<#2#>

נוכחים:

ב"כ המאשימה: מתמחה דניאל זהר

ב"כ הנאשם: עו"ד ארבל

הנאשם באמצעות שב"ס

פרוטוקול

בית המשפט מוסר לצדדים את גזר הדין:

<#3#>

גזר דין

מבוא:

1. הנידון הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום בתיק 6486-03-10:

- נהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונה בה נחבל אדם חבלה של ממש, עבירה לפי ס' 38(3) ו- 62(2) לפקודת התעבורה.

- הפקרה אחרי פגיעה, עבירה לפי סעיף 64א(א) וסעיף 40 לפקודת התעבורה.

- נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, עבירה לפי סעיף 10(א) וסעיף 62(1) לפקודה.

- נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3)וסעיף 39א לפקודה.

- אי ציות לתמרור(אור אדום), עבירה לפי סעיף 22 וסעיף 62(8) לתקנות התעבורה.

- נהיגה ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי.

לאחר ההרשעה צרף הנידון והודה בתיק 6544-10-12:

- נהיגה בפסילה – עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה.

- נהיגה ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי.

- שימוש במרמה ברישיון נהיגה, עבירה על סעיף 62(9) לפקודת התעבורה.

1. אולם, מצאתי לנכון לציין את שמאחורי סעיפי ה"חוק יבש", הנידון שבפני הורשע כי ביום 17.04.09, בשעה 01.40 נהג רכב בפ"ת ברח' פינס בהיותו שיכור (770 מיקרוגרם), ללא רישיון נהיגה תקף וללא ביטוח. נטען כי בהגיעו לצומת עם רחוב חפץ חיים לא ציית לאור אדום אשר דלק באותה עת בכיוון נסיעתו. הנידון נכנס לצומת והתנגש עם רכב אשר נכנס לצומת בחסות האור הירוק בכיוונו. נגרמו נזקים לרכוש ולגוף – כולל חבלות של ממש לנהגת ונוסעת ברכב המעורב. לאחר התאונה לא נעצר הנידון במקום התאונה או קרוב לו ככל שאפשר על מנת לעמוד על תוצאותיה וזאת כשידע או היה עליו לדעת כי בנסיבות המקרה עלול היה להיפגע אדם, דהינו הפקיר את הנפגעות ומיהר להסתלק לביתו.
2. לא זו אף זו, שהוסיף הנידון חטא על פשע, ולאחר שבית המשפט הרשיע אותו בתיק הראשון כאמור בביצוע עבירות הנמנות לעיל, ופסל אותו עד תום ההליכים המשפטיים ביום 11.09.12, הרי שהנידון נהג ביום 23.10.12 ברכבו שוב, וכאשר נעצר ע"י השוטרים הציג להם רישיון נהיגה תקף, על אף שהיה אמור להפקידו בבית המשפט כאמור בהחלטה על הפסילה עד תום ההליכים.
