):

"ש: מה הבנת שהוא ביקש ממך את זה?

ת: שאראה מה קורה אם יש נפגעים...

...

ש:הוא חשש שאולי קרה משהו לנוסעים?

ת: בדיוק, כן, הוא חשש מזה וביקש שאבדוק".

1. אולם אציין כי גם בנושא זה ישנם סתירות שכן הנאשם טען כי הוא צלצל לחברו והעד טען כי הוא צלצל לנאשם (עמ' 58 ש' 30), הנאשם מסר כי צלצל לחברתו וביקש ממנה לחזור איתו למקום התאונה והעד מסר כי קבע עם הנאשם וחברתו מראש וכי הנאשם עזב ביתו על מנת לשוב עם חברתו אליו (עמ' 57 ש' 30), בכל מקרה גם לפי גרסת עד ההגנה הוא הגיע למקום התאונה אולם לא התקרב לזירת התאונה לבחון את תוצאותיה, שכן הכביש היה חסום.
2. סיכומו של נושא, איני סבור כי עלי להכריע בין גרסאותיו השונות של הנאשם לעניין מדוע הפקיר את קורבנות התאונה ועזב המקום, בכל מקרה אין גרסאותיו מספקות הגנה כנגד סעיף האשמה.

סיכום:

1. הנאשם גרם לתאונת דרכים בה נגרמו חבלות של ממש לנוסעות הרכב המעורב וכן נזק לרכוש כשהוא נוהג ברכב בהיותו שיכור, ללא רישיון נהיגה ופוליסת ביטוח ברת תוקף, תוך חציית הצומת באור אדום, אי עצירה במקום התאונה או במקום קרוב על מנת לעמוד על תוצאותיה, ללא הגשת עזרה לנפגעות התאונה ומבלי להזעיק עזרה, ונסע מהמקום מבלי למסור פרטים המתחייבים על-פי דין.
2. במעשים אלו הפקיר את נוסעות הרכב המעורב כשהן פצועות, תוך זילות בחיי אדם. עזיבת מקום התאונה לא רק שפוגעת באפשרותם של פצועים לקבל סיוע מידי כנדרש, אלא פוגמת באפשרויות החקירה של התאונה, באימות גרסאות המעורבים ובקבלת אחריות על המעשה. יתר על כן, התנהגותו של הנאשם, כפי העולה מעובדות כתב האישום מהעדויות והמסמכים שהוצגו בפני, מלמדת על ביצוע עבירות חמורות המבטאות התנהגות פורקת כל עול וזלזול חמור בחוק.
3. לאור כל הנאמר לעיל הריני קובע כי התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את יסודות העבירות ומרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

ניתנה היום, כ"ד אלול תשע"ב , 11 ספטמבר 2012, במעמד הצדדים