<#1#>

נוכחים:

ב"כ המאשימה: עו"ד גב' יעל וייסהוף

ב"כ הנאשם: עו"ד דן גלעד

הנאשם בעצמו

כתב האישום

1. הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

2. בעובדות כתב האישום נאמר כי ביום 28.5.08, בסמוך לשעה 23:30, שהה הנאשם ביחד עם אחר בשם אלכסנדר בוגוסלבסקי (להלן: "אלכסנדר"), בגן בנימין שברחוב נורדאו בחיפה. בהמשך לכך, פנה ארז תורג'מן (להלן: "המתלונן") אל הנאשם ואלכסנדר, והתפתח ביניהם עימות מילולי. המתלונן והנאשם התרחקו מהמקום בו ישבו הנאשם ואלכסנדר, והחלו להתקוטט ביניהם. כאשר ראה אלכסנדר את השניים מתקוטטים, התקרב למקום והצטרף לקטטה. במהלך הקטטה, תקפו הנאשם ואלכסנדר את המתלונן באכזריות, והיכו בו נמרצות בבעיטות ובאגרופים, בכל חלקי גופו, בחזהו, בראשו ובפניו, תוך שהם גורמים לו חבלות חמורות, ומתוך כוונה להטיל בו נכות או מום, או לגרום לו לחבלה חמורה. כתוצאה ממעשיהם של השניים, הובהל המתלונן לבית החולים כאשר הוא מחוסר הכרה, ונגרמו לו חבלות חמורות בראשו: שבר טמפורלי שמאלי המתמשך לעצם הפרונטלית משמאל, שבר באף עם המטומה, שבר בקיר הקדמי של הסינוס המקסילרי הימני עם המוסינוס, שברים בקירות עליון ולטרלי של הסינוס המסקילרי השמאלי עם המוסינוס, שבר דרך הקיר הלטרלי של הסינוס הספנואידלי השמאלי עם המוסינוס, וכן, חבלות והמטומות בגפיו. נאמר כי נכון ליום הגשת כתב האישום, המתלונן מוגבל קשות בתנועתו ויכולת דיבורו והינו מרותק לכסא גלגלים.

רקע עובדתי

3. כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין, הורשע הנאשם על יד כב' השופטת ת' שרון-נתנאל, וזאת על סמך הודייתו לאחר תיקון כתב האישום במסגרת הסדר טיעון. בגדר הסדר הטיעון הסכימו הצדדים על טווח ענישה הנע בין 5 ל- 8 שנות מאסר בפועל.

לאחר שנדחתה בקשתו של הנאשם לחזור בו מהודאתו ומהסדר הטיעון, נגזר דינו ביום 19.7.11. על הנאשם הוטלו 8 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, 18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע, ופיצוי למתלונן בסך 50,000 ש"ח.

על פסק הדין הגיש הנאשם ערעור לבית המשפט העליון. ביום 10.6.13 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון שקיבל את הערעור, התיר לנאשם לחזור בו מהודייתו, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך המשך שמיעת הראיות.

נוכח השתלשלות העניינים כפי שתוארה לעיל, החליטה כב' השופטת שרון-נתנאל לפסול עצמה מהמשך דיון בתיק. כך, נותב התיק לדיון בפניי להמשך שמיעת הראיות מהנקודה בה נפסקה.

ביום 20.10.14, לאחר שמיעת מלוא ראיות הצדדים, הורשע הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

תסקיר נפגע עבירה

4. לבקשת המאשימה, נערך על ידי שירות המבחן תסקיר נפגע עבירה בעניינו של המתלונן. בתסקיר צוין כי בתיק זה הוגש תסקיר נפגע עבירה קודם ביום 1.6.11, בטרם נגזר דינו של הנאשם לראשונה. לצורך עריכת אותו תסקיר נפגשו גורמי המבחן עם המתלונן במקום אשפוזו בבית החולים "קרית שלמה" ושוחחו עימו. כיום, בחלוף כשלוש שנים, המתלונן עודנו נמצא באותה מסגרת, כשהוא סובל מפגיעות ונזקים בלתי הפיכים. משיקולים מקצועיים ומחשש כי שחזור נוסף של האירוע עשוי להיות פוגעני עבור המתלונן, הוחלט להימנע מקיום מפגש חוזר עימו.

5. בתסקירים הובאו פרטים אישיים אודות חייו של המתלונן, אשר לא יפורטו כאן בשל צנעת הפרט. בעיקרם של דברים, הוריו של המתלונן התגרשו מספר שנים עובר לאירוע נשוא הדיון, לאחר 25 שנות נישואים, והקשר של המתלונן עם אביו נותר רופף. בגיל 20 לערך החלה הידרדרות במצבו הנפשי של המתלונן, בעקבותיה אושפז מספר פעמים בבתי חולים פסיכיאטרים, הוכר כסובל מסכיזופרניה, ושוחרר בליווי טיפול תרופתי ומעקב פסיכיאטרי. חייו של המתלונן התנהלו בצל מחלתו ומגבלותיו, כאשר אימו מסייעת לו רבות ותומכת בו. בתקופה עובר לאירוע נשוא כתב האישום, התגורר באופן עצמאי בדירה שכורה בחיפה.