3. בטיעוניה, פרטה התביעה בפני בית המשפט את מהות העבירות בהם הורשע הנידון, ועל פי התיקון לחוק העונשין פרטה את המשמעות החמורה של העבירות בהם הורשע הנידון ובראש ובראשונה עבירת ההפקרה, תוך הפניה לפסקי דין מרובים, הפנתה לנסיבות הקשורות לביצוע העבירות כגון הנזק שנגרם ושהיה יכול להיגרם מהתאונה, ציין כי הנידון אכן לקח אחריות על חלק מהעבירות - אך לא על הרוב. עברו התעבורתי של הנידון כבד ביותר אשר נוהג משנת 1981 והספיק לצבור לחובתו 86 !!!, הרשעות תעבורה, את חלקן ביצע לאחר ביצוע העבירות שבכתב האישום הראשון. כן לנאשם עבר פלילי מכביד. הוא אכן נכה, אך עובדה זו אינה מהווה מכשול עבורו לסיכון הציבור בנהיגתו והשב"ס ערוך לטפל גם באסירים כמותו. לסיכום ביקשה המאשימה מאסר בפועל שלא יפחת מ-5 שנים, פסילה ממושכת ביותר, מאסר על תנאי, פסילה על תנאי, פיצוי לפצועות וקנס.
4. הסנגור ציין כי לטעמו של הנידון הלה שלח אדם לעמוד על תוצאות התאונה דבר המקהה מחומרת העבירה, כן טען שלא ניתן להשליך מהענישה של ערכאה גבוהה יותר שסמכות הענישה שלו שונה וחמורה יותר מטבעה, לא ניתן להשוות בין הנסיבות החמורות בפסקי הדין שהציגה המאשימה למקרה בפנינו. אכן מגיע לנידון עונש, אך יש להימנע ממאסר, יש להביא בחשבון את נכותו, כקטוע רגל, והקושי הרב בריצוי מאסר במצבו זה כיושב בכיסא גלגלים. מנגד ניתן להכביד בפסילת רישיון נהיגתו. לטענת הסנגור הנידון מחה את עברו הפלילי, ובנה עסק הקשור לבניה שלאור מעצרו של הנידון ניצב בסכנת קריסה באם ישלח הנידון למאסר. ולסיכום ביקש לדון הנאשם ע"פ מידת הרחמים. כן פנה הנידון בעצמו לבית המשפט וביקש התחשבות לאור מצבו הקשה כנכה וטען כי כעת הבין את משמעות מעשיו.
5. כמצוות המחוקק בסעיף 40 ג', א' לחוק העונשין, בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשיי העבירה שביצע הנידון בהתאם לעיקרון המנחה, עיקרון ההלימה יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.
6. הנידון הורשע בביצוע עבירות חמורות ביותר ובין היתר נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, נהיגה בשכרות, גרימת תאונת דרכים, הפקרה כאירוע אחד, ואירוע נוסף נהיגה בזמן פסילה ושימוש במרמה ברישיון הנהיגה. ע"פ ס' 40 (יג) לחוק העונשין, יש לקבוע מתחם עונש הולם כאמור בסעיף 40ג(א) לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן ניתן לגזור עונש כולל לכל האירועים וכך אעשה. ובגזירת העונש לפי סעיף זה, אתחשב, בין השאר, במספר העבירות, בתדירותן ובזיקה ביניהן, ואשמור על יחס הולם בין חומרת מכלול המעשים ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג העונש - אדון פרטנית בענישה הראויה בעבירות החמורות שהם הורשע וזאת מבלי לזלזל חלילה בחומרת יתר העבירות בהם הורשע והענישה תקבע כאמור בהתאם לכלל העבירות, האירועים והנסיבות.
7. עבירת ההפקרה, הינה העבירה המרכזית והחמורה ביותר מהעבירות שבהם חטא הנאשם, על תכליתה של הנורמה הפלילית הגלומה בהוראת חוק זו, עמדה כבוד השופטת פרוקצ'יה בע"פ 5000/08 סומך נ' מדינת ישראל.

"תכליתה של נורמה פלילית זו להילחם בתופעה הקשה המתרחשת בכבישי ישראל של נהגים הפוגעים באדם במהלך תאונת דרכים, ומפקירים את הנפגע לנפשו ללא הושטת עזרה. במיוחד גדולה סכנת ההפקרה כאשר אין עדי ראייה לתאונה, עובדה המעודדת את הנהג להימלט על נפשו, כדי למנוע את זיהויו כמי שהיה מעורב בתאונה הפוגענית ... מטרתה המרכזית של הנורמה הקבועה בסעיף 64 א לפקודת התעבורה היא להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על-ידי נהג שהיה מעורב בתאונה ונמצא במקום, ולהגן בכך על חייו ועל שלומו הגופני של הנפגע. בד בבד, היא נועדה גם למנוע מנהג מלחמוק מאחריות לתאונה, ולהקל על רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה התאונה ומי אחראי לה".

1. כבר נפסק בפסיקה שעבירת ההפקרה הנה עבירה מכוערת ביותר ופוגעת בעקרון המוסר והמצפון האנושי (ת"פ 40282/02 מ"י נ' ישראל ישראלי). עבירה הפוגעת בשורשי הסולידריות החברתית (רע"פ 3626/01, ויצמן נ' מ"י) – ונדמה כי אין צורך להכביר מילים נוספות בגין חומרתה והשלכותיה, וראה בנושא גם בהכרעת הדין ושם גם התייחסות לטענת הסנגור כי הנידון שלח אחר לעמוד על תוצאות התאונה, דבר המקהה מחומרת העבירה ואציין רק שאיני מוצא בכך ממש.
2. בפני החלטת בית המשפט העליון מיום 20.10.10, בע"פ 2247/10, עניינם של שלום ימיני ושי סימון, שבו בפסקה 83, קבע בית המשפט העליון בפרוש את הענישה בעבירת ההפקרה לבדה בין 9 חודשי מאסר לבין 24 חודשי מאסר בפועל – ולטעמי זו המתחם הראוי.
3. פרוט ל"דרך הניווט" בתוך המתחם ניתן לדעתי למצוא בת"פ 22775-12-09 מ"י נ' תורן (מיום 12.07.10), שבו דן כבוד סגן נשיא בית משפט מחוזי מרכז השופט כספי, במתחם הענישה בגין עבירת ההפקרה לבדה, וקבע:

" מהי פסיקתם של בתי המשפט, באשר לענישה בעבירה זו? כב' השופט דנציגר ציין בע"פ 735/08 אסלם נ' מדינת ישראל:

"... בדיקת הפסיקה בנושא העבירה הנ"ל מלמדת כי בתי המשפט נוטים, בדרך כלל, שלא להטיל על נאשמים בעבירה דנן שגרמו לפציעתם של הקורבנות, מבלי שהיו קורבנות בנפש, עונשי מאסר בפועל ממושכים".

באותו מקרה הקל בית המשפט העליון בעונשו של המערער, שהורשע בעבירה זו, לאחר שגרם לתאונה, בנהיגה בלתי זהירה, ובתאונה נפצע רוכב אופנוע באופן שלא היה חמור, ובמקום 22 חודשי מאסר בפועל, שגזר בית המשפט המחוזי, העמיד את עונשו של המערער על 12 חודשי מאסר בפועל.

ואכן זהו אופי פסיקתם של בתי המשפט. בדקתי שורה ארוכה של פסקי דין מן השנים האחרונות, בין של בית המשפט העליון ובין של בתי המשפט המחוזיים, ורמת הענישה באלה נעה בין 6 חודשי מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות (במקרה של זיכוי מעבירה של גרימת מוות ברשלנות וקביעת אחריות להפקרת הנפגע) לבין עונשי מאסר בפועל של 5, 7, 9, 12, 18, 22 ו- 24, חודשי מאסר בפועל. במרביתם של מקרים נלוותה להרשעה בעבירת ההפקרה גם עבירה של גרימת מוות ברשלנות או גם עבירות אחרות. במקרים ספורים נגזרו עונשי מאסר בפועל של 36 חודשים ובכל אחד מהם קופחו חיי אדם, בנוסף למעשה ההפקרה של הקורבן".

1. אציין כי בפני החלטת בית המשפט המחוזי ת"א בתיק 34121-12-11, מ"י נ' ארגוב, מפי כבוד השופטת אמסטרדם, שבו נדון הנאשם בגין גרימת תאונת דרכים חמורה, גרימת חבלה של ממש עד כדי הפיכת הנפגעת ל"שבר כלי", הפקרה ושיבוש הליכי חקירה, לאחר דיון ממצא בחומרת העבירה, ומציאת עברו המכביד של הנאשם (79 הרשעות קודמות, כולל 12 פסילות בעברו), ושקילת מצבו הרפואי הקשה של הנאשם, דן אותו בית המשפט, בין היתר ל-20 חודשי מאסר ופסילה לצמיתות.
2. לעניין השכרות: סעיף 39 א לפקודת התעבורה קובע פסילת מינימום שלא תפחת משנתיים ימים, בגין עבירה של נהיגה בשכרות, ויש כמובן להביא בחשבון כי הסכנה התממשה ותוצאתה תאונת דרכים וגרימת חבלות של ממש דבר המחמיר את הענישה, אף למאסר בפועל. ברע"פ 3638/12 וקנין נ' מדינת ישראל קבע בית המשפט העליון:

"נזכור כי הנהיגה בשכרות היא מן הרעות החולות שבכביש, שסכנתן בצדן ועלולות לגרום לאסונות, בחינת 'מכונת מוות נעה'. ההחמרה היא גישת המחוקק, וסטייה ממנה היא חריג, והמחמיר אינו מפסיד".