6. מיד לאחר תקיפתו וחבלתו אושפז המתלונן במחלקת טיפול נמרץ ואובחנה אצלו חבלה רב מערכתית שכללה פגיעות בגפיים, בפה, בלסת, ושבר בגולגולת. הוא נותח בראשו ואושפז במשך כחודש וחצי במחלקה הנוירוכירורגית. לאחר מכן שוחרר להמשך טיפול ושיקום במרכז הרפואי בית לוינשטיין, לשם התקבל במצב וגטטיבי, כשהוא אינו שולט על הסוגרים, סובל מבעיות מוטוריות, הפרעות בהתנהגות, הפרעות בדיבור, והפרעות קוגניטיביות. מעבר למעקב הפסיכיאטרי, נזקק המתלונן לשיקום מקיף ורב מערכתי, שכלל בין היתר טיפולי פיזיותרפיה, תקשורת וריפוי בעיסוק. בחלוף כ-9 חודשים הוחלט על המשך טיפול במוסד סיעודי לצעירים, אולם בהיותו סובל ממחלת נפש, הופנה המתלונן למסגרת גריאטרית סיעודית לפגועי נפש בקרית שלמה, שם, כאמור, הוא נמצא עד היום.

7. המתלונן מאושפז במסגרת הסיעודית מתאריך 1.3.09, וזקוק להשגחה 24 שעות ביממה. מדיווח הרופא המטפל עולה כי הוא סובל מנזקים פיזיולוגיים טראומטיים של פגיעת ראש, שהותירה אותו מרותק לכסא גלגלים, סובל משיתוק ביד וברגל שמאל. הוא מדבר בקושי רב ובצורה לא מובנת ולכן קשה ליצור עימו תקשורת מילולית. מתמצא לסירוגין בסביבתו, לרוב בחוסר שקט פסיכו מוטורי, לעיתים קרובות נזקק לתוספת טיפול הרגעתי. זקוק לעזרה מלאה ברחצה, הלבשה ומעברים וכן לעזרה באכילה, בהיותו סובל מבעיות בליעה, שיעול בזמן האוכל ונזילת האוכל מהפה. עקב הזנחה וכתוצאה מפגיעות לוואי של האירוע, עבר טיפול שיניים אגרסיבי ועקירות רבות ולכן מקבל בעיקר אוכל מרוסק. חל שיפור חלקי בשליטה על הסוגרים. מהבחינה הקוגניטיבית, סובל המתלונן מבעיות בזיכרון, מתקשה בהמשגה, מגלה נוקשות חשיבתית וקונקרטית. על פי ההערכות, הוא ימשיך להזדקק לעזרה סיעודית לצמיתות.

8. דווח כי בשיחה שהתקיימה עם המתלונן בשנת 2011, אשר היתה מוגבלת ומצומצמת עקב קשיי התקשורת של המתלונן, הוא הצליח לשתף בפרטים אינפורמטיביים אודותיו ביחס לתקופה שקדמה לאירוע וכן שיתף בחרדות ובמצוקה ממצבו הנוכחי. המתלונן התקשה לזכור את השתלשלות האירועים נשוא כתב האישום, גילה עניין לגבי ההליך המשפטי והביע חשש שמא יחזרו לפגוע בו. להערכת שירות המבחן, מתוך דבריו עלתה חוויה אותנטית של חרדת מוות, לנוכח הפגיעה הטראומטית שנגרמה לו, ומבלי להתעלם ממצבו הנפשי, שהיה מאוזן ויציב נכון למועד הפגישה עימו. עוד התרשם שירות המבחן מתחושות של צער ותסכול על בדידותו החברתית ועל הימנעותו מיצירת קשר עם בת זוגו במקרים הנדירים בהם נמצא באירועים חברתיים, בשל בושתו ממצבו הסיעודי. במצבו המתואר, הקשר והיחסים התלותיים של המתלונן עם אימו וסביבתו התעצמו, מה שמעורר אצלו לעיתים תחושות כעס ותסכול והתפרצויות זעם לנוכח נכותו הקשה, אותה מתקשה לקבל ולהתמודד עימה.

9. מאז פגיעתו, משמשת אימו כאפוטרופסו. היא מרבה לבקרו ואף מוציאה אותו לביקורים בביתה או במועדון אנו"ש. מאמציה לשנות את הסטטוס של המתלונן במשרד הבריאות מנכות נפשית לנכות פיזית לצורך שילובו במסגרת אשפוז לנכים צעירים, לא צלחו.