1. למותר לציין כי תמים דעים אני עם ב"כ המאשימה כי בפני צרוף עבירות חמורות, שכולל בין היתר נהיגה ללא רישיון תקף בשכרות תוך גרימת תאונת דרכים חמורה, בה נגרמו חבלות של ממש שרק בדרך נס לא קיפחו חיי אדם, והפקרת הקורבנות – אם כי לא נטען כי ההפקרה החמירה את מצבם. ולכן על הענישה להיות מחמירה, וכדברי ב"כ המאשימה: "כל עבירה שהנאשם מואשם בה כשלעצמה יכולה להביא לעונש מאסר בפועל, קל וחומר שיש הצטברות של עבירות חמורות" ועל כן ברור שהענישה בגין סעיפי אישום שבהם הורשע הנאשם גבוהה מהמתחמים הפרטניים שנמנו לעיל.
2. לעניין זה בפני החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בעניינו של ווסה, 44179-06-11, שבו נדון הנאשם בגין נהיגה ללא רישיון נהיגה, בשכרות (סמים), גרימת תאונה, חבלות של ממש והפקרה ל-4 שנות מאסר ופסילה ל3 שנים (אכן פסיקה שדומה לאירוע הראשון).
3. אשר על כן קובע אני את מתחם הענישה בגין האירוע הראשון (כתב האישום הראשון) למאסר בין 18 חודשים בפועל ל-48 חודשים, וכן פסילה מלנהוג בין 7 שנים ל-15 שנה, וענישה נלווית.
4. באירוע השני העבירה החמורה הינה עבירת הנהיגה בפסילה: בית המשפט סבור כי נהיגה בזמן פסילה וכן נהיגה ללא רישיון נהיגה משקפת התייחסות של זלזול מוחלט בהוראות החוק וצווי בית המשפט, תוך רמיסתם ברגל גסה.

ברע"פ 6115/06, - מדינת ישראל נ' מוראד אבו –לבן, נפסק כי:

"נדמה כי אין צורך להרחיב אודות החומרה הכרוכה בנהיגה בזמן פסילה. בביצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור- נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מוכיח כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב... על כן נקבע בסעיף 67 לפקודת התעבורה", כי "מי שהודע לו שנפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רישיון לפי פקודה זו... דינו – מאסר שלוש שנים".

ברם, בית המשפט זה חזר והדגיש – ולא רק בעבירות מן הסוג בהן חטא המבקש – כי מלאכת הענישה הינה אינדיבידואלית... ".

1. בית המשפט מסכים לחלוטין עם העמדה שכיוון שמדובר בעבירה חמורה שנעשתה בכוונה תחילה, ויש לבטא את חומרתה בענישה מרתיעה – למען יצא מסר ברור מבית המשפט. לאור האמור אני קובע את מתחם העונש ההולם לאירוע השני (כתב האישום שצורף, שכולל כאמור גם שימוש במרמה ברישיון נהיגה), למאסר בפועל שינוע בין 8 חודשים בפועל, ועד ל18 חודשים, וכן פסילה בפועל בין שנה ל3 שנים, וכן ענישה נלווית.
2. בגזירת העונש המתאים לנאשם שבפני וכמצוות המחוקק יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות אשר אינן קשורות לביצוע העבירה, במקרה שלפני נסיבות העולות מטיעוני ב"כ המאשימה, ב"כ הנידון.
3. ב"כ המאשימה ציין כי אכן הנידון קיבל אחריות לחלק מעשיו, ואכן מדובר בנכה קטוע רגל מעל לברך, וכן בעל נכויות חמורות נוספות אשר הובעו לידיעתי פורמאלית במהלך המשפט, ואשר מצנעת הפרט אין מקום לתארם כעת, ואציין מיד כי איני מקל ראש במגבלה זו שיש בה כדי להכביד על הנידון בריצוי עונש מאסר מעל ומעבר להשתת עונש מאסר על אדם בריא שיכול להסתדר בכוחות עצמו – הגם שמגבלה זו לא מנעה מהנידון לבצע העבירות.
4. כן לפני עברו התעבורתי המחפיר של הנידון אשר לפיו נדמה כי אין על הנידון כל מורא חוק, כאמור 86 הרשעות תעבורה קודמות, כאשר נהיגות ברמזור אדום ונהיגה ללא רישיון נהיגה הינם עבירות בולטות וחזרות, אם כי יש לציין כי מדובר בפעם הראשונה כי הלה נוהג בשכרות, גורם לתאונת דרכים, מפקיר נפגעים או נוהג בפסילה.
5. לנידון גם עבר פלילי עשיר ומכביד, אכן העבירה האחרונה הנה משנת 2006, ובעניין זה נדמה שניתן לקבל את דברי ב"כ שהותיר את עברו הפלילי מאחוריו.
6. אציין כי האזנתי לטיעוני ב"כ הנידון והנידון בעצמו, אכן תוארו נסיבות קשות, בעניין זה אציין את דברי בית המשפט העליון ב רע"פ 2842/96, כחלון נ' מדינת ישראל:

"הקטל הנוראי בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות את ליבנו ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים, משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המרביים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות".

1. איני יכול לקבל את טענת ב"כ הנידון לענישה מקילה ולבטח ללא מאסר סבור אני כי ענישה מקלה בנסיבות שכאלה תתפרש כאוזלת ידה של המערכת והפקרת ביטחון הציבור ואי הרתעת הן הנידון והן ציבור הנהגים, כאשר הענישה אמורה לשגר מסר תקיף ומרתיע לנאשם ולעבריינים פוטנציאליים.
2. אתחשב בנכותו של הנידון ומצבו הרפואי הקשה, כפי שציינתי נכות זו גורמת הלכה למעשה שכל עונש מאסר שמושת עליו יהיה חמור בהרבה מענישת נידון שאינו נכה ועל כן אתן משקל לכך, כמו גם משקל מתון ליתר נסיבותיו.
3. בנסיבות אלו נוכח חומרת העבירה ונוכח עברו התעבורתי המכביד ביותר של הנידון, ולאחר ששקלתי טיעוני הצדדים לחומרא ולקולא, ותוך מתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות, הנני גוזר על הנידון את העונשים כדלקמן:

א. אני גוזר על הנידון בגין הרשעתו בתיק דנן מאסר בן 36 חודשים, מתקופה זו תנוכה התקופה אותה ריצה במעצר של ממש מאחורי סורג ובריח.

ב. אני גוזר על הנידון 12 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך 3 שנים לא יעבור עבירה מסוג נהיגה בזמן פסילה, או נהיגה ללא רישיון נהיגה (למקרה של פקיעת הרישיון מעל 6 חודשים), או נהיגה בשכרות או נהיגה תחת השפעת משקה משכר או סם, או עבירה כנגד עבירה מעבירות סעיף 64 א' לפקודת התעבורה.

ג. הנני פוסל את הנידון מלנהוג מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 15 שנים. אציין כי אין לחדש רישיונו של הנאשם לאחר תום תקופת הפסילה בטרם תיבדק כשרותו לנהיגה ע"י המכון הרפואי לבטיחות בדרכים.

ד. פוסק אני פיצוי לשתי נפגעות התאונה, בסך 2,500 ₪ כ"א, (סה"כ 5,000 ₪) הפיצוי יופקד בקופת בית המשפט עד יום 01.06.13.

ה. איני משית על הנידון כל קנס כספי מעבר לפיצוי.

ו. שירות בתי הסוהר ייתן דעתו למצבו הרפואי של הנידון ויסייע לו כמיטב יכולתו בין כתלי בית הכלא.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום לבית המשפט המחוזי.

<#4#>

ניתנה והודעה היום ה' טבת תשע"ג, 18/12/2012 במעמד הנוכחים.