צוין כי למצבו של המתלונן השלכות משמעותיות ומרחיקות לכת על חייה של האם, שהתערערו באופן דרסטי מאז פציעתו. לפי דוחות גורמי הטיפול, נוכחותה במסגרת האשפוז קבועה ומרובה, כאשר נוסף לעומס הרגשי היא נושאת גם בעומס כלכלי כבד כתוצאה מהטיפול במתלונן והסידורים הקשורים בכך.

10. נכתב כי לצד הבעייתיות במצבו הנפשי, למתלונן היו קודם לאירוע הנדון ציפיות ושאיפות לקיים אורח חיים עצמאי התואם את מגבלותיו. תקווה זו נמוגה בשל פגיעת הראש הקשה שנגרמה לו. להימצאותו במסגרת סיעודית גריאטרית השלכות מרחיקות לכת, בקיבוע תלות טוטלית, דיכאון בהיעדר עתיד, ותחושת בדידות מתמדת. בנסיבות אלה, הפרוגנוזה של השיקום הפיזי והמנטלי נמוכה ביותר והנזק שנגרם הינו בלתי הפיך. מכלול הקשיים מהם סבל קודם האירוע, ומציאות חייו בעקבותיו, מעצימים את מכלול הנזקים הפיזיים והרגשיים שתוארו לעיל. לאור האמור, ובשל הנזקים אותם נושאים ויישאו המתלונן ואימו עד לשארית חייהם, לגישת האם, אין עונש שיפצה על כך. עם זאת, היא מצפה כי בחומרת הענישה תינתן הכרה וביטוי הולם לחומרת הפגיעות ופיצוי כספי גבוה שיסייע לה ולמתלונן בהתמודדות עם ההוצאות הכספיות הגבוהות הנדרשות לצורך הטיפול במצבו המורכב.

ראיות המאשימה לעונש

11. מטעם המאשימה העידה אימו של המתלונן, הגב' דבי שחר. בעדותה סיפרה על אודות מצבו של בנה, שנותר נכה על כסא גלגלים, זקוק לעזרה סיעודית מתמדת וסובל מבדידות. היא שיתפה בקושי סביב העובדה כי נמצא ברחוב לאחר שהותקף, ומהלך שבוע היה בין חיים למוות. לדבריה, בנה חי אך נפשו מתה, חייו נהרסו, והיא כל שנותר לו. היא שיתפה גם במצוקתה סביב הטיפול בבנה והדאגה לו. עוד אמרה כי המתלונן בחר שלא להגיע לבית המשפט בשל פחדיו ופוסט טראומה ממנה הוא סובל כתוצאה מהאירוע.

הגב' שחר נחקרה על ידי ב"כ הנאשם ונשאלה לגבי עברו הפסיכיאטרי והפלילי של המתלונן. היא אישרה כי בנה אושפז בעבר בבתי חולים פסיכיאטריים, האחרון שבהם כשנה עובר לאירוע. כעת מצבו הנפשי יציב ומאוזן תרופתית. כן אישרה כי נקבעו לו אחוזי נכות. לדבריה, המתלונן אינו זוכר דבר מהאירוע בשל פגיעת הראש ממנה הוא סובל.

12. הוגש גיליון ההרשעות הקודמות של הנאשם (מע/1), ומסמך מבית החולים קרית שלמה מיום 4.11.14 (מע/2).

ראיות הנאשם לעונש

13. מטעם הנאשם הוגש מסמך מאת המוסד לביטוח לאומי, המעיד כי אביו של הנאשם מרותק למיטתו ובמצב סיעודי מזה מספר שנים (נע/1).

טיעוני המאשימה לעונש

14. בטיעוני המאשימה נאמר כי ביום האירוע היה המתלונן קרוב מאוד למותו, לאחר שהוכה באכזריות בלתי נתפסת על ידי שני בריונים, שהותירו אותו שכוב על הארץ, מוכה ומדמם, עד שבדרך נס, עבר במקום עובר אורח שהזעיק אמבולנס. הוזכרו החבלות החמורות שנגרמו למתלונן והפגיעות הקשות מהן הוא ממשיך לסבול עד היום. לעניין זה הפנתה המאשימה לתעודות הרפואיות שהוגשו (ת/50 – ת/55). עוד הפנתה לתסקירי נפגע העבירה מהם עולים הקשיים עימם מתמודדים המתלונן ומשפחתו.

15. צוין כי בקביעת מתחם הענישה ההולם יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. בענייננו, הערך החברתי המוגן הינו ראשון במעלה, שמירה על חיי אדם ושלמות גופו. מידת הפגיעה בערך חברתי זה הינה גבוהה ביותר, שכן הנאשם ושותפו חבלו במתלונן באכזריות קשה, במכות נמרצות, אגרופים ובעיטות, בכל חלקי גופו, חזהו, ראשו ופניו, עד כי המתלונן היה קרוב ביותר למותו.

16. לגישת המאשימה, נסיבות ביצוע העבירה מצדיקות החמרה בעונשו של הנאשם. נטען כי המעשה אמנם לא היה מתוכנן מראש, במובן זה שהנאשם לא הגיע למקום במטרה לפגוע במתלונן, אולם הנאשם יכול היה לחדול ממעשיו בכל רגע במהלך התקיפה, אך בחר להסלים את מעשיו ואת פציעותיו של המתלונן תוך כדי האירוע.

ביחס לחלקו של הנאשם באירוע, הוזכר כי הנאשם היה הראשון להתקוטט עם המתלונן ושותפו אלכסנדר הצטרף אליו בשלב השני, כשבהמשך שניהם היכו יחד את המתלונן באופן שלא ניתן להפריד את מעשיו של כל אחד מהם ממעשיו של האחר. נטען כי הנזק שנגרם מביצוע העבירה קשה ביותר וצוין כי חלוף הזמן מאז האירוע אינו עומד לטובת הנאשם, שכן הזמן שחלף מעיד על הנזקים הקשים שנגרמו למתלונן, אשר אין צפי לשיפורם בצורה משמעותית בעתיד. עוד נטען כי הנזק שצפוי היה להיגרם חמור אף יותר היות והמתלונן היה קרוב ביותר למוות וחייו ניצלו בנס ואך הודות לטיפול הרפואי המהיר שקיבל.

עוד טענה המאשימה כי מהראיות שהובאו בפני בית המשפט קשה להבין את הסיבות האמיתיות שהובילו לאירוע, אך ככל הנראה מדובר היה בוויכוח סתמי שלא היה צריך להסתיים כפי שהסתיים. הודגש כי מעשיו של הנאשם נעשו מתוך שליטה ומודעות מלאה, תוך בחירה בדרך האלימה שננקטה.

17. המאשימה סבורה כי לאור חומרת המעשים ונסיבות ביצוע העבירה, יש להעניק לשיקולים האישיים של הנאשם משקל קטן ביותר. הוזכר כי הנאשם אינו זכאי להקלה שניתנת לנאשמים אשר לוקחים אחריות על מעשיהם, חוסכים מזמנו של בית המשפט ומזמנם של העדים ומביעים חרטה על מעשיהם. יתרה מזו, ההליכים בעניינו של הנאשם נמשכו זמן רב ביותר. עוד נטען כי לא קיימים בעניינו של הנאשם כל שיקולי שיקום. לא התבקש תסקיר שירות המבחן לעניין העונש, ואילו התסקיר שהוכן בשנת 2011 לא בא בהמלצה טיפולית. צוין כי לנאשם עבר פלילי הכולל שתי הרשעות קודמות מתחום הסמים - האחת משנת 2002 במהלך שירותו הצבאי, והשניה בגין ניסיון להחזקת סמים בין כותלי הכלא, במהלך מעצרו. בגין עבירות אלו ריצה שני עונשי מאסר של מספר חודשים בפועל כל אחד.

לאור כל זאת, סבורה המאשימה כי מתחם העונש ההולם נע בין 10 ל- 14 שנות מאסר בפועל. המאשימה הפנתה לפסיקה התומכת במתחם זה, במקרים בהם נגזרו עונשי מאסר הנעים בין 10 ל-13 שנות מאסר בפועל בגין עבירות דומות.

לאור חומרת העבירות והנזקים הקשים שנגרמו למתלונן, ביקשה המאשימה לגזור על הנאשם עונש המצוי ברף העליון של מתחם זה. זאת, בצד מאסר מותנה משמעותי, פיצוי נכבד למתלונן וקנס.

טיעוני הנאשם לעונש

18. בטיעוניו הדגיש ב"כ הנאשם את קיומו של שותף לדבר העבירה ואת העונש שנגזר עליו. הוזכר כי שותפו של הנאשם, אלכסנדר, הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לאחר שזוכה מחמת הספק מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, אולם הורשע בצד זה בעבירה נוספת של הדחה בחקירה. נטען כי נסיבותיו של אלכסנדר חמורות בהרבה, ובכלל זה עבר מכביד גם בעבירות אלימות והסתבכות בעבירה נוספת לאחר ביצוע העבירה נשוא הדיון בגינה ריצה מאסר בפועל. הסנגור הפנה לכך שבטיעוניה לעונש, בעניינו של אלכסנדר, טענה המאשימה כי עונשו צריך להיות חמור בהרבה מעונשו של הנאשם כאן. חרף זאת, נגזר דינו של אלכסנדר ל- 5 שנות מאסר בפועל בלבד, עונש עליו לא ערערה המאשימה. נטען כי עקרון האחידות בענישה וכן מדרג הענישה לו טענה המאשימה בעניינו של אלכסנדר, מחייבים ענישה דומה בעניינו של הנאשם.

לטענת ב"כ הנאשם, מבחינה מהותית מדובר בשותפים לדבר עבירה, אשר נטלו חלק באותו אירוע אלים. לגישתו, נוצר מצב בלתי סביר בו בשל דרכי הפעולה השונות בהן בחר כל אחד מהשותפים לנקוט, מורשע האחד בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ואילו השני מזוכה מעבירה זו מחמת הספק ומורשע בעבירה פחותה בחומרתה.

19. לגישת ב"כ הנאשם, למתלונן חלק בהסלמת האירוע, וכך עולה גם מעובדות כתב האישום. הודגש היעדר התכנון בביצוע העבירה שכן המתלונן הוא זה שניגש אל הנאשם ואלכסנדר, ובשלב כלשהו הנאשם והמתלונן החלו להתקוטט. נטען כי יש הבדל בין תקיפה של אדם ללא כל רקע של התגרות או קנטור, לבין מצב של קטטה כפי שהתפתחה בנסיבות המקרה דנן. הודגש גם שלא נעשה שימוש בכלי נשק כלשהו בעת התקיפה, ולכן גם יש לאבחן מקרה זה מהמקרים שנדונו בפסיקה שהוגשה על ידי המאשימה.

20. ביחס למצבו של המתלונן, נטען כי ראוי היה להגיש חוות דעת ערוכה כחוק ביחס למצבו העדכני שכן המסמך שהוגש איננו עונה על דרישה זו. הצורך בכך מתחזק לאור העובדה כי לצורך הכנת תסקיר הקורבן הנוכחי לא נערכה פגישה עם המתלונן.

21. בהתייחס לנסיבותיו האישיות של הנאשם נאמר כי גם חייו השתנו ללא היכר מאז האירוע. במהלך שש השנים שחלפו הנאשם נענש עונש לא קל, כשהוא נע בין מעצר לבין חופש מוגבל. הוזכר כי הנאשם שהה במעצר מעל ל-3.5 שנים, לאחר שנעצר בשנית, ומאז שוחרר ועד היום שוהה בתנאים מגבילים.

בהקשר זה טען הסנגור למחדל חקירה, היות ובמשך שנתיים מאז האירוע לא פעלה המשטרה לסיום החקירה, אף שהיה ידוע לה כי אלכסנדר מעורב בתיק. בפרק זמן זה היתה חרב תלויה מעל ראשו של הנאשם. עוד נאמר כי הנאשם מטפל, יחד עם אימו, באביו שהינו מרותק למיטתו ובמצב סיעודי מזה מספר שנים, ומכאן שהנאשם מבין ומפנים עד כמה קשה לטפל באדם שאיננו נייד.

22. ב"כ הנאשם ביקש לאבחן את הפסיקה שהוגשה על ידי המאשימה מענייננו, בטענה כי במקרים שנדונו שם דובר על תקיפות חוזרות או תקיפות חמורות במיוחד, או על תקיפות באמצעות שימוש בסכין או בכלי נשק אחרים. מאידך, הפנה ב"כ הנאשם לפסיקה לפיה מתחם הענישה מתחיל ב-6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

לפיכך, בקשה ההגנה להטיל על הנאשם עונש פחות מזה שהוטל על שותפו לעבירה אלכסנדר.

דיון - קביעת מתחם הענישה ההולם

23. ככלל, מתחם הענישה ההולם ייקבע בהתאם לעקרון ההלימה, ולשם כך בית המשפט נדרש להתחשב בערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בהם, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, תוך מתן הדעת לרשימה המפורטת בסעיף 40ט(א) לחוק העונשין.

24. בעניינו, הערך החברתי שנפגע ממעשיו של הנאשם הינו הערך העליון של שמירה על שלמות גופו של אדם. במקרה דנן, תוצאות הפגיעה בערך מקודש זה הן מפליגות בחומרתן. כתוצאה מהחבלות שחבלו בו הנאשם ושותפו, הפך המתלונן מאדם מתפקד לשבר כלי, מרותק לכסא גלגלים, כלוא בגופו. בשל מעשיו של הנאשם ושותפו, הפך המתלונן, בגילו הצעיר, לאדם סיעודי, פגוע קשות פיזית וקוגניטיבית וזקוק לליווי וסיוע צמודים משך כל שעות היממה. מתסקיר הקורבן ומהתעודות הרפואיות שהוגשו במהלך ניהול התיק ובמסגרת הטיעונים לעונש עולה כי הסיכוי לשיקום ולשינוי במצבו של המתלונן הינו קלוש ביותר ומכאן שהפגיעה היא צמיתה ובלתי הפיכה.

25. אני דוחה את טענות הנאשם לפיהן היה למתלונן עצמו חלק בפרוץ האירוע והסלמתו. איני מקבל גם את הניסיון לקשור בין מצבו הנפשי של המתלונן לבין תקיפתו ופציעתו. כפי שנקבע בהכרעת הדין, הנאשם ושותפו, על רקע חילופי מילים כלשהן עם המתלונן, אשר לא הובררו די צורכם, בחרו לתקוף את המתלונן באכזריות, בבעיטות, במכות ובאגרופים, בכל חלקי גופו, חזהו, ראשו ופניו, עד שהוכנע והופל לארץ ולא חדלו ממעשיהם עד שנחבל קשות ואיבד את הכרתו. אין ליתן כל צידוק למעשים אלה אשר נעשו מתוך מודעות מלאה של הנאשם לגבי מעשיו.

נכון הוא שמדובר באירוע שהתרחש באופן ספונטני, מבלי שקדם לו תכנון מצד הנאשם. יחד עם זאת, לא ניתן להשלים עם מצב בו כל חילופי דברים, ויכוח או אף שימוש במילים פוגעניות יובילו לתגובה אלימה, חסרת רסן ופרופורציה, שתוצאותיה כה חמורות וצמיתות. נכון גם שלא נעשה שימוש בנשק בעת התקיפה. אולם במקרה דנן, האלימות הקיצונית בה נקטו הנאשם ושותפו הובילו לפגיעות חמורות מאלו הנגרמות בהרבה מקרים בהם נעשה שימוש בנשק. בנקל יכול היה האירוע להסתיים בקיפוח חייו של המתלונן, אשר אך כפסע היה בינו לבין המוות. לפגיעות החמורות שנפגע המתלונן השלכות מרחיקות לכת לא רק על חייו אלא גם על חיי הסובבים אותו ומשפחתו, ובייחוד, כפי שפורט בתסקיר נפגע העבירה, על אימו, הנאלצת להקריב מירב זמנה הפנוי ומרצה לטיפול בבנה.

26. בפסיקה הודגש לא אחת הצורך להילחם בתופעה של ישוב סכסוכים בדרכים אלימות, בין היתר בדרך של הטלת עונשים חמורים. כך, בע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל (16.8.07) נקבע כדלקמן:

"רבות נאמר בבתי המשפט על תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית ועל הצורך של איחוד כוחות של כל הרשויות לצורך מלחמה בתופעה זו. תפקידו של בית המשפט במאבק הוא הטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים על הנוקטים באלימות לפתרון סכסוכים, על מנת להעביר מסר, הן לעבריין האינדיווידואלי, והן לעבריינים הפוטנציאליים ולחברה כולה, כי אין החברה טולרנטית להתנהגויות מעין אלה".

וכן, בע"פ 8314/03 רג'אח שיהד נ' מדינת ישראל (7.6.05), נאמר:

"בית המשפט חייב להעלות את תרומתו הצנועה במלחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים, ותרומה זו תמצא את ביטויה בעונשים החמורים ששומה עליהם על בתי המשפט לגזור על מעשי אלימות שפשו במקומנו כמגיפה. עלינו למוד את הרחמים שבליבנו כמידה הראויה להם, והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. יצא הקול מבית המשפט וילך מקצה הארץ ועד קצה. יצא הקול ויידעו הכל כי מי שיורשע בעבירת אלימות יישא בעונש חמור על מעשהו. והעונש יהיה על דרך הכלל כליאה מאחורי סורג ובריח. וככל שייעצם מעשה האלימות כן תארך תקופת המאסר".

27. העבירה בה הורשע הנאשם הנה חמורה ביותר, ולא בכדי קבע המחוקק בצדה עונש חמור של עשרים שנות מאסר.

עיון בפסיקה, ובכלל זה הפסיקה שהוגשה על ידי ב"כ הצדדים, מעלה כי ניתן למצוא קשת רחבה של עונשים בגין העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בהתאם לנסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו של הנאשם. כך, ניתן למצוא שהוטלו עונשים קלים יחסית כפי שהפנה הסניגור, ומאידך, עונשי מאסר ממושכים, כפי שהפנתה המאשימה, אשר אושרו על ידי בית המשפט העליון (ראה למשל ע"פ 8855/12 עזאת אלזיאדה נ' מדינת ישראל (24.12.13) וההפניות שם).

נסיבות ביצוע העבירה במקרה דנן, העובדה כי בוצעה על רקע עניין פעוט של מה בכך, מבלי כל היכרות מוקדמת עם המתלונן אשר חלף במקום לרוע מזלו, האכזריות הבלתי נתפסת בה בוצעו המעשים, לאחריהם נעזב המתלונן פצוע ומוטל על הארץ מבלי שהוזעקה כל עזרה, והתוצאות הקיצוניות בחומרתן של המעשים, מחייבות ענישה מחמירה ומרתיעה בהתאם.

28. בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, הפגיעה בערכים המוגנים ומדיניות הענישה הנהוגה, אני קובע כי מתחם הענישה הראוי במקרה זה, בהתבסס על עקרון ההלימה, נע בין 6 ל-12 שנות מאסר בפועל.

גזירת העונש בתוך מתחם הענישה

29. בעת גזירת העונש בתוך המתחם שנקבע, על בית המשפט להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, בהתאם לנסיבות המנויות בסעיף 40יא לחוק העונשין.

30. לטענת ב"כ הנאשם, עקרון האחידות בענישה ועמדת המאשימה כפי שהובאה במסגרת הסדר הטיעון (ממנו נסוג הנאשם) ובמסגרת טיעוניה לעונש בעניינו של אלכסנדר, מחייבים הטלת עונש דומה או פחות בחומרתו מזה של אלכסנדר.

טענה זו דינה להידחות. כפי שהובהר בהכרעת הדין, אלכסנדר הורשע בעבירה פחותה בחומרתה מזו בה הורשע הנאשם, מחמת הספק באשר ליסוד הנפשי בעת ביצוע העבירה. הכוונה המחמירה הגלומה בעבירה בה הורשע הנאשם מחייבת ענישה הולמת בחומרתה, בפרט לאור התוצאות הקשות של ביצועה. בנוסף, בית המשפט התחשב לקולא בעת גזירת דינו של אלכסנדר בשיקולים כגון נסיבות חייו, תקופת מעצרו והבעת חרטה על מעשיו, מה שאינו רלוונטי בענייננו. יפים הדברים שנאמרו בהקשר זה בע"פ 5195/11 גיאורגי קריניאן נ' מדינת ישראל (28.3.12):

"עקרון אחידות הענישה הוא בעל חשיבות רבה במשפטנו. הוא משקף את ערכי השוויון, ההגינות והצדק, ואף את האינטרס לשמור על אמון הציבור בהליך הפלילי ובמערכת המשפט. במהלך הדיון, הדגישו הסנגורים כי יש להחיל את עיקרון אחידות הענישה גם במקרה כזה בו ניתנו גזרי דין על ידי שני מותבים שונים. דעה זו מקובלת עלינו. המבחן הוא אם עסקינן בסיפור מעשה אחד. אין זה אומר, כמובן, שכל ה"שחקנים" בסיפור אמורים לקבל את אותו העונש – ודאי שלא. יש לבחון את נסיבות העושה והמעשה. ברם, נקודה חשובה היא היחס בין עונשם של המעורבים במקרה על פי חומרת השתתפותם היחסית. האירוע המשותף מגביר את הצורך לבנות ענישה ראויה, הן כלפי הנאשם המסוים והן בהתחשב ביחס בינו לבין משתתפים אחרים. ודוק, עקרון אחידות הענישה איננו כלל הכרעה סופי ומוחלט, מין "סרגל מכאני" שממנו אין לסטות (ע"פ 493/88 וותד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 133, 137 (1989)). אין לבצע פעולת "העתק-הדבק" מנאשם בתיק אחד לנאשם בתיק אחר רק בשם עיקרון אחידות הענישה. שומה על בית המשפט לשקול היטב את הנסיבות המיוחדות של כל נאשם ונאשם, על מנת לחתור לענישה ההולמת את העבירה על פי אמות המידה המקובלות במשפטנו. הסתייגות זו מפני אחידות נוּקשה ועיוורת הודגשה פעמים רבות בפסיקות שיצאו מלפני בית משפט זה (ראו ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433, 470 (1999); רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל, פסקה 6 [פורסם בנבו] (5.5.2009)). השתתפותם של נאשמים שונים באותו סיפור מקרה מניחה את התשתית לתחולת עיקרון אחידות הענישה. אך יש לזכור שכפי שאפליה ללא הצדקה בתוצאת גזר הדין פוגעת בעיקרון אחידות הענישה, כך גם שוויון מלאכותי בין נאשמים".

באשר לעמדת המאשימה ביחס לגזירת דינו של הנאשם בגלגולה הראשון, מקבל אני את נימוקי המאשימה כי עמדה זו נגזרה מקיומו של הסדר טיעון, אשר כלל הודאת הנאשם בכתב אישום מתוקן והגבלת טווח הענישה. הסדר טיעון, מעצם טיבו, ומעצם תכליתו להביא לחסכון בזמן שיפוטי יקר ובעדויות העדים, מהווה פשרה בין הצדדים, גם ביחס לרף הענישה. במצב הדברים כיום, לאחר ניהול מלא של המשפט ושמיעת מלוא ראיות הצדדים, אין הנאשם זכאי לאותה הקלה לה זוכים נאשמים המודים במיוחס להם ונוטלים אחריות על מעשיהם. ויצוין, כי בגזר הדין שניתן על ידה, הבהירה כב' השופטת שרון-נתנאל כי בנסיבות מקרה זה, הרף העליון של תקופת המאסר בפועל עליו הסכימו הצדדים איננו חמור יתר על המידה, וכי לולא הסדר הטיעון ולו היה הנאשם מורשע בהכרעת דין לאחר שמיעת מלוא הראיות בכל המיוחס לו בכתב האישום, צפוי היה העונש להיות חמור יותר.

31. לצד האמור, ראיתי להתחשב לקולא בנסיבות חייו של הנאשם, כפי שפורטו בתסקיר שירות המבחן מיום 5.6.11 ובטיעוני ב"כ הנאשם כאן. כן התחשבתי בגילו הצעיר יחסית בעת ביצוע העבירה ובעברו הפלילי שאינו מכביד.

עם זאת, יש לזכור כי בעבירות מסוג זה, יש ליתן את הבכורה לעקרון הגמול וההלימה, בצד הצורך בהרתעה מפני ביצוע עבירות דומות, ואילו לשיקוליו האישיים של הנאשם יש לייחס משקל מועט יחסית. זאת, בהתחשב בחומרת העבירה, נסיבות ביצועה ותוצאותיה הקשות (ראה: ע"פ 6416/09 עסמאת אבו קנדיל נ' מדינת ישראל (23.210)).

32. ביחס לתקופת מעצרו של הנאשם, אכן הנאשם שהה תקופה ארוכה של כ-3.5 שנים מאחורי סורג ובריח, חלקה כעצור וחלקה במעמד של אסיר. הנאשם נעצר לראשונה ביום 29.5.08 עד ליום 5.6.08. לאחר מכן נעצר בשנית ביום 18.3.10 ועד למתן גזר דינו ביום 19.7.11. מאז ועד לקבלת הערעור בבית המשפט העליון ביום 10.6.13 היה למעשה במעמד של אסיר. ביום 15.7.13 שוחרר בתנאים מגבילים הכוללים מעצר בית מלא, שבהמשך הוקל למעצר בית חלקי, בו שוהה הנאשם עד היום.

אין חולק כי מדובר בתקופה משמעותית ביותר בה הוגבל חופש תנועתו של הנאשם, אולם יש לזכור כאמור, כי היא כוללת חלק מריצוי המאסר שנגזר עליו. כמו כן, אין להתעלם מכך שהימשכות ההליכים ובעקבות זאת הימשכות ההגבלות על הנאשם אינה רובצת לפתחה של המאשימה אלא נובעת מהדרך בה בחר הנאשם לנהל את ההליכים. ויודגש, כי אין באמור כדי לומר כי עמידתו של הנאשם על ניהול משפטו נזקפת לחובתו, אלא כי המשקל שיש לייחס לתקופת המעצר הארוכה, בנסיבות, אין בו כדי להשפיע במידה ניכרת על שיקולי הענישה.

33. לחומרה יש לציין כי הנאשם לא ראה לנכון להביע חרטה על מעשיו ולא נטל כל אחריות על ביצועם, אלא אף ביקש, בטיעוני בא כוחו, להטיל את האחריות לביצוע המעשים על המתלונן.

34. על יסוד מקבץ השיקולים שמניתי לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

א. 8 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו החל מיום 29.5.08 ועד ליום 5.6.08, וכן מיום 18.3.10 ועד ליום 15.7.13.

ב. 18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור את העבירה בה הורשע או כל עבירת אלימות אחרת מסוג פשע ויורשע בגינה.

1. תשלום פיצוי למתלונן בסך 50,000 ₪ שישולם ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך 5,000 ₪ כל אחד. מועד התשלום הראשון יחול ביום 1.3.2015 ויתר התשלומים ב-1 לכל חודש שלאחריו. לא שולם אחד התשלומים במועדו, יעמוד כל סכום הפיצוי לפירעון מיידי, בניכוי הסכומים ששולמו על חשבון ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק על יתרת הסכום, וזאת החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
2. הנאשם יתייצב לריצוי עונשו ביום 15.2.15 שעה 8:30 בבית מעצר קישון כשברשותו תעודה מזהה. הנאשם יתאם את כניסתו למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר (טל': 08-9787377; 08-9787336).

מובהר בזאת כי כל התנאים המגבילים שחלו על הנאשם ערב מתן גזר הדין, ימשיכו לחול עליו עד לתחילת ריצוי עונשו.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ה, 19 ינואר 2015, בנוכחות הצדדים